לדף ראשי



משה ברזני נולד ב-20 ביוני 1928 בבגדד שבעירק, ובהיותו בן שש עלתה משפחתו בת שמונה הנפשות לארץ-ישראל והתיישבה בירושלים העתיקה. בגיל צעיר יצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, תחילה כשוליית-נגר, ואחר בבית-חרושת לגזוז. בגיל צעיר הצטרף ללח"י, תחילה ביחידת הנוער כמדביק כרוזים ואחר השתתף בפעולות חבלה ומיקוש.
בתקופת המצב הצבאי שהוטל על ירושלים , יצא ב-9 במרס להתנקש בחיי בריגדיר א.פ. דייוויס, שהיה אחראי על המשטר הצבאי בעיר. הוא הופתע על-ידי משמר בריטי, כשהרימון היה עדיין בידו. ב-17 במרס הועמד ברזני למשפט בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הוא לא הכיר בסמכות בית-דין לשפוט אותו ולא השתתף בדיוניו. לפני מתן פסק הדין הצהיר הצהרה פוליטית, בה אמר, בין היתר:

במלחמה זו נפלתי בשביכם ואין לכם רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. אמי וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה.

המשפט היה קצר ותשעים דקות לאחר תחילתו, קרא השופט את פסק-דין המוות. ברזני קם על רגליו ושר את ה"תקווה", אולם השוטרים הפריעו לו בשירתו וסחבוהו ממקומו בכוח. הוא נכבל בידיו וברגליו והובא אל תא הנידונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים.
שבוע ימים לאחר מכן, הוכנס לתא הנידונים למוות מאיר פינשטיין, שנתפס בידי הבריטים לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים.
ב-17 באפריל 1947, למחרת התליות בעכו של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני, אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את גזרי-הדין של פיינשטיין וברזני.

רימון בין לבבות
בתא-הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים, גמלה בליבם של פיינשטיין וברזני ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם תלייניהם, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".
וכך כתבו פיינשטיין וברזני מתא הנידונים למוות אל אחיהם, האסירים השפוטים, שישבו בתאים הסמוכים:

אחים, שלום רב. אין זה כי אם עשיתם לא טוב שלא שלחתם לנו את זה. מי יודע אם עד אור הבוקר לא יהיה מאוחר. אל נא תתנו לזמן לעבור כלא היה. שילחו לנו את זה מה שיותר מהר. כל מה שסופר לכם זה היה רק סערה נפשית שחלפה מהר. אצלנו הכל מוחלט. דרישת שלום לכולם. היו חזקים וגם אנחנו. מ.פ. מ.ב.

"את זה" היו שני רימונים אותם תיכננו פיינשטיין וברזני להטיל על התליינים בבואם לקחת אותם לגרדום.
לא קל היה לאנשי האצ"ל ולח"י השפוטים למלא את בקשתם של אחיהם הנידונים למוות, אולם כל אחד מהם ידע כי לו הוא במקומם - היה מבקש אותה בקשה עצמה. ביום שבו נתקבל בבית-הסוהר אישור ממפקדת האצ"ל וממרכז לח"י להיענות לבקשתם של פיינשטיין וברזני, ניגשו הבחורים במרץ להכין את הרימונים. הם חתכו את ראש התפוז, הוציאו בעזרת כפית את בשר הפרי ומילאו את החלל שנוצר בחומר נפץ ובפיסות מתכת קטנות. לתוך חומר הנפץ הוכנסו נפצים, מחוברים לפתיל הצתה. לבסוף חובר ראש התפוז למקומו באמצעות קסמי עץ דקים , כך שלא ניתן היה להכיר כי בוצע בו חתך כלשהו, והוכנס יחד עם האוכל לתא הנידונים למוות.
ביום שני, 21 באפריל 1947, כשבוע לאחר התליות בעכו, הוטל עוצר על ירושלים ובעיר נפוצו שמועות כי הגיעה שעתם של פיינשטיין וברזני. בשעה 9:15 בערב, הופיעו קצינים בריטיים בביתו של הרב יעקב גולדמן, הרב הראשי של בית-הסוהר, וביקשוהו לבוא אִתם לכלא המרכזי. הקצינים לא פירטו את מטרת בואם, אולם היה ברור לכול כי עומדים להוציא להורג את פיינשטיין וברזני. הרב גולדמן הוכנס לתא הנידונים למוות וניסה לעודד את רוחם של שני הלוחמים. לבקשתו של פיינשטיין, שרו בקול רם את תפילת "אדון עולם". אחר פרצו שני הנידונים למוות בשירת "התקווה" והרב יצא עם מנהל בית-הסוהר, תוך הבטחה שיחזור כדי להיות עם השניים בשעתם האחרונה.
פיינשטיין וברזני לא גילו לרב את סודם, אולם הפצירו בו כי לא יחזור בשעת ההוצאות להורג. הרב לא נענה להפצרותיהם, וכדי שלא לפגוע בו החליטו השניים לשנות מתוכניתם המקורית ולפוצץ עצמם לפני בוא התליין. כחצי שעה לאחר צאת הרב מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות:

משה ומאיר עמדו חבוקים אחד ביד השני. בידו של משה היו הרימונים, כי ידו האחת של מאיר נקטעה בפעולה בה נִשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. מאיר עישן סיגריה בה הצית את הפתילים וככה התחבקו והוציאו את נשמותיהם בלי עינויים ומתו מות גיבורים. (יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, עמוד 235)

על-פי הוראת הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, נקברו השניים בהר-הזיתים בחלקת קדושי פרעות תרפ"ט ופרעות תרצ"ו - תרצ"ח. ליד הקבר הפתוח ספדו לנופלים הרב אריה לוין (רבם של האסירים) ובנימין פיינשטיין, אחיו של מאיר.
עמידתם האמיצה של לוחמי המחתרת בשעתם האחרונה, עוררה כבוד והערצה בארץ ובעולם כולו. דור חדש קם בארץ; דור המוכן להקריב עצמו למען המטרה הנשגבה של שחרור העם והארץ, כששירה על שפתיו. המשורר נתן אלתרמן, שהשתייך אל מחנה המתנגדים לאצ"ל וללח"י, פרסם בעיתון "דבר" שיר תהילה לפיינשטיין וברזני, שעלו בסערה השמיימה:

אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת-ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.

אל נסב את עינינו. בתא-הדמים
שעת-קורבן בערה לא דועכת.
ויכלה היא לשוות לשעות שְעַמים
עוד חיים עליהם כעל כד ועל לחם.

בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.

הערות לערך:
שם המעיר: אבי כהן
הערה: הייתי רוצה את עזרתכם בבדיקה אם משה ברזני
הוא נכדו של הרב יהודה משה פתיה זצ"ל.

מחומר שמצאתי ברשת (ויקיפדיה):

כשמשה פגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו:
הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...

על כתובת מצבתו כתוב "בן לולו",
וכשבדקתי אכן אחת מבנותיו שמה לולו.

אם הדבר נכון - לדעתי נכון וראוי ששמו של נכדו
יוזכר עם סבו ,וראוי ומכובד ששמו של סבו יוזכר
עם נכדו ,כי שניהם צדיקים גמורים.
(אפילו בגין ביקש בצוואתו להקבר לצד משה ומאיר).
אודה למידע בנושא
אבי

מקור ההערה: ויקפידיה ועוד מקורות מידע

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן