הטלת מאסר כפייה למתן גט על בעל חולה-נפש
תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני - תיק 8542-13
מחבר: הרב שמעון יעקבי,
|
|
|
|
העותר:
|
פלוני (חסוי)
|
|
|
|
על ידי אפוטרופסית
ע"י ב"כ עוה"ד איתן ברקוביץ
מרח' יגאל אלון 96 תל־אביב
טל' 03־5111111 פקס' 03־6246200
|
|
|
|
|
|
|
המשיבים:
|
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2. פלונית
ע"י ב"כ עו"ד ציפי פינקלשטיין ו/או איתן ליפסקר
מרח' מוטה גור 9 פתח תקוה
טל' 03־9190135 פקס' 03־9190134
|
|
היועץ המשפטי לשיפוט הרבני:
|
עו"ד הרב שמעון יעקבי
הנהלת בתי הדין הרבניים
רח' כנפי נשרים 22, ירושלים
טל' 02–6582829/3; פקס 02–6582843
|
|
|
|
1. העתירה מושתתת על הטענה כי אין להטיל מאסר כפייה לאכיפת מתן גט על בעל חולה־ נפש בהיות המאסר מנוגד לחוק ופוגע בעקרונות הצדק הטבעי.
2. האפוטרופסית על העותר מבקשת כי ייצא צו על תנאי המורה ליתן טעם מדוע לא יורה בית הדין הגדול באופן מידי על שליחת החסוי להסתכלות פסיכיאטרית בבית חולים בו אושפז לאחרונה, ומדוע לא יותנה ביצוע צו המאסר בקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בנוגע ליכולת השיפוט וההתמצאות של החסוי.
3. הטלת מאסר לאכיפת צו שיפוטי על בעל דין הלוקה בנפשו כבר נידונה לפני בית המשפט העליון בע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא לב (2) 309 (1978). בית המשפט העליון פסק כי אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולה־נפש, במאסר, את קיום צווי בית־המשפט. כך הציג בית המשפט הנכבד את השאלה ואת התשובה (ההדגשות הוספו):
וזאת הבעיה: מה דינו של אדם אשר אינו מציית לצו בית־המשפט ("מבזה את בית־המשפט"), אלא מתמיד ומתעקש להפר אותו – לא מתוך הרשעות כי אם מתוך הפאראנויאה, או בלשון בני־אדם, מתוך האמונה שנרדף הוא ועליו לרדוף את רודפו.
אין צריך לומר שפאראנויאה זו מחלה ממחלות־הנפש היא, ואין נפקא מינה שהמשיבה דנן, אם כי לוקה היא במחלה זו, אינה חולת־נפש הזקוקה כעת לאשפוז או לאפוטרופסות או הפטורה מאחריות פלילית. על־כל־פנים חולה היא, ולרחמים היא זקוקה – אם לא לטיפול רפואי ונפשי. האם על בעלת־דין־וחולי אשר כזאת נכפה במאסר את הציות לצו בית־המשפט?
מסכים אני, עם כל הכבוד והיקר, שצווים היוצאים מתחת ידי השופטים אינם מסוגלים, ואינם מכוונים או מיועדים, לרפא מחלות: אם הרופאים שמלאכתם ואמונתם וחכמתם בכך, ושנוצרו לשם כך, לא הצליחו לרפא מחלות שכאלו, שופטים בוודאי לא יצליחו, ואף לא יתיימרו לנסות מזלם. אלא שומה על השופטים להינזר גם מדבר אחר, שאף הוא בגדר יומרה רפואית הוא – והוא הקביעה או ההנחה כי אדם הסובל מליקוי פלוני, אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו בית־המשפט. אפילו היה הליקוי ממין הפאראנויאה, שהלוקים בה נדחפים כאמור לרדוף את רודפיהם (המדומים או הלא־כל־כך־מדומים), אין סיבה להניח, בדרך־כלל, שלא ייתכנו נסיבות או אמצעים שיהא בהם כדי לרסן אנשים כאלה ואף למנוע בעדם, לשעה או לתמיד, מלרדוף ולהטריד. אמרתי "בדרך־כלל", שיכול אני להעלות על הדעת שלגבי חולה פלוני יעיד רופא מומחה שאין שום נסיבה ושום אמצעי המסוגלים לרסנו כאמור – ברם, כשלעצמי הייתי מהסס מאוד לקבל עדות רפואית כזו, כשאותו הרופא מעיד שאין החולה זקוק לאשפוז, וד"ל. בענין שלפנינו לא היתה לפני בית־המשפט המחוזי כל עדות רפואית אשר כזאת; הרופאים שבדקו את המשיבה פעם ופעמיים מצאו כי "בולטת הגישה הפאראנואידית הסלקטיבית כלפי אותה קבוצת אנשים מצומצמת אותם היא מטרידה"; אבל אין בחוות־דעתם לא זכר ולא רמז לכך שלא ניתן לרסנה בשום נסיבות ובשום אמצעים.
נהפוך הוא, חוות־הדעת ניתנה לצורך הליכים פליליים שהתנהלו נגד המשיבה, ומן ההנחה שבת־עונשין היא משתמעת התקווה שאמצעי הענישה יועילו לרסנה."
ובהמשך:
ולענין זה אין גם נפקא מינה אם דעתו השלילית של האדם על צו בית־המשפט נובעת מאמונותיו האמיתיות או מאמונותיו הטפלות, ממחשבה שבהגיון או ממחשבה שבהלוצינציה: אין בית־המשפט שם עצמו שופט על ערכה ומשקלה של כל דעה אישית אשר כזאת מן הבחינה הסובייקטיבית של בעליה. אף אם מן הבחינה הסובייקטיבית הזאת אין אחרי הדעה השלילית ההיא ולא כלום – וזה המצב לעתים לא רק אצל חולי־נפש ובעלי־הלוצינציות – אין בית־המשפט יכול להביא את צוויו לידי סיכול על־ידי שהוא יושב בחיבוק ידיים: מצווה הוא ועומד לכפות על בעל־הדין את קיום הצו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני – בין שהוא רוצה באמת ובתמים, ובין שאינו רוצה אלא להימלט מן המאסר ומין הכפיה.
ועוד שם:
בטרם ינקוט בעל־דין נגד חולה־נפש יריבו הליכי בזיון בית־המשפט, בשל אי־קיום צו־מניעה האוסר השתוללות פאראנואידית, ייטיב עשות אם יפנה לפסיכיאטר המחוזי תחילה כדי שישתמש הלה בסמכותו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו־1955, לאשפז את החולה אף בעל כרחו. אם לא יוכל להביא לידי אשפוזו מטעמים רפואיים – שהם הם השיקולים היחידים היאים לפסיכיאטר המחוזי – כי אז יזום הליכי בזיון בית־המשפט. בהליכים אלה אין סמכות בידי בית־המשפט לצוות על אשפוזו של החולה לפי החוק לטיפול בחולי נפש; אך אם בית־המשפט יצווה על מאסרו של החולה, ובתקופת מאסרו יתברר הצורך באשפוזו, יוכל נציב בתי־הסוהר להשתמש בסמכותו לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, כפי שתוקנה בתשל"ג־1972, ולהעבירו לאשפוז.
על־כל־פנים אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולה־נפש, במאסר, את קיום צווי בית־המשפט; ובענין שלפנינו אין גם שום סיבה ענינית או רפואית, כאמור, להטיל ספק ביעילותה של כפיה זו.
4. הנה כי כן, ככל שמצבו הנפשי של בעל הדין רלבנטי לעניין הסעדים שנפסקו כלפיו, הרי שעל אפוטרופסו מוטלת החובה להוכיח את מצבו הנפשי ולשכנע כי מצב נפשי זה שולל סעד זה או אחר. כך לא נעשה בעניין דנא.
5. מעיון בנספחי העתירה עולה בבירור כי התקיימו דיונים מפורטים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול בפרשה זו, וההחלטות ופסקי הדין מנומקים כדבעי. ההחלטה של בית הדין הגדול שלא לעכב את ביצוע המאסר נסמכה על תשובת המשיבה 2, וממילא יש בה נימוק מספיק.
6. סעיף 4 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה–1995 (להלן – חוק
7. קיום פסקי דין של גירושין) קובע:
4. (א) ...
(ב) בבואו ליתן צו הגבלה ישקול בית הדין הרבני את הדרך הדרושה להביא לקיום פסק הדין, בשים לב לנסיבות הענין, ובהתחשב בין היתר, במצב בריאותו של מי שכנגדו מבקשים ליתן את הצו ויכולתו לקיים את התלויים בו; החלטת בית הדין תהיה מנומקת.
במקרה דנן בחן בית הדין האזורי את מצבו הנפשי של העותר ומצא שמן הדין לאכוף עליו את מתן הגט במאסר כפייה. בית הדין האזורי מצא כי מצב בריאותו של העותר אינו כזה המצדיק שלילת צו הגבלה מאסר. בית הדין קבע כי אם יידרש טיפול רפואי לעותר הוא יינתן בין כותלי הכלא, "ודוקא בשל מצבו הנפשי של הבעל נראה שאין שום דרך אחרת שיש בה כדי לשכנעו לתת את הגט שבו הוא חויב, פרט למאסרו בבית הכלא."
8. באשר לטענה כי בית הדין הגדול לא עיכב את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור על הטלת צו המאסר, יש לתת את הדעת כי פסק הדין המחייב את העותר ליתן גט, לרבות התוצאה האפשרית של הטלת מאסר, כבר נידונו בבית הדין הגדול וביום י"ב באייר התשע"א (16/5/2011) ניתנה החלטה הדוחה את הערעור (נספח עת/4 לעתירה). ההליך הנוכחי הוא למעשה הליך של הוצאה לפועל של פסק הדין, מאחר ובענייני גירושין מסורה לבית הדין הרבני הסמכות הייחודית לאכוף את ביצוע פסק הדין. בשל אופיו "הביצועי" של הליך זה נקבע בחוק קיום פסקי דין של גירושין:
4א. (א) ניתן צו הגבלה, והוגש ערעור על פסק הדין או על צו ההגבלה, לא יעוכב ביצוע צו ההגבלה, ואולם בית הדין הרבני הגדול רשאי, מטעמים שיירשמו, להורות על עיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור.
9. יש להניח כי בהתחשב בתשובת המשיבה 2 לערעור העותר ובשל העובדה כי אפשרות מאסרו של העותר כבר נידונה לפני הרכב שלושה של בית הדין הגדול, לא מצא בית הדין הגדול טעם מוצדק לעיכוב מאסר הכפייה למתן גט.
10. לאור האמור עמדתי היא כי אין מתקיימת עילה להתערבות בית המשפט הנכבד בהחלטות בתי הדין הרבניים, ודין העתירה להידחות ודין צו הביניים להתבטל.
בס"ד, י"א בשבט תשע"ד (12.1.2014)
הרב שמעון יעקבי, עו"ד
היועץ המשפטי לשיפוט הרבני
s:\lishka mishpatit\שמעון\בגצים\תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני - תיק 8542-13 - הטלת מאסר כפייה למתן גט על בעל חולה-נפש.doc;
הפקה: י"ב שבט, תשע"ד (13/01/14) 09:34