הרת העולם והריונן של שרה רחל וחנה
מחבר: אורנה איילון
תקציר: הפיוט "היום הרת עולם", הנאמר בתפילת ראש השנה לאחר תקיעת השופר, מוכר וידוע. במאמר זה ננסה להעמיק במקור הביטוי "הרת עולם" ומשמעותו, נדון בקשר בינו לבין הריונן של שרה, רחל וחנה ונבין מדוע מוזכרים כל אלו בראש השנה דווקא.
משמעות הביטוי "היום הרת עולם"
מקור הביטוי "הרת עולם" הוא בירמיה כ, יד-יח: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה'... אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי".
ירמיה הנביא, המיוסר והמעונה, מקלל את יום הולדתו ואומר: הלוואי שהייתי נשאר טמון בבטן אמי, קבור ברחמה, שרוי שם בהיריון נצחי, "וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם". כלומר, המילה "עולם" מופיעה כאן במשמעות של נצח.
הפייטן של תפילת ראש השנה, לקח את הביטוי "הרת עולם" ושינה את משמעותו:
"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים,
אם כבנים, אם כעבדים.
אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים.
ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו,
איום, קדוש." (מתוך תפילות ר"ה לאחר תקיעת השופר).
בפיוט זה, משמעות המילה "עולם" היא תבל. הרת עולם היא הריונו של התבל ולא היריון לעולם, לנצח, כמשמעו בירמיה.
יש לשים לב, כי בפיוט, בניגוד למקור בירמיה, הדגש הוא על סיום ההיריון, על היציאה מהרחם, הלידה.
מקור נוסף שבו השימוש במילה היריון, משמעותו בעצם לידה הוא בספר שמואל:
"וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת" (שמואל א ד', י"ט).
מפרש שם מצודות דוד: "הָרָה לָלַת - רצה לומר נשלם ימי הריונה ללדת".
גם רש"י מפרש: "לָלַת (כל הפסוק)- על כורחו ללדת פירושו".
באופן דומה גם בפיוט "היום הרת עולם", הכוונה היא שנשלמו, הסתיימו ימי ההיריון וראש השנה הוא היום שבו התרחש תהליך לידת העולם.
אולם, קביעה זו סותרת את המאמר הידוע בויקרא רבה (פרשה כט, א) לפיו העולם לא נברא בראש השנה אלא בכ"ה אלול ואילו בראש השנה נברא אדם הראשון:
"תני בשם רבי אליעזר: בעשרים וחמישה באלול נברא העולם...נמצאת אתה אומר ביום ראש השנה בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית עשאו גלם, בשביעית נפח בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן, בתשיעית נצטוה, בעשירית עבר, באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס..."
נראה שכוונת הפיוט היא, שרק משנברא האדם, אפשר לומר גם שנברא העולם. זאת, משום שרק משנברא האדם, ניתנה משמעות לבריאת העולם שקדמה לו. האדם הוא היוצק את התוכן והמשמעות לעולם כולו.
כפי שנאמר בזוהר הקדוש (ח"א רכ"ב ב):"שהיה אדם הראשון אומר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו..."
נחזור לפיוט "היום הרת עולם". נשאלת השאלה מדוע היה חשוב לפייטן לדמות את הבריאה בכללותה ואת בריאת האדם בפרט, לתהליך של היריון ולידה?
משמעות המילה "הרת", היא הריון המביא את המחולל להיות הורה. כלומר, ביום זה ה', המחולל את העולם ובייחוד הבורא - היוצר את האדם, הופך להיות ההורה של האדם וההורה של העולם.
אם כך, משמעות הביטוי "היום הרת עולם", היא משמעות של היריון ושל הורות.
ומה משמעותו של הורה? בפרק כ"ז בתהלים, הנאמר מראש חודש אלול ועד הושענא רבה, נכתב: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ, וּנְחֵני בְּאֹרַח מִישׁור, לְמַעַן שׁוֹרְרָי".
המשורר שנותר ללא אבא ואימא, ללא הורים, מבקש מה' שיהיה עבורו הורה, המורה את הדרך, את אורח המישור. כלומר, המשמעות של הורה היא מורה. מורה את הדרך.
יוצא אם כן, שיש בפיוט שלפנינו דימוי מדהים של ה' כאב וכאם ההרה והיולדת, המבקשים להורות לילדיהם את דרך הטוב והישר. מכאן מובן הדבר, שביום הולדתו של הנברא, בראש השנה, בא הבורא לבחון האם מה שהורה לברואיו אכן קרה בפועל? כמאמר הפיוט: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".
יש פה מצב מיוחד: אבינו הוא מלכנו, וכהורה, כאב, הוא בוחן את דרכנו, אך כמלך הוא שופט אותנו. כך גם נאמר בהמשך המאמר בויקרא רבה (פרשה כט, א) שהבאנו בתחילת המאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס, אימתי בחדש השביעי באחד לחדש".
לכן אנו מבקשים על עצמנו משתי בחינות: אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. המקור לכך הוא בתהלים (קג, י"ג): "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו". והבחינה השניה - אם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו, איום, קדוש."
הריונן של שרה, רחל וחנה
עד כה, הבהרנו את משמעות הביטוי: "היום הרת עולם". כעת, נפנה לחלקו השני של המאמר: הריונן של שרה, רחל וחנה, ובהמשך נחבר בין השניים.
קריאות התורה וההפטרה בשני ימי ראש השנה מפגישות אותנו עם שרה ובנה יצחק, חנה ובנה שמואל ועם רחל ובניה – עם ישראל.
נפרט את הקריאות והנושאים:
ביום א' של ראש השנה, קריאת התורה היא בספר בראשית פרק כ"א. אנו קוראים על הולדת יצחק, מילתו וגמילתו, גירוש הגר וישמעאל, הברית בין אברהם ואבימלך ולסיום – אברהם נוטע אשל וקורא בשם ה' א-ל עולם.
בהפטרה ביום א' של ראש השנה אנו קוראים בספר שמואל א (פרקים א-ב), על העליה לרגל לשילה (א', א-ג), צערה של חנה (ד-ח), נדרה של חנה (ט-יא), עלי וחנה (יב-יט), חנה יולדת את שמואל והיגמלו(כ-כג), שמואל 'שאול לה' (כד-כה) ותפילת חנה(ב', א-י).
ביום ב' של ראש השנה, קריאת התורה היא בבראשית פרק כ"ב, בה נכתב על עקדת יצחק ועל צאצאי נחור אבי אברהם ומפטירים בירמיה לא' (א-כ), שם הנושאים הם אהבת ה' לישראל (א-ה), קיבוץ הגלויות (ו-ח), שמחת הגאולה (ט-יג), בכיה של רחל וה' מנחמה (יד-טו) ובסיום - תשובת אפרים מתקבלת (יז-יט).
כאמור לעיל, אנו פוגשים בראש השנה את שרה ובנה יצחק, את חנה ובנה שמואל ואת רחל ובניה- עם ישראל, המכונה כאן אפרים. אך מדוע נבחרו דווקא קטעים אלו לקריאה בראש השנה?
ניתן לומר בפשטות, שהסיבה לקריאת קטעים אלו בראש השנה, היא העובדה שאותן נשים נפקדו בראש השנה, כפי שנאמר במסכת ראש השנה, דף יא עמוד א':
"בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר אתיא [נלמד הדבר מגזרה שווה מהמילים] פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל "ויזכר א-לקים את רחל" וכתיב בחנה "ויזכרה ה' " ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב "שבתון זכרון תרועה" פקידה פקידה כתיב בחנה "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בשרה "וה' פקד את שרה"."
נפקדו, כלומר: נזכרו לפני ה' לטובה בראש השנה, בעניין קץ עקרותן ובשורת הריונן ולידת בן.
אולם, ניתן להעמיק ולשאול, מדוע נפקדו דווקא נשים אלו - שרה רחל וחנה, בראש השנה? האם יש קשר בין "היום הרת עולם", על כל המשמעות שלו שפירטנו לעיל, להריונן של שרה רחל וחנה? אכן כן!
ציינו קודם לכן, כי משנברא האדם בראש השנה, ניתנה משמעות לבריאת העולם. נבאר כעת את הדבר ונעמוד על טיבו של הקשר המיוחד בין שרה, רחל וחנה ליום בו התמלא העולם במשמעות.
כאמור, ראש השנה הוא יום המיועד לראשית. התחלה של משהו חדש, בשורה חדשה. בראש השנה נברא האדם הראשון! האדם נושא את בשורת הא-לוקות ומפיץ אותה על פני הבריאה כולה.
בראש השנה ה' זוכר את מה שחידש, זוכר את הראשית שברא, ובודק: האומנם שואף העולם לייעודו? האומנם המגמה שברא הולכת ומשתלמת, הולכת ומתעלה? ומתוך התבוננות א-לוקית זו בראש השנה, על העולם שברא, נפקדו לפניו שרה, רחל וחנה.
דרך נשים אלו התחדש משהו בעולם.
כל אחת משלוש הנשים המיוחדות הללו היו עקרות. כל אחד מילודיהן הוא ביטול העקרות. לא רק ביטול העקרות האישית של אימותיהן אלא ביטול עקרות של עניין מסוים, שהיה חסר בעולם.
כל אחת מנשים אלה, נשאה ברחמה בשורה חדשה לעולם, ראשית, יסוד, להמשך קיום העולם. קומה נוספת בתהליך התוכנית הא-לוקית של ייעוד, תכלית ומטרת נבראיו עלי אדמות. נפרט להלן את הקומות הללו.
קומה א': שרה - הבן הנבחר
לאחר שנות עקרות ארוכות וקשות, יולדת שרה את יצחק. זהו בנה יחידה, והוא הבן הנבחר: "כי ביצחק יקרא לך זרע". יצחק הוא שימשיך להאיר את העולם בא-לוקות. מיעקב, בנו של יצחק, יצאו שנים עשר השבטים שיבנו את עם ישראל.
קומה ב': רחל - העם הנבחר
רחל היא האימא של עם ישראל בכללותו. רחל היא עיקר הבית ("ויקרא לרחל וללאה"). קולה של רחל נשמע בהיות עם ישראל בגלות, כפי שאנו קוראים בהפטרה בראש השנה: "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".
איננו - בלשון יחיד. כל שנים עשר השבטים הם אחד מבחינתה.
בנה יוסף, שילדה לאחר שנות עקרות מעיקות וצורבות, הוא הבן המורד מצרימה, שבעקבותיו יורד כל בית יעקב למצרים. שם, בהיותם בגלות - יוסף הוא המנהיג והמכלכל את אביו ואחיו. דווקא שם, במצרים, הפכו בני ישראל משבטים לעם. הראשון שמבחין בכך היה דווקא פרעה באומרו לעמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט.)
המשך תהליך השלמת עם ישראל כעם הוא לאחר מכן, עם קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל.
קומה ג': חנה - מלוכה, בית המקדש ומשיח.
לאחר תפילתה במשכן שילה ולאחר הבטחת הנביא, זוכה חנה העקרה ללדת את שמואל. חנה מלמדת אותנו הלכות תפילה, ובנה שמואל זוכה להביא את בשורת המלכות לעם ישראל.
שמואל מושח את שאול למלך ולאחר מכן את דוד.
כפי שחנה אומרת בתפילתה: "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו". מבאר המצודות: "עז למלכו זהו שאול וירם קרן משיחו- דוד". מלכות דוד היא מלכות עולמים ומצאצאיו יעמוד מלך המשיח.
על הקשר בין שמואל לבית המקדש ניתן ללמוד מדברי ה"ילקוט שמעוני" על הפסוק בשמואל א, יח-יט: "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בנוית [בְּנָיוֹת]. וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בנוית [בְּנָיוֹת] בָּרָמָה".
אומר ה"ילקוט שמעוני" (סי' קכט):"...אמר רבה: וכי מה ענין ניות אצל רמה?
אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם". נויו של עולם – בית המקדש.
העיסוק של שמואל בעניין בית המקדש הוא המשך ישיר לפועלם של אלקנה וחנה בעניין המשכן, כפי שנראה בהמשך, ולהקדשתו על ידי אמו לעבודה במשכן מגיל כה צעיר - לאחר גמילתו. "וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְ-ה-וָ-ה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן"(שמואל א ב', יא)
קומה שלישית זו נבנית בהכרח על גבי קודמתה: עם – תורה - וארץ ישראל, ואין לה קיום בלעדיה. כך גם קומה ב' (עם) אינה יכולה להופיע אלמלא קומה א' (הבן הממשיך).
שלוש הקומות והמלכת ה' בעולם בראש השנה
כעת מובן הקשר בין ייעודם של הבנים לפקידת אמותיהן דווקא בראש השנה. כיון שבאו בנים אלו להשלים את מעשה הבריאה ולהעלות את התכלית לשמה נברא העולם, נפקדו אימותיהם דווקא בראש השנה, שבו קיבל העולם את משמעותו עם בריאת האדם הראשון.
עניינו של ראש השנה הוא המלכת ה' בעולם. לכן, בקטעי הקריאה וההפטרה לראש השנה נפגוש מידי שנה את שלוש הקומות בהופעת שלמות מלכות ה' בעולם:
1. הבן הנבחר - יצחק (קריאות התורה).
2. העם הנבחר - (הפטרה ליום ב' של ראש השנה).
3. המלך הנבחר (שאול, במלכות זמנית ודוד במלכות עולמים - משיח) ובית הבחירה (הפטרה ליום א' של ראש השנה).
נשאלת השאלה, מדוע בסדר הקריאות לראש השנה, קודם המלך ובית הבחירה (חנה) לעם הנבחר (רחל)?
נראה, שהיה רצון להדגיש תחילה את ייעודו ותכליתו של עם ישראל, ולאחר מכן לספר על לידתו, בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
שאלה נוספת היא, במה זכו שרה, רחל וחנה, להיות שותפות לבורא עולמים בהבאת העולם הזה לתכליתו? (במאמר זה אנו מתייחסים בעיקר לדמויות הנשים, וכמובן, שיש ללמוד את חלקם של אברהם אבינו, יעקב אבינו ואלקנה, אך לא כאן המקום לפרט).
התשובה היא, שנשים אלו היו דבקות בה' בעוצמה רבה, מסרו את נפשן והקדישו את כל עולמן להפצת שם ה' בעולם, ולכונן את מלכות ה' בעולם.
נרחיב בנקודה זו ונבאר אותה להלן בעזרת הפסוקים:
שרה
בספר בראשית מתואר כיצד אברהם ושרה גיירו את האנשים והנשים בחרן-
"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:" (בראשית יב', ה).
"אשר עשו בחרן" - אומר רש"י שם, "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום...".
כלומר, לשרה יש חלק בהפצת שם ה' בעולם. גם בהמשך, בניסיון העקדה, יש לשרה חלק.
העקדה מתוארת בבראשית כב' א-ג:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר...".
אומר מדרש תנחומא (חיי שרה סי' ד): "ותקם בעוד לילה – אימתי? וישכם אברהם בבקר".
כלומר, לדעת המדרש, שרה היא שותפה מלאה לניסיון העקדה. היא יודעת את הציווי הא-לוקי, וקמה בעוד לילה. יתכן ששנתה נודדת מעיניה, אולי היא מכינה לאברהם את הציוד הדרוש לעקדה...
גם לדעה ששרה לא ידעה על העקדה, אין ספק שיש לה חלק בעמידת אברהם בניסיון, ויתכן שזה הרעיון המסתתר מאחורי המדרש.
שרה מוסרת את שפחתה לבעלה בראותה שאין היא יולדת, באומרה: "אולי איבנה ממנה". לאחר שהיא זוכה ללדת את הבן הממשיך, ורואה את ישמעאל בקלקולו, מתוך התמסרותה לעבודת ה' ורצונה שבנה ימשיך להפיץ את אור ה' בעולם, היא תובעת את גירושו של ישמעאל: "כי לא יירש בן האמה עם בני עם יצחק".
ה"שם משמואל" מגדיר את חלקה של שרה בצורה ברורה: "והיינו שהשכל הא-לקי וההארה הא-לקית שנמצאים בישראל הכל נמשך מאברהם אבינו ע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדבקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאברהם אבינו ע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו, אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו..."(שם משמואל, חיי שרה תרע"ב).
אנו רואים, אם כן, כי לאורך כל הדרך שרה דבקה בה' ומתמסרת לרעיון הפצת הא-לוקות בעולם.
חנה
חנה מצפה לבן במשך שנים, אך דווקא כאשר היא נפקדת היא נוהגת באופן מפתיע:
"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ... וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו ... וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ... אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַהו' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'." (שמואל א, א', יא-כח)
רק אישה הדבקה כל כך בה' מסוגלת לעשות את מה שעשתה חנה. שנים היא מייחלת לילד וכשסוף סוף נפקדה, היא לא משאירה את הילד בביתה אלא משאילה אותו לה'.
רק אישה שמבינה מה משמעותו של בית ה', (בזמנה זה המשכן ובעתיד בית המקדש), לא תרגיש צער ומכאוב שהילד שלה כה רחוק ממנה. בעת געגועיה לבנה אהובה, יציפו את לבה אושר ושמחה על כך של שזכתה לבן המשרת את פני ה'!
נקודה זו אף מתחזקת כאשר קוראים את דברי המדרש על פועלם של אלקנה וחנה בעניין המשכן:
"עלה האיש ההוא- נתעלה בביתו נתעלה בחצרו נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל...אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן: להיכן תלכו? ואומרים: לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?
מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: נלך עמכם. ואומרים להם: הן! עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים.
ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים.
אמר לו הקב"ה: אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות. הא למדת שבשכר אלקנה, שמואל." (ילקוט שמעוני שמואל א' פרק א' סי' עז)
אם כן, גם אצל חנה, אנו רואים את הפצת שם ה' בעולם, מסירותה ודבקותה בה'.
רחל
כדי להבין את דבקות רחל בה' ומסירות נפשה נביא את מדרש איכה רבתי:
"...באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע! גלוי לפניך, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים ,והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה..." (פתיחתא כ"ד דאיכא רבתי).
רחל מתארת את האהבה העזה בינה ובין יעקב. יעקב אוהב אותה אהבה יתרה. כדי להינשא לה הוא עובד שבע שנים. והנה, כשמסתיימות שבע השנים, מתגלה התכנון של לבן - להחליף את רחל בלאה. "והוקשה עלי הדבר עד מאד", אומרת רחל. לכן: "והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני".
אבל כל המעשה הזה לא נותן לרחל מנוחה. כן, אמנם היא רוצה להקים עם יעקב את בית ישראל. כל הרעיונות הגבוהים הרוחניים שיעקב מספר לה על ארץ ישראל ועם ישראל - קוסמים לה מאוד. לכן, צריך לסכל את עצת אביה, שלא ימנע מהחלומות הללו להתגשם. אבל אז שואלת את עצמה רחל: איך יכול להיות? איך יכול להיות שהדבקות שלי ברעיון הא-לוקי באה על חשבון אחותי? על חשבון זה שהיא תצא לחרפה? למי תינשא? מה יהיה גורלה?
ואז מבינה רחל שלה יש תוכנית, אבל לה' יש תוכנית אחרת.
רחל מבינה את רצון ה' ומוותרת. בצניעות וענווה היא גונזת את תוכניותיה ומפנה מקום לתוכנית הא-לוקית: היא ולא אחרת צריכה להכניס את אחותה לאה, תחת כנפי השכינה!
רחל יוזמת כאן מהלך מבלי שנצטוותה עליו.
היא מוותרת על כל עולמה הפיזי והרוחני בשביל אחותה. כשנתנה את לאה ליעקב לא היה ברור שתינשא לו אחר כך.
ניתן ללמוד מרחל לימוד גדול על מסירות הנפש של האדם בעבודת ה', והוא - שבתוך תילי התילים של התוכניות שאדם בונה לעצמו, עליו לשאול: האם הרצון הא-לוקי נמצא בתוך כל המהלך הזה שתכננתי?
לעתים, יידרש האדם למסור את כל הסימנים שצייר לעצמו, למען תוכנית
א-לוקית יותר עליונה ויותר נשגבה מבינתו.
בהמשך אותו מדרש אומרת רחל לפני הקב"ה: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?!
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן... ".
רחל מבקשת מה', שכפי שהיא לא קינאה לצרתה כך גם הוא לא יקנא לצרתו (עבודה זרה) ולא יוותר על עם ישראל בגלל שרחקו ממנו ועבדו עבודה זרה.
וה' נענה לה:" בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
רחל אומרת כאן: אף על פי שחטאו - בניך הם!
ואכן, בהפטרת היום השני של ראש השנה אנו קוראים את הפסוקים המבטאים את אהבת ה' לעם ישראל:
"מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל...הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ...כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא... וכו' ופוגשים בדמותה של רחל הממאנת להינחם עד שאחרון בניה ישוב הביתה: "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". (ירמיהו ל"א).
סיכום
ראינו אם כן כי הביטוי "הרת עולם" אוצר בתוכו את משמעותו המיוחדת של ראש השנה – הן מצד היותו היום בו נברא האדם הראשון והיום בו העולם שנברא בכ"ה באלול התמלא במשמעות, והן מצד היותו יום הדין, היום בו ה' נוהג כהורה, בוחן את בריותיו ודן אותם, אם כבנים ואם כעבדי המלך.
ביום זה, נפקדו שרה, רחל וחנה, והושלמה תכלית מעשה הבריאה, שהיא הופעת מלכות ה' בעולם: נולד הבן הנבחר שממנו יצאו שנים עשר שבטי ישראל, נבנה עם ישראל, שקיבל את התורה ונחל את ארץ ישראל, והתחדשה בשורת המלכות לעם ישראל, הקשורה באופן ישיר למקדש ולמשיח, שהרי מצאצאי דוד יעמוד המלך המשיח.
"אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר" (מסכת ר"ה ט"ז ע"א, ל"ד ע"ב).
יהי רצון שנזכה להמליך עלינו את ה' ולשמוע את קול שופרו של משיח, במהרה בימינו.