מבנה ומשמעות שבע ברכות הנישואין
מחבר: גבריאל גולדמן
תוכן המאמר:
הקדמה: מעגלי הברכות
הברכה הראשונה היא ברכת הגפן
הברכה השנייה – "שהכל ברא לכבודו".
ברכה שלישית – "יוצר האדם".
ברכה רביעית – אשר יצר את האדם בצלמו
"שוש תשיש ותגל העקרה
אזכור ארץ ישראל בברכה
שמח תשמח רעים האהובים
הברכה השביעית
ככלל, טקסים הם חלק חוויתי ומשמעותי ביותר בחיי האדם. טקס החופה הוא אירוע מרגש ומיוחד לכל זוג הבא בברית הנישואין, ולרובם הוא מרכזי ומיוחד בהיותו טקס חד פעמי. ישנה משמעות עמוקה לשאלה האם החתן והכלה מבינים את מהלך החופה ומזדהים עם תכניה. יש לרב המקדש אפשרות מכרעת להשפיע על מדת ההזדהות של בני הזוג עם תכניו של טקס החופה, ובמיוחד אמור הדבר לגבי זוגות שאינם שומרי תורה ומצוות. להם עלול הטקס להראות מראש כמיושן ולא רלוונטי, זאת למרות רצון וצורך בסיסיים בטקס מיוחד שייתן משמעות לבואם בברית הנישואין. הסבר נכון של טקס החופה והקידושין עשוי לתת תשובה משמעותית לצורך חיוני זה של בני הזוג, והסבר מעמיק עשוי להעצים את משמעות הנישואין בכלל, ואף לקרב אותם למשמעויות טקסים יהודיים בפרט ולתורה ומצוות בכלל.
בדרך כלל ישיבת הרב עם החתן והכלה בפגישה המקדימה לחתונה, כוללת התייחסות לסדרי החופה והקידושין. במסגרת זו ברצוני להתייחס למשמעותן ולסידורן של שבע הברכות. ההתרגשות והיסח הדעת שתחת החופה לא מאפשרים התייחסות כזו, ולכן חוסר התייחסות מוקדמת לברכות משמעותה חוסר התייחסות בכלל. משיחות רבות עם זוגות נתברר שגם אנשים ששמעו פעמים רבות את שבע הברכות קודם לכן, לא שמו ליבם למסגרת המיוחדת של הברכות ולתוכנן.
כנקודת פתיחה להסבר מבנה ומשמעות שבע הברכות אפשר לתאר את המצב הפיזי של עמידה במעגלים מתחת לחופה ומסביבה. דהיינו – החתן והכלה עומדים במרכז, הם לב האירוע. מסביב להם עומדים האנשים הקרובים ביותר אליהם: הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות. במעגלים הקרובים לחופה עומדים חברים קרובים, וככל שמתרחקים מהמרכז גם הקירבה בדרך כלל פחותה, למרות שכלל הנוכחים מרגישים קשר וקירבה לשמחה. ישנם גם אנשים שכלל לא נמצאים בחתונה, אך גם הם שותפים בשמחה למרות היעדרותם ממנה.
גם מבנה שבע הברכות בנוי באופן דומה. ישנן ברכות שהן ברכות מיוחדות לחתן ולכלה, שמתייחסות בעיקר לשמחתם בחיבור שביניהם, זהו המעגל הפנימי ביותר. ישנן ברכות במישור הלאומי שמתייחסות לעם ישראל ולארץ ישראל, זהו המעגל האמצעי. במעגל החיצוני ביותר ישנן ברכות במישור האוניברסלי. ככלל ניתן לומר שיש מעבר מהמעגל החיצוני האוניברסלי, דרך מעגל הביניים – הלאומי, ועד למעגל הפנימי האינטימי של חתן וכלה. הברכה השביעית כוללת בתוכה שוב את המעגלים כולם, ושוב – מהחוץ פנימה.
היא אינה חלק מהמבנה שיוזכר כאן, והיא ראויה להתייחסות נפרדת.
תני תנא קמיה דרבי יוחנן: ... היין – יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו. יש שותהו וטוב לו, שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו), ויש שותהו ורע לו, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו). אמר ליה רבי יוחנן לתנא: תני – תלמיד חכם לעולם טוב לו, שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה). (ברכות נז, א).
היין מסוגל לשנות את תחושותיו והתנהגותו של אדם, לטוב ולמוטב, לדוגמה – נכנס יין יצא סוד, אדם ששותה יין עשוי לגלות כוחות ותובנות שלא היה מודע להם, כלפי חוץ וגם כלפי עצמו. במונחים מודרניים אפשר להגדיר את היין כמסמל 'אנרגיה', שעשויה להיות חיובית אך עלולה להיות שלילית. כך לדוגמא הקשר בין איש לאישה הוא סוג של אנרגיה חזקה מאוד שיכולה לבנות בית ומשפחה, להעמיד את הדור הבא ולהשכין בבית אהבה ואחווה ושלום ורעות. אך לעומת זאת אנרגיה כזאת מסוגלת גם להחריב את העולם, כך לדוגמה, אחד ההסברים על מה רבו קין והבל הוא על אישה, תאומתו היתירה של הבל, וכך היה בדור המבול שהחזקים לקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
בדרך כלל אדם שותה ואוכל מחמת רעבונו או צמאו. לעומת זאת, יין בא בדרך כלל מחמת צורך שחורג ממסגרת האכילה והשתייה, והוא בא מחמת הצורך לברך עליו לכבוד אירוע מיוחד, כגון ברית מילה או פדיון הבן, קידוש והבדלה, קידושין ושבע ברכות. היהדות מלמדת אותנו שיש לברך על היין ברכה מיוחדת, וניסחו זאת בכלל ההלכתי ש"יין קובע ברכה לעצמו"[i]. מבחינה רעיונית אפשר לומר שהיהדות מלמדת שיש לקחת את האנרגיות שיש בעולם, שמסומלות ביין, ולברך עליהן – להשתמש בהן לכיוון החיובי. לא להתעלם מהאנרגיות הללו, לא לברוח מהן אלא להשתמש בהן לצורך בניין העולם. דוגמא מובהקת לכך היא בברכה הראשונה של שבע הברכות מתחת לחופה שמברכת את בני הזוג שישתמשו במשיכה הטבעית שיש בין איש לאישה לבניית העולם ולתיקונו על ידי בנייתם ביתם והעמדת הדור הבא.
לכאורה יש לשאול מהו הקשר לנישואין?
הזוג בדרך כלל עסוק באופן טבעי בשמחתו שלו. אבל משמעות ושמחת הנישואין חורגת מעבר למשמעות המצומצמת של בני הזוג. מאז בריאת העולם הושתתה המסגרת הטבעית של זוגיות, של קשר בין איש ואשתו – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ"[ii]. משמעות הנישואין כוללת בתוכה מישור אוניברסלי של "לא תהו בראה, לשבת יצרה"[iii], של פיתוח העולם ושכלולו. האדם משתמש בעץ ובונה ממנו רהיטים, מסיע אבנים ובונה בהם בית, נוטע עצים ומצמיחם, חוקר, לומד ומפתח את העולם כולו. זהו חלק מתפקידו של האדם שניתן לו על ידי בוראו שחנן אותו בחכמה בבינה ובדעת, בעיקר לצורך העניין הרוחני אך גם לצורך בנינו ושכלולו החומרי של העולם. בנישואין ישנו הצעד הראשון לקראת העמדת הדור הבא. ביצירת הדור הבא שותפים האיש והאישה יחד עם הקב"ה. זהו בנין במשמעותו החומרית הפשוטה על ידי הבאת צאצאים לעולם, וגם במשמעותו הרוחנית על ידי חינוך והדרכת הדור הבא. בברכת "שהכל ברא לכבודו" באה לידי ביטוי יכולתו זו של האדם להשתתף עם הקב"ה במעשה בראשית[iv].
מעבר ליכולתו של האדם להשתתף הם ריבונו של עולם במעשה בראשית, יש ביצירת הקשר שבין איש לאישה על ידי חופה וקידושין גם כיבוד של הקביעה האלוקית – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". לכן בכל חופה וקידושין יש ביטוי לכבוד שהאדם מכבד את בוראו – "שהכל ברא לכבודו".
"אדם" אינו איש בודד ולא אישה בודדת. הגדרת "אדם" היא איש ואישה יחדיו – "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"[v]. על ידי קשר הנישואים ישנה יצירה חדשה של מושג האדם. עד הנישואין נחשבים האיש והאישה כ"פלגא דגופא". גם מושג זה הוא מושג בראשיתי אוניברסלי מקדמת דנא. בברכה הרביעית ישנו פיתוח נוסף של עקרון זה:
"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".
