הגדרות עני וגבולות הנתינה
מחבר: שלמה לוי
smsyynn@yahoo.com
אתר דעת * תשע"א
תוכן המאמר:
1. מי רשאי לקבל צדקה ?
2. מתי מחוייב למכור את נכסיו ?
3. שיעור הנתינה ומחזר על הפתחים.
4. שימוש בצדקה למותרות.
מילות מפתח: עני, צדקה, מתנות עניים
1. מי רשאי לקבל צדקה?
במשנה בפאה (פרק ח, ז-ט) כתוב, ש"מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי" (תמחוי – קופה שהיו מחלקים ממנה אוכל ליום אחד למי שאין לו מה לאכול – בדומה לבתי התמחוי היום), "[יש לו] מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה" (היו מחלקים כסף מהקופה אחת לשבוע לכיסוי הוצאות האוכל השבועיות). יש לו מאתיים זוז (כמות כסף המספיקה לאדם לאוכל ובגדים לשנה אחת) או חמישים זוז ונושא ונותן בהם (עוסק במסחר), לא יטול מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני).
כאמור, מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני. אך האם מותר לו לקחת צדקה ?
רבינו אפרים (מובא באור זרוע הל' צדקה סי' ט"ו, במלאכת שלמה, פאה פ"ח מ"ח) והרמב"ם (הל' מתנות עניים, פרק ט' הל' י"ג), מתייחסים לסף של מאתיים זוז רק ביחס למתנות עניים. לדעתם חובת נתינת הצדקה הוא בהתאם לכלל של "די מחסורו אשר יחסר לו" (כתובות ס"ז:), דהיינו לתת לנזקק מה שחסר לו, אם לצרכי מחיה אם לצרכי רפואה ואפילו לעשיר שנמצא בדרך ונגמר לו הכסף.
מאידך לדעת האור זרוע (הל' צדקה סי' ט"ו) והמרדכי הקריטריונים שנקבעו למתנות עניים חלים גם על צדקה[1]. כך גם פסקו להלכה הטור והשו"ע (יור"ד רנ"ג).
הטור (יור"ד סי' רנ"ג) והשו"ע (יור"ד סי' רנ"ג סעיף ב'), מוסיפים שיש אומרים שכל השיעורים הללו לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה, תמחוי ומתנות אביונים. אבל היום שכל אלה אינם, מותר ליטול עד שיהיה לו קרן שיאפשר לו להתפרנס מהרווח. הטור מוסיף שהשיעור של חמישים זוז לאדם שסוחר בממונו נקבע בתקופה שההוצאות היו מועטות והיה אפשר להתפרנס מכך ברווח, אבל היום אין אפשרות כזו, לכן הכל נקבע לפי המקום והזמן.
הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה, הל' מתנות עניים ט,יג. בביאור הלכה) כותב שהשיעור של מאתיים זוז, נאמר רק כשלוקח לצורך פרנסתו אבל אם יש לו הוצאה, או צורך מיוחד, לכל הדעות מותר לו לקחת צדקה אף אם יש לו כבר מאתיים זוז[2].
הרב חיים קנייבסקי מוסיף ומסביר שלמעשה אין מחלוקת בשאלה האם עני שיש לו מאתיים זוז יכול לקחת צדקה. הקריטריון של מאתיים זוז לצדקה נובע מכך שמתנות עניים מתחלקים אחת לשנה (ומעשר עני אחת לשלש שנים), לכן מי שאין לו מקורות הכנסה, או מספיק אוכל ובגדים למשך שנה, דהיינו לכל התקופה שבין חלוקה אחת של לקט שכחה ופאה עד לחלוקה הבאה. רשאי לקחת ממתנות עניים כדי שיהיה לו ממה להתקיים עד לשנה הבאה. בדומה, בתקופת הרמב"ם בכל קהילות ישראל היה קופה ממנו חילקו אוכל לעניים לכל השבוע. קופה זו הייתה מיועדת רק למי שלא היה בידו כדי להתקיים במהלך השבוע. בחלק מהמקומות היה גם תמחוי לחלוקה יומית, עבור אלו שאין בידם אוכל ליום אחד. היום, כשאין לקט שכחה ופאה ואין קופה ותמחוי, מי שאין לו הכנסה קבועה, גם אין לו גם מקור צדקה קבוע שיכסה את צרכיו אחת לתקופה, לכן הוא נמצא בדאגה מתמדת למקור הכנסה.
