לדף ראשי




פתח דבר
במסורת ישראל נתקבעה אמונה עממית, ולפיה "יהודים חוששים מכלבים". במהלך הדורות אף נוצרו אמונות עממיות ובדיחות הרבה בעניין זה. מאורעות שונים, כגון נדודים, שלא אפשרו ליהודים לגדל חיות מחמד דרך קבע ולהבדיל השימוש בכלבים כדי להתעלל ביהודים, כגון בתקופת השואה, הגבירו תדמית זו. גם דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שאסרו על האדם "לגדל כלב רע בתוך ביתו", שנדון בו בהמשך דברינו, תרמו לסלידתם של יהודים רבים מפני גידול כלבים.

קרוב לוודאי שגם מקומו החשוב של הכלב בפולחן המצרי ובפולחני אומות אחרות¹ תרם את תרומתו לרתיעתם של בני ישראל ממנו. באחד האיסורים שבתורה נזכר עניין השימוש בכלבים בפולחן, "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר", וטעמו של דבר "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט).

בחוקי המזרח הקדום, נודע לכלב תפקיד חשוב ביותר במשק הכלכלי. כך, למשל, נקבעו בחוק החתי קנסות גבוהים על הריגת כלב: על הריגת כלב בית, קנס של שקל כסף; ואילו על הריגת כלב רועים, 20 שקל כסף. להבטחת תשלום הקנס, עוקלו ביתו ואחוזתו של ההורג² .

הכלב במקרא
מקורות המשפט העברי מזכירים כלבים במגוון הקשרים המלמדים על מקומו של הכלב בחברה הקדומה. כבר מן המקרא ניתן ללמוד על שכיחות כלבים בקרבת מגורי בני האדם, כולל קיומם של כלבים משוטטים. וכשביקש הנביא לקלל את ירבעם בגלל חטאיו, הוא "מאחל" לו: "המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים, והמת בשדה יאכל עוף השמים" (מל"א יד, יא)³ .

ישעיהו הנביא מוכיח את העם ומדמה את מנהיגיו לכלבים: "צפָו עורים כֻּלם לא ידעו כלם כלבים אלמים לא יוכלו לנבּח... והכלבים עזי נפש לא ידעו שָבעה" (ישעיהו נו, י-יא). ואף גלית הפלשתי מבקש להקניט את דוד בהפטירו אחריו: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות" (שמ"א יז, מג).

החשש מפני הכלב מובע היטב גם בתחינותיו של בעל ספר התהילים, המשווה אותו לסכנת החרב: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהילים כב, כא).

תיאורים רבים על חיי הכלב עולים ממקורות מקראיים אחדים, כגון כשה' מצווה על גדעון לבחון את כושרם הקרבי של אנשיו באמצעות שתיית מים כאחד הכלבים:

ויאמר ה' אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים (שופטים ז, ה-ו).

בספר משלי, נזכר מנהגו המגונה של הכלב כדגם להתנהגות הכסיל: "ככלב שב על קֵאו כסיל שונה באיולתו" (משלי כו, יא).

מקורות אחרים מתארים את "המיית" הכלבים ושוטטותם בחוצות עיר⁴ .

הכלב בגאולת מצרים
קול הד החשש מפני הכלבים נשמע היטב גם בפרשתנו, פרשת בא, כשהיא מדברת על האירוע הגדול והמכונן בתולדות ההיסטוריה של עם ישראל, ההתנתקות מכבלי מצרים וייסודה של אומה עצמאית העומדת ברשות עצמה. ללידת עם ישראל קדם כור היתוך מצרי שנמשך מאתיים ועשר שנים. תחילה בא תיאור מדוקדק של הכנת בני ישראל לקראת המאורע הגדול. משה, המשמש כמתווך בין האלוהים לבין עם ישראל, מקבל הנחיות אחרונות לפני היציאה ממצרים. והנה, לפני תיאור המכה האחרונה, מכת בכורות, נזכרת במקרא הבטחה הנראית במבט ראשון משונה במקצת, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז), והשאלה היא: מה טיבה של "הבטחה" זו ומה טעם נבחרה דווקא היא להיות אחד מסממני הגאולה?

מקצת מן הפרשנים, כגון רס"ג על אתר, אומרים שהזכרת הכלב בפרשתנו אינו אלא משל לשאר מזיקים, שלא ייגעו בבני ישראל בעת יציאתם ממצרים. אחרים אומרים שאין מדובר כאן בהבטחה שלא ינבחו כלבי מצרים, שההבטחה האמורה בפסוק היא למעשה שלא רק שלא ינבחו כלבי המצרים נגד בני ישראל, אלא שכלבי השמירה של המצרים לא יזיקו לעבדים המבקשים להימלט מפני המצרים, בין נזק נפשי, הטלת אימה על הבורח, בין נזק גופני, חבלה חמורה על ידי נשיכה⁵.

פירוש מעניין וראלי מביא החזקוני, האומר שההבטחה היא, שבניגוד לטיבם וטבעם, לא ינבחו הכלבים בלילה בעת מנוסת בני ישראל, וכך יאפשרו להם לחמוק ממצרים בלי שיבחינו המצרים בדבר.

חז"ל אומרים שבזכות הימנעותם של כלבי מצרים מלנבוח על בני ישראל, נצטוו ישראל להשליך לכלבים בשר האסור לאכילה: "ובשר בשדה טרפה לא תאכֵלו, לכלב תשלִכון אתו" (שמות כב, כט). וזה לשונם⁶:

מה תלמוד לומר "לכלב"? למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז). אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו!

ברוח חיובית דומה, הכלב מתואר בספרות חז"ל כמי ש"מכיר את קונו"⁷, וציינו במיוחד את נאמנות הכלב לבעליו⁸.

האיסור לגדל "כלב רע"
לצד תיאורי הכלב במקרא ובספרות חז"ל, נקבעה כבר במקורות תנאיים קדומים, חובה על הבעלים לשמור על כלבו⁹: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". ופירש רש"י, רבי שלמה יצחקי (צרפת, המאה הי"א), את טעמה של תקנה זו: "מפני שנושך ומנבח, ומפלת אשה מיראתו". וראוי לתת את הדעת שיש כאן טעם כפול לאיסור: אסור לאדם לגדל כלב רע בגלל הנזק הפוטנציאלי הכרוך בנשיכתו, וגם בגלל הנזק העקיף של הפלת עוברה את ולדה בגלל פחדה מפני הכלב.

נראה שרש"י מסתמך בדבריו על מעשה המובא במקום אחר בתלמוד הבבלי¹⁰ בלשון ארמית, וזה תרגומו:

אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית כדי לאפות בתנור שהיה מצוי בבית. נבח עליה הכלב. נבהלה ונעקר ולד ממקומו. אמר לה בעל הבית: אל תפחדי מפני הכלב, משום שניטלו שיניו וניטלו ציפורניו. השיבה לו: נטולה טובתך ומושלכת על הקוצים [כלומר, דברי העידוד שלך מיותרים], מפני שכבר נע הוולד ממקומו.

כאמור לעיל, אסרו חז"ל לגדל כלב, כמו ששנינו בברייתא¹¹:

רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח).

במקום אחר ניתן טעם חברתי בעיקרו לאיסור לגדל כלב רע¹²:

אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו. שנאמר: "למס מרעהו חָסד" (איוב ו, יד), שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים. שנאמר "ויראת שדי יעזוב" (שם).

את הקשר שבין גידול כלבים למניעת חסד, מסביר רש"י בפירושו על אתר: "שאינו מניח העניים לבוא לפתחו". הווי אומר: הימצאות כלב בבית מרתיעה את העניים המתדפקים על הפתחים למחייתם, וסופם שידירו את רגליהם ממנו מאימת הכלב.

ברם, לא פירשו חז"ל מהו "כלב רע". המהרש"ל, רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז) הציע הגדרה מעניינת למונח זה¹³: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך".

לימים נקבע האיסור לגדל כלב רע על ידי הרמב"ם, רבנו משה בן מימון (צפון אפריקה, המאה הי"ב), בספר "משנה תורה". וזה לשונו¹⁴:

וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים: ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהזיקן מרובה ומצוי.

דרך דומה נוקט גם הרמ"ע מפאנו (איטליה, המאה הט"ז) בתשובותיו, והוא מרחיב את נימוקי האיסור גם לעניין הנזק הממוני הכרוך לעתים בהחזקת הכלב¹⁵:

ואיסור הכלבים, דלאו לאכילה נינהו, הוא משום גזל, שהן אונסים יונים שבישוב, ועוד שנושכים ומנבחים ומפילים את העוברות.

יחד עם זאת, סייגו כמה מחכמי ההלכה בימי הביניים את האיסור וצמצמו את תחולתו. כך, למשל, מדגיש ר' מאיר הכהן, בעל ההגהות מיימוניות (גרמניה, המאה הי"ג), בהערותיו על דברי הרמב"ם שהובאו לעיל¹⁶: "כלב שאינו רע מותר לגדל".

גם הרמ"ע מפאנו, בהמשך לדבריו שהובאו לעיל, מסייג את האיסור ואומר: "אבל כלבים קטנים בני תרבות [=מאולפים] אינם בכלל האיסור".

לצד מקורות אלה, מקורות אחדים מלמדים שגידול חיות מחמד בכלל וכלבים בפרט היה שכיח כבר בתקופות קדומות, כמו ששנינו בתוספתא¹⁷:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלים כלבים כוּפרים וחולדות הסנואין וחתולין והקופות - דברים המנקין את הבית. ואף על פי שאמרו: אין מגדלין כלבים - ביישוב. אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספָר [=לגבול] בימים, וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל, ומתירין אותן בלילות¹⁸.

והביא רש"י שני פירושים למונח "כלבים כופרים"¹⁹: כלבים ננסים או כלבי ציד גדולים שאינם מזיקים²⁰.

עקרון המידתיות בהחזקת כלבים
היעב"ץ, ר' יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח), מביע דעה מעניינת באחת מתשובותיו: מותר להחזיק רק כלב אחד לצורכי שמירה, בגלל פוטנציאל הסכנה שבכלבים. לשיטתו, יש להקפיד שהחזקת הכלב לא תהא "במידה העולה על הנדרש", וממילא אסור להחזיק יותר מכלב אחד, אף אם הוא קשור, אלא בנסיבות מיוחדות²¹:

שמע מינא בהדיא [=למד מכאן בפירוש] דכלבים הרבה אסור לקיימן בביתו בכל אופן, ואפילו קשורים גם כן... מיהו בטפי מחד [=אך ביותר מכלב אחד] פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב, כנזכר, אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה, שצריכין אחד, או לבעל צאן ובקר הרבה, דלא סגי ליה בחד [=שלא די לו באחד] אפילו לעדר אחד. על כל פנים, יותר מהצורך, לא הותר בשום אופן. משום הכי לא פסקוה הפוסקים... ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים, שאין להן שערות, וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן, שהוא ממש מעשה ערלים, בר מינן. ודי בזו הערה לאוזן שומעת.

היעב"ץ אינו מבחין אפוא בין כלב סתם לכלב רע, והוא מתיר להחזיק כלב רק "בשעת הדחק" ורק לפי הצורך ולא יותר²².

נימוק חברתי מרתק לאיסור החזקת כלבים מובא ב"ספר חסידים"²³, המשקף את השקפת עולמם הסוציאלית של חסידי אשכנז במאה הי"ג²⁴:

יש דברים הרבה מרבים הבל - זה המגדלים עופות לנוי וקילוס, ומה שמוציאים עליהם היה לו לתת לעניים.

הפוסקים האחרונים אימצו את ההלכה הקדומה. וכך נקבע בשולחן ערוך²⁵:

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה.

