תפקיד הקטורת ביום הכיפורים - חלק ב

ויכסהו הענן

מחבר: אברהם סתו

תוכן המאמר:
א. פתיחה
ב. נתמלא הבית עשן
ג. איש מחתתו
ד. קיטורא דמהימנותא
ה. ריח הקטורת
ו. סיכום

א. פתיחה

בחלק הקודם ראינו שלוש אפשרויות להבין את תפקיד הקטורת ביום הכיפורים: א. הקרבת סממנים; ב. כיסוי השכינה מעיני הכהן; ג. יצירת גילוי שכינה בקדש הקדשים. עמדנו על האפשרות שהקטורת מכילה היבטים שונים המשתלבים זה בזה, וכן עמדנו על הקשר המהותי שבין הגילוי והכיסוי במפגש עם השכינה.

בחלק זה ננסה להציע גישה חדשה להבנת תפקיד הקטורת, שיש בה מבט שונה לגמרי על משמעות הכיסוי בעמידת הכהן הגדול מול השכינה.

ב. נתמלא הבית עשן

כאשר אנו קוראים את המילים "וכסה ענן הקטורת את הכפורת", עולה לנגד עינינו תמונה שבה העשן עולה מן המחתה למעלה ומיד מכסה את הכפורת מעיני הכהן. אך נראה שהברייתא (נג.) הבינה זאת אחרת:

דתניא: נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר 'והבית ימלא עשן'.

מדברי הברייתא אפשר להבין שכיסוי הכפורת לא נעשה באופן ישיר, שהרי עמוד העשן לא היה בו כדי לכסות כפורת באורך של שתי אמות ומחצה, אלא על ידי העשן שירד בכתלים. וכך כתב המבי"ט בקרית ספר (עבודת יום הכיפורים ד):

וכיון דכתיב 'וכסה ענן הקטרת את הכפרת', משמע דנתמלא הבית כלו עשן, דאי לאו הכי אינו מכסה ענן הקטרת את הכפרת דעשן עולה למעלה.[1]

ממקורות אלו מצטיירת תמונה שאינה רק שונה באופן טכני, אלא גם מלמדת על סוג שונה לגמרי של כיסוי. בחלק הקודם הבנו שתפקיד הכיסוי היה ליצור מחיצה בין הכהן הגדול לבין הכפורת, אך העשן היורד וממשמש בכתלים אינו ניצב כלל בין הכהן לכפורת אלא עוטף את שניהם יחד. ואכן כך למדנו במעמד הר סיני, בפסוקים שאותם משווה הגמרא (ג:) לעבודת יום הכיפורים (שמות כד, טו-יח):

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן.

תפקיד הענן לא היה לחצוץ בין משה רבנו לבין השכינה, אלא לחצוץ בין הקב"ה ומשה לבין שאר העם. זו הדרך שבה התגלתה השכינה למשה באהלו (שמות לג, ט):

 וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה.

וכך מתוארת גם ההתגלות בנקרת הצור (שמות לד, ה):

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'.

בכל המקומות הללו יוצר הענן מרחב אינטימי סגור שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית, ואין הוא משמש כחציצה בין משה לקב"ה.

בפרשת קרח (במדבר יז) למדנו שהקטורת שהקטיר אהרן מנעה ממלאך המוות להמשיך ולהרוג את בני ישראל, ומכך אפשר ללמוד על כוחה של הקטורת לחצוץ ולהסתיר את האדם מפני כוחות שונים. אולם נראה שכך הדבר ביחס למלאך המוות, אך אין להסיק מכאן שתפקיד הקטורת הוא לחצוץ מפני השכינה. אדרבה, על ידי החציצה מפני המזיקים יכול האדם להתייחד עם הקב"ה, כפי שנאמר בזוהר (ויקהל ריט.):

האי מאן דדינא רדיף אבתריה אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה ובהאי ודאי מסתלקין מיניה.

[תרגום: מי שדין רודף אחריו צריך לזו הקטורת ולשוב לפני אדונו, שזה סיוע הוא שיסתלקו דינים ממנו, ובזה וודאי מסתלקין ממנו.]

 וכן נאמר בזוהר (ויקהל ריט.) ביחס לקטורת של כל השנה:

האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה אמאי אקרי מזבח? ...בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין ובגין דההוא סטרא בישא כפית לא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטיגורא ועל דא אקרי מזבח. כד ההוא סטרא בישא הוה חמי עשנא דקטרת דסליק אתכפיא וערק ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא.

[תרגום: אותו מזבח הקטורת שהוא פנימי, למה נקרא מזבח? ...משום שמבטל וכופת לכמה צדדים רעים, ומשום שאותו צד רע כפות אינו יכול לשלוט ולא להיות קטיגור, ועל כן נקרא מזבח. כשאותו צד רע היה רואה את עשן הקטורת שעולה, נכפה ובורח ולא יכול להתקרב כלל למשכן.]

לפי דברי הזוהר, תפקידו של מזבח הקטורת הוא לחצוץ בין ה"סטרא אחרא" לבין המשכן. ואכן, אפשר להבחין בכך שמזבח הזהב ניצב בחלק החיצוני יחסית של ההיכל, ולא בסמוך לקדש הקדשים כפי שניתן היה לצפות. לפי דברינו, טעם הדבר הוא שהמזבח מהווה מעין "שומר סף" שאינו מאפשר לחיצונים להיכנס פנימה. קל להבין שזהו גם תפקיד הקטורת ביום הכיפורים, שבו ההתייחדות הגמורה של הכהן הגדול מהווה נדבך מרכזי בעבודה. כן מובא בפסוק (ויקרא טז, יז): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", וכבר דרשו חז"ל (ירושלמי ה, ב): "אפילו אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם'".[2]

מתוך דברים אלו יש להסביר תמיהה שתמהו האחרונים על הרמב"ם. במשנה (נב:) נאמר:

צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון.

מדברי המשנה אפשר להבין שאין קשר בין התמלאות הבית בעשן ליציאתו של הכהן מקדש הקדשים.[3] ייתכן שהתיאור "יצא ובא לו" מתאר פעולה שקודמת להתמלאות הבית בעשן, וגם אם היא מאוחרת אפשר להבין שזהו מקרה בלבד שנובע מכך שהתמלאות הבית אורכת שניות ספורות. אמנם ברמב"ם (ד, א) מפורש אחרת:

וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא.

מדברי הרמב"ם עולה שיש דין מיוחד של המתנה בקדש הקדשים עד שיתמלא הבית עשן, והאחרונים שאלו מהו הטעם לכך.[4] יש מקום להציע סברות צדדיות לשהייה זו, כגון דברי בעל ה'עבודה תמה' שכתב שהשהייה נועדה להוציא מלבם של הצדוקים שחששו מההימצאות בקדש הקדשים. גם מדברי המאירי (חיבור התשובה ב, יג) עולה שטעם ההמתנה הוא ש"יתברר לו שהוצת האש בקטורת".

אמנם בבית בריסק נקטו שמדובר בחובה מהותית מדאורייתא. הגרי"ז (באגרות בסוף חידושיו על הרמב"ם, עמ' עז) טען שמדובר בדין כללי שמחייב את הכהן להישאר במקום העבודה עד סיומה, ועבודת הקטורת ביום הכיפורים כוללת גם את מילוי הבית בעשן. לעומתו הגרי"ד בשיעוריו (מד.; נב:) כתב שיש דין עצמאי של שהיית הכהן הגדול בקדש הקדשים. כדבריו עולה גם מדברי הקרית ספר (שם) שכתב שחובת ההמתנה נלמדה מכך שכתוב "וכסה ענן הקטורת" ורק אחר כך "ולקח מדם הפר".[5]

אם תפקיד הכיסוי הוא הסתרה של השכינה, קשה להבין את החובה הייחודית לשהות בקדש הקדשים עד שתתכסה הכפורת. מאידך, גם אם מטרת ההקטרה הייתה רק הופעה של השכינה בקדש הקדשים, לא היה צורך בשהייה של הכהן. לכן נראה שחובת השהייה מלמדת על כך שמילוי הבית בעשן מהווה גילוי שכינה, אולם גילוי שכינה מלא חייב לכלול עמו כיסוי מן החוץ, מפני שרק חציצה כזו מאפשרת מפגש עמוק בין הכהן לשכינה.

ג. איש מחתתו

תפיסה זו מאפשרת התבוננות מחודשת בתופעה שמייחדת את הקטרת הקטורת בתנ"ך. אחד הקשיים בהבנת מעשה נדב ואביהוא הוא שעוד לפני מעשה ההקטרה שלהם נאמר (ויקרא ט, כג):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.

מכיוון שכבוד ה' כבר נראה והתגלה לכל העם, קשה להבין מה ביקשו נדב ואביהוא לעשות בעזרת הקטורת שבידיהם. ואכן, מפרשי הפשט ובראשם הרשב"ם (שם) כתבו שיש להבין את הכתובים שלא כסדרם, ולפרש ש"וירא כבוד ה'" מתייחס ליציאת האש שאחרי המעשה של נדב ואביהוא.

אם ננסה להבין את הכתובים כפשטם, יש להקדים ולהצביע על תופעה מעניינת: נדב ואביהוא לא הקטירו קטורת אחת משותפת אלא שתים נפרדות (ויקרא י, א):

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת.

חלק גדול מן הפרשנויות למעשי נדב ואביהוא מסבירות את הצורך בקטורת כאמצעי ליצירת גילוי שכינה במשכן (ספרא שמיני א) או כקיום מצוות הקטורת שבכל יום (ספורנו ויקרא י, א). אך הסברים אלו מצדיקים הקטרה משותפת של קטורת אחת ולא הקטרה של שתי מחתות נפרדות! אין זו תופעה חריגה, אלא מוטיב שחוזר על עצמו גם בפרשת קרח, בהקטרת הקטורת על ידי מאתיים וחמישים נשיאי העדה (במדבר טז, יח):

וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת.

ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא, גם יחזקאל בחזונו רואה קטורת שמוקטרת לעבודה זרה במחתות אישיות (יחזקאל ח, יא):

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ, וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.

מהי משמעותה של תופעה זו? מדוע לא די בקטורת ציבורית אחת? לאור דברינו לעיל קל להבין זאת. אם תפקידה של הקטורת הוא ליצור התייחדות של האדם עם הקב"ה, ברור שכל אדם צריך להקטיר קטורת אישית משלו בכדי להגיע למפגש אישי ואינטימי עם הקב"ה. ממילא גם מובן מדוע הקטירו בני אהרן את הקטורת למרות שכבר היה גילוי שכינה לכל העם, שהרי מטרתם הייתה להגיע להתייחדות אישית עם הקב"ה. משום כך גם נבחרה הקטורת להבדיל בין אהרן ובין מאתים וחמישים נשיאי העדה - שהרי דווקא היא מבודדת את הקשר שבין כל אחד מהם בפני עצמו לבין הקב"ה.[6]

ייתכן שיש בכך הסבר גם לדברי המשנה (כו.) שמעולם לא הניחו לכהן אחד להקטיר פעמים את הקטורת שעל מזבח הזהב, "מפני שמעשרת". הגמרא (שם) דנה מדוע דווקא הקטורת מעשרת ולא התמיד, שהרי בשניהם נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". ולפי דברינו יש לומר שדווקא בקטורת יש מימד של קרבת אלוקים אישית (שמביאה לעשירות),[7] שאיננו קיים בשאר העבודות הציבוריות.[8]

ד. קיטורא דמהימנותא

מן המקורות שראינו עלתה תמונה שלפיה הקטורת יוצרת התייחדות אישית ואינטימית של המקטיר עם הקב"ה. אך מטרתה של עבודת יום הכיפורים איננה התייחדותו האישית של הכהן הגדול עם הקב"ה, אלא ההתייחדות של כנסת ישראל והקב"ה שנוצרת על ידו.

ואכן, עם היותה של הקטורת מעשה אישי, אומרת הגמרא (מד.) שדווקא הקטורת היא "כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל". בנוסף, הגמרא (שם) מסבירה שהקטורת מכפרת על לשון הרע, ונראה שמשמעות הדבר היא שלשון הרע יוצר פירוד ומחלוקת, כדברי הירושלמי (פאה א, א) על צבאותיו של דוד שהיו נופלים במלחמה מפני שהיו להם "דילטורין". הקטורת לעומתה, תפקידה לקשר ולחבר את ישראל זה לזה ומתוך כך לאביהם שבשמים.[9]

משום כך צריך הכהן להיות נתון בתודעה כפולה: מחד התייחדות אינטימית עם הקב"ה, ומאידך ייצוג של עם ישראל כולו.[10] וכך מסביר הזוהר (שמיני לז:) את חטאם של נדב ואביהוא:

'וירא כבוד ה' אל כל העם', מיד 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו''. תנן בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא בכלהו קשרין קדישין דהא קטרת קשיר כלא כחדא ובגין כך אקרי קטרת, ואינון אתו וקשירו כל אינון אחרנין כחדא ושרו לה לבר דלא קשרו לה בהדייהו וקשירו מלה אחרא...

אמר לו ר' פנחס: לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל, בגין כך אזהר לכהני דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש דישתכח דכר ונוקבא ועל דא לא ייעול כהנא לקדשא עד דיתנסיב, בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל.

[תרגום: 'וירא כבוד ה' אל כל העם', מיד 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו''. שנינו: באותו היום חדוותה של כנסת ישראל הייתה להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים. שהרי קטורת קשורה כולה כאחד ומשום כך נקראת 'קטרת'. והם באו וקשרו כל אותם אחרים כאחד והשאירו אותה בחוץ, שלא קשרו אותה איתם וקשרו דבר אחר...

אמר לו רבי פנחס: אל תאמר שהם השאירו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם, כי בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה כנסת ישראל לא שורה ביניהם כלל. משום כך הזהיר את הכהנים, שכתוב 'בזאת יבא אהרן אל הקדש' שיימצא זכר ונקבה. ועל כן לא יבוא הכהן אל הקדש עד שיינשא, בשביל שישתתף בקשר של כנסת ישראל.]

הזוהר דורש את המילה "קטורת" מלשון "קיטרא" - קשר, ורואה בה את הגורם הקושר ומאחד גורמים שונים זה עם זה ועם הקב"ה.[11] חטאם של נדב ואביהוא היה שלא היו נשואים, ומשום כך קשרו רק את עצמם עם הקב"ה, והשאירו את כנסת ישראל בחוץ.[12] על פי הזוהר, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לכהן הגדול היא שישאיר את החיבור בינו לבין הקב"ה במישור האישי, ולא ישתמש בו כצינור לקשר שבין הקב"ה ועם ישראל. וכבר דרשו חז"ל (ויקרא רבה אחרי מות כא, ו) על הפסוק "בזאת יבא אהרן" שהיכולת של הכהן להיכנס לקדש הקדשים היא רק בזכות כנסת ישראל שעליה נאמר "זאת קומתך דמתה לתמר".

לאור דברינו אפשר להבין באופן שונה מעט את האמירה ש"קטורת מכפרת". כפרת הקטורת איננה כשאר הכפרות, אלא מהווה רובד אחר, עליון יותר, של כפרה, כמבואר בדברי הזוהר (ויקרא יא.):

ועילא מכלהו קטרת דאיהו שלים מכלא ולא אתיא לא על חטא ולא על אשם ולא על עון אלא על שמחה, כמה דאת אמר 'שמן וקטרת ישמח לב'... תא חזי שלמים בכלא הוא שלמא, וקטטא וקטרוגא לא אתער בעלמא אבל קטרת קשיר קשירו דמהימנותא.[13]

[תרגום: וגבוהה מכולם קטורת, שהיא שלימה מכולם, ולא באה לא על חטא ולא על אשם ולא על עון אלא על שמחה. כמו שאתה אומר 'שמן וקטרת ישמח לב'... בוא וראה, שלמים בהכל הוא שלום, ומריבה וקטרוג לא מתעוררים בעולם, אבל הקטורת קושרת את קשר האמונה.]

תפקיד הקטורת איננו לכפר על חטא מסוים אלא לשנות את האווירה, ליצור חיבור של אמונה ושל שמחה, שרק מתוכו אפשר לבוא אחר כך ולכפר על החטאים הפרטיים. כך נאמר במדרש (תנחומא תצוה טו):

וכסה ענן הקטרת מהו וכסה לשון מחילה הוא כענין שנאמר 'כסית כל חטאתם סלה', וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול היה יודע שנתכפרו עונות ישראל שנאמר 'אשכול הכופר דודי לי'.

המדרש מלמד על אופי הכפרה שמסוגלת לכפר על כל החטאים בבת אחת. המחילה של הקטורת איננה מחילה של חיטוי וניקוי חודר, אלא מחילה של כיסוי, "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). היא יוצרת מצב של טשטוש מסוים, שבלעדיו אי אפשר להתחיל את תהליך הכפרה.

ה. ריח הקטורת

בכדי להבין טוב יותר את משמעות עבודת הקטורת ביום הכיפורים, נפנה לממד משמעותי נוסף שקיים בקטורת - הריח. רוב העוסקים בתפקיד הקטורת ביום הכיפורים התעלמו ממרכיב זה, אך אנו ננסה לעמוד עליו ולהבין את משמעותו על פי דרכנו.

בסוף פרשיית מעשה הקטורת נאמר (שמות ל, לח):

אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

פסוק זה מלמד על כך שהקטורת במהותה איננה (רק) קרבן של סממנים או כלי ליצירת עמוד עשן, אלא בראש ובראשונה אמצעי ליצירת ריח טוב. גם בגמרא (לט:) מבואר שהריח מהווה מרכיב מרכזי בקטורת:

עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת.

אם ביחס לתיאורים אלו אפשר עוד לומר שהריח הוא תוצר לוואי שאיננו מלמד על מטרת הקטורת, הרי שבגמרא בכריתות (ו:) נאמר שהיו טורחים במתכוון לשמר את ריח הקטורת:

תנו רבנן: היו מחזירין אותה למכתשת פעמַיִם בשנה, בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה.

מקור מפורש יותר על מרכזיותו של הריח בקטורת נמצא בברייתא המתארת את מאפייניהם של סממני הקטורת (כריתות ו:) וקובעת כי הם "דבר שקיטר ועולה וריחו נודף".

גם אצל רבותינו הראשונים אפשר למצוא התייחסויות רבות לריח כתכליתה של הקטורת. כך למשל כתבו בעלי התוספות בפירוש דעת זקנים על התורה (שמות כה, ו):

שכן דרך המלכים שמבשמים להם את הבית קודם שיכנסו לתוכו.

וכך כתב גם בעל ספר החינוך (קג) בשרשי המצוה:

כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה, וריח הקטורת היה הטוב שאפשר ליעשות על ידי אדם.[14]

מכל המקורות הנזכרים לעיל עולה כיוון חד וברור, המדגיש את חשיבותו של ריח הקטורת, אלא שאין הוא מעוגן עדיין בעולם ההלכה. הסוגיה ההלכתית שבה אפשר לבחון את מטרת הקטורת היא סוגיית המעילה.

כלל נקוט בידינו "אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו". היינו, חפץ של הקדש, לאחר שנעשתה בו המצוה האמורה בו (כגון: נכסים שנוסכו על גבי המזבח), פקעה קדושתו ממנו, ואין בו איסור מעילה. כדי לדעת מתי פוקע איסור מעילה מן הקטורת, יש להגדיר את מהות ה"מצווה" בקטורת. הגמרא בפסחים (כו.) דנה בשאלה זו סביב העיסוק העקרונית באפשרות למעול ב"קול מראה וריח":

אמר רב פפא: קול ומראה - אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו - אין בו משום מעילה, הואיל ונעשית מצותו.

בגמרא מבואר שמצוותה של הקטורת מסתיימת כאשר "עולה תמרתה", היינו שעולה ממנה עמוד העשן (רש"י ד"ה תמרתו).[15] מסוגיה זו משמע שמצוות הקטורת מסתיימת כאשר עולה עמוד העשן, ואילו הריח שנותר אחר כך איננו חלק מן המצווה. לכאורה מוכח מכאן שהעשן הוא מטרתה של הקטורת ולא הריח!

אך נראה שיש להבין את דברי הגמרא בפסחים לאור דברי הגמרא בברכות (מג.):

אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח - משתעלה תמרתו. אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: והא לא קא ארח! - אמר ליה: ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך - והא לא אכל! אלא - דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לארוחי.

הגמרא קובעת שברכת הריח יכולה להיאמר משעה שעולה תמרתו של ה'מוגמר', למרות שהאדם עדיין לא הריח את הבשמים בפועל. בטעם הדבר מסבירה הגמרא שברכת הריח דומה לברכת הלחם, שנאמרת כאשר הלחם קיים בעולם עוד בטרם טעם אותו האדם. וכך מסביר זאת המאירי (ד"ה ומוגמר):

ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אף על פי שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו.

כלומר, כאשר עולה תמרתו של המוגמר נחשב הריח כדבר שנמצא "לפניו" ואינו תלוי במעשה אחר, ומשום כך אפשר לברך עליו.

לאור דברים אלו יש לשוב לדברי הגמרא בפסחים ולהבין אותם באופן אחר: עליית תמרתה של הקטורת נחשבת כקיום מצוותה לא משום העשן עצמו, אלא משום שהוא נושא עמו את ריח הקטורת ומנכיח אותו.[16]

פן זה של הקטורת איננו מתיישב עם תפיסתה של הקטורת כמסך המבדיל בין הכהן והשכינה, וקשה גם לראות את הקשר שבינו לבין גילוי השכינה בעמוד ענן.

אמנם לפי דברינו, שתפקידו של מסך הקטורת הוא ליצור מרחב אינטימי שבו שורה השכינה יחד עם הכהן הגדול, תפקידו של הריח מובן היטב. בברייתא (ברכות מג:) נאמר שאסור לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם, ובגמרא (שם) הסבירו שאיסור זה נובע מן החשד שמא הבישום נותר מקיום יחסי אישות (במקרה זה בין זכרים). רש"י על אתר (שם ד"ה שחשודים) מסביר שדרכם הייתה שהיו "מבשמים עצמם כדי שיתאוו להם". כלומר, יש כוח לבשמים לעורר את הרצון לקשר גם כאשר הוא לא קיים באופן טבעי. ואכן, ביחס לקטורת נאמר שבמצב האידיאלי "אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה", היינו שלא מדובר שריח טוב בעלמא אלא בריח בעל השפעה משכרת.[17]

באופן דומה מצאנו בגמרא (לח.) תיאור של התבשמות הכלה ביום חתונתה:

ועל דבר זה מזכירין אותן [=את בית אבטינס] לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם.

בית אבטינס, שהיו אחראים על מעשה הקטורת, הקפידו שלא תצא כלה מבושמת מבתיהם ("שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין"). מכלל לאו אתה שומע הן: התבשמותה של הכלה לפני חופתה הייתה מנהג קבוע ומרכזי שצריך היה להתנות עליו במיוחד בכדי לבטלו. ואכן, כך מצאנו גם בתיאור חופתה של כנסת ישראל עם הקב"ה (שיר השירים ג, ו):

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.

לבשמים תפקיד מרכזי בעולם של חיי האישות בכלל, אך נדמה שמן המקורות הללו עולה שחשיבות יתירה נודעת להם במפגש הראשון של בני הזוג בליל כלולותיהם. כאשר קיים עדיין פער מסוים בין בני הזוג, יש לבשמים את הכוח לטשטש אותו ולגשר עליו. נראה שחלק מרכזי מן העבודה הרוחנית בימים הנוראים קשור לקפיצה הזו, שמהווה תנאי הכרחי לחתונה מחודשת. המדרש (פסיקתא דרב כהנא כג) מגדיר את עם ישראל כמי ש"יודעין לפתות את בוראם". בתהליך הפיתוי נמשכים אחר פן מסוים של המציאות תוך התעלמות מן השיקולים הרציונאליים הכלליים. פיתוי זה קשור במידה רבה לחוש הריח, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז) - "וירח את ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות" (בראשית רבה סה). ריח הבשמים הוא אמנם גורם חיצוני, אך הוא מבקש לחשוף נקודה פנימית שלא באה לידי ביטוי במהלך הרגיל של החיים.[18] "שחורה אני בכל ימות השנה, ונאוה ביום הכיפורים" (ילקוט שמעוני תתקפב).[19]

ו. סיכום

בחלק הראשון של המאמר הראינו דרכים שונות להבין את תפקיד הקטורת בעבודת יום הכיפורים. דנו האם יש בה דין של הקרבה ואכילת מזבח, והאם תפקידה ביום הכיפורים נועד ליצור את גילוי השכינה או דווקא להסתיר אותו. בחלק האחרון של המאמר הצענו להבין שתפקיד הקטורת הוא ליצור התייחדות והבדלה מוחלטת של הכהן הגדול מן העולם החיצון, על הדמויות הגשמיות והרוחניות שבו, לשם יצירת קשר אינטימי ובלעדי עם הקב"ה.

פעולת ההתנתקות וההתייחדות, שהגיעה לשיאה בהקטרת הקטרת בקדש הקדשים, מהווה גם את אחת השאיפות של כל אדם בעבודת יום הכיפורים. התפילה האחרונה ביום הכיפורים נקראת "תפילת נעילה", ובירושלמי (ברכות ד, א) נחלקו האם הכוונה היא לנעילת שערי היכל או לנעילת שערי שמים. הדרך המקובלת להבין את נעילת השערים היא שלאחר שהשערים היו פתוחים לתפילותינו במשך היום כולו הם עומדים להיסגר, ואנחנו נשארים בחוץ. אך בדברי האר"י בשער הכוונות (יום הכיפורים ה) מבואר ההיפך:

והנה זהו ענין תפלת הנעילה דיום הכיפורים, אשר אמרו בגמרא שהוא עת נעילת שערי היכל. והענין יובן כמו שכתבתי לעיל כי חותם היסוד דרחל נעשה עתה בתפלת הנעילה, כי כן לשון הנעילה מורה על בחינת נעילת הדלתות הסוגרות פתח היסוד שלא יכנסו בו זרים, ואלו הם הדלתות של שערי ההיכל הנזכרות בגמרא.

האר"י מסביר שבשעת הנעילה ננעלים שערי ההיכל כשאנחנו בתוכו. זו השעה שבה אנו לוקחים את הקשר המחודש עם הקב"ה שיצרנו במהלך יום הכיפורים, ומבקשים לנעול אותו. להציב מנעול שימנע מגורמים זרים לחדור ולהפריע לקשר שבינינו לבין ריבונו של עולם.[20] וכך ניסח זו הרבי האחרון מליובאוויטש (מעיינותיך 38, עמ' 23):

התוכן הפנימי של תפילת נעילה הוא, שבתפילה זו בני ישראל ננעלים יחד עם הקדוש ברוך הוא. נועלים את כל השערים ולא מתירים לאף אחד להיכנס. גם הנבראים העליונים כמלאכים אינם מורשים להיכנס. רק ישראל ומלכא בלחודוהי.