התחייבות עצמית של נשים במצות עשה שהזמן גרמא
מחבר: הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ
סיני, גיליון ק', 1987
תוכן המאמר:
א. מה מעמדן של נשים במצוות שהם פטורות מהן?
מחלוקת בין הירושלמי והבבלי
שיטת רבנו תם: ההלכה כר' יוסי שאין "בל תוסיף"
ב. האם אין כאן ברכה לבטלה?
איסור בל תוסיף
פירושו של רש"י
ג. שיטת רש"י שנשים אינן מברכות
ד. שיטת הרמ"א
תקציר: מעמדה של אישה במצוות שהיא פטורה מהן: האם רשאית לקיימן, האם רשאית לברך עליהן כאשר היא מקיימת אותן, ומה דין אישה הרוצה להניח תפילין מילות מפתח : מצוות עשה שהזמן גרמן, חיוב נשים במצוות, אישה המניחה תפילין
א. מה מעמדן של נשים במצוות שהם פטורות מהן?
לכאורה נדמה, כאילו הנושא פשוט מאוד. המנהג מעיד על עצמו - שהרי הנשים שלנו מקיימות מצות לולב ותקיעת שופר. אמנם יש כמה חילוקי דעות בין הראשונים בנושא זה.
בעצם, הבעיות הן משני סוגים.
האחד - מאחר שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, אף שהן עושות אותן המצוות שהן פטורות מהן, האם אין הן עוברות על "בל תוסיף"?
ושנית: אם הנשים מברכות על מצוות אלה, האם אין הן עוברות על שהן מברכות ברכה שאינה צריכה ועל הוצאת שם שמים לשוא.
מחלוקת בין הירושלמי והבבלי
כנראה, יש בנושא מחלוקת בין הירושלמי והבבלי. בירושלמי (ברכות פ"ב הל' ג'), על המובא שם שנשים שאינן חייבות בת"ת אינן חייבין בתפילין, שואלת הגמרא: "התיבון: הרי מיכל בת כושי (היינו שאול) היתה לובשת תפילין, ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים, ולא מיחו בידיה חכמים". דבר זה מוכיח, שנשים חייבות להניח תפילין, שאילו היו פטורות, היה אסור למיכל להניח, והיו החכמים צריכים למחות. על זה באה התשובה: ר' חזקיה בשם ר' אבהו: "אשתו של יונה הושבה (כלומר "החזירו אותה"), מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים". השקלא וטריא מופיעה בבבלי במס' עירובין (צ"ו ע"א) בצורה אחרת. השאלה שם היא, אם מצוות תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמא, או לא. גם שם מובאים שני המעשים, באשתו של יונה ובמיכל בת כושי, והגמרא מסיימת: "מדלא מיחו בה חכמים, אלמא קסברי, מצות עשה שלא הזמן גרמא היא", דאילו היה מצות תפילין מעשהז"ג היו צריכים למחות בה, "דהוי כתוספת על דברי תורה" (רש"י שם). הגמרא דוחה את הראיה ואומרת : "דילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות". כלומר אף על פי שהתורה ממעטת נשים מסמיכה על קרבנותיהן, מכל מקום אם הן רוצות לסמוך, הרשות ניתנה להן; והוא הדין בכל שאר המצוות שהנשים פטורין מהן, אם הן רוצות לקבל אותן עליהן, מותרות. משום זה לא מיחו חכמים ביד מיכל בת שאול, אף שנשים פטורות הן ממצוות תפילין, שהרי הזמן גרמא. תשובתו של ר' חזקיה בשם ר' אבהו אינה מובאת בבבלי, לפי הירושלמי סוף דבר הוא, שהחכמים מיחו, בעוד שלפי הבבלי הדעה היחידה בעניין היא שלא מיחו. משמע איפוא, שלפי הירושלמי המחאה היתה, מכיוון שתפילין היא מעשז"ג, ונשים פטורות, הרי אשה שמניחה תפילין עוברת על בל תוסיף (לפי רש"י במס' עירובין), אבל לפי הבבלי הא דלא מיחו, היינו משום שאף על פי שתפילין מעשז"ג היא, מכל מקום יכולה אשה לחייב עצמה במצוה זו. ואם כן מוכח, שלפי הבבלי - אליבא דר' יוסי - אין בזה משום "בל תוסיף".
שיטת רבנו תם:
ההלכה כר' יוסי שאין "בל תוסיף" שיטת רבנו תם היא, שההלכה כר' יוסי. אע"ג דסתם מתניתין כר' יהודה (בעניין תקיעת שופר, כמו שהוא חולק על ר' יוסי וסבר, שאין בנות ישראל סומכות) הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו. ומעשה רב דהמוצא תפילין (עירובין צו ע"א), מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל, וההוא עובדא דפרק אין דורשין (חגיגה י ע"ב), דהבאנוהו לעזרת נשים, "וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים" (ראש השנה לג ע"א, ד"ה הא ר' יהודה הא ר' יוסי; וכן עירובין צו ע"א, ד"ה דילמא סבר לה כר' יוסי). על יסוד זה פוסק ר"ת, שנשים יכולות לברך על מעשז"ג. התוספות בר"ה וגם בעירובין דנים עוד בכמה נושאים שבש"ס, שכנראה יש בהם ראיה לשיטת ר"ת. אלא שכולן אינן הכרחיות ולבסוף הן נדחות. אמנם הטעמים העיקריים שבתחילת דיונו של הר"ת במקומם הם עומדים, ואין נגיעה בפסקו של ר"ת, שהרי מיכל בת שאול היתה מברכת (או כפי נוסחו של הר"ת במס' עירובין... "היתה מסתמא גם מברכת"). נראה עכשיו, מאין לו לר"ת שמיכל בת שאול היתה "מסתמא מברכת". לע"ד כן מוכח מסוגיית התלמוד. הלא לפי ההוה אמינא מה שלא מיחו החכמים במיכל היתה הוכחה, שתפילין היא מצוה עשה שלא הזמן גרמא, ומכיוון שכך הוא, הרי גם נשים חייבות בה, ומשום זה הניחה תפילין, כלומר מתוך חובת מצוה. וא"כ ודאי הוא שגם אז היתה מברכת. ואפשר גם להוסיף שלפי ר"ת, אילו היתה מניחה תפילין בלי ברכה לא היה שום טעם למחות בה, ואפי' אם תפילין היא מצווה עשהז"ג.
מזה משמע גם כן, שהמושג ו"לא מיחו בידה חכמים" אין מובנו כמו באותם ג' דברים בפ' מקום שנהגו, שעשו אנשי יריחו "ולא מיחו בידם חכמים", שר' יהודה מפרש אותם, שגם אלה שלא ברצון חכמים עשו, ואף על פי כן, מטעמים שלהם, לא מיחו בידם (פסחים נו ע"א), שהרי בתפילין לפי ההוה אמינא לא מיחו, משום שתפילין היא מצוה שלא הזמן גרמא, וא"כ בוודאי מה שעשתה בת שאול לא רק שהיה ברצון חכמים, אלא לפי מצוות התורה. ואם לפי המסקנה, שר' יוסי סבר נשים סומכות רשות, יש לומר, שסומכות ברצון חכמים, שהרי לפי ששמענו אחת הראיות של ר"ת היה המעשה שבמס' חגיגה לעיל, שהביאו קרבנן של הנשים לעזרת נשים שיסמכו עליו נשים "כדי לעשות נחת רוח לנשים". ואין ספק, שזה היה רצון החכמים (ולא כמו שמובא בפירוש מבעל ספר חרדים על הירושלמי שם, ברכות פ"ב, על האי מעשה דבת שאול, על יסוד האי סוגיא במקום שנהגו, דכל היכא דקתני לא מיחו פירושו דאיסורא איכא).
ב. האם אין כאן ברכה לבטלה?
אלא ששיטת ר"ת דנשים, שאף שהן פטורות מותר להן לברך, צריכה עוד ביאור מכמה צדדים. ובכן, ר"ת ממשיך (שם בר"ה וגם בעירובין) להסביר את דעתו ואומר:
"ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא. דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפ' מי שמתו (ברכות כ"א ע"א), ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא, חוזר וקורא. ולא אסרינן מספק משום לא תשא. ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה (ג ע"א, ד' ע"א) מדכתיב את ה' אלקיך תירא, הני מילי בלא ברכה".
נראה, שר"ת כוונתו להשיב על שתי הערות. לכאורה יש כאן שני איסורים. האחד הוא מה שנמצא במס' ברכות (לג ע"א) "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא". על זה הוא משיב: איסור זה מדרבנן הוא, והפסוק אסמכתא בעלמא. וראייתו מהאי דינא של אמת ויציב, שאם מספקא לאדם אם קרא או לא קרא, חוזר וקורא, ואילו היה האיסור של ברכה שאינה צריכה מדאורייתא, היינו צריכים לאסור לחזור ולקרוא מכוח ספק. ולמה? הלא אם אינו חוזר וקורא, ג"כ עובר על החיוב לומר אמת ויציב, שגם הוא מדאורייתא? אלא אם המתפלל אינו קורא, הוא עובר בשב ואל תעשה, אבל אם הוא קורא מספק, הריהו עובר בקום ועשה. אמנם מכיוון שהאיסור אינו אלא מדרבנן, מותר לברך, ואפי' במקום שאין חיוב מצווה מטעם דר' יוסי, שנשים סומכות רשות. זאת אומרת, הרשות נתונה לנשים לקיים מצוות, גם אם אינן חייבות, ואפילו מותר להן לברך. מעין "הם אמרו, והם אמרו".
אלא שעוד נשארת השאלה: הלא במס' תמורה אנו לומדים, שמי שמוציא שם שמים לבטלה עובר על מצוות עשה של "את ה' אלקיך תירא", והלא זו מצווה דאורייתא היא. וא"כ, מאחר שנשים פטורות ממעשז"ג, אף אם אינן עוברות על ברכה שאינה צריכה מטעם לא תשא, הלא הן עוברות על את ה' אלקיך תירא. ועל זה משיב ר"ת: היינו דווקא בלא ברכה (כמו למשל שם בתמורה במקלל את חברו בשם), אבל בברכה לא.
איסור בל תוסיף
אמנם נשארה לנו עוד שאלה: האם קיום מצוות עשה שהזמן גרמא ובברכה אין משום איסור "בל תוסיף"? כמה מהראשונים סוברים, שלעשות את המצוות שהז"ג ולברך עליה אסור לנשים משום "בל תוסיף". למשל, הב"י מביא את דברי האגור, שאמר "בשם ר' ישעיה, דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן, אבל אם ברכו, גילו בדעתם שלשם חובה הן עושים חדא דעוברות על בל תוסיף וכו'". על זה מסיים הב"י ואומר: ומ"ש שעוברות על בל תוסיף אם מברכות אינו נכון כלל". חבל שאין הב"י מסביר את טעמו, מדוע אין זה נכון כלל, אלא גומר: "אלא שאין לי להאריך".
פירושו של רש"י
נשתדל לברר את העניין לפי פירושו של רש"י. בעירובין צו ע"א, ד"ה ולא מיחו בה חכמים אומר רש"י: דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא .
אמנם במסכת ר"ה לג ע"א ד"ה הא נשים מעכבים, הוא כותב: דפטורות לגמרי, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכי תקעי איכא בל תוסיף. אין ספק, שיש הבדל בין שני הפירושים. הנחת תפילין ע"י אשה נראית כתוספת, וגם בתקיעת שופר ע"י אשה איכא "בל תוסיף". מה ההבדל בין שניהם? הלא זו מצוות עשהז"ג היא, וזו ג"כ מעשז"ג היא. על דברי רש"י בר"ה מקשה מהרש"א: "לא ידענא מאי בל תוסיף שייך הכא, דלא שייך למימר בל תוסיף אלא בעושה המצוה ומוסיף עליה". מהרש"א השאיר את קושייתו על רש"י בלא תשובה. לע"ד ההבדל בין שני הדברים שבפירוש רש"י בנושא זה הוא הוא התירוץ לקושייתו. בהנחת תפילין באמת לא שייך "בל תוסיף", וכדברי המהרש"א ש"בל תוסיף" אינו אלא בעושה מצוה ומוסיף עליה. ומשום זה כתב רש"י, דמ"מ היו החכמים צריכים למחות, משום דמיחזי כתוספת על דברי תורה. שונה הדבר בתקיעת שופר. תקיעת שופר אינה מצווה העומדת לבדה כמו הנחת תפילין, אלא היא אחת המצוות השייכות לקיומו של יום טוב של ר"ה. ומכיוון שהאשה חייבת בשאר מצוות של ר"ה, הרי אם היא גם תוקעת, זה לא רק "כתוספת על דברי תורה", אלא יש בזה "בל תוסיף" ממש. לפי הסברנו מתיישב שפיר גם ההבדל בין המושג "מעכבין" ("האנשים מעכבין", במס' ר"ה) ובין "מיחו" (כמו "ומיחו בידיהן החכמים". לפי תירוצו של ר' חזקיה בשם ר' אבהו בירושלמי, לעיל). "מעכבין" פירושו: יש איסור גמור בדבר משום "בל תוסיף"; "מיחו". כונתו לומר: לא נכון לעשות את זה משום שמיחזי כתוספת, אבל איסור ממש אין. בדרך וו מתיישבת גם קושיית התוספות על רש"י בעירובין צו ע"א (ד"ה מיכל בת כושי), שמקשים : דהא דצריך למחות היינו אליבא דר' יהודה בעל פלוגתיה דר' יוסי; והלא ר' יהודה בעצמו מספר במס' סוכה (ב' ע"ב) על הילני המלכה, שהיתה יושבת בסוכה, וז' בניה עמה. ואיך לא מיחו בה החכמים? התוספות נדחקים ליישב את קושייתם על רש"י באמרם: "ומיהו יש ליישב שמשום בניה היתה יושבת, ולא מיחזי בל תוסיף". לבסוף הם גומרים "אך נראה דוחק". במחילה כב"ת נכון שהוא דוחק לומר, שהמעשה לא מיחזי כתוספת, משום שהיא ישבה עם בניה; אבל אין צורך בזה. אלא מכיוון שישיבת נשים בסוכה אין בה איסור של "בל תוסיף", אלא שדומה היא לתוספת, ובדרך כלל זה מצריך רק מחאה מצד החכמים, החליטו החכמים, שחשיבותו החינוכית של הענין, שהאם-המלכה ישבה ביחד עם בניה בסוכה עולה הרבה על ההיסוסים על מה שמיחזי כתוספת על דברי תורה.
ועכשיו נחזור לענייננו. לפי מסקנת הסוגיה ולשיטתו של ר"ת - למה באמת לא שייך "בל תוסיף" בעשיית המצוה שז"ג בברכה ע"י נשים? מסקנת התלמוד בעירובין היא, שהא דלא מיחו במיכל בת כושי, משום דסברו כר' יוסי, דנשים סומכות רשות. א"כ זו היא מצוות התורה, דהיינו נשים פטורות ממעשז"ג, אבל אם הן רוצות לעשות, הרשות נתונה להן. ועכשיו, אם הן עושות את המצוות האלה, ודאי אין בזה משום "בל תוסיף", שהרי הן עוסקות בהן לפי הדרכת התורה עצמה.
ואפשר שלפי זה מתיישבת עוד קושיא אחרת, התוספות גם בעירובין וגם בר"ה מקשים על שיטתו של ר"ת, איך יכולות נשים לברך "וצונו". היכן נצטוו? הלא לא נצטוו, ואפילו לא מדרבנן? בתוספות הקושיא נשארת בלא תשובה, והיא חוזרת כמה פעמים בספרי הראשונים. הר"ן במס' ר"ה נותן תשובה לדבר. וז"ל:
ומ"מ אע"פ שאפשר לומר כן, כלומר שאין לנשים לברך, שהרי אפי' מדרבנן הן פטורות ממעשז"ג, כיון שהורה ר"ת ז"ל נקטינן כוותיה, דהא נוטלות עליהן שכר, מדאמר ר' יוסי ברבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. דמדקאמר גדול, אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר, הלכך בכלל מצווה הן ומברכות, ולא נימא, הואיל ולא נצטוו, היאך יאמרו "וצונו", וכדפרכינן גבי נר חנוכה בפ' במה מדליקין "היכן צונו?" דלא קשיא דכיוון שהאנשים נצטוו, ואף הן נוטלות שכר שפיר יאמרו וצוונו, עכ"ל.
נראה, שפירושו של הר"ן בשאלה זו הוא היחיד הנמצא במקורות. לע"ד כמו ההסבר שלנו בבעית האיסור של "בל תוסיף", יש בו גם תשובה לשאלת "היכן צונו?" אליבא דר' יוסי פירוש הדבר הוא, שהתורה עצמה אומרת שהנשים פטורות, אבל אם הן רוצות, הן יכולות לחייב את עצמן. וא"כ, אם הן מחייבות את עצמן, הרי הן מקיימות את דברי התורה, ומתוך זה הן יכולות לומר "וצונו", שהרי על פי התורה במקרה כזה של התחייבות עצמית - בכלל המצוה הן.
ג. שיטת רש"י שנשים אינן מברכות
אף על פי שאת בעיית "בל תוסיף" ביררנו בעיקר על יסוד פירושו של רש"י, הרי הוא בעצמו סובר, שנשים אין מברכות על מעשז"ג. כך מובאת דעתו, למשל, בב"י טאו"ח סי' תקצט.
אמנם טעמו של רש"י לא ניתן. ואי"ה נמצא את אפשרותו של פסק כזה מתוך עיון בשיטתו של הרמב"ם. ואלה דבריו בהלכות ציצית (פ"ג הל' ט', באה"ד): נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן, עכ"ל. כך עולה דעתו מכמה מקומות אחרים (שופר פ"ב הל"ב - ע"ז פי"ב הל"ג), אבל הטעם לשיטתו לא נמצא בפירוש, וצריך להסיק את הטעם מתוך עיון בהלכות אחרות ששייכות לענייננו, ראשית כל, בפלוגתא בין ר' יהודה ור' יוסי הוא פוסק כר' יהודה, והטעם, כנראה משום שסתם משנה במס' ר"ה אליבא דר' יהודה היא. וזה לשונו (הל' מעשה הקרבנות פ"ג הל' ח): הכל סומכין חוץ מחשו"ק ועבד ואשה וסומא ונכרי, עכ"ל. את דעתו של ר' יוסי, שנשים סומכות רשות: אין הרמב"ם מביא כלל.
ואם הוא פוסק כר' יהודה, אפשר שהטעם הוא, שנשים אינן מברכות על מעשז"ג משום "בל תוסיף". אמנם אין זה הכרחי. שהרי הרמב"ם אף הוא סובר, שלברך ברכה שאינה צריכה אסור מן התורה. וז"ל (הל' ברכות פ"א הל' ט"ו): "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זו נושא שם שמים לשוא. והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן" (ר', למשל, מ"א או"ח, סי' רטו, ס"ק ח). ראינו לעיל שעיקר טעמו של ר"ת - שאין בברכת נשים על מעשז"ג משום הוצאת שם שמים לבטלה - הוא משום שלפי דעתו הלאו של ברכה שאינה צריכה מדרבנן הוא, וגם האיסור של הוצאת השם אינו שייך בתוך ברכה. הדבר פשוט, שלפי הרמב"ם האיסור מדאורייתא הוא, ואין לברך ברכה זו שאינה צריכה, ובפרט שהוא פוסק כר' יהודה, שאין רשות לנשים לסמוך, ובגלל זה מעכבין את הנשים מלתקוע, דהיינו בברכה. וכן אפשר לומר לפי רש"י, שגם הוא סובר, שאין לנשים לברך על מעשז"ג, וטעמו אינו משום "בל תוסיף", אלא משום שגם הוא פוסק כר' יהודה, והוה ליה הברכה אינה צריכה שגם לדעתו אסורה היא מן התורה.
יש קשיים רבים בדבריהם של הטור והב"י בנושא שלנו וביחסם אל שיטת הרמב"ם. בהלכות ציצית (או"ח סי' י"ז) מביא הטור את דברי הרמב"ם, וז"ל :
"וכתב הרמב"ם ז"ל יתעטפו (כלומר הנשים) בלא ברכה. והוא הולך לשיטתו שפירש, שנשים אין יכולות לברך בדבר שהן פטורות", ע"כ.
אח"כ הוא מביא את דעתו של ר"ת, שנשים יכולות לברך, אע"פ שהן פטורות. ומסיים הטור: "ויותר טוב שלא יברכו". אמנם בהלכות ר"ה הוא פוסק כר"ת בעניין תקיעת שופר בלי שום הסתייגות משיטתו, ואפי' אינו מזכיר את דעתו של הרמב"ם בעניין. הפרישה בהלכות ציצית (שם סק"ו) כבר העיר על הסתירה בדבריו בשם הרש"ל, וגם מצא, שתמה מהרא"ף ע"ו בהגהותיו בחידושי הגהות שם על מקומו משתדל לתרץ את הקושיא ואומר:
"אין זה סותר למ"ש בסי' תקפ"ט, שאע"פ שהנשים פטורות מלתקוע, יכולות לתקוע ולברך ואין מוחין בידם. דה"נ קאמר, שאין מוחין אם מברכין לעצמן, אבל מ"מ לכתחילה יותר טוב שלא יברכו".
במחילת כ"ת לא כך משמע בדברי הטור בסי' תקפ"ט. ששם הוא כתב דברים ברורים וז"ל:
"ואע"פ שנשים וקטנים פטורים, יכולין לתקוע ולברך, ואין מוחין בידן, ואין כאן משום איסור תקיעה בי"ט, ולא משום ברכה לבטלה",
אין ספק, שכוונתו לומר, שהן יכולות לתקוע אם הן רוצות, ואפי' לכתחילה, ואין כאן שום איסור. והמלים "ואין מוחין" אין פירושו בדיעבד. הטור משתמש בלישנא דתלמודא וכבר העירונו לעיל, שהפירוש בגמרא היתר לכתחילה. וכן נשארים דברי הטור בתיובתא.
גם דברי הב"י סותרים זה את זה באופן דומה. בהלכות ציצית בפירושו על דברי הטור "שיותר טוב שלא יברכו", סיים את דברי עצמו ואמר: "ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל, דספק ברכות להקל". כלומר, מכיוון שיש בענין הזה פלוגתא בין הרמב"ם לר"ת, הרי זה ספק ברכה וטוב להקל. בסימן תקצ"ט, ששם הטור כאילו חוזר מדבריו בהלכות ציצית, גם הב"י מביא תחילה את שיטת ר"ת, וגם טעמו של הר"ן לברכת "וצונו". גם מביא הוא את המ"מ מהל' שופר (פ"ב הל' ב') לעומת דעתו של הרמב"ם, שהרשב"א כותב, שהעלו הראשונים, שאע"פ שנשים פטורות, רשאית לתקוע ולברך וכן נהגו. את כל זה הב"י מביא להלכה למעשה, וכמו שכבר ראינו על הדעות שיש לאסור לברך משום "בל תוסיף", השיב: "אינו נכון כלל, אלא שאין לי להאריך".
וכן בלתי-מובנים הם דברי הב"י בהלכות ציצית סי' יז, לפי שלדעתו שם אין הכרע בדברי הרא"ש שהוא פוסק כר"ת, מוזרים מאוד דברים אלה, ראיותיו של ר"ת הם משני סוגים. האחד הוא, שהלכה כר' יוסי גם כאן, כמו בכל מקום, משום שנימוקו עמו. ועוד, המעשה רב של מיכל בת שאול, והן מה שהביאו קרבנות לעזרת נשים וסמכו עליהם נשים את ידיהן בכדי לעשות נחת רוח לנשים.
והסוג השני - ראיות אחרות משאר מקומות בש"ס כסמכות נוספת לשיטת ר"ת למשל, הא דסומא פטור מן המצות. ועוד הראיות מן הסוג השני נדחו, ואפי' ר"ת בעצמו לא קיבל אותן. אבל בכל אותן הראיות כסמכות נוספת אין אפי' שמץ של פגיעה בשיטת ר"ת וראיותיו מן הסוג הראשון. הרא"ש מביא את דעתו וראיותיו של ר"ת בשני מקומות. במס' קידושין (פ"א) הוא מביא את הראיות משני הסוגים, וגם את הטעמים, שבגללם אין ראיה לשיטת ר"ת, אבל בראיות מהסוג הראשון אין הוא נוגע, והן עומדות במקומן. לכאורה, גם בזה יש כבר הכרע. אבל הרבה יותר משכנע, שהרא"ש מסכים לפסקו של ר"ת, והסגנון שהוא משתמש בו כדי להציג את שיטתו של הר"ת במס' ר"ה. שם אין אף מלה מן הראיות הנוספות מן הסוג השני ודחייתם. הכל מצטמצם בדעתו של ר"ת ובראיותיו מן הסוג הראשון.
אין ספק, שבשניהם ביחד יש הוכחה חזקה, שהרא"ש מסכים לדעתו של ר"ת. ובכן, ר"ת והר"י והרא"ש, הרשב"א ואפילו הגהות מיימוניית (הל' ציצית פ"ג הל' ט'), גם השר מקוצי והר' שמחה, כולם מסכימים, שהנשים יכולות לברך על מצות עשז"ג. וכן פסק הרמ"א:
"והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא", ומשום זה הם מברכות על תקיעת שופר וכן על ציצית (סי' תקפ"ט סי' ו'; הלכות ציצית סי' י"ז ס"ב).
ד. שיטת הרמ"א
אחרי הדיונים האלה אנו עומדים מול הפתעה מן הרמ"א בהלכות תפילין. בסי' לח, סעיף ג, הוא כותב: "ואם הנשים רוצים להחמיר על עצמן (כלומר, שרוצות להניח תפילין) מוחין בידם", ע"כ, הנה זה סותר כל מה ששמענו ממנו, שהמנהג הוא שנשים עושות את מעשז"ג ומברכות עליהן. מקור אותו המנהג הוא שיטת ר"ת, המבוססת בעיקר על האי עובדא של מיכל בת שאול, שהניחה תפילין ולא מיחו בה החכמים. ולבסוף ע"פ הרמ"א בכל שאר דיני מעשז"ג הולכים בדרכו של ר"ת, ודווקא לא במקרה של מצות תפילין. הרי זה מתנגד למסקנת התלמוד פסקו של הרמ"א בענין תפילין הוא על פי המובא שם בב"י בשם הכלבו, שכתב בשם ר"ת:
"שאם רצו הנשים להניח תפילין, אין שומעין להן, מפני שאינן יודעות לשמור עצמן נקיות, עכ"ל.
הב"י מסביר טעמו של הר"ם: "כמו שכתבו התוספות (בעירובין כדלעיל), דאיתא בפסיקתא שמיחו בה חכמים. ופירשו הם דטעמא משום דתפילין צריכין גוף נקי, ונשים אין זריזות ליזהר. והר"ם רצה לחוש לדברי הפסיקתא". כדאי לדייק, שהטעם "שנשים אין יודעות לשמור על עצמן בנקיות" פירושם של התוספות את דברי הפסיקתא הוא, ולא נמצא כן בתוספתא. הטענה, שאכן מיחו חכמים במיכל בת שאול, מובאת בפסיקתא מר' חזקיה בשם ר' אבהו. והוא אותו המאמר שנמצא גם בירושלמי (וכדלעיל בתחילת מאמרנו). רצונו של ב"י להשיב לקושיית או"ח על הר"ם, המובאה שם מן המעשה של מיכל בת שאול. רוצה לומר, אף שדברי הר"ם מתנגדים למסקנת הש"ס במס' עירובין, כדאי הם דברי ר' חזקיה בשם ר' אבהו לסמוך עליהם, ולפי פירושם של התוספ', ולהחמיר. נכון הוא, שיש לפנינו פלוגתא בין הבבלי והירושלמי, והיינו צריכים לפסוק ע"פ הבבלי. וכך אנחנו מתנהגים בכל שאר מצוות עשז"ג חוץ ממצוות תפילין. יש טעם לסמוך על דברי הירושלמי מצד החומרא.
ועכשיו נעיין היטיב בפירושם של התוספות. לפי דבריהם קשה, מה הרווחנו בתירוצו של התלמוד, דהא דלא מיחו היינו משום שסברי כר' יוסי, שנשים סומכות רשות, וכן בכל מעשז"ג נשים יכולות לקיימן, מכל מקום היו הם צריכים למחות במיכל בת שאול מטעמי נקיות הגוף. שהרי אין זה תלוי, באם נשים סומכות רשות או לא. וא"כ אנו מוכרחים לומר, שר"י לא רק שסבר נשים סומכות רשות, אלא גם לא חייש להא דנשים אין יודעות להיזהר על נקיותן. ואם גם בזה יש חילוקי דעות, אז אין מקום להוה אמינא של הגמרא, דמדלא מיחו בה חכמים אלמא -קסברי מצוות עשה שלא הזמן גרמא היא, ומה הראיה? לפי סברת התוספות היו צריכים למחות מטעמי נקיות הגוף. והלא אפשר, שלא חששו החכמים לחומרה של נקיות כמו שאנו מוכרחים לומר אליבא דר' יוסי, ומשום זה לא מיחו, ולא משום שסברי שתפילין היא מעשז"ג. לע"ד קשה מאוד לקיים את פירושם של התוספות בדברי ר' חזקיה בשם ר' אבהו ע"פ הירושלמי (אמנם ר' הגהות הגר"א ס"ג). ויש הבדל מהותי בין הסוגיות בבבלי ובירושלמי. ההבדל מתבטא אפילו בסגנון, הבבלי מביא את הברייתא בזה"ל:
דתניא, מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל, ו"לא מיחו בה חכמים".
הירושלמי אינו מביא את הברייתא, אלא מספר על מעשים שהיו:
"התיבון, הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין, ואשתו של יונה עולה לרגלים, ולא מיחו בידיה חכמים".
הנושא שבבבלי שונה הוא מן הנושא שבירושלמי. בבבלי התלמוד דן בשאלה, אם תפילין הוא מעשז"ג או לא. הגמרא משתמשת לראיה רק בחלק הראשון של הברייתא. וכך אפשר לומר, שהא דלא מיחו בתפילין טעמו משום שתפילין מצוות עשה שלא הזמן גרמא. כמובן, אי אפשר לומר, שמדלא מיחו באשתו של יונה, מוכח שעלייה לרגל היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אלא צריך להיות לזה טעם אחר (כמו, למשל, שאין לחוש, דעליית נשים לרגלים מיחזי כמביאה חולין לעזרה). נמצא, שהא דלא מיחו במיכל בת כושי שונה הוא לגמרי מהא לגבי אשתו של יונה. אלה שתי מחאות משני סוגים. ומשום זה הא דלא מיחו בידיהם מופיע בשני סעיפים. המעשה במיכל בת כושי ולא מיחו בה לחוד, והמעשה באשתו של יונה ולא מיחו בה לחוד.
הנושא בירושלמי שונה הוא לגמרי מזה שבבבלי. השקלא וטריא מתייחסת להא דנאמר שם: "את שהוא חייב בת"ת חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בת"ת אינן חייבות בתפילין". זאת אומרת, מזה אנחנו למדים שנשים פטורות ממצות עשז"ג. ועל זה שואלת הגמרא: והרי מיכל בת שאול ואשתו של יונה שתיהן קיימו מעשז"ג, ולא מיחו בידיהן. ואילו היו נשים פטורות, היו חכמים צריכים למחות משום דמעשיהם מיחזו כתוספת לדברי תורה, וכמו שכתב רש"י, והנה כאן פירושם של התוספות בלתי-אפשרי הוא, כלומר למחות במיכל בת שאול משום נקיות, ובאשתו של יונה משום דמיחזי כמביא חולין לעזרה - שלא על זה אנו דנים. אלא בשאלה, אם נשים פטורות ממעשז"ג או לא. מדלא מיחו, הרי זו ראיה שאין זה "כתוספת", ומשום דנשים אכן חייבות במעשז"ג. בנושא זה הנחת תפילין של מיכל בת שאול ועלייה לרגל של אשת יונה הם מסוג אחד. המחאה היא אותה מחאה בזו ובזו. משום זה שני המעשים מובאים ביחד: "הרי מיכל וכו' ואשתו של יונה וכו', ולא מיחו בידיה חכמים".
ועל זה באו דברי ר' חזקיה בשם ר' אבהו "אשתו של יונה הושבה, מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים". יפה פירש "פני משה": "אשתו של יונה הושבה, החזירו אותה, וכן למיכל בת שאול מיחו בידיה, לפי שפטורות הן ממצוות עשה שהזמן גרמא", אין כאן מה שהוא מיוחד להנחת תפילין, אם לא מיחו, הרי פירוש הדבר, שנשים חייבות במעשז"ג, ואם מיחו, הרי הן פטורות, ואין להן להתעסק בהן; ולא רק בהנחת תפילין. אין ספק, שאין מקום לפירושם של התוספות בשקלא וטריא של הירושלמי. מוזר מאוד, שהתוספות מביאים את דברי ר' חזקיה מן הפסיקתא, ואין מזכירים את הירושלמי, וכך הב"י אינו מזכיר אותו, ומדבר רק על החומרה לפי הפסיקתא, כלומר, לפי פירושם של התוספות, כאילו את הירושלמי ברכות פ"ב לא ראו. גם רש"י והרמב"ם אינם חוששים לבעיה של נקיות הגוף , שהרי שניהם פוסקים, שבלי ברכה נשים יכולות לעשות כל מצוות עשה שהזמן גרמא בלי יוצא מן הכלל.
ואם יש למחות בנשים הרוצות להניח תפילין, משום שאינן יודעות להיזהר בנקיות, ותפילין צריכין גוף נקי, מה לי בברכה ומה לי בלי ברכה?
נשארת דעתו של רמ"א, כאילו תלויה באויר. הנה חומרה בלי מקורות. נראה עכשיו, איך יש להתייחס לפסק הלכה למעשה בזמננו ? נברר את כוונת המלים שבתוספות (עירובין כמו לעיל): "דתפילין צריכין גוף נקי, ונשים אין זריזות ליזהר", האם מדובר כאן על הווסת החדשי, שהיא אורח הנשים, שבגללו אין יודעות להיזהר? אין זו הכוונה, ועל זה מוכיחות המלים, ונשים אין זריזות ליזהר. נאמר פה משהוא על תכונת הנשים. הן אינן די זריזות בענייני נקיון הגוף. אין ספק, שזו היא הכוונה, שהרי תו"מ, כאשר קוראים את דברי התוספות נשאלה השאלה מעצמה: אם נשים אין יכולות לשמור על נקיון עצמי, ותפילין צריכין גוף נקי, איך אנו לומדים מן ההיקש בין ת"ת ותפילין כל מצות עשז"ג שנשים פטורות? הלא אפשר שהן פטורות ממצוות תפילין מטעמי נקיון, אבל לא משאר מצוות עשז"ג. איך ניתן ללמוד מן ההיקש על כל מעשז"ג? כנראה שהמג"א רוצה להשיב על הקושיא הזו, אף שאינה מזכירה בהערתו, על דברי הרמ"א, שמוחין בנשים הרוצות להניח תפילין, שאלו הם דבריו (תפילין סי' ל"ח ס"ק ג'):
"מפני שצריכין גוף נקי, ונשים אינן זהירות ליזהר. אבל אם היו חייבים, לא היו פטורין מה"ט דהוי רמו אנפשייהו ומזדהרו כנ"ל ע"כ.
בזה מתיישבת קושייתנו. אילו היו חייבות במצוות עשז"ג היו נזהרות יותר בהנחת תפילין, והיו מניחות את תפיליהן בגוף נקי; ואז לא היתה תפילין מצוה שהיא יוצאת מן הכלל. משום זה אין לומר שהן פטורות מטעמי נקיות, שאילו היו חייבות היו נזהרות בנקיותן, ובכן, טעם הפטור הוא, שתפילין הן מעשז"ג, והוא הדין בכל מצוות עשה שז"ג, אבל מכיון שהן פטורות, אינן זריזות בקיום המצוה בנקיות, ומשום זה מוחין בידיהן. מוכח אפוא, שהכוונה אינה לווסת החדשי, שבגללו הנשים אינן יכולות להזדרז במידה מספיקה ולשמור על נקיות הגוף - שאז אין הבדל בין הן פטורות או חייבות בקיום מצוה זו. הזהירות במצב כזה אינה של תכונת הנשים, אלא קשורה בתהליך פיסי-ביאולוגי. חוסר הנקיון אינו מחמת חוסר זריזות או זהירות אלא חוסר יכולת. ולמה באמת לא נאמר, שדווקא ממצוות תפילין היא פטורה בגלל מצבה הביאו-פיסי שעליה אין היא יכולה להתגבר, ואפי' אילו היתה מחויבת מן התורה? ואין מכאן ראיה לשאר מעשז"ג. אלא ודאי, שלפי חז"ל לא היה טעם לפטור את האשה ממצוות תפילין בגלל הווסת שעליה ונשאר רק הטעם של מעשז"ג. וא"כ הא דמוחין בנשים שרוצות להניח תפילין משום שאינן די זריזות להיזהר - הכוונה היא, שנשים מתוך טבען אינן מדקדקות במידה מספיקה בנקיות; אמנם אילו היו מחויבות במצוות תפילין מן התורה, היו מזדרזות לדקדק יותר, ואם הם פטורות, ע"כ הטעם משום מעשז"ג.
אין ספק, שגם הר"מ וגם הב"י וגם הרמ"א קבעו את עניין המחאה על פי הניסיון שלהם, בנסיבות שהיו ידועות להם. אמנם לומר היום, שיש למחות בנשים הרוצות להניח תפילין, מטעם שאין זריזות להיזהר בנקיון גופם, אין לך עלבון חמור יותר לנשים שלנו. האמת היא, שבדרך כלל דווקא מתוך הטבע הנשי שלהן הן מזדרזות בנקיון גופן הרבה יותר מן הגברים.
מכיון - כמו שראינו - המקור לעניין מחאה זו חלש מאוד, וגדולי הראשונים רש"י ור"ת והרמב"ם והרשב"א אינם מבדילים בין מצוות תפילין לשאר מצוות עשז"ג, ומה שנוהג בשאר המצוות הוא שנוהג גם במצוות תפילין. לפי המנהג שלנו, כמו שהוא מובא כמה פעמים ואפי' ברמ"א (וכדלעיל) נשים כן מברכות על מעשו"ג, ועל כן הוא הדין גם לעניין הנחת תפילין. "והשר מקוצי כתב ג"כ כדברי ר"ת, שנשים יכולות לברך אלולב ואתפילין וכיוצא בהן" (הגהות מיימוניות, הלכות ציצית פ"ב ס"ק מ').