עד כה הצבנו שתי הבנות אפשריות לדין הפרישה: א. איסור כניסה למקום גילוי השכינה; ב. חובה לבצע את עבודת הכפרה ביחידות. בעוד שהאפשרות הראשונה נקשרה לקדושת המקום של אהל מועד, הרי שהאפשרות השנייה נקשרה דווקא אל הכהן העובד. כעת ננסה להעמיק יותר באפשרויות אלו ולנסות לראות את הקשר שביניהן.
התוספתא (כלים א) הרחיבה את דין הפרישה בצורה משמעותית:
כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, כך פורשין בשעת מתן דמים פר כהן משיח, פר העלם דבר של צבור ושירי עבודה זרה ודמים של יום הכפורים.
מדין מקומי בעבודת יום הכיפורים שבקודש הקדשים, הפכה חובת הפרישה לדין כללי בהזאות הדמים הפנימיות. מהו המקור להרחבה זו? הגמרא (מד:) הסבירה זאת באופן אחד:
אמר רבי פדת: אתיא כפרה כפרה מיום הכפורים.
כלומר, יש גזירה שווה המשווה בין עבודת הדם של יום הכיפורים לעבודת הדם של פר העלם דבר ושאר החטאות הפנימיות. דרשה זו מדגישה את העובדה שמדובר בדין הקשור למעשה הכפרה שבעבודה, וכן עולה ממנה שמדובר בדין מקומי שנאמר בקרבנות מסוימים. אך הרמב"ם (תמידין ומוספין ג, ג) הביא מקור אחר לדין זה:
שנאמר 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וגו'', בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהא שם אדם.
על יישוב דברי הרמב"ם עם סוגיית הגמרא עמלו האחרונים, אך מדבריו עולה אפשרות חדשה להבנת הדין: לא מדובר בדין מקומי בעבודות מסוימות שצריכות להיעשות ביחידות, אלא בדין כללי בכל עבודות הכפרה שנעשות בקודש ש"לא יהא שם אדם".
מה מיוחד בעבודות הכפרה שבקודש? באופן כללי, עבודות הכפרה אינן נעשות בקדש, אלא במזבח העולה שבעזרה. העזרה היא המקום של ההתרחשות, של העבודה והתיקון: "למה מפיסין וחוזרין ומפיסין. - אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש כל העזרה, שנאמר 'אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש'" (כד:). העזרה היא המקום שבו מביא החוטא את קורבנו, וסמוך אליו מביא המודה לה' את קרבן שלמיו; זהו המקום שבו עוצמת החיים של עם ישראל באה לידי ביטוי. לעומתה ההיכל הוא מקום סטטי של הוויה, של השראת השכינה בעם ישראל: "וכי לאורה הוא צריך... אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:).
כאשר התורה מצווה להכניס את דם הקרבנות מן העזרה אל תוך ההיכל פנימה, מתברר שיש צורך בכפרה במישור עמוק יותר, שנמצא לרוב מעבר להישג ידו של האדם. כוחות החיים שנמצאים בעזרה אינם מספיקים כדי לתקן חטאים אלו, ויש לגשת אל תוך הקודש פנימה, אל המקום שממנו שואבים את רוח הקודש, ומשם להמציא כפרה. תיקון כזה נדרש כאשר הציבור או הכהן הגדול חוטאים, מפני שאז יש צורך בתיקון וחידוש של הקשר הפנימי שבין הקב"ה לעם ישראל, ומשום כך הכהן נכנס פנימה. גם ביום הכיפורים, עת נדרשת כפרה כללית על עם ישראל, יש צורך לגשת אל הקודש פנימה ולבצע תיקון במקום העמוק ביותר.
הזוהר (אחרי מות סו:) מתאר את תהליך הכפרה בקדש באופן הבא:
חייביא עבדין פגימותא לעילא, ומתערין דינין וגרמין לאסתאבא מקדשא, וחויא תקיפא שארי לאתגלאה, וכדין דינין מתערין בעלמא.
ובהאי יומא בעי כהנא לדכאה כלא... בגין דייתי מלכא לאשראה במטרוניתא... וייתי לאזדווגא במטרוניתא ולאתערא חידו וברכאן בעלמא... וכל חובין דחבו קמי מלכא אתכפר להו, הדא הוא דכתיב 'מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו'. ובגין כך כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, בשעתא דעאל לזווגא להו, ובשעתא דמזדווגין מלכא ומטרוניתא ההיא שעתא וכפר בעדו ובעד ביתו.
[תרגום: חוטאים עושים פגם למעלה, ומתעוררים דינים וגורמים להיטמאות המקדש, ונחש חזק מתחיל להתגלות, ואז דינים מתעוררים בעולם. ובזה היום מבקש הכהן לטהר הכל... בשביל שיבוא המלך לשרות בגבירה... ויבוא להזדווג בגבירה ולעורר שמחה וברכה בעולם... וכל החטאים שחטאו לפני המלך מתכפרים להם, זהו שכתוב 'מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו'. ובשל כך כתוב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו', בשעה שבא לזווג להם, ובשעה שמזדווגים המלך והגבירה, באותה שעה 'וכפר בעדו ובעד ביתו'.]
הזוהר מתאר את הכפרה שנעשית בקדש ככפרה בעלת אופי שונה מן הכפרה הרגילה. כפרת העזרה מתקנת את העולם החיצוני, ואילו הכפרה בקודש מחדשת את הקשר הפנימי שבין המלך והמלכה. לפי הבנה זו, בפרישה ישנו קיום כפול. מחד, הפרישה משרתת ומכשירה את העבודה, שהרי בלי הפרישה לא יכולה להיווצר אינטימיות, כדברי הגמרא (עירובין סג:): "כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה - עליו הכתוב אומר 'נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה'". אך מאידך, הפרישה מהווה גם איסור של הימצאות במקום העבודה. שהרי, מהו הדבר שמפריע לאינטימיות להיווצר בנוכחות זרים? יסוד הדבר הוא בכך שהקשר שבין איש ואשתו צריך להיעשות בצניעות, ובני הזוג מתביישים לחשוף אותו בפני אדם אחר (רש"י שם ד"ה נשי). גם המפגש שבין הכהן והקב"ה בקדש הוא מפגש פנימי ואינטימי, שאסור לאיש להיות נוכח בו.
נדמה שכך יש להבין את דברי הר"ש משאנץ על המשנה בכלים (א ט). המשנה שם מנתה מעלות של קדושה, והר"ש הקשה מדוע לא מנתה (לדעת רבי יוסי) גם את הפער שבין "בין האולם ולמזבח" לבין ההיכל, שהרי דווקא מן ההיכל פורשים בשעת הקטרה לפני ולפנים, ולא מבין האולם ולמזבח. על שאלה זו ענה הר"ש:
כי קחשיב במתניתין קדושה דממילא, אבל קדושה דעל ידי עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה.
לדעת הר"ש הפרישה מוגדרת כ"קדושה דעל ידי עבודה", היינו שהעבודה יוצרת מציאות של קדושה שמחייבת לפרוש מפניה. אם נשתמש בטרמינולוגיה של הזוהר, העבודה מגדירה את ההיכל באופן זמני כ"חדר ייחוד" וממילא חל חיוב לפרוש ממנו.