לדף ראשי



לאחר חתימת המשנה המשיכו דורות האמוראים לעסוק בדברי המשנה ובדברי הקבצים שנשארו מחוץ לה ("ברייתות"). בשני מרכזים עסקו בלימוד: בבבל ובארץ ישראל. פרי עבודתם של ארבעה דורות אמוראים שבארץ ישראל שימש לבניין התלמוד הירושלמי.

הקשר בין מרכזי התורה שבבל למרכזי התורה בארץ ישראל נעשה על ידי ה"נחותאי": רבי ירמיה ורבי זירא עלו מבבל לארץ ישראל, עולא, רב דימי ורבין ירדו מארץ ישראל לבבל. אלה ואחרים הביאו אתם את תורת מקומם למקום אליו הלכו, ומשום כך מכיל הבבלי דברים רבים מתורתם של אמוראי ארץ ישראל, והירושלמי מתורתם של אמוראי בבל. (האמוראים הארץ ישראלים, רבי יוחנן וריש לקיש, מוזכרים הרבה מאוד בבבלי, ורב ושמואל, אמוראי בבל, מוזכרים בירושלמי. רב היה זה שהוריד את המשנה לבבל, בשנת 219 לספירה).

לשונו של הבבלי שונה מלשונו של הירושלמי. למשל: יהודה שבתלמוד הבבלי נכתב בירושלמי "יודה" או "יודן". "אלעזר" - "לעזר". "עקיבא" - "קיבה". גם הארמית של התלמוד הירושלמי שונה מזו של הבבלי: בבבל דיברו בניב הארמי המזרחי, ואילו בארץ ישראל דיברו בניב הארמי המערבי.

הישיבות הגדולות בארץ בימי האמוראים היו בטבריה, בציפורי, בקיסריה ובלוד. התלמוד הירושלמי נסדר ברובו בטבריה, אך לא נסדר כולו במקום אחד ולא בדור אחד. בגלל הקשיים שבהם היה נתון היישוב היהודי בארץ ישראל לא יכלו חכמי הדור לערוך את הירושלמי עריכה סופית כדרך שנערך התלמוד הבבלי. משום כך קצרים דברי הירושלמי, ובמקרים רבים אינם ברורים די הצורך.

הדפסתו הראשונה של הירושלמי, בוונציה רפ"ג (1523), נעשתה על פי כתב יד ליידן, שנכתב בשנת 1289. בכתב יד זה יש הגהות ותיקונים בידי הסופר ובידי סופר מאוחר ממנו, והמדפיסים הוסיפו גם הם הגהות ותיקונים. גם בכתבי היד האחרים של הירושלמי מרובים השיבושים והטעויות, ובגללם נשארו מקומות שונים הקשים להבנה.

הפירושים הנפוצים לירושלמי הם "קרבן העדה" לרבי דוד ב"ר נפתלי מדעסויא ו"פני משה" לרבי משה מרגליות, שניהם פעלו במאה ה-18 באשכנז. הם גם הוסיפו תוספות כדרך התוספות על התלמוד הבבלי: "שיירי קרבן" ו"מראה הפנים".

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)

אגדות התלמוד הירושלמי / אביעד הכהן
מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סיריליו לירושלמי זרעים / עמוס סמואל



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן