עריכת התלמוד

מחבר: ד"ר בנימין דה פריס

מחניים, גיליון נ"ז, 1961

תוכן המאמר:
עריכת התלמוד
גדולי ההלכה עסקו ביחסי הסוגיות
הטיפול בבעיות הכלליות של עריכת התלמוד
אי התאמות בתלמוד הירושלמי
עריכת התלמוד הבבלי וחתימתו
התקופה שלאחר רב אשי
הבטוי "סוף הוראה" אינו מתיחס לפעולה עריכתית
מעין סיכום

תקציר: המאמר עוסק בניסיון לעמוד על הגישות השונות ביחסי החוקרים אל עריכת התלמוד: מי היה העורך, איך ניתן להבין סתירות וכפילויות של מסכתות ועוד.

 עריכת התלמוד

בעיית עריכת התלמוד היא ענין מדעי גרידא, כמו בעית עריכת המשנה. אך לאמיתו של דבר קורים לשתי הבעיות גם אספקטים בעלי משמעות הלכתית ממדרגה ראשונה. עריכת המשנה בצורתה הסופית גרמה לחתימת התורה שבעל פה ולהגבלת סמכותם של החכמים (האמוראים). תפקידם העיקרי היה בפירוש התורה שבעל פה. אבל עם עריכת התלמוד וחתימתו נסתיים גם הפירוש הלגיטימי הזה (סוף הוראה, ראה בבלי ב"מ פ"ו ע"א) ונתקבלו המסקנות של הדיון התלמודי והוראותיהם של האמוראים כמחייבות את כל בית ישראל בכל מקום שהם:

"ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם... אבל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שמשפט כך הוא הם כל חכמי  ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחרי דור עד משה רבנו ע"ה". הרמב"ם בהקדמתו לספר "משנה תורה".

 וכן נודע הבדל פרינציפיוני בשיקול ההלכתי בין דבר שנמצא בתלמוד (בין בבבלי ובין  בירושלמי אם אינו חולק על הבבלי; ראה ברי"ף סוף עירובין וב"אוצר הגאונים" פסחים ע' 16)  ואין לדברי הבאים אחרי חתימת התלמוד אותו תוקף כלדברי חכמי התלמוד (ראה שם  ברמב"ם וברא"ש סנהדרין פ"ד). לפיכך צריכה עריכת התלמוד דהיינו הצורה, בה הגיע  התלמוד לחתימתו לעניין כל בן תורה.

גדולי ההלכה עסקו ביחסי הסוגיות

בעיית עריכת התלמוד כשלעצמה היא בעיה ספרותית-היסטורית ולפיכך עניינה בעיקר אנשי  "חכמת ישראל". איש ההלכה בדרך כלל אינו מעונין לדעת כיצד ואיך ואימתי נערכו הדברים.  לו מספיקה העובדה, כי התלמוד נחתם. אף על פי כן לא נמנעו גם גדולי ההלכה בין הראשונים  כגון בעלי התוספות וחכמי ספר לתת את דעתם לעניין והרבה הערות מעונינות ביותר לגבי  יחסי הסוגיות, חלקי סוגיות והעברות אפשר למצוא בפירושיהם ודיוניהן. והרי ראשון  ההיסטוריונים התלמודיים והגדול שביניהם, רב שרירא גאון מסר לנו באגרתו המפורסמת לא  את סדר התנאים והאמוראים בלבד (שהיו כבר נמצאים לפניו רשומים) אלא גם כמה פרטים  החשובים להבנת הבעיה, כגון על תוספות של סבוראים. אבל כל זה עדיין לא הצטרף לתמונה  שלמה ורק במאה שעברה התחילו חכמים לטפל בבעיה באופן שיטתי.

 מן הראשונים יש להזכיר רשי"ר, רז"ף, גרץ, ר"ק ברילל, רא"ה ווייס, ואחריהם ר' ישראל לוי  מברסלוי (בהקדמתו לפירושו על ירושלמי נזיקין) רי"ן הלוי בעל "דורות ראשונים".  ההיסטוריון ר"ז יעבץ וחבריהם. ובדורנו רי"ק אפשטיין ז"ל (במאמריו על סוגיות מוחלפות  ועל שרידי שאילתות ובמבואותיו למסכתות) ר"ל גינזבורג ז"ל (לענין הירושלמי במבואו  לפירושו על ירושלמי ברכות) וילח"א במיוחד ר"ח אלבק ור"א ווייס במחקריהם וספריהם,  ור"ש ליברמן במחקרו על ירושלמי נזיקין ור"י קפלן בספרו על עריכת התלמוד ונוספו עליהם  עוד חוקרים אחרים, שעסקו בבעיות-משנה או בסוגיות מיוחדות. ישנם גם כאלה, כגון רז"ו  רבינוביץ ז"ל, אגב פירושיו בפשט ובטקסט של התלמוד. כאמור קיימת בעית עריכת התלמוד  כולה - גם הבבלי לשלביה. יש שטפלו יותר בהתהוות הסוגיא, בקשרי הסוגיות ויחסיהן  ובמסכתות מיוחדות, כדי לחתור מתוך ראיית פרטים אלה אל הבעיה הכללית.

הטיפול בבעיות הכלליות של עריכת התלמוד

נפתח בסקירה על הטיפול בבעיות הכלליות. באשר לירושלמי שוררת דעה כללית, כי כמעט  ואין לדבר על עריכה ממשית, אלא על איסוף החומר וסידורו, עד כמה שנמסר בישיבות  השונות (טבריה, דרום וקיסרין), ללא עבוד ושכלול. סדור זה קדם לפני סדור הבבלי דהיינו  בראשית המאה החמישית לספירה, בזמנו של רב אשי. הדעה, שהייתה נפוצה, שהאמורא  המפורסם ר' יוחנן היה מסדר התלמוד הירושלמי, אין לה ביסוס עובדתי, והיא נובעת רק מן  העובדה, שר' יוחנן תופס עמדה מרכזית לא בתלמוד הירושלמי בלבד, אלא גם בתלמוד הבבלי.  אף הוברר לחלוטין (ר' ישראל לוי, ר"ש ליברמן, רי"ן אפשטיין) שמסכת נזיקין (שלוש הבבות)  השונה בקצורה, בלשונה ובמינוחה מיתר המסכתות, יצאה מבית עריכה אחר. לפי דעתו של  הגר"ש ליברמן, היא "תלמודה של קיסרין", אך נמצאים חולקים על קביעה זו (רי"ן אפשטין).  אף התלמוד, שהונח ביסודו לפני מחבר בראשית רבה נבדק מבחינה זו ונמצא אף הוא אינו  זהה עם הירושלמי שלנו (בזה עסק בייחוד ר"ח אלבק במבואו להוצאה המדעית של בראשית  רבה).

אי התאמות בתלמוד הירושלמי

גם בתלמוד הירושלמי נמצאות אי התאמות וסתירות בין סוגיות לסוגיות, המראות, שנאסף  מבתי מדרשות שונים, שהיו להם מסורות שונות. אופיינית לדור הירושלמי היא העובדה של  ההעברות. (תכונה זו, הדגיש את חשיבותה הר"ח אלבק בדוגמאות רבות לגבי כל הספרות  התנאית והאמוראית ותירץ בזה כמה תמיהות וקושיות). סוגיות רבות הועתקו והועברו  ממקום למקום שאינו מקומם מחמת אסוציאציות חיצוניות וסוגיות כפולות אלו גרמו לעתים  לאי הבנת המהלך העיקרי של הסוגיה הירושלמית. ויש להפך גם תופעה של קיצורים של  מעתיקים קדומים. בדרך כלל חסר עריכה ממשית ועיבוד, המתבטאת גם בפרגמנטאריות של  הסוגיות, חוסר מינוח מלא וסימני הכר של מסורות.

קושיות ותירוצים, יחד עם הקושי בלשון, היו אחת הסיבות למיעוט ההתעסקות בירושלמי.  דבר זה גרם שוב כתוצאה מכך לשיבושים גדולים בטקסט, עד כדי אי הבנה. גם הוכח,  שהשקפה, שהייתה רווחת בימי הביניים ובחוקים מסוימים עד היום, שעורכי התלמוד הבבלי  הכירו את התלמוד הירושלמי שלנו (ראה ברי"ף סוף עירובין ובתשובת הגאונים שהבאנו לעיל) אינה עומדת בפני הביקורת. אמנם הכירו אמוראי בבל את תורת ארץ ישראל בשטחים רבים  מאוד במסורות מסוימות, אבל אין חומר זה הנבלע בבבלי זהה עם התלמוד הירושלמי  בסידורו, ניסוחו ומסורתו. על כך יוכל לוודע כל לומד המשווה את הסוגיות. ואין הצדקה  לדברי רי"א הלוי, הטוען וחוזר וטוען שאין כאן אלא הבדל סגנון, לשון או חילופי שמות.  ההבדלים לפעמים עמוקים ועקרוניים. ברור, שאין קביעה היסטורית-ספרותית זו גורעת מן  הכלל המקובל, שבמקום שהבבלי חולק על הירושלמי, פוסקים לפי הבבלי (נראה שהרמב"ם  סוטה לפעמים מן הכלל הזה). כלל זה מוסכם ונעשה על כל ישראל עקב הנסיבות ההסטוריות,  שהמרכז בבבל זכה להגמוניה על כל התפוצות ותלוי גם לא מעט בטיבם של שני התלמודים.

עריכת התלמוד הבבלי וחתימתו

באשר לעריכת התלמוד הבבלי וחתימתו מבחינה כללית, הסתמנו גישות והשקפות שונות.  כמעט כולם מתאימות ומסכימות בנקודה האחת, שרב אשי )427-352) מהווה את הנקודה  המרכזית. הסכמה זו שיסודה כבר מספרי הראשונים מבוססת על שתי מסורות בבבלי. א) ב"מ  פ"ו, ע"א: "רב אשי ורבינא סוף הוראה". ב) ב"ב קנז ע"ב: "אמר רבינא מהדורא קמא דרב  אשי אמר לן ... ומהדורה בתרא דרב אשי אומר לן", וכן על יסוד העובדה, כי כמעט אין כמוהו  בין אמוראי בבל, ששמו מוזכר בה הרבה בתוך הסוגיות כמביא מסורות, פירושים, תירוצים  והכרעות בסוגיות. על סמך זה הסיקו שעם רב אשי התחילה לאט לאט להסתיים תקופת  האמוראים ושהוא היה העורך העיקרי (כמובן בעל פה) של התלמוד, שעבר על כל החומר בשני  מחזורים. אף הסבירו את הדבר מתוך התנאים המדיניים והחברתיים הנוחים המיוחדים של  תקופתו ועל ידי אישיותו הבולטת בכשרונותיו, תכונותיו ואריכות ימיו. (עמד יותר מיובל  שנים בראש המתיבתא במתא-מחסיא (סורא) ועליו נאמר: "מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו  תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נ' ע"א סנהדרין ל"ו, ע"א). חלוקות הן הדעות בנוגע לסידור  קודם וחלקם של האמוראים האחרונים והסבוראים. יש שמדגישים (כגון רי"א הלוי) שהסדור  הראשון כבר התחיל בתקופת אביי ורבא ומייחדים גם תפקיד סדרני לרב נחמן בר יצחק  (גמרנא וסדנא, פסחים ק"ה א-ב).

התקופה שלאחר רב אשי

לענין התקופה שלאחר רב אשי, יש שרואים בכל האמוראים והסבוראים ממשיכים ללא הבדל  מהותי: מעירים, משלימים, מסבירים ומכריעים (גרץ); יש שרואים במפעלו של רב אשי רק  התחלה ומייחדים פעילות גדולה יותר לאמוראים האחרונים בשטח העריכה והחתימה  ומיחסים לסבוראים רק תוספות והסברים, אבל לא שינויים, הוספות שנמסרו לנו במסורת  (כגון הסוגיא הראשונה בקידושין באגרת רב שרירא גאון) ואפשר גם להכירם על ידי מינוחם  (פרנק).

לפי שי"ר, היו אלה האמוראים האחרונים אחרי מותו של רב אשי שהעלו את התלמוד על  הכתב וגרמו בכך ליציבותו והסבוראים יכלו רק להעיר, להוסיף או להכריע במקומות  סתומים, ואף ניתוספו עוד הוספות בימי הגאונים (ראה למשל פסחים ל, ע"א בתוספות ד"ה:  אמר רבא, וכן אפשר למצוא כמה חלקי סוגיות, גדולים למדי במסכת ב"מ. שמסומן עליה  בשיטה מקובצת, שהן פירוש דהיינו מתקופת הגאונים. בהוצאת מסדה - דברי עם תרגום עברי  סומנו על ידי שינוי האותיות!) לפי ברילל איסור הכתיבה בוטל רק עם תקופת הסבוראים והוא  מייחס להם גם קביעת מינוח, חלוקת החומר וכדומה. לפי ווייס ערך רב אשי את הכל ואף  העלה על הכתב והשתדל לחבר את הכל בתכלית הקיצור. הבאים אחריו, השלימו מה  שנתחדש. הסבוראים הסבירו את החומר כדי להקל על הלימוד. הלוי, כאמור, מונה שתי  עריכות כוללות ואינו רואה בפעולת האמוראים שלאחרי רב אשי עד רבינא בר רב הונא אלא  פעולה של הוספות (רבה תוספאה), לעומת זה הוא חוקר את תקופת הסבוראים ביתר דיוק  ומחלק אותה לשניים. הסבוראים הראשונים הוסיפו כמה סוגיות ופירושים לעניני הלכה -  דרבנן דמפרשי - ואילו האחרונים שכללו רק את הצורה ואז גם הותרה הכתיבה. הלוי מדגיש,  כפי שעושה גם לגבי התהוות המשנה וחתימתה, את הפעולה המשותפת של חכמי בית הועד,  כנציג כל חכמי ישראל.

הבטוי "סוף הוראה" אינו מתיחס לפעולה עריכתית 

ברם כל ההשקפות הללו, עד כמה שהן מסתכמות על שתי מסורות שבתלמוד, אין להן בסיס  מוצק. הבטוי "סוף הוראה" אינו מתיחס לפעולה עריכתית, ובאמת הלוי אינו מסתמך על כך.  בטוי זה לפי ממשמעותו רומז על סמכות מיוחדת שמסתיימת עם "רב אשי ורבינא", דהיינו או  סמכות פרשנית לגיטימית (לפי דעתו של ר"ח אלבק) או סמכות לגסלאטיבית (קפלן). גם  הביטויים, "מהדורא קמא", "מהדורא בתרא" אינם מוכיחים שום דבר על עריכה אלא על  מחזוריות בלימוד. לפיכך סבור קפלן, כי בזמנו של רב אשי החומר לא היה כל כך רב והיה  כולל בעיקר "גמרא" דהיינו מסורות קצרות ולא היה עוד מקום וצורך לעריכה. התלמוד,  הדיון, היה עוד בהתהוותו. את עיקר העבודה, בעטיים של התנאים הפוליטיים, דהיינו יותר  מאשר עריכה, אלא חיבור התלמוד, השלמתו וביחוד הסברתו ועיבוד השקלא והטריא, היה  מעשה ידי הסבוראים. הם הם שחיברו ועיבדו את החומר הגולמי וגיבשו את התלמוד. השקפה  זו, יש בה בוודאי הרבה מן ההגזמה ואין לה גם סימוכין במסורת הגאונים, היודעת עוד על  מסורות מתקופת הסבוראים ועל סגנונם המיוחד (ראה על זה, רב"מ לוין "רבנן סבוראי").  אבל יש בהשקפה זו גרעין של אמת. חלקם של דורות המאוחרים בהתפתחות הסוגיא  התלמודית ובעריכת החומר גדול בהרבה ממה שנראה לעין. הרבה סוגיות סתמיות נראות  מאוחרות והרבה כמעובדות ולא כפי שיצאו מפי האמוראים הראשונים.

אך נראה שלא זו הדרך להגיע לידי הפתרון הסופי. לא השקפות כלליות המבוססות על  מקומות בודדים או על דוגמאות לקוחות מכאן ומכאן ועל אינטרפרטציה סוביקטיבית בלבד,  יכולות לגלות אור בהיר על התהוות התלמוד ועריכתו. יש לבדוק כל מסכת ומסכת וכל סוגיא  וסוגיא לחוד תוך הקפדה על בדיקת הגירסאות שלפעמים משנות את הכל, ורק על סמך בדיקה  מדוקדקת כזו אפשר יהיה להבנות. בדיקות אלו בצורה שיטתית עדיין בבחינת מעשה בראשית  הן. כך למשל כבר עמדו הראשונים על כך, שלשון המסכתות נדרים, נזיר, כריתות ומעילה  משונה היא ואף עמדו על סוגיות מוחלפות אבל רק בזמננו התחילו לבדוק את כל מכלול  הבעיות של אותן מסכתות (הלכתיות, לשוניות, מינוחיות) ואין עוד תוצאות ודאיות. לעת עתה  ניתן לקבוע רק, שמסכתות אלו יצאו מבית מדרש או מבית עריכה אחר - ואינן מהוות חטיבה  אחת.

 אבל תופעות אלו של סוגיות מוחלפות ושל ניגודים נמצאות גם במסכתות אחרות ואפילו  בתוך אותה מסכת גופא. אף יש לבדוק עוד את הספרות הגאונית הקדומה בקשר לכך. נסיון  מעמיק ומאלף עשה למשל רי"ן אפשטין על גמרות שונות לגמרי מהגמרות שלנו, מוקדמות  ובלתי מעובדות, שהשתמש בהן בעל השאילתות. אף חוקר "הסוגיה" לכל צורותיה  והשתלשלותה ר"א ווייס פנה לפעמים לכיוון זה. והרי התלמוד בעצמו כבר מצביע לפעמים  לכיוון זה. וכן התלמוד בעצמו כבר מצביע על בתי מדרשות, שונים, שניסחו גמרות שונות כגון  "בסורא מתנו - בפומבדיתא מתנו" (בחן וסיכם את זה בצורה תמציתית ר' ישראל לוי  בהקדמה הנ"ל לפירושו לירושלמי נזיקין), והרי יש ניסוחים שונים ב"איכא דאמרי". (בעיית  ה"לישנא אחרינא" שייכת בדרך כלל ללשונות השונות שלפני העורכים או של העורכים).

הבעיות העיקריות הן אפוא:

א. כיצד נתהוו הגמרות הללו דהיינו כיצד הגיעו לצורתן הקבועה בכל ישיבה וישיבה.

ב. מתי נאספו הגמרות השונות, מתי התחילו לערכן והיכן היתה העריכה.

ג. כמה עריכות היו מבחינת הזמן והמקום ומה טיבה של העריכה: דהיינו רק עריכה, סימן וליטוש או גם עיבוד והוספה.

ד. מתי נחתם התלמוד או שמא לא היתה בכלל חתימה מבחינה ספרותית, אלא שממילא נפסק התהליך מחמת ההעלאה על הכתב ושינוי התנאים (כדעתו של ר"א ווייס).

מעין סיכום

עדיין לא הגיע הזמן לסיכום. מה שאפשר לומר בודאות מסוימת היא:

א. תהליך ההתהוות: "מתחלה ברייתות מפרשות וחולקות, פירושי המשנה ופסקי ההלכות של אמוראים ראשונים; אחר כך הלכות תולדות והלכות שלא נזכרו במשניות; בעיות חדשות ועובדות ואח"כ משא ומתן של אמוראים אחרונים בדברי אמוראים ראשונים. פירושיהם פסקי הליכותיהם ומשא ומתן שעליהם (ניסוחו של רי"ן אפשטיין).

ב. המסורות השונות נקבעו בגמרא בכל ישיבה וישיבה (קבעוה בגמרא) והועברו מישיבה לישיבה בצורתן. ביניהם רבות המסורות, שמקורם בא"י וכן להפך. גם המשא ומתן (התלמוד) נשאר בראשי פרקים.

ג. איסוף החומר מהמקומות והמקורות השונים לא התחיל כנראה לפני הדור הרביעי של האמוראים.

ד. המאספים לא הסתפקו בבבל באיסוף וסידור, אלא בדרך לימודם ועיסוקם פרשו, הרחיבו והוסיפו.

ה. לא כל החומר עבר דרך יד מערכת אחת ולא כל החומר עובד מחדש.

ו. תהליך הסידור והעריכה הוא תהליך ממושך ואין לבטל את חלקם של הסבוראים. בכל זאת מהווה תקופת "סוף ההוראה" לא רק חתך בסמכות ההלכתית אלא גם מבחינה ספרותית ואפשר להכיר את לשונותיהם וסגנונם של הסבוראים המאוחרים.

ז. דומה, שגם מבחינה ספרותית-היסטורית רשאים אנו לדבר על חתימת התלמוד, כשם שמדברים על חתימת המשנה. אחרת קשה לתאר את המעבר לצורה אחרת בראשית תקופת הגאונים.

סקירה זו אינה מתימרת למצות את הבעיות ולתת תיאור מקיף. אין זה אלא נסיון קלוש לתת  תיאור של סבך הבעיות ושל מהלך הענינים, תוך תקוה שהמעונינים יתעוררו ללימוד ולקריאה  נוספת ושכל אחד יקבל תיאור על התפתחות הצורה, בה הגיעה התורה שבעל פה עם פירושה  המוסמך אלינו וקבעה את חיי עמנו לעד.