ואולם הרמ"א, רבי משה איסרליש, מרחיב את תחולת ההיתר, וקובע שבשל העובדה שעם ישראל נמצא בין האומות, מותר ליהודי להחזיק כלב לצורכי ביטחון ושמירה. וזה לשונו:

ויש אומרים דהשתא [=עכשיו], שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות, בכל ענין שרי [=מותר], ופוק חזי מאי עמא דבר [=וצא וראה מה נוהג העם]. מיהו, נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל.

הנה כי כן, מן המקורות שהבאנו לעיל, עולה שיש להבחין בין כלב רע, שנקבע שאסור לגדלו, ושכל הרוצה לגדלו חייב לקשרו ביום, לבין כלב שאינו רע, שמותר לגדלו, ובמיוחד לצורכי שמירה. ואין צריך לומר שאין לצער את הכלב, ושהמצערו עובר באיסור "צער בעלי חיים" מדאורייתא²⁶.

המשפט הישראלי
בספר החוקים של מדינת ישראל, יש הסדרים חוקיים אחדים שעניינם שאלת החזקת כלב מהיבטים שונים.

פקודת הכלבת, 1934, מגדירה את חובותיו של מי שמחזיק כלב, אך אינה מבחינה בין מינים או גזעים של כלבים. הפקודה מתירה לבעליו של כלב להוציאו לרשות הרבים רק אם קשור ברצועה או בשרשרת, ובכל מקום שיש חשש למחלת הכלבת, הוא חייב לחסום את פי הכלב בזמם. תקנות הכלבת (רישוי וחיסון), התשל"ד-1974, מחייבת את הבעלים לחסן את הכלב.

לצד הסדרים כלל ארציים, יש גם הסדרים מקומיים הקבועים בחוקי עזר של כל אחת מן הרשויות המקומיות. בשנת 1996, פרסם שר הפנים חוק עזר "לדוגמה" בעניין הפיקוח על כלבים וחתולים. חוק עזר זה אומץ על ידי מקצת מן הרשויות המקומיות. אי עיגון המצב בהסדר כלל ארצי שיגדיר גם את סמכויותיו של גורם מרכזי בעל סמכויות אכיפה הותיר את התחום פרוץ.

לנוכח הסכנות הטמונות בהחזקת כלבים מסוגים וזנים מיוחדים, הניחה הממשלה על שולחן הכנסת הצעת חוק להסדרת פיקוח על הכלבים, התשנ"ח-1998²⁷. בדברי ההסבר שצורפו להצעת החוק, נאמר²⁸:

מטרת החוק המוצע היא לקבוע הסדר אחיד כלל ארצי, שעיקרו הקמת מרכז ארצי לרישום כלבים, הוראות לעניין החזקתם של כלבים, ובכלל זה הוראות מיוחדות לגבי אופן ההחזקה של כלבים מסוכנים ומאולפים לתקיפה והטיפול בכלבים אשר היו מעורבים בתקיפת אדם, הגבלות על ייבוא הכלבים...".

בעקבות מקרי תקיפה קשים של בני אדם בידי כלבים, שחלקם גרמו חבלה חמורה, חוקקה הכנסת בשנת 2002 חוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2003 (מכאן ואילך:"החוק"), ובראשו מוגדר במדויק מהו "כלב מסוכן"²⁹:

כלב מסוכן - כל אחד מאלה:
1. כלב שמלאו לו 3 חודשים ונשך נשיכה שגרמה לחבלה.
2. כלב השייך לגזע מסוכן;³⁰
3. כלב שהוא הכלאה של גזע מסוכן וקיים דמיון בין דפוסי ההתנהגות ותכונותיו הפיסיות לאלו של כלב השייך לגזע מסוכן.

סעיף 11 לחוק קובע את הדרך הנאותה להחזקת כלב:

המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן - החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר.

