שאלת כתיבת ירושלם בגטין בעידן החדש

מחבר: הרב מאיר י' מזוז

בית הדין הרבני האזורי ירושלים

עמדתי ואתבונן, לאחר שבשנת תשע"ד העבירו את משכן בית הדין הרבני האזורי בעיה"ק ירושת"ו ממרכז העיר, הרחק ממנה לכיוון מערב עד לפאתי השכונות של קרית משה וגבעת שאול, לפני פאתי שכונת הר־נוף. אמנם המשכן נדד לכמה חניות, מהעיר העתיקה שהיה לפני מלחמת השחרור, לרחוב יפו, ומרחוב יפו לרחוב כורש, ומרחוב כורש לרחוב המלך ג'ורג'. אך המכנה המשותף שכולם באותה סביבה, מסביב לחומת העיר בירושלים העתיקה. אך, עתה עבר המשכן הרחק כמטחווי קשת ממרכז העיר, בתוך מתחם של עשרות מבנים גדולים המשמשים למשרדים ואיש אינו גר שם.

התעוררנו בשאלה וספק, האם להמשיך לכתוב את הניסוח של הגטין שהיינו עד כה משתמשים, עיר ירושלם דיתבא על מי שלח ועל מי בארות, או שמא כיון שהתרחקנו מאותו מקום, שהרי מי השילוח במזרחה של העיר, ואילו המיקום של בית הדין כיום, הוא במרחק רב מערבית לירושלים, וכאשר ידוע שבקרבת מקום יש מעין הנקרא ליפתא, והוא מי נפתוח המוזכר במקרא בספר יהושע י"ח: "ופאת נגבה מקצה קרית יערים, ויצא הגבול ימה, ויצא אל מעין מי נפתוח." [וכידוע ליפתא מזוהה עם הישוב המקראי: מי נפתוח, המוזכר כגבול בין נחלות שבט יהודה ובנימין] – ועל כן יש להוסיף גם מקום זה.

ויותר גדל הספק כאשר ראינו שרש"י כותב בכמה מקומות בש"ס ומוכיח בכמה הוכחות, כפי שנוכיח ונביא להלן, שעין עיטם המוזכר במקרא הוא מי נפתוח. נוצר ספק נוסף אם להוסיף ולהזכיר רק מי נפתוח או גם עין עיטם.

הנה, במסכת זבחים בדף נ"ד ע"ב, אומרת על הפסוק בשמואל: "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה" –

וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם. אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא. אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב, וירד ועלה הגבול, ותאר הגבול, בשבט בנימים ועלה כתיב וירד לא כתיב. אמרי, ש"מ הכא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי, ניחתי ביה קליל כדכתיב ובין כתפיו שכן. ואיבעית אימא, גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה, ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניחתי ביה פורתא, כדכתיב ובין כתפיו שכן. ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני, וכתיב זכור ה' לדוד וכו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער. באפרתה – זה יהושע דקאתי מאפרים. מצאנוה בשדה יער – זה בנימין, דכתיב בנימין זאב יטרף.

והנה בפירוש רש"י שם ד"ה שהן יושבים ברמה –

שהן יושבים ברמה – בעירו של שמואל. נויו של עולם – למצא מקום לבית הבחירה מן התורה. אייתו ספר יהושע – לבדוק בגבולי השבטים וכו'. בעין עיטם – נראה בעיני, שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עלית ההר אשר על פני גיא בן הינום, אשר לא נכתב ירידה בינתיים. ניחתי ביה קליל – נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים, שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו. ואיכא דאמרי – האי דלא בנוהו בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, ואפשר לסמוך לשכת הגזית לעזרה, ואנן בעינן סנהדרין בעזרה, דכתיב וקמת ועלית, וצריכה להיות בחלקו של יהודה וכו'.

וגם איתא במסכת יומא דף י"ט ע"א, וכולן בקודש על גג בית הפרוה חוץ מזו שהיתה בחול על גבי שער המים וכו' ומסתברא דלשכת פלהדרין בדרום הואי, מאי טעמא, מקדם קאי ומיסך רגליו וטביל, ופירש רש"י, התם על גבי שער המים שהוא על גובה בעובי החומה מתוקן בית טבילת חול, ומעיין משוך שם באמה מעין עיטם כדלקמן דף כ"ח וכו' המיסך רגליו.

ועוד במסכת יומא דף ל"א ע"א, אמר אביי שמע מינה עין עיטם גבוה מקרקע העזרה עשרים ושלוש אמות, דתנן כל הפתחים שהיו שם גובהן עשרים אמה, ורוחבן עשר אמות, חוץ משל אולם, ותניא ורחץ בשרו במים – במי מקוה. כל בשרו – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן? אמה על אמה ברום שלוש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. והא איכא אמה תקרה ואמה מעזיבה? שערים דבית המקדש כיוון דשישא נינהו במשהו עבדי להו, והא איכא הך משהו? כיון דלא אמתא לא חשיב לה.

וגם שם בפירוש רש"י, ד"ה עין עיטם – ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה. ולפי ענין המקראות, נראה לי שהוא מעין מי נפתוח האמור בספר יהושע [ט"ו], שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב, והוא הגבול, [נ"א הגבוה] בכל ארץ ישראל. מהך מילתא דאביי, משום דאמרינן בזבחים, סבור למיבניה לבית המקדש בעין עיטם, אמרי נחית ביה פורתא דכתיב ובין כתפיו שכן, דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל, ולא פריש מנא ליה, ופריש ליה אביי הכא. ועוד פרש"י גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמה, כמידת גובה שער המים. ובנין כלי של שלוש אמות מלמעלה להחזיק ארבעים סאה, שאי אפשר למים לעלות לה שהוא גבוה ממקום שנובעים שם."

אמנם היה נראה לי להציע לעכב כתיבת הגטין בירושלים, עד שיתברר להלכה למעשה, וכמו שכבר נהגו בעיר אשקלון כאשר יסדו את בית הדין, עכבו זמן זמניהם רב מאד עד שנקבע, והביאו לשם דיין מיוחד שיכתוב הגטין שם. וב"ה כיום הכל הולך למישרין, מה עוד שאפשר להשאיר את כתיבת הגטין במבנה הקודם עד אשר יפול דבר, כפי שעשו באשקלון, שהעבירו כל הגטין לעיר רחובות עד שהתלבנו העניינים ונקבעו. מה עוד שכאן הרבה יותר קל ואין טרחה גדולה להעביר את העם מעיר לעיר אחרת.

גם גונב לאוזני ששאלו בכתב את מרן הראשל"צ הגרע"י זצוק"ל, ימים לפני הסתלקותו, וענה בכתב להשאיר הכתיבה כפי שהייתה עד כה, ולאחר ימים ראיתי התשובה בקצירת ה"אומר". אך ראיתי גם איך נשאלה השאלה בסתמא. האם כל הספקות והמקורות שהבאנו לעיל היו לנגד עיניו הטהורות? נראה שלהוסיף סימן היכר ודאי שאפשר, אבל לא סימן היכר שגוי או אפילו ספק שגוי. כי הוא מרחק ואינו מקרב להיכר.

הן הראני כב' ידי"נ אב בית דין מקודש הגר"א אברג'ל שליט"א, מגילה עפה מן הספר שער המפקד למו"ר הרב רפאל בן שמעון, דף צ"א, שהביא חקירות הרב גט פשוט בסי' קכ"ח, למה לא כותבים בירושלים דיתבא על מי מעיינות, ועוד חקר בשאלה הלא אין רוב בני העיר מסתפקים ממי השלוח, רק לצורך בית השלחין בכפר סילוואן, ותירץ דשאני שילוח שהוא סימן מובהק על ירושלים, ע"פ הכתובים ונחל שוטף קרא אותו הכתוב בדברי הימים ב', ל"ב. וגם מדוע אין כותבים בירושלים דמסתפקא, ועל המנהג שכותבים בירושלים שתים, על מי שילוח ועל מי בורות. וגם מדוע מרן בסי' ס"ז פסק עיר שאין בה אלא מי בורות ואגמים לא יזכירם כלל, שלא לחלק בין גטין שנכתבו קודם שנעשו לגטין שנכתבו לאחר שנעשו. ואין בכך כלום שכותבים גם מי בורות שאנחנו כותבים כל סיפוקי העיר. ועוד מתרץ, מרן כתב בעיר חדשה שהתחדשו בה הבורות לאחר ישיבה. ועל זה כתב שלא לחלק וכו'. אבל ירושלים – הבורות היו בה גם בבית ראשון שכן מקרא מפורש במלכים ב', י"ח, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי בורו, וכן ישעיהו פרק ל"ו, ושתו איש מי בורו. אך לאחר הקידה מול כבוד תורתו, ואחר המחילה הרב, אינו דומה כלל לשאלתנו, כל השאלות והחקירות שהעלה יפים הם כשלעצמם על נוסח הגט בירושלים במתכונתה הקדומה בזמנם, ומתאימים לירושלים דאז, שהיתה העיר בין החומות, או צמודים לה. מה שאין כן ירושלים בהתרחבותה 'דהיום, שהרחיבו מקום גבולותיה, והאריכו מידותיה, כמטחווי קשת, עד שהגיעו למקורות מים של מעינות אחרים, אף פעם לא היה כמראה וכמחזה הזה, בכל הדורות מקודמינו. אין הדברים שייכים.

ולגופו של ענין, נראה להוסיף על מי השילוח גם על מי נפתוח,

מדוע לא לכתוב מי עיטם – כיוון שעליהם יש דעה אצל החוקרים שעין עיטם היא בריכות שלמה, ולא מי נפתוח – ליפתא שבגבעת שאול. דעה זו אומרת כי שהורחבו ע"י הורדוס, שהיא עיר בנחלת מטה יהודה, הנזכרת ברשימה הנוספת של תרגום השבעים ליהושע טו, נט בשם: עיטן. בדברי הימים א (ד, ג) נמצא השם עיטם בין צאצאי יהודה. בסעיף סלע ליד עיטם ישב שמשון כאשר ירדו אליו אנשי יהודה לאסור אותו, ולמסרו לידי הפלשתים (שופטים טו, ח, יא – יב). בתקופת המלוכה הייתה עיטם אחת הערים אשר בנה רחבעם למצור ביהודה (דברי הימים ב יא, ה–ו).

עיטם הוסיפה להתקיים גם בימי בית שני. אנו קוראים במשנה (יבמות יב, ו): "וכשהקרא רבי הרקנוס (שהיה דיין) תחת האלה בכפר עיטם, וגמר את כל הפרשה (שבדברים כ"ה על יו"ח).

עיטם נתפרסמה במעיין שלידה, מעיין זה נזכר בתלמוד כמקום מורם שחשבו תחילה לבנות עליו את בית המקדש, לפי דרשת חז"ל (על הכתוב: וקמת ועלית אל המקום – דברים יז, ח) שהמקדש צריך להיות "גבוה מכל ארץ ישראל" (זבחים נד:). בית המקדש לא הוקם עליו, אבל "אמת המים הייתה מושכת לו מעיטם" (ירושלמי יומא ג, ח), כי "עין עיטם גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות" (בבלי יומא לא.), ומימיו היו יורדין לירושלים בכוח הכובד. בימי המלחמה הגדולה נגד הרומאים באו הסיקרים (הקנאים הקיצוניים) והחריבו את האמה (איכה רבה ד, ז, הוצאת באבער), כדי למנוע מים מירושלים. בסוף המאה השנייה למניינם תיקנוה הרומאים, ושרידים מצינורות האבן שלה נמצאו בימינו והוצגו בבית הנכות בירושלים. כיום מזהים את עיטם הקדומה עם הכפר הערבי ארטס, כשניים וחצי ק"מ מבית לחם בצד הדרך לחברון. בראש הבקעה אשר במערב הכפר ישנן שלש בריכות גדולות חצובות בסלע, אחת למעלה מהשנייה, שבהן מתאספים מי הגשמים ממורדות ההרים ומהמעיינות הסמוכים. את חציבת הבריכות מייחסת המסורה העממית לשלמה המלך, על יסוד הכתוב בקהלת: "עשיתי לי בריכות מים", וקוראת להן: "בריכות שלמה".

והנלע"ד כתבתי וצו"י יצילנו משגיאות.

מאיר י' מזוז