אפשר היה לחשוב שבמצב כזה, אדם רשאי לקבל צדקה גם אם יש לו כבר מאתיים זוז לכיסוי צרכיו הבסיסיים לשנה, כי הרי בעוד שנה יגמר לו הכסף ומי ערב לכך שבעוד שנה יהיה לו מאיפה לספק את צרכיו. כותב האור זרוע ובעקבותיו המרדכי, הטור והשו"ע שבכל מקרה מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול צדקה. גם הרמב"ם והמחנה אפרים מודים שהיום, שאין קופה ותמחוי, רשאי כל אדם שאינו מתפרנס ואין לו כדי מחייתו לשנה ליטול צדקה להשלמת צרכיו למשך שנה. ומי שיודע שכעבור שנה תהיינה לו הוצאות חריגות, שלא יוכל לשלם עבורם, יכול גם לקחת צדקה לצרכים אלו, אף מעבר לצרכי שנה אחת.
כל זה כשאין לו ממה להתפרנס, אבל אדם שיש לו ממה להתפרנס לא יטול צדקה. ערוך השולחן כותב (יור"ד רמ"ח, ב):
"...דאם יש לו פרנסה פשיטא שאסור לו לקבל צדקה, אף כשאין לו מאתיים זוז, דהטעם דבפחות משיעור זה רשאי לקבל צדקה משום דאמרו חכמים דבפחות משיעור זה אין בו כדי להתפרנס כמ"ש שם. אבל כשיש לו פרנסה, מי התיר לו לקבל צדקה, אפילו אין לו מעות כלל...".
גם המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו), כותב שאם כל מי שיכול להתפרנס מיגיע כפיו אך אין לו מאתיים זוז יבקש צדקה, ירבו המבקשים ולא יהיה מספיק לחלק לכל הנצרכים. והיום (המהרשד"ם חי בטורקיה במאה השש עשרה) יש בעלי מלאכה ומקצועות אחרים המתפרנסים בדוחק ואינם מטילים את עצמם על הציבור.
הרב קוק (עין איה סי' ד') כותב שהגדר של מאתיים זוז הוא כדי לתת לנזקק מרווח לחפש פרנסה, אם כל הזמן יצטרך לחפש ממה להתקיים, לא יוכל במקביל לדאוג לפרנסתו (יש כאן דמיון ל"דמי אבטלה" של ימינו). לכן מי שיש לו ממה להתפרנס, גם אם יש לו רק חמישים זוז, אסור לו ליטול מהצדקה (חמישים זוז הם כדי להתפרנס ממסחר, משמע שמי שמתפרנס ע"י מלאכה ואינו צריך את הכסף למלאכתו. אף אם אין לו חמישים זוז ניראה שלא ייטול צדקה).
סיכום והלכה למעשה:
החת"ס (חו"מ סי' קכ"ז) כותב שמי שמפרנס עצמו בדוחק רב ואין לו קרן קצובה הריהו בגדר עני ומותר לו ליטול מגבאי הצדקה. בתקופתינו, פוסק הגרש"ז אוירבך (מובא בספר "באורח צדקה" שאלה כ"ד) כי כל מי שאינו יכול להתפרנס הוא ובני ביתו מן המשכורת שלו נקרא עני, וכן אם אין לו משכורת תדירה אבל יש לו קרן, והרווחים אינם מספיקים לפרנסתו. דרגת הפרנסה תלויה בסביבה בה הוא גר ובמה היה רגיל. כעין זה אמר לי הרב זלמן נחמיה גולדברג לצורך קביעת מדיניות לארגון צדקה "יד לידיד" בפסגת זאב, כי עני נקרא מי שבקושי רב מצליח לדאוג לצרכיו.