כלב מסוכן יוחזק בהתאם להוראות שיקבע השר; השר רשאי לקבוע, בין השאר, הוראות בדבר -
(1) חסימת פיו של הכלב בזמם כשהוא מוצא מחוץ לחצרים;
(2) קשירת הכלב או החזקתו בכלוב בתוך החצרים; (3) סירוס או עיקור הכלב;
(4) דרישת גיל מינימלי של המחזיק בכלב בעת הוצאתו מן החצרים.

סעיף 12 מסמיך את השר להגביל את הייבוא של כלבים מגזעים מסוימים.

הערות:
* עו"ד אלישי בן יצחק, תלמיד לתואר השני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; מדריך במרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט".
1. הכלבים זכו ליחס של חיבה בפולחן המצרי, עד שנקברו לעתים לצד אדוניהם בארון קבורה מיוחד יחד עם בשמים ובדים יקרים. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, עמ' 111.
2. אנציקלופדיה מקראית, שם, עמ' 112.
3. "איחול" מעין זה נאמר גם למלכים אחרים. ראה שם טז, ד.
4. ראה תהילים נט, ז, טו; כב, יז.
5. ראה פירוש אבן עזרא הארוך על אתר.
6. הדברים הובאו בפירוש רש"י על אתר.
7. הוריות יג ע"א.
8. ירושלמי תרומות פ"ח, ה"ג; פסיקתא דרב כהנא, בשלח, פסקה י. וראה הרב ש' אדלר, אספקלריא, ערך כלב.
9. בבא קמא עט ע"ב.
10. שבת סג ע"ב.
11. בבא קמא טו ע"ב.
12. שבת סג ע"א-ע"ב.
13. ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מה.
14. משנה תורה, הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה ט.
15. שו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן ל.
16. משנה תורה, הלכות רוצח, פרק יא, הלכה ג, הגהות מיימוניות.
17. תוספתא כפשוטה, מהדורת הגר"ש ליברמן, בבא קמא ח, יז.
18. ראה גם: בבא קמא פ ע"א; שם פ ע"ב.
19. שם, ד"ה כלבים כופריים.
20. הרש"ל מסייג את דבריו ומתיר לגדל רק כלבים כופריים. וזה לשונו: "לכן, כל איש ירא שמים לא יגדל כלב אלא כלבים כופריים... אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך, מכל מקום אסור, משום שהוא מנבח, והאשה מפלת מיראתו". וראה עוד ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מה.
21. שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן יז.
22. עוד על הפן ההלכתי של גידול כלבים, ראה: מנחם סליי, חיתו ארץ, ירושלים תשמ"ח, עמ' 53; שו"ת מים ההלכה, סימן קא; י' נבון, "גידול כלבים, נזקם והמסחר בהם", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 171; א' שטיינברג, "העיור בהשקפה היהודית", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 186, בעמ' 223; אנציקלופדיה תלמודית, ערך בהמה דקה. לעניין גידול כלב לצורכי שמירה, ראה שו"ת עטרת פז, ג, חלק א, סימן ח.
23. ספר חסידים, סימן תתרלח.
24. ראה ח"ה בן ששון, "חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", בתוך רצף ותמורה, בעריכת י' הקר, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 197-177.
25. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תט, סעיף ג.
26. לאיסור זה, ראה מ' ויגודה, "על הצַיִד במשפט הישראלי ובמשפט העברי", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ב, גיליון מס' 51; הנ"ל, "מי מפחד ממשפט עברי", פרשת השבוע, האזינו, תשס"ד, גיליון מס' 139.
27. הצעות חוק 2723, כח בסיון התשנ"ח, 22.6.1998, עמ' 382.
28. שם, עמ' 383.
29. סעיף 1 לחוק.
30. בתוספת לחוק מפורטים הגזעים שהם מסוכנים: אמסטאף, בול טרייר; דוגה ארגנטיאי; טוסה יפני; סטאף אנגלי; פיט בול טרייר; פילה ברזילאי; רוטוולייר.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
קבלה / יעקב פרנקל



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן