לכה דודי לקראת כלה - הצעות להוראה

הפיוט לכה דודי כמנהל שיחה אינטרטכסטואלית עם הפטרות ז' דנחמתא

מחבר: נילי בן ארי

תקציר: ניתוח השיר "לכה דודי" תוך עימותו עם שירים דומים ושונים.

לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה

1. שמור וזכור בדבור אחד, השמיענו אל המיוחד,

ה' אחד ושמו אחד, לשם ולתפארת ולתהלה.

לכה דודי וכו'

2. לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה,

מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחלה.

לכה דודי וכו'

3. מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה,

רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה.

לכה דודי וכו'

4. התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי,

על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה.

לכה דודי וכו'

5. התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי,

עורי עורי שיר דברי,כבוד ה' עליך נגלה

לכה דודי וכו'

6. לא תבושי ולא תכלמי, מה תשתוחחי ומה תהמי,

בך יחסו עניי עמי, ונבנתה עיר על תלה.

לכה דודי וכו' 7

7. והיו למשסה שוסיך, ורחקו כל מבלעיך,

ישיש עליך אלהיך, כמשוש חתן על כלה.

לכה דודי וכו'

8. ימין ושמאל תפרוצי, ואת ה' תעריצי,

על יד איש בן פרצי, ונשמחה ונגילה.

לכה דודי וכו'

9. באי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה,

תוך אמוני עם סגלה, באי כלה .

לכה דודי וכו'

פיוט זה נכתב בתקופת המקובלים בצפת ע"י רבי שלמה הלוי אלקבץ, ושמו מופיע באקרוסטריכון בראשי הבתים. שני הבתים הראשונים והבית האחרון, עוסקים בתכני השבת. חמשת הבתים שבתווך, עוסקים בגאולה.

תכנו של הפיוט מקביל לתכני ההפטרות שלפני ואחרי תשעה באב. שבע דפורענותא ושבע דנחמתא.

על ההפטרות בשבתות הנ"ל נכתב בפסיקתא, בתוספות למסכת מגילה, ובספר אבודרהם.

תוספות מסכת מגילה דף לא ע"ב

ראש חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" וגו' - ואין אנו עושים כן, אלא מפטיר בירמיה (ב) "שמעו דבר ה'" ובשבת שלפני ט"ב "חזון ישעיהו".

והטעם, לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא

לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן:

דברי ירמיה, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו.

ובחר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתשובתא ואלו הן:

נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה לבדה.

אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש,

דרשו, שובה

ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה,

דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר.

וסדר זה מתחיל בפנחס, וסימניך: דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש...

...וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא, וכן פירש ר"ת.

ולא כדברי רב החובל, ההופך ומבלבל לומר "שובה" קודם כפור, ו"שוש אשיש" בין

כפור לסוכות, דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית, אלא כדברי רבנו תם עם ישרים

נחתם, "שוש אשיש" בראשיתו ו"שובה" באחריתו.

אבודרהם, בהקדמה לפירושו, מציין ששבע הפטרות דנחמתא, מקיימות ביניהן דו-שיח. דו שיח מתנהל בין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לעם ישראל:

ספר אבודרהם - סדר הפרשיות וההפטרות

... ואמרינן בפסיקתא,

מבראשית ועד י"ז בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה,

משם ואילך הכל לפי הזמן ולפי המאורע.

תלת דפורענותא, ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא.

וסימנם דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש...

...ודע שיש מאלו ההפטרות שמתחלפות ההפטרות בהפטרות אחרות,

כגון אם חל ראש חודש בשבת, או ביום ראשון.

אבל ההפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש אינן מתחלפות באחרות לעולם.

ואומר במדרש על דרך צחות: כי תקנו לומר בתחילת ההפטרות הנחמות... וגו'

(בסוד שיח אני לדודי ודודי לי).