צלם אלוקים שבאדם הוא עובדת היותו חי – הוגה – מדבר. משמעות רבה יש לעובדה זו בהקשר של בחירת בן או בת זוג. בשונה מבעלי החיים שבהם הקשר בין המינים הוא גופני גרידא ואקראי; הרי שמין האדם בוחר את זוגיותו מתוך שיקול דעת, על פי גורמים נוספים מלבד המשיכה הגופנית, ולא באופן מזדמן אלא על מנת לבנות תא משפחתי קבוע. נקודה זו משמעותית ביותר לגבי חתן וכלה שקיבלו עליהם לא מכבר את ההחלטה לגבי בחירתם את בן זוגם. הדגשת הגורמים הנוספים מבליטה את היות הקשר גם רוחני ועמוק, לטווח ארוך, ואת המגמה להגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר".
"והתקין לו ממנו בנין עדי עד" – הברכה מדגישה את בריאת האישה מהאיש. אנו מכירים מקטנותנו את סיפור בריאת האישה, אולם כל עניין בריאת האישה דווקא מצלעו של האיש טעונה הסבר והבהרה, בפרט לחתן וכלה. כבר בעבר נדרשו חכמי ישראל לעניין זה:
אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר "אחור וקדם צרתני"[vi].
"ותשת עלי כפכה"[vii] – אמר ר' אלעזר: אנדרוגינוס בראו שנאמר "זכר ונקבה בראם". אמר ר' שמואל: דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גב לכאן וגב לכאן"[viii].
מהי המשמעות הפנימית של בריאת האישה דווקא מצלעו של האיש? מה היינו חסרים אילו נבראה גם חוה עפר מן האדמה, ממש כמו אדם הראשון?
המקורות מביעים באופן ברור את עובדת היותם של אדם וחוה מחוברים בתחילת בריאתם, והמשמעות הפשוטה היא היותם של האיש והאישה "פלגא דגופא", וכפי שהוזכר לעיל[ix]. על פי זה יש כאן את המאחד בין האיש והאישה לעומת המייחד כל אחד מהם, נושא שמעסיק עד מאד את בני הזוג בימינו בכלל ואת הנשים בפרט.
נקודה נוספת היא עצם המשיכה בין בני הזוג שמתבארת מתוך המקורות דלעיל – הנסירה והפירוד בין בני הזוג התבצעה אמנם, אך רושם החיבור הקדמון נשאר והוא המעורר את הגעגועים לחיבור המחודש – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". החיבור המחודש בין שני בני הזוג היא סוג מסוים של חזרה לגן העדן האבוד[x]. יש במשיכה זו גרעין של קודש שניטע בו באדם עוד בטרם נולד, וכיון שמדובר על חיבור בין ישויות ספציפיות מסוימות שהיו מחוברות ונתפרדו כדי להתחבר מחדש, ממילא עולה הצורך בשמירה הקפדנית על שמירת ברית קודש זו בין איש לאשתו. נושא נוסף המתקשר לנושא הקודם, הוא נקודת המבט הרואה בכל אדם ישות עצמאית אוטונומית, לעומת הזיקה והקישור המחברים בין שני בני הזוג. לגבי חתן וכלה יש משמעות מיוחדת לנושא זה, מחד גיסא יש ויתור מסוים על עצמאותו של כל אחד מבני הזוג לצורך בניית התא המשפחתי. מאידך גיסא ההשלמה הטבעית החיונית לכל אדם היא על ידי בן זוגו, ורק כך יוכל להשלים את עצמו באופן הראוי. ראיית כל אדם כאוטונומי, כנפרד, בצד ראייתו כ"פלג גוף" של בן זוגו.
עד כה עסקנו בהיבט האוניברסלי באדם באשר הוא. מכאן ישנו מעבר אל ההיבט הלאומי:
"שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה".
סיום הברכה לכאורה סותר את ראשיתו, שהרי אין בנים לעקרה וכיצד תשמח בהם?
התשובה נמצאת בנחמות ישעיהו –
"רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' ".
מתוך הפסוקים עולה התמונה של מי שהיו לה בנים רבים אך נותרה כאישה עקרה שלא ילדה, מפני שבניה יצאו בגולה ועולליה הלכו בשבי לפני צר. הנביא מנחם את כנסת ישראל ואת ארץ ישראל שעוד ישובו בנים לגבולם. עוד יתקבצו בניה של העקרה אליה מכל קצוות הארץ. נבואה זו היא נאדרת ומרוממת, אך מה ראו חכמינו לקבוע ברכה זו מתחת לחופה?
כל זמן שהיה עם ישראל בגולה, ללא ארץ וללא קשר בין היהודים בכל ארצות פזוריהם, היה הקשר והזהות בין כל הבנים הגולים על ידי תורה משותפת ומנהגים משותפים. באין מסגרת לאומית בגולה, חיפש עם ישראל מסגרות חליפיות מצומצמות. אנו רגילים לציין בדרך כלל את מסגרת הקהילה כמסגרת התומכת. אולם המסגרת הפרטית ביותר ששמרה על כל אדם ועל כל משפחה בגולה, היא המשפחה היהודית שנוצרה על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. לכן דווקא מתחת לחופה שהיא המסגרת המצומצמת ביותר בעם ישראל, מצאו חכמים לנכון להזכיר את הגעגועים והכמיהה למסגרת הלאומית הרחבה של ארץ ישראל וציון, שתשיש ותגל בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.
מבחינה חינוכית יש לציין כאן נקודה משמעותית ביותר שבדרך כלל עלולה להישכח מרוב פשטותה, והיא יכולתנו כיום לערוך חופות בארץ ישראל ואפילו בירושלים. עובדה זו נראית כל כך מובנת מאליה עד שיש צורך לעורר את עצמנו וגם את בני הזוג, לעובדה שלדורות רבים הייתה אפשרות זו בגדר חלום רחוק וכמעט דמיוני. במקרים לא מעטים ניווכח שהוריהם של בני הזוג נישאו בחו"ל, ובאופן כמעט מוחלט ניתן לשער שסביהם לא התחתנו בארץ. יש להדגיש את העובדה שיהודים בכל הדורות בירכו ברכה זו למרות שנראתה רחוקה ובלתי מציאותית, אך ורק מכח האמונה בגאולה, שדורנו זכה לחוות.
ישנו יסוד סמלי עמוק בקישור בין המימד הלאומי למימד האישי. כל בנין אישי – כחופה וקידושין, נתפס כחלק ממימוש בנין הבית הלאומי – גאולה וקיבוץ גלויות. על כן כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. כך הם דברי הגמרא[xi] על פי פסוקי ירמיהו[xii]:
"כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה ... כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' "
לא רק בשמחה ישנו שיתוף, אלא גם באבלות. כל חורבן אישי הוא חלק של החורבן הלאומי. ועל כן מנחמים את האבלים על מת פרטי – "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". הקישור הוא קבוע, בעת שמחה ובעת צער.
מנגד – הישות הלאומית נתפסת כישות פרטית. ציון היא אישה עקרה. בני ישראל הם בניה הפרטיים. הברית בין בני ישראל והקב"ה נתפסת כברית נישואין. יש כאן קשר גומלין בין הזהות הפרטית לבין הזהות הלאומית שהוא יסודי וקבוע בעם ישראל.
יש להדגיש שהמשמעות הלאומית והאוניברסלית שיש בשמחת הנישואין, אינה גורעת מהחוויה האישית ואינה מוחקת אותה, אלא אדרבה – מעצימה אותה. הסידור במעגלים שומר על כל אחד מהמימדים במקומו הראוי, ואין אחד מהם נכנס בתחומו של חברו. המעגלים החיצוניים מעצימים את המעגל הפנימי.
"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה".
כאן אנו מגיעים למעגל הפנימי ביותר – מעגל החתן והכלה. הרעים האהובים הם החתן והכלה, שהם אוהבים וממילא גם אהובים. "יצירך בגן עדן מקדם" הם אדם הראשון וחוה, והם המודל לאהבה מפני שהם היו היחידים בעולם. חוה הייתה האישה הטובה ביותר, היפה, החכמה, המוצלחת והמוכשרת ביותר בעולם, באין מתחרות, וכך גם אדם הראשון. הברכה לחתן ולכלה היא שכל אחד מהם ישמח בבן או בבת זוגו כאילו היה היחיד בעולם, המוצלח ביותר, ללא מתחרים או מתחרות.
ממד נוסף בברכה מובא בגמרא:
דרש רבי שמעון בן מנסיא: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם", מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם. (שבת צה, א).
עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן, וכולן של אבנים טובות ומרגליות ושל זהב... והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדים... כך הקדוש ברוך הוא עמד ובירך לאדם ולעזרו שנאמר: "ויברך אותם אלוהים". (פרקי דרבי אליעזר, פרק יא).
ריבונו של עולם קישט את חוה ושכינה הייתה מרקדת לפני אדם וחוה ומברכת אותם. זאת הברכה לחתן ולכלה שהשכינה תשרה בביתם.
לאחר המעבר מהמעגלים האוניברסליים ועד המעגל הפנימי ביותר של החתן והכלה, באה הברכה השביעית וכוללת את כל המעגלים שוב[xiii].
"ברוך אתה ה' א' מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות. מהרה ה' א' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה".
החלק הראשון – "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחווה ושלום ורעות", מקביל לחלק האוניברסלי שפתח את מסגרת שבע הברכות.
מעבר למשמעות האוניברסלית של "לשבת יצרה" שהוזכרה בברכת "שהכל ברא לכבודו", ישנה משמעות אוניברסלית נוספת והיא השמחה. מובא בגמרא[xiv] שבשעה שאדם נשא את חוה, הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לשמחם. שמחה גדולה יש לפני הקב"ה מאז ביכולתו של האדם להמשיך בבנינו של עולם על ידי בניית תאים משפחתיים, שזו מסגרתו הטבעית של האדם כפי שנקבעה בבריאה – "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו"[xv]. מכוחה של שמחה זו ישנה ההוראה המיוחדת והמצווה לשמח חתן וכלה. עניין השמחה מופיע אמנם פעמיים בברכות הקודמות – "שוש תשיש" במסגרת הלאומית, ו"שמח תשמח" במסגרת האישית של חתן וכלה. אולם בברכה השביעית הכוללת, מופיעה השמחה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בברכות הקודמות. השמחה מופיעה בברכה השביעית גם במישור האוניברסלי – "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחווה ושלום ורעות". השמחה מופיעה גם במישור הלאומי – "מהרה ה' א' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". גם כאן ישנה העצמה של השמחה - בנוסף לששון ולשמחה שהוזכרו בברכה החמישית, מוזכרים גם מצהלות החתנים, המשתה והנגינה.
במיוחד בולט הדבר במישור האישי – "משמח חתן עם הכלה". לעומת "משמח חתן" בפני עצמו, "וכלה" בפני עצמה, הרי שבברכה השביעית הסוגרת ומחברת את המעגלים כולם, בא החיתום "משמח חתן עם הכלה". ברכה זו בעצם מגלמת בתוכה גם את חיבור המישורים כולם במיוחד בהדגשת השמחה, וגם את חיבור החתן והכלה לאחדות אחת.
[iv] למרות שגם שתי הברכות הבאות "יוצר האדם" הן אוניברסליות, הרי שהברכה ראשונה היא כללית יותר מפני שבה – הכל ברא לכבודו, כפי שבברכות הנהנין ברכת 'שהכל' היא ברכה כללית בניגוד לברכות הפרטיות. כלומר שגם בתוך התחום האוניברסלי עצמו ישנו מעבר מאוניברסלי הכללי לאדם האוניברסלי. כך שבעצם גם מעגל זה מחולק לשני מעגלי משנה מהחוץ פנימה: מהתחום הקוסמולוגי – "תנינים וכל תהומות, אש וברד שלג וקיטור, רוח סערה עושה דברו, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שפטי ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים – יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו", אל המעגל האנושי האוניברסלי – "יוצר האדם".
[vi] תהלים קלט, ה. עירובין יח, א.
[viii] ילקוט שמעוני על מזמור קלט.
[ix]באופן ביולוגי פשוט כל אדם הוא ילוד אישה. לכאורה כסתירה לעמדה המקראית שהאישה נוצרה מהאיש. אין כאן סתירה אלא השלמה של שתי נקודות מבט. שהרי גם הוולד שהוא ילוד אישה נוצר בעצם מאיחוד משותף ומחודש של איש ואישה. דווקא היכולת לחזור למצב הבריאה הקדמון של איחוד איש ואישה, הוא המאפשר לאדם להשתתף בבריאה החדשה של אדם חדש. להיות שותף עם הקב"ה בבריאה – אביו נותן בו לובן ואמו נותנת בו אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה.
[x] העולם כולו בנוי באופן זה של בנייה מושלמת של מציאות עליונה עד מאד, שבירה, ולאחריה בנייה מלמטה למעלה מתוך כמיהה אל אותה מציאות עליונה. ראה גבריאל גולדמן, 'המגיד מראשית אחרית', ישע ימינו – המועצה הדתית מטה בנימין, גליון 53, כסלו תשנ"ח.
[xiii]לברכה השביעית ישנו מעמד מיוחד. בשבעת ימי המשתה אם יש פנים חדשות מברכים את כל שבע הברכות. אך אם אין פנים חדשות מברכים רק ברכת בורא פרי הגפן וברכה שביעית. לפי המבנה שתואר כאן, כלל זה מוסבר ומבואר שהרי ברכה שביעית כוללת בתוכה את כל הברכות שקדמו לה. לכן אם יש פנים חדשות ישנו צורך לחזור שוב על כל המבנה כמו שהיה מתחת לחופה, שהרי הפנים החדשות נעדרו מהחופה. אבל באין פנים חדשות מספיקה הברכה השביעית שהיא תמצית הברכות כולן.
[xiv] עירובין יח, ב – "ויביאה אל האדם" – מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון. ופירש רש"י שם: שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה.