"שפטים ושטרים תתן לך" – האמנם?
מחבר: רחל לבמור
דברי הקדמה
בפסק דין שיצא מבית הדין הרבני הגדול,[1] בענין הסכם ממון קדם-נישואין,[2] בית הדין הגיע למסקנה הסותרת את פשט שני סעיפים בהסכם. בני זוג שעמדו להינשא שנית, לאחר שהתגרשו זה מזו קודם לכן, בחרו מראש את השופטים שלפניהם יביאו את מחלוקתם, אם תתעורר, בעת נישואיהם השניים. בחירתם היתה בבית המשפט לענייני משפחה ואלו בית הדין הרבני הגדול קבע, עקב תביעת גירושין של האיש שבה כרך את נושאי המשמורת והממון, שהסמכות השיפוטית נתונה לבית הדין הרבני.
לפי פסק הדין המוזכר, זה לשונם של סעיפים 20-21 להסכם:
"20. הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה, לרבות: עצם תוקפו, יישומו, החלתו, הפרכתו ואכיפתו תהיה בידי ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב.
21. מבלי לגרוע באמור בסעיף 15 לעיל מוסכם בזה בין הצדדים כי תביעה על יסוד הסכם זה והתדיינות מכוחו וכן כל תביעה הקשורה או כרוכה בענייני הרכוש של בני הזוג, החזקת ילדים (אם יהיו) המשותפים של בני הזוג, ביקורים, מזונות האישה ומזונות הילדים (אם יהיו) לא יוכלו להיכרך בתביעות כלשהן בביה"ד הרבני, ולביה"ד הרבני לא תהיה סמכות לדון בהם, אלא אם הסכימו על כך שני הצדדים, בכתב, בפני בית הדין בישיבה הראשונה. עצם ההופעה בפני בית הדין, ללא הסכמה מפורשת בכתב, אינה מקנה סמכות לביה"ד והסמכות תישאר בידי בית המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 15 לעיל."
בפסק דינו, שאורכו שבעה עמודים, בית הדין הרבני הגדול דן בשאלת הסמכות במקרה זה על פי החוק האזרחי ופסיקות בית המשפט האזרחי. ברם, חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, מפנה אותנו למשפט העברי בתור מקור משלים.[3] על כן ראוי, במיוחד כשמדובר בבית הדין הרבני, לבחון את הגישות ההלכתיות במסורת ישראל הנוגעות לבעיה זו.
הנושא ייבחן באופן עקרוני, ללא התחשבות לאיזו ערכאה הסכימו בני הזוג להעניק סמכות. השאלה הנשאלת היא: האם סעיף בהסכם קדם נישואין, שעליו חתמו שני בני זוג, המעניק סמכות ייחודית לערכאה פלונית בלבד לדון באותו הסכם, הוא תקף הלכתית?
רקע – מירוץ הסמכויות
נזכיר בקיצור שלשתי הערכאות (האזרחית והרבנית) סמכות מקבילה בכל הנוגע לגירושין מטבעם ומטיבם,[4] כגון חלוקת הרכוש והחזקת הילדים. המבקש להעניק את סמכות הדיון לבית המשפט האזרחי יתבע את תביעתו ראשונה בבית המשפט. המעדיף את בית הדין הרבני חייב להקנות לו סמכות דרך כריכת העניינים בתביעת גירושין.[5] אפשרות הבחירה, יחד עם רצונות שונים של בני הזוג לגבי הערכאה העדיפה, מביאים ל"מירוץ הסמכויות", כיוון שהתביעה שהוגשה ראשונה מקנה את סמכות הדיון לאותה ערכאה.[6]
מי שהיה מנהל בתי הדין הרבניים במשך שני עשורים, הרב אליהו בן דהן, העיד שמציאות זו "אינה רצויה... אינה מאפשרת לבני הזוג לשקול ברצינות אפשרות לחזרה לשלום בית".[7] מלשון הסעיפים בהסכם הממון, ניתן ללמוד בבירור שהחותמים הבינו את המציאות השלילית של מירוץ הסמכויות וניסו בכל יכולתם לפתור את הבעיה ברמה האישית ולמנועה.
להלן נביא מספר בירורים הלכתיים לשאלות הנוגעות לתוקף הסעיפים בהסכם.
קבלו עלייהו
מקריאת פשט הכתוב בסעיף 20 של הסכם הממון, עולה בבירור הענין ההלכתי הנקרא "קבלו עלייהו". בחירת דיינים או בוררים על ידי בעלי דין נידונה במשנה:
אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר - רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו.[8]
וכך נפסק בשולחן ערוך:
מי שקבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כג' בית דין מומחים לדון לו, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין.[9]
במקרה הנדון, שני בני הזוג, בחרו בשופט/ת היושב/ת בבית המשפט לענייני משפחה כדיין באמצעות המגנון ההלכתי של קבלה, למרות פסולו לתפקיד הדיינות.
הסכמה לפנות לערכאות משום זכייה עדיפה
מצד שני ניתן לטעון שהסכמה להתדיין בפני פסולים אינה דומה להסכמה להתדיין בפני ערכאות (לסוברים שבתי המשפט בישראל הם 'ערכאות') והרי השו"ע אסר במפורש את הפניה לערכאות, וקנין בקבלה אינו מועיל.[10] ברם, אחד מנושאי כליו של השולחן ערוך, הסמ"ע,[11] מעלה את האפשרות באוקימתא של שני בעלי דין שהסכימו ביניהם לדון בפני "ערכאות" שאינם בית דין של ישראל. נדמה שאפשר ללמוד מדבריו על מקרה זה:
"דאם כתב בפירוש שידון עמו בדין עכו"ם מפני הזכות שיש לו בדיניהם יותר מבדין ישראל, צריך לדון עמו בדיני עכו"ם אף במקום שיש דייני ישראל שיכולים לדונו ולהוציאו מידו וכו'."[12]
דומה הדבר לשני בני הזוג הללו, שכנראה כל אחד מהם היה סבור ש"הזכות שיש לו בדיניהם (כלומר בבית המשפט לענייני משפחה) יותר מבדין ישראל", אפילו מבית הדין הרבני הממלכתי "שיכולים לדונו ולהוציאו מידו".[13]
בספר משפטי חיים: קונטרס בדיני איסור ערכאות,[14] המחבר שהוא בן ימינו, מתמודד עם קושיות על הסמ"ע. הוא מגיע למסקנה כדלהלן:
דמקח שנעשה באיסור הוא שריר וקיים... הלא הם התחייבו מעיקרא לא רק לדון כדיני אומות העולם, אלא גם לדון אצל אומות העולם, ואם כן תנאם נגד מה שכתוב בתורה, וממילא התנאי בטל, ולזה צריך לומר דמכל מקום הוי מקח שנעשה באיסור דהמקח קיים, וממילא לאחר שהמקח קיים מעתה יש בידם לקיימו כהלכה, ודהיינו לאחר שהנתבע אינו מוכן לשלם מרצונו כפי התחייבותו, הרי שמותר לתובע לתובעו בערכאות של גויים כמו אלם דלא ציית דינא.
כלומר, למרות שבני הזוג התנו כנגד התורה בסעיפים 20-21 בהסכם, "המקח קיים" והסעיפים תקפים. בזה שאחד בחר שלא לקיים את התחייבותו בהסכם, הוא דומה לאלם ולכן לשני מותר לתובעו בבית המשפט האזרחי.
כב' הרב שרמן סבור אחרת ומסביר את הסמ"ע בפסק דין כאשר הוא מחלק את ההתחייבות לשני חלקים:[15]
"א. שהתביעה תידון בפני ערכאות בדיני ערכאות, והתחייבות שו אין לה כל תוקף...
ב. שהוא מתחייב לשלם את אותו סכום שיחוייב על פי ערכאות...ובי"ד של ישראל יכולים לדון על פי החיוב שהערכאות היו מטילות עליו..."
לפי הרב שרמן להתחייבות הראשונה אין תוקף כיון שהתנו על דבר שבתורה. אולם החלק השני של ההתחייבות הינו בר תוקף הלכתי כיון שהוא דבר שבממון.[16] ניתן לשער שבמרה שלנו הרב שרמן היה סבור שסמכות לדון בידי בית הדין הרבי כאשר הוא חייב לדון בסכסוך לפי החוק האזרחי.
המתנה על מה שכתוב בתורה בדיני ממונות – תנאו קיים
הנימוק המרכזי של בית הדין הרבני הגדול, בהסתמכו על המשפט האזרחי, הוא "כי סמכות עניינית לא מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, אין זה תופס." ברם ניתן ללמוד אחרת מתוך היקש בין החוק האזרחי לבין התורה עצמה (להבדיל).
טענת בית הדין דומה לכלל ההלכתי שאין להתנות לעקור דבר של תורה. ברם, בתחום אחד המתנה על מה שכתוב התורה תנאו קיים-בממון. כפי שלמדנו בגמרא:
דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים.[17]
רש"י מפרש: כגון שאר וכסות - ניתן למחילה, והרי מחלה.[18]
הרמב"ם קובע: כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל חוץ מדבר שבממון. [19]
והרמ"א מתייחס לענין בתוך דברי המחבר בשו"ע:
"התנה בשעת הקדושין שלא יהא לה שאר וכסות, תנאו קיים, ואינו מתחייב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה, תנאו בטל וחייב בה. הגה: דכל המתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו ממון, תנאו בטל."[20]
בהיקש, אפשר לטעון כי אם המתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים, קל וחומר המתנה על מה שכתוב בחוק האזרחי בממון, תנאו קיים. כיון שבהסכם ממון דנינן, ניתן להתנות לאיזו ערכאה מוענקת סמכות לדון למרות הסמכות העניינית שנקבעה בחוק.[21]
אין חשש לאסמכתא
כיון שבקביעת תקפות של שטר או הסכם, ראוי להתייחס לשאלה אם קיימת בו אסמכתא,[22] נמשיך את הדיון בנקודה זו, למרות שהיא לא נוגעת לשאלה העקרונית.
א. גמירות הדעת - טענת אסמכתא כוללת בתוכה טענת חוסר גמירות הדעת. ההסכם הנדון אושר, בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 ועומד במבחן זה.[23] עצם העובדה שבני הזוג פעלו תוך כדי דאגה לאשר את ההסכם בהתאם לחוק בבית המשפט לענייני משפחה, מצביע על גמירות הדעת. יתר על כן, בפסק דינה של השופטת הובהר במפורש, שוב בהתאם לחוק,[24] שבית המשפט בחן את הבנת בני הזוג את אשר עליו הם חותמים. מעבר לכך, בחירת בני הזוג לאשר את ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא לפני רשם הנישואין או נוטוריון כפי שהחוק מאפשר בהסכם קדם-נישואין,[25] מדגים את נחישותם לאשר את הסכמם בפסק דין דוקא ולא באימות בלבד.
לראיות הנ"ל לגמירות הדעת של בני הזוג בזמן חתימתם על ההסכם, מתווספת טענה מיוחדת לגבי בני הזוג הללו. במקרה דנן האיש עמד "להחזיר את גרושתו" כאשר בני הזוג כבר עברו מסכת גירושין אחת. ההסכם אושר בבית המשפט בדיוק חודש וחצי לאחר הגירושין הראשונים. חזקה על בני זוג שעברו גירושין שהם מבינים היטב את משמעות מירוץ הסמכויות (ובמקרה זה לא הספיקו לשכוח) ובחרו למנועו מתוך גמירות דעת.
ב. קנין - דרך נוספת להתגבר על בעיית אסמכתא היא לקבל את התנאים בשטר בקנין.[26] במקרה שלא התקיימה קבלת קנין אגב סודר בפני שני עדים כשרים, אלא קיימות חתימות הצדדים בסוף ההסכם, האם אופן זה נחשב לקנין הלכתי? שלוש תשובות לשאלה זו.
ראשית, ניתן ללמוד מדין אחר על המצב הנדון, והוא דין "ביטול רשות". הרי אחד מבני חצר שלא השתתף בקביעת עירוב שבת עם יתר בני החצר יכול לתקן את היתר ההוצאה על ידי ביטול רשותו.[27] נחלקו תנאים במהות ביטול זה. בית שמאי סוברים שביטול זה הוא הקנאה, שמקנה את רשותו לשאר בני החצר, ובית הלל סוברים שהביטול הוא סילוק רשות.[28] הלכה כבית הלל. כיון שאין הביטול אלא סילוק רשות, אין צורך בקנין.[29] כך גם בשאלה העומדת לפנינו – שני בני הזוג הסתלקו מהזכות שברשותם, בהיותם אזרחי ישראל, לתבוע באחת הערכאות המשפטיות של המדינה. הסכמתם לדון בעת הצורך בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אינה אלא סילוק מהזכות לתבוע בכל בית משפט אחר במדינה. כיון שזו אינה הקנאה, אלא סילוק, אין צורך בקנין.
שנית, על אף שלא התקיים קנין סודר בפועל, התקיימה הודאת האיש בכתב לבית הדין הרבני שכך התחייב. בדברי פסק הדין עצמו הוזכר: "הבעל ציין בעצמו בבקשתו כי לפי ההסכם הסמכות מסורה לבית המשפט". אין קנין בהודאה.
אם בכל זאת נזדקק לעריכת קנין, נוכל להסתמך על חתימות בני הזוג על מסמך ההסכם. ההתייחסות של בתי הדין היא, שבחתימות ישנו קנין סיטומתא והוא תקף.[30]
מכל האמור ניתן לסכם שגמירות הדעת הנוכחת וחתימות בני הזוג התגברו על חשש לאסמכתא.
סיכום
בפסק דינו, בית הדין הרבני הגדול פרש את נימוקיו כשהללו מבוססים על המשפט האזרחי והפסיקה בבתי המשפט האזרחיים. אולם, ייטב הדבר אילו בנוסף על המשפט האזרחי, בית הדין הרבני, האמור לפסוק על פי הדין הדתי מכח סמכותו שמוענקת לו על ידי החוק האזרחי, היה בוחן את השאלה מבחינה הלכתית. לדוגמה, בית הדין הדגיש שעל פי החוק האזרחי: "אנו עוסקים כאן ב'סמכות שיפוט', ולא בהסכם למסירת ענין לבוררות." אולם, בהתעמקות במקורות ישראל דוקא ניתן להבין אחרת. כמו כן, ראוי לערכאה האזרחית להביא את מסורת ישראל בתוך שיקוליו, בהתאם לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, ובמיוחד בהתייחסותו לשאלה העומדת בפני בית דין רבני. כל הטענות הנ"ל אינן אלא התחלת הדיון ההלכתי.
[1] בית הדין הרבני הגדול תיק מס' 834826/2, בפני כבוד הדיינים: הרב ציון בוארון, הרב ציון אלגרבלי, הרב בנימין לוי, (י"ח בתמוז
התשע"א 20.7.2011).
[2] הרעיון של הסכמי קדם נישואין אינו רעיון מודרני. ראו Mordechai A. Friedman, “Pre-Nuptial Agreements with Grooms of Questionable Character: A Geniza Study”, Dine Israel, VI (1975), pp. cv – cxxii.
[3] סעיף 1: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
[4] כדברי השופט זילברג, ע"א 8/59, פד"י כרך יג, עמ' 1092-1085.
[5] חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, סע' 3.
[6] אריאל רוזן-צבי, "פצול השפוט ופצול הדין בענייני משפחה בישראל", תקדים, ב (תשמ"ט), עמ' 58-3.
[7] אליהו בן דהן, "פתרון מסוכן לבעיית מירוץ הסמכויות", מקור ראשון, 5.8.11.
[8] משנה מס' סנהדרין ג, ב. עי' אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בית דין] עמוד קסח טור 1, עבור הרחבת הדיון בגמרא (סנה' כד, ע'א), ושבמקום מחילה - חכמים אמרו שאינו יכול לחזור בו; וכן ראו להלן לגבי סילוק רשות שהוא מעין מחילה.
[9] שו"ע חושן משפט סי' כב סע' א. לענין הקנין, ראו להלן אודות קנין סיתומתא.
[11] רבי יהושע פלק כץ (1614-1555 פולין), חיבר את הספר "מאירת עיניים".
[12] עי' בהרחבה חו"מ סי' סא, סמ"ע ס"ק י"ד ובהפניית הסמ"ע למה שכתב על חו"מ סי' כו, ס"ק יא.
[13]מסקנה זו סותרת לכאורה את דעת פרופ' אליאב שוחטמן במאמרו "מעמדם ההלכתי של בתי המשפט בישראל ", תחומין יג, עמ' 337,
http://www.zomet.org.il/?CategoryID=265&ArticleID=260#_ftnref50. אולם לאו דוקא, שכן נדמה שפרופ' שוחטמן דן בפנייה לערכאות בהסכמה ללא התייחסות לנקודת הסמ"ע – "מפני הזכות שיש לו בדיניהם", ואיכמ"ל. דיוק נוסף הוא שבמאמרו תשומת הלב מופנית לשאלות האיסור או הגזל שבדבר, ולא לעצם תוקף ההסכמה. אדרבא, פרופ' שוחטמן אכן מבהיר שההתחייבות החוזית תקפה למרות שהיא אסורה לשיטתו.
[14] אברהם בן חיים, משפטי חיים: בענין חושן משפט, ירושלים תשס"ח, חלק ב', קונטרס בדיני איסור ערכאות, ענף ד', עמ' 539-530.
[15] הרב אברהם חיים שרמן, "תביעת נזיקין כנגד מבוטח צד ג' (תביעת נזיקין ברשלנות רפואית ותאונת דרכים)", שערי צדק ז', תשסו, עמ' 57-45.
[16] בדבר שבממון תנאו קיים. ראו להלן.
[18] רש"י ב"מ נא ע'א. ראו להלן לגבי סילוק רשות שהוא מעין מחילה.
[19] רמב"ם הלכות אישות ו, ט; וכן במרדכי ב"מ סי' שסט; שו"ת הריטב"א סי' קיז.
[21] ובמיוחד כאשר לאותה ערכאה ישנה סמכות עניינית לכתחילה.
[22] כיון ש"אסמכתא לא קניא": ב"מ סו ע"א; ב"ב קסח ע"א, קעג ע"ב; שו"ע חו"מ רז, יא; ספר החנוך, מצוה שמ"ד.
[23] סעיף 2: (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
[24] סעיף 2: (ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
באישור כב' השוטת עליסה מילר בביהמ"ש לעניני משפחה תל-אביב נכתב כדלקמן:
"לאחר שהשתכנעתי כי הצדדים חתמו על ההסכם ביום... מרצונם החופשי, לאחר שהבינו את משמעותו ואת תוצאותיו ולאחר שהסברתי להם את תוצאותיו של ההסכם, אני מאשרת את ההסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג ונותנת להסכם תוקף של פסק דין עפ"י חוק בית משפט לענייני משפחה".
[25] סעיף 2: (ג) בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.
(ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976...
[26] מעשה הקנין מוכיח את גמירות הדעת. ראו סיני דויטש, "גמירות דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי", שנתון המשפט העברי, ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 104-71.
[27] משנה ערובין סט,ב; רמב"ם ערובין פ"ב ה"א; טוש"ע או"ח שפ,א; אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בטול רשות] עמוד צ טור 2.
[29] שו"ע או"ח שפ,א; משנה ברורה ס"ק ג.
[30] תיק מס' 3886/לג בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פסקי דין רבניים חלק ט (בעריכת דב כץ), ירושלים תשל"ג-תשל"ה, עמ' 241-226:
"אך כבר נאמרו ונשנו בהרבה פסקי דין כי חתימה על ההסכם מהווה קנין סיטומתא וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים על ידי עריכת הסכם וזאת היא גמירת הדעת לכל הדברים, עי' פסקי דין רבניים כרך ד' עמוד 198, ועמוד 289; כרך ה' עמוד 259 ועמוד 311 הבאנו שיטת הפוסקים האחרונים כמו שואל ומשיב, מהרש"ם, בית שלמה חו"מ סי' ס"ח" .