הפטרת ואתחנן

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו. כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר.... (ישעיהו מ')

הפטרת עקב

ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. הן על כפים חקתיך חומותיך נגדי תמיד. מהרו בניך, מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. שאי סביב עיניך וראי, כלם נקבצו באו לך. חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. כי חרבתיך ושממתיך וארץ הרסתך, כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך. עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה.... (ישעיהו מט, יד)

הפטרת ראה

עניה סערה לא נחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.... (ישעיהו נד, יא)

הפטרת שפטים

אנכי אנכי הוא מנחמכם. מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ה' עשך נוטה שמים ויסד ארץ...ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. התעוררי התעוררי קומי ירשלים אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית... כה אמר אדניך ה' ואלהיך יריב עמו, הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד. ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעברים. עורי עורי לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש, כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא. התנערי מעפר קומי שבי ירושלם התפתחו מוסרי צוארך שביה בת ציון. כי כה אמר ה', חנם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו.... (ישעיהו נא, יב)

הפטרת כי תצא

רני עקרה לא ילדה פצחי רנני וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי. כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. כי בעליך עשיך ה' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך ה'.... (ישעיהו נד)

הפטרת כי תבוא

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה. אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון ים, חיל גוים יבאו לך.... (ישעיהו ס)

הפטרת נצבים

שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי. כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש.... לא יאמר לך עוד עזובה ולארץ בעולה, כי חפץ ה' בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ... (ישעיהו סא, י)

הפטרה לשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו, כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידיהו, אשר בך ירחם יתום. ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו.... (הושע יד)

אבודרהם בהקדמתו לפירושו מעמיד אותנו על כך שבראשי ההפטרות מתקיים לכאורה דו שיח בין הקב"ה לעם ישראל.

הפטרת ואתחנן - דבר ה' לנביאים: "נחמו נחמו עמי".

הפטרת עקב - תשובת כנסת ישראל: "עזבני ה' וה' שכחני".

הפטרת ראה - דברי הנביאים לה': "עניה סערה לא נחמה".

הפטרת שופטים - הקב"ה מגיב לקריאתה של כנסת ישראל: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" כנסת ישראל אינה עונה.

הפטרת כי תצא - הקב"ה חוזר ומפציר בכנסת ישראל: "רני עקרה לא ילדה".

הפטרת כי תבוא - הקב"ה ממשיך: "קומי אורי כי בא אורך".

הפטרת נצבים - סוף סוף כנסת ישראל נתרצתה: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי".

הפטרה מסכמת מחוץ לז' דנחמתה - הפטרת שבת תשובה: "שובה ישראל עד ה' אלהיך".

זהו הרעיון של חודש אלול אני לדודי ודודי לי. העם מתחיל מלמטה והקב"ה משלים מלמעלה. הגאולה העתידה היא בכוון הפוך, הקב"ה מתחיל מלמעלה.

השיח בין הפטרות הנחמה לבין הפיוט לכה דודי

הפטרות הנחמה משוחחות זו עם זו, וגם עם הפיוט לכה דודי, החל מהבית הרביעי: התנערי מעפר קומי.

רעיון הגאולה מופיע כבר בבית השלישי: קומי צאי מתוך ההפכה.

הבית הרביעי והבית החמישי בפיוט, משוחחים עם ההפטרה הרביעית של חדש אלול, שפטים.

שני הבתים הראשונים של הפיוט, עוסקים בשבת: "אם ישראל משמרים שתי שבתות, מיד נגאלין" (שבת קיח, ע"ב).

הבית הראשון - עם פרשת ואתחנן, בעיית שמור וזכור. בפרשת ואתחנן - שמור.

בית רביעי - לבשי בגדי תפארתך עמי - הפטרת שפטים: לבשי בגדי תפארתך ירושלים. בגדי התפארת של העם, הם ירושלים.

בית חמישי - התעוררי התעוררי - הפטרת שפטים - התעוררי קומי ירושלים.

קומי אורי כי בא אורך - בסדר הפוך מהפטרת "כי תבוא": קומי אורי כי בא אורך.

עורי עורי - הפטרת שפטים - עורי עורי לבשי עוזך.

כבוד ה' עליך נגלה - הפטרת ואתחנן - ונגלה כבוד ה'.

בית שישי - לא תבושי ולא תכלמי - הפטרת כי תצא - כי לא תבשי ואל תכלמי.

ורחקו כל מבלעיך - הפטרת עקב - ורחקו מבלעיך.

ישיש עליך אלהיך - הפטרת נצבים - ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

בית שביעי - ימין ושמאל תפרצי - הפטרת כי-תצא - כי ימין ושמאל תפרוצי.

פזמון - לכה דודי לקראת כלה - שבת קיט: ר' חנינא מיעטף קא אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ר' ינאי לביש מאני במעלי שבת ואמר: בואי כלה, בואי כלה.

מקור הפזמון - תלמודי

לכה דודי לקראת כלה - מיהו הדוד? מיהי הכלה?

בדרך כלל הדוד הוא הקב"ה, והכלה - עם ישראל. אם כך משמעון הביטוי: לך הקב"ה לקראת עם ישראל, יחד תקבלו את פני השבת.

ואולי השבת היא השכינה, הקב"ה מתחבר עם השכינה, ויחד הם מקבלים את פני השבת. פירוש מסוג זה יש בו ניחוח קבלי.

הבית האחרון - בואי בשלום עטרת בעלה, תואם את הפסוק במשלי: אשת חיל עטרת בעלה.

יש מדרש האומר שהשבת היא בת זוג של כנסת ישראל. אם כך, עם ישראל הוא הדמות הגברית שבפיוט, והשבת, הדמות הנשית.

בהפטרות של ז' דנחמתא משובצים ביטויים רבים ממילונם של חתן וכלה:

הפטרת כי תצא - כי בעליך עשית

הפטרת נצבים - כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה

הפטרת נצבים - כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה. הדמויות של זכר ונקבה, מתחלפות בהפטרות הנ"ל, כנחש שזנבו בפיו.

הפטרת נצבים - כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

השבת האחרונה בז' דנחמתא - שבת תשובה. תוכן ההפטרה של שבת תשובה מתאים לבית האחרון - בואי בשלום עטרת בעלה.

בואי כלה בואי כלה - יש בפיוט, כמו במשל פתוח, כמה אפשרויות לזיהוי הכלה, והאפשרויות מתחלפות. בהפטרה של שבת תשובה, כולן חוזרות ומתאחדות.

רבי שלמה אלקבץ

רבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט, נולד בסלוניקי ב 1500 למשפחה של מגורשי ספרד. עלה לישראל במסע שנמשך כשנתיים, והגיע לארץ ב15361583. בדרכו לארץ נעצר, נפטר בצפת ב באדרינופול, ופגש ברבי יוסף קארו שגם הוא היה בדרכו לארץ ישראל. ב1534, נפתחו ארובות השמים, המגיד נגלה לפניהם ואמר להם: "שובו ללימודיכם ועלו לארץ ישראל". סיפור זה מונח ביסודו של מנהג הלימוד, תיקון ליל שבועות.

לפני שעלה רבי שלמה אלקבץ לארץ, החל בחיבור פירוש "ברית הלוי" לחמש המגילות. פירושו לשיר השירים נקרא "איילת אהבים". פירושו זכה להסכמת רבני סלוניקי. הפיוט מכוון לפרקי הנחמה בישעיהו.

המאה השש עשרה הייתה מאה של משברים רוחניים קשים לעם היהודי, הופעתם של דוד הראובני ושלמה מולכו.

בצפת של המאה השש עשרה, אצל האר"י וגוריו, כשפרחה תורת הקבלה, היה הפיוט "לכה דודי", להמנונם של המקובלים. הפיוט התקבל בכל קהילות ישראל. הוא נדפס בסוף המאה השש עשרה 158417 בסידור בני אשכנז., בסידור ונציה, ובסידור אמסטרדם. בסוף המאה ה במכנס שבמרוקו, בלנצוט שבפולין, ובהרבה בתי כנסת אחרים, רשומים מילותיו של הפיוט על קיר בית הכנסת.

המשורר היהודי שהתנצר, היינריך היינה, כתב בגרמנית שיר על שבת המלכה, שבתשתיתו מונח הפיוט לכה דודי. במאה העשרים נכתבו בארץ לפחות ארבעה שירים המתייחסים לפיוט זה.

תכנו של הפיוט

לפיוט מספר רבדים, האחד מתייחס אל בניין ירושלים, והאחר מתייחס לשמירת השבת ושכר מקיימיה. בפיוט מרובות מילות הקריאה והעידוד. יש בו מהות גברית ומהות נשית, המהות הנשית עוברת איזושהי מטמורפוזה. זהו פיוט המלווה ריטואל דתי, בזמן ובמועד מוגדרים. הפיוט פותח במוטו: דוד כלה ושבת. זהו פיוט הנאמר בציבור, הדוברים הם בדרך כלל גוף קיבוצי: השמיענו, נלכה.

ולפעמים ביחיד: נפשי.

הבית הראשון עוסק במצוות השבת. "לשם לתפארת ולתהלה" - בדברים כו 19: לתהלה לשם ולתפארת.

פני שבת נקבלה - התימנים הוגים: פני שבת נקבילה.

מתמיהה הקדמת המילה שמור לזכור בפיוט, בשונה מסדר הופעתן של מילים אלו בתורה.

וכתב על כך הרב עובדיה יוסף :

"ולכן בפיוט של קבלת שבת שחיבר הרב המקובל מהר"ש אלקבץ 'לכה דודי', נאמר 'שמור וזכור בדיבור אחד', ולא הקדים 'זכור' ל'שמור', כפי שנאמר בתורה... לפי ש'שמור' הוא בבחינת לילה, ו'זכור' הוא בחינת יום, וזה מלבד מה שיש לומר שרצה לרמוז שמו בתחילת הבתים של הפיוט".

בית שני: לקראת שבת לכו ונלכה - המקובלים בצפת התפללו בבתי כנסת שדה, מתחת לכיפת הרקיע, חקל תפוחין קדישין. גם בית זה עוסק בתכני השבת. מקור הברכה - שבת. השבת נקבעה "מראש מקדם" - מימי בראשית. "סוף מעשה במחשבה תחלה" - התורה נבראה קודם לבריאת העולם.

בבית השלישי מתחיל העיסוק בגאולה. הבית מסתיים בהבטחה כללית: "והוא יחמול עליך חמלה". בבית השלישי יש מעבר מהשבת של כל פרט, אל המישור הלאומי: "רב לך שבת בעמק הבכא" - במאה השש עשרה, הופיע ספרו של רבי יוסף הכהן, המתאר את גירוש ספרד, ומכנה את הארוע הקטסטרופלי - עמק הבכא.

הבית הרביעי עוסק בנחמה שבגאולה. במשיח שהוא מזרע בית דוד. יש בו משאלה אינטימית, אישית: "קרבה אל נפשי גאלה".

הבית החמישי מדבר על התעוררות מתרדמת הגלות, ועונה לשאלות הבית הקודם.

הבית השישי מדבר על בנין בית המקדש, וירושלים - "ונבנתה עיר על תילה".

בבית השביעי מדובר לראשונה על עונשם של האויבים, ורק אח"כ, תחול קרבה גדולה מאד בין ה' לעמו "כמשוש חתן על כלה".

הבית השמיני - עוסק רק בהשלכות החיוביות של הגאולה, ביאת המשיח שהוא מבית פרץ בן יהודה. הכינוי "איש בן פרצי", למשיח, מופיע בבראשית רבה.

בבית השמיני ובבית התשיעי השתנה לחלוטין מצב הרוח, גיל ושמחה במקום הפיכה ועמק הבכא.

הגבר שנקרא לפני קבלת השבת - דוד, נקרא עתה - בעל. קבלת שבת היא כעין כניסה לחופה.

זהו שיר של געגועים וכיסופים לזכות בקרבת השכינה, בהקמת בית המקדש.

מבנה הפיוט

לפיוט תשעה ענפים, בכל ענף ארבעה משפטים, לשלושת הראשונים חריזה וקצב שונים משל המשפט הרביעי. כל משפטי השורה הרביעית, חורזים: לה.

בשמונה הבתים הