מכתב הרווקה

"הוא כבר לא יתחתן".

זאביק סיפר לי על חברה שעוסקת בשידוכים שהפסיקה להציע לו, וגרמה לו להבין שהוא מבחינתה בלתי–חתין. לפעמים ראיתי בעיניים של מישהו את המבט הזה שאומר: 'את כבר לא תתחתני'. או יותר גרוע: 'אני מבין למה את רווקה'.

לא, אתם לא מבינים.

אני לא חושבת שמישהו יכול להבין. אני לא חושבת שזה אחד ועוד אחד פשוט. ואני לא חושבת שמישהו אחר, נשוי או רווק, יכול להרגיש כמה זה לא פשוט. אז שחררו את הניסיון להבין.

ישנם אנשים טיפשים, מכוערים, לוזרים – והם נשואים. אז כנראה המפתח לנישואין הוא לא עד כמה אנחנו מוצלחים. ולכן הרווקות היא לא למרות האיכויות של האנשים שנושאים אותה, אלא בנוסף.

אל תציעו פתרונות. יש יהירות גדולה במחשבה שכל מה שחסר למישהו בדרך הסבוכה לזוגיות הוא איזה כלי לראיית הטוב. תהיו רציניים!

אם אתם מתפללים על הרווקים  — אל תגידו להם את זה בכל פעם שאתם נפגשים. לאף אחד לא נעים להזדקק לרחמים ולתפילה. ובעיני, לומר למישהו שאתה מתפלל עליו, זו דרך להשוויץ בזה שאתה עושה משהו בשבילו. תתפללו בשקט.

פשוט תהיו חברים. תפַנו לחברים שלכם זמן, תתייחסו לאנשים שבהם ולא לרווקות שלהם. תקשיבו למה שיש להם לספר. כבדו את החיים שלהם, ואל תחכו שיתחתנו כדי להיות חלק מהם. חברים שאבדו במסע הרווקות לא ישובו.

אם יש לכם רעיון להיכרות, תשאלו. אבל תשאלו באמת, לא שאלה רטורית שמקפלת בתוכה את האין–לך–ברירה. אם שואלים באמת —  אזי כל ההצעות לגיטימיות, כל הדרכים לגיטימיות. מופרעות ככל שיהיו.

ואם אתם שואלים באמת —  קבלו גם "לא". תקבלו בעומק את הצורך לומר לא, את הצורך לבחור. לבחור שלא לצאת עם מי שכבר הבנתי שלא נכון לי. לבחור לקחת הפסקה, גם אם אין לה תאריך תפוגה.

אל תתייאשו! ייאוש ותקווה מטלטלים את הרווקות מכף רגל ועד ראש, הופכים אותה על פיה, פורמים את חוטיה ושבים ותופרים. לרווקים מותר להתייאש: מעצמם, מזוגיות ונישואין ומשפחה. אבל אתם, אל תתייאשו מהם. אתם לא צריכים לומר או לעשות שום דבר, רק להאמין בלבכם שהכול אפשרי.