2. מתי מחוייב למכור את נכסיו?
הנזקק חייב למכור נכסים שאינו משתמש בהם, קודם שיקח צדקה. אך אינו חייב למכור את ביתו וחפצים שמשתמש בהם [אך אינם יקרים במיוחד, כגון כלי זהב או כסף] (שו"ע, יור"ד רנג, א). אם הבית שדר בו גדול יותר מכדי צרכיו ויכול לעבור לבית קטן יותר, מבלי לדחוק את עצמו, חייב לעבור[3].
חפצים יקרים, כגון כלים מזהב או מכסף, במידה וכבר לקח כסף מקופת הצדקה הציבורית תיקנו חכמים שחייב למוכרם ולקנות במקומם כלים פשוטים יותר. כדי שלא יפסידו העניים האחרים (שו"ע, יור"ד רנג, א). אך אם עדיין לא לקח צדקה מהקופה הציבורית, אלא רק מאנשים פרטיים. אז תלוי באופן השימוש בכלי, אם הכלים באים במגע בגופו כגון כלי אכילה שתיה ומצעים אינו חייב למוכרם, ולדעת הט"ז צריך שהכלי יהיה לשימוש אישי בלבד אבל כלים שנמצאים גם בשמוש של בני משפחה או אנשים אחרים חייב למוכרם. מאידך אם הכלים אינם באים במגע בגופו חייב למוכרם (שו"ע, יור"ד רנג, א).
לדעת השו"ע (סי' רנ"ג,ג) והרמב"ם (מתנות עניים ט,טז) אינו חייב לדחוק את עצמו ולמכור בתים וקרקעות שלא בעונתם בהפסד. אלא נותנים לו צדקה כדי מחייתו עד לגובה ההפרש שבין המחיר בעונה למחיר שלא בעונה כדי שיוכל להמתין ולמכור בעונתו במחיר המלא. בדומה, אם אינו יכול למכור במחיר המלא בגלל שאנשים יודעים שמצבו דחוק נותנים לו צדקה ככל שנדרש כדי שיוכל למכור במחיר המלא. אך פוסקים רבים חולקים על כך (רבינו ירוחם בשם הר"ר יונה מובא בכס"מ, סמ"ג בשם כל רבותינו בצרפת, תוס' בדעת הרי"ף, טור, לדעת רש"י ראה ביאור הגר"א) וסוברים שאם אינו יכול למכור במחיר המלא, נותנים לו צדקה רק עד ההפרש בין המחיר שמוכנים לקנות ממנו לבין מחצית מהערך. אך אם יכול לקבל מעל מחצית מהערך, ימכור ולא יזדקק לצדקה. המחלוקת תלויה בהבנת הסוגיא בבא קמא דף ז.
אם ערך הנכסים כולם ירדו, חייב למכור במחיר השוק כי זה מחירם האמיתי (טור, ש"ך יור"ד רנ"ג, ס"ק ז).
יש מקום לדון במקרה שרכישת החפצים או הבית נעשה בפשיעה וברשלנות, דהיינו שבעת הרכישה היה סיכוי סביר שהרוכש לא יוכל לעמוד בתנאי הרכישה או שהרכישה עצמה תהפוך אותו לנזקק, האם עליו למכור חפצים אלה בכל מקרה, האם הדינים שהבאנו לעיל חלים עליו (ראה מאמר שכתבתי בתחומין כ"ט – "נתינת צדקה לעני שמסוגל להתפרנס").
בימינו, שבמקרים רבים, מוצרים יד שניה מאבדים מייד חלק ניכר מערכם, בכל מקרה אין למהר ולחייב אדם למכור את חפציו (כעין זה אמר לי הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א).
בפרק 4 נעסוק בין היתר במוצרי יוקרה שמותר לנזקק להמשיך ולהחזיק בהם, בגלל הרגלים קודמים.
3. שיעור הנתינה ומחזר על הפתחים.
כתוב בתורה, "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו), דרשו חז"ל (כתובות סז:) "אתה מחוייב לפרנסו ואי אתה מחוייב לעשרו". מכאן ניראה שהחובה היא רק להשלים את מחסורו של העני כמפורט בשו"ע (יור"ד ר"נ, א). אך אם כעת העני אינו סובל ממחסור, אין חובה לתת לו צדקה, דהיינו אין חובה לתת כסף לעני בגלל שהוא עני, אלא רק להשלים את מחסורו.
אך הרשות ניתנת לקיים מצוות צדקה גם ע"י נתינה לעני שכרגע לא חסר לו דבר, גם אם יש עניים אחרים שזקוקים לכך יותר. עני שאין לו מאתיים זוז ורשאי ליטול צדקה, יכול לקבל בבת אחת אפילו אלף זוז (פאה ח, ח).
החובה להשלים לעני את מחסורו, אינה מוטלת על הפרט כאשר יש ציבור. לפי רוב הפוסקים במקרה כזה, הנטל מתחלק בין כלל הציבור. כמובא ברמ"א (יור"ד רנ,א)
"...אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו ברבים ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת"
וכן דעת הב"י, הרמ"א (סעי' א') הש"ך (ס"ק א'), הט"ז (ס"ק א') והפרישה (ס"ק ב') ביור"ד ר"נ. מאידך לדעת המאירי (בית הבחירה ב"ב ט.), הב"ח ונראה שגם הגר"א (ס"ק ג') והטור סוברים שגם כשיש ציבור, היחיד מחויב לתת לעני "די מחסורו", אך הדרישה (ס"ק א') והט"ז (ס"ק א') פירשו את הטור באופן אחר.
עני המחזר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת ואין נותנין לו מתנה מרובה (רמב"ם, מתנו"ע ז,ז), כי "...אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך" (רש"י ב"ב ט.).
אולם "כל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך..."(רמב"ם, מתנו"ע ז, ב) לכן "אסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר על ישוב דך נכלם" )רמב"ם הל' מתנו"ע ז, ז).אך משמע מהגמרא (ב"ב ט.) שהחיוב נובע מהחשש שלעני המחזר על הפתחים אין אוכל והוא עלול למות מרעב[4], לכן בהמשך כותב הרמב"ם (מתנו"ע ז)
"עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני, האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר כסוני, בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו".
דהיינו החיוב לתת לכל מי שמבקש גם מבלי לבדוק אחריו, הוא רק אם יש חשש שאין לעני מה לאכול, אך אדם שמבקש נדבה לקניית בגדים, בודקים את מצבו לפני שנותנים לו.
לכן ניראה שאם בקשת הנדבה אינה נדרשת להשלמת צורכי מזון בסיסיים ואין אפשרות לבדוק אחריו, אין חיוב לתת. בימינו, למקבצי הנדבות בדרך כלל יש כבר מספיק כסף עבור צרכי המאכל הבסיסיים והמידיים, בנוסף - ברוב המקומות יש היום בתי תמחוי המספקים אוכל למי שבאמת אין לו מה לאכול. על כן נראה שיש מקום לומר שאין חובה לתת נדבה לכל אחד ממקבצי הנדבות שנקלע בדרכינו (ראה תורה ויהדות,שלום לעם עלון מס' 218, מובא בשם הרב וואזנר (באורח צדקה עמ' שנ"ד) שצריך עיון אם עוברים על "לא תאמץ ולא תקפוץ" והמסתבר שאין עוברים אבל צ"ע).
על מקבצי נדבות שאינם זקוקים לכך, מובאים דברי רבי אלעזר (כתובות ס"ח.) "בואו נחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".
4. שמוש בצדקה למותרות
הגמרא (כתובות דף סז:) מביאה מספר מקרים בהם נתנו לנזקקים בשר ומוצרי מותרות, מתוכם מובא להלכה בשו"ע בטור וברמב"ם המקרה שהלל שכר סוס ועבד רץ לפניו עבור בן-טובים שירד מנכסיו. מאידך, הגמרא מספרת על עני שביקש מרבי נחמיה יין ישן ובשר שמן, אך רבי נחמיה הציע לו עדשים בלבד. העני אכל את העדשים ומת. בהמשך הגמרא מבקרת את העני, שהיה מפונק מדי, ולא את רבי נחמיה, שלא נענה לבקשת העני.
מה ההבדל בין המקרה שהלל סיפק סוס ועבד לעני, לבין המקרה שרבי נחמיה לא נענה לדרישה לספק בשר לעני, והסתפק במתן עדשים? לכאורה היה צריך להיות הפוך. הדרישה לספק סוס ועבד נראית מוגזמת ולא סבירה. דרישה לספק בשר, לפחות באופן יחסי, נראית כבקשה צנועה.
המהרש"א במקום מסביר שבמקרה של הלל הגמרא מציינת שמדובר בעני בן-טובים שהתרגל כבר למותרות הללו [וכנראה לא היה מסוגל לוותר אליהם]. לעומת זאת במקרה של רבי נחמיה מדובר בעני שעל אף היותו עני הרגיל את עצמו למותרות.
בשו"ע, בטור וברמב"ם מובא להלכה, "ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל אחד לפי מה שצריך" (שו"ע, יור"ד ר"נ, א).
במפרשים מובאים הסברים נוספים להלכה זו:
לדעת המאירי הלל נהג במידת חסידות, אך למעשה אין חובה לתת לעני יותר ממה שהנותן היה עושה לעצמו. ביחס למקרים הנוספים המובאים בגמרא, שנתנו לעניים כמות גדולה של בשר, או בשר יקר. כותב המאירי שמטרת הבשר היה לצורכי ריפוי.
השיטה מקובצת מביא בשם הגאונים שהמקרה של הלל נוהג רק באדם שירד מנכסיו והציבור עדיין לא יודע על כך, לכן נותנים לו צדקה כך שימשיך לנהוג עפ"י הרגליו וכדי למנוע ממנו בושה, אבל ברגע שנודע כבר בציבור שירד מנכסיו, מפסיקים לתת לו צדקה לדברים שאינם נדרשים לכל אדם.
לדעת המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) דינים אלו נוהגים רק במקרים יוצאי דופן כאשר העני לא יכול בשום פנים ואופן להסתדר ויש חשש שיבוא לידי סכנה.
עמק הנציב מסביר שהכוונה לעבד רץ לפניו הוא על מנת שיוכל לשמשו בכל מקום שילך, אין הכוונה לעבד שרץ לפניו לכבוד בלבד, שזה לא נחשב "מחסורו".
מובא גם גירסא בספרי (פרשת ראה סג) האומרת "ועבד אחד שהוא משמשו" וכן גירסה האומרת "וסוס להתעמל בו".
בהמשך הגמרא (כתובות סז:) מביאה שני מקרים. במקרה הראשון מר עוקבא נהג לשלוח לעני אחד, כל ערב יום כיפור 400 זוז. באחד הפעמים שלח את בנו. אך בנו חזר עם הכסף בטענה שאין לעני צורך בהם, כי הוא ראה שמזלפים לפני העני יין ישן כדי לבשם את ביתו, אם הוא מבזבז כסף על מותרות בוודאי אינו זקוק לצדקה. אמר מר עוקבא להיפך, אם דרושים לו כאלה מותרות, צריך לתת לו יותר, ושלח שוב את בנו אם סכום כפול עבור העני. בהמשך הגמרא (כתובות סז: - סח.), מסופר שרבי חנינא נהג לשלוח בכל שבוע 4 זוז לעני אחד. פעם אחת שלח את אשתו. אך היא חזרה עם הכסף ואמרה שאין לעני צורך בצדקה מכיוון ששמעה ששואלים אותו על מה תבקש לסעוד היום על מפות של פשתן לבן או של משי, ענה רבי חנינא "בואו נחזיק טובה לרמאים שאלמלא הן היינו חוטאים בכל יום שנאמר וקרא אל ה' והיה בך חטא", דהיינו אם הוא מבזבז את כספו על מותרות סימן שהוא רמאי ואין לתת לו צדקה.
מה ההבדל בין שני המקרים ? על כך ניתנו תירוצים שונים:
התוספות (דף סח.,ד"ה בטלי) מתרץ עפ"י הדין שרק כלים יקרים שמשתמש בהם בגופו כגון כלי אכילה ושתיה אינו חייב למכור, אבל מפות שאינו משתמש בהם בגופו ממש חייב למכור, כתנאי לנטילת צדקה. כיוון שלא ניתן לייחס את התנהגות העני לפינוק שמותר, בוודאי הוא עשיר ואינו זקוק לצדקה.
השיטה מקובצת וה"אילת אהבים" מתרצים, מאחר ולעני היו סוגים שונים של מפות יקרות, היה מחוייב למכור חלק מהם, כיוון שלא מכר, אינו רשאי לקבל צדקה.
המאירי מביא שני תרוצים.
1. מצינו במסכת שקלים שר' חנינא היה גבאי צדקה, מאידך מר עוקבא היה אדם פרטי. כאמור לעיל רק המקבל צדקה מהקופה הציבורית חייב למכור את כליו היקרים. רק העני שקיבל צדקה מרבי חנינא, מהקופה הציבורית, נדרש למכור את המפות היקרות כתנאי ללקיחת הצדקה.
2. העני קנה את המפות היקרות מכספי צדקה שקיבל. הוא היה עני מצעירותו, לכן היה אסור לו לפנק את עצמו מכספי צדקה.
כללים:
גדר החיוב אינו אלא להשלים לנזקק את החסר לו ביותר. היות שיש כיום הרבה נצרכים וצריכים להשלים את חסרונם של כל הנזקקים, לכן בשום אופן אין חיוב לתת מותרות שאפילו בזמנינו אפשר להסתדר בלעדיהם (קובץ מבית לוי חוברת י' – הרב ואזנר).
הגר"ח קנייבסקי כותב בשם הגרי"ש אלישיב כי רק לעני ממש נותנים "די מחסורו" ואף סוס לרכוב עליו, אבל אם הוא עשיר רק שחסר לו סוס – על זה לא נאמר "די מחסורו".
ראינו במשנה (פאה ח, ז) שמי שיש לו מזון 14 סעודות לא יטול מקופה המחלקת צדקה לרכישת מזון אחת לשבוע. הגמרא (שבת קי"ח.) מקשה הרי 14 סעודות מספיקים ל-2 סעודות ליום, אך אינם מספיקים גם ל- 3 סעודות בשבת (בשבת יש מצווה מיוחדת לאכול שלש סעודות), לכך נדרשים 15 סעודות !! לאחר דין ודברים, הגמרא מתרצת שמשנה זו הולכת לפי רבי עקיבא שאמר "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". מאידך בהמשך המשנה כתוב, "עני העובר ממקום למקום לא יפחתו לו בשבת מזון שלש סעודות", לכאורה יש כאן סתירה !! האם העני צריך לבקש מזון לשבת לשתי סעודות או שלש סעודות? מסביר התוספות (ב"ב דף ט., ד"ה שבת), כל זמן שלא ניזקק לצדקה צריך האדם לעשות את שבתו חול ולהסתפק בשתי סעודות לשבת. אך אם כבר מוכרח לקבל צדקה יש מצווה לתת לו מזון שלש סעודות לשבת (מובא בב"ח, יור"ד סי' רנ"ג סעי' א')[5]. המסקנה העולה מכאן היא שנדרש לעשות כל מאמץ אפשרי כדי שלא להזדקק לצדקה, אך מי שכבר נזקק לצדקה יש לתת לו בעין יפה.
סיכום:
ניראה שיש שתי גישות ביחס לעשיר שירד מנכסיו:
1. גישה אחת סוברת שאדם שירד מנכסיו יש מצווה לתת לו צדקה על מנת שימשיך ליהנות מרמת החיים שהורגל אליה.
2. הגישה השניה סוברת, אין לתת לכל מי שירד מנכסיו את המותרות שהורגל אליהם, אלא רק במקרים יוצאי דופן כגון שיש סכנה לנזקק, או מצד בושה כשמצבו אינו ידוע לציבור, או כמידת חסידות של הנותן.
אדם שהרגיל עצמו למותרות שאינם סבירים ביחס למצבו הכלכלי, נראה שאין לתת לו צדקה על מנת לאפשר לו להמשיך במותרות אלו, כמו שראינו במקרה של רבי נחמיה שהאכיל את העני עדשים ולא בשר כפי שביקש. בכל מקרה אין צורך לתת לאדם שירד מנכסיו כסף כדי שיחזור למצבו הכלכלי הקודם אלא רק לתמוך בהרגליו במידת האפשר.
________________________
[1]האור זרוע לומד דין זה מגמרא בירושלמי (פאה דף לז.) המספר שרבי יהודה הנשיא היה נותן כל שנה צדקה לתלמיד שלא היה לו מאתיים זוז. הדין הוא שמי שאין לו מאתיים זוז מוגדר כעני ומותר לו לקבל בבת אחת סכום גדול, אף אם אח"כ יהיה לו יותר ממאתיים זוז. שנה אחת היו לו לאותו תלמיד מאה תשעים ותשע זוז, נתן לו תלמיד אחר זוז אחד, כדי להשלים לו למאתיים זוז ולמנוע ממנו אפשרות לקבל צדקה. מה עשה רבי יהודה ? מכר לו סעודה בזוז ושוב נמצא בידי אותו תלמיד רק מאה ותשעים ותשע זוז ונמצא התלמיד רשאי ליטול צדקה אפילו בסכום גדול, בתנאי שינתן לו הסכום בבת אחת. לכאורה רואים מכאן שרק למי שאין מאתיים זוז מותר ליטול צדקה. אולם מסביר הרב חיים קנייבסקי, כי בגירסת הספרים שלנו מדובר שם על מעשר עני, המתחלק אחת לשלש שנים ולא על צדקה, לכן לא ניתן להביא מכאן ראיה. הרב חיים קנייבסקי מביא ראיה הפוכה, ממנה נראה שעל צדקה אין את המגבלה של מאתיים זוז. התוספות (קידושין כז. ד"ה נתון) מקשים, כיצד נתנו מעשר ראשון לרבי יהושע (שהיה לוי) הרי עזרא קנס את הלויים שלא יקבלו מעשר ראשון כיוון שלא עלו לארץ ישראל לאחר גלות בבל. מתרץ התוספות שהקנס לא חל על לויים עניים, שואל התוספות אם רבי יהושע היה עני למה לא נתנו לו מעשר עני ? מתרץ התוספות שהיו לו מאתיים זוז, לכן היה אסור לו ליטול מעשר עני, אבל מעשר ראשון מכיוון שהוא גם עני ומתפרנס בדוחק, רשאי לקבל. בגישה הפוכה הב"ח משווה בין הזכאות לקבלת מתנות עניים לזכאות לקבלת צדקה מקל-וחומר, אם למי שיש מאתיים זוז אסור לקחת לקט שכחה ופאה שהם הפקר לעניים, בוודאי יאסר אליו לקחת מקופה של צדקה.
[2]רבינו אפרים (שהובא לעיל) מוכיח זאת מהגמרא (בכתובות דף ס"ז:) הכותבת שמר עוקבא נתן שמונה מאות זוז לעני שזלפו לפניו יין ישן כדי לבשם את ביתו. ראה גם אגרות משה יור"ד א' סי' קמ"ד. אפשר למצוא הוכחה גם בספר החינוך (מצוה תע"ט) הכותב שמצות צדקה חל גם כלפי עשיר, כאשר הוא זקוק לעזרת האחר מחמת חולי או דבר אחר. כמו"כ מובא בהלכה שעניים יכולים ליטול מהצדקה כדי לבנות גדר בין שדותיהם, ומשמע שרשאים לקחת גם אם יש להם כבר מאתיים זוז.
[3]המשנה ראשונה (פאה פ"ח מ"ח) מבאר שביתו היינו חדר של דירתו, אבל אם יש לו חדרים יותר מכדי דירתו, חייב למכור. הרב ואזנר (שו"ת שבט הלוי יור"ד סי רנ"ג ) מדייק מתוך לשון השו"ע (סי' רנ"ג סעי' א') הכותב שאם יש לו בית וכלים ואין לו מאתיים זוז יטול צדקה ואינו צריך למכור את כליו (בחלק הראשון של המשפט מוזכרים בית וכלים ובחלק השני של המשפט מוזכר רק כלים), בהמשך השו"ע מפרט את המקרים בהם צריך למכור את כליו. מכאן מסיק הרב ואזנר שבשונה מכלים, נראה שלעולם אינו צריך למכור את הבית שגר בו וגם אם יש לו שלשה חדרים ויכול לדחוק עצמו בשנים או פחות נראה שאינו חייב למכור, דעתו מנוגדת למה שמובא בפירוש המשנה ראשונה, אך ודאי קרקע או בניין שאין צריך למגורים הרי הם כשאר דברים וחייב למכור. לעניין זה יצויין שבירושלמי (כלאים פרק ט', תחילת הל' ג') מובא מחלוקת בשאלת רשות האישה על דירת בעלה לאחר פטירתו, האם היא רשאית להחזיק בכל הבית או רק בחלק של הבית שצריכה למגוריה.
[4] אמנם לדעת תוס' הגמרא עוסקת דווקא בגבאי צדקה המחלק מקופת הצדקה הציבורית ולא ביחיד, וגם רש"י והרא"ש נקטו בלשון "קופה", וכך משמע לדעתם בב"י (יור"ד ר"נ), אך בב"ח (יור"ד ר"נ) פירש בדעת רש"י ש"אין נזקקין ליתן לו כלום מן הקופה, אפילו מתנה מועטת, אלא כל אחד יתן לו דבר מועט כמו שנותנים למי שמחזר על הפתחים" וא"כ שוב הכוונה בגמרא הוא ליחיד. בכל אופן לדעת הרמב"ם (מהר"י קורקוס מתנו"ע ז, ז) הגמרא עוסקת ביחיד וגם הטור (יור"ד ר"נ) כתב שכך מסתבר. בין ובין כך כותב הש"ך (ס"ק ג') להלכה שגם בקופה וגם ביחיד נותנים לו מתנה מועטת.
[5] הרמב"ם חולק ונוקט בדעה אחרת, המובאת בגמרא לעיל, שהעני אוכל סעודה שלישית בשבת ע"י הקדמת סעודת הערב (פירוש המשניות לרמב"ם, פאה ח,ז; ראה גם רדב"ז, מתנות עניים ט,יג ואגרות משה יור"ד חלק א' סי' קמ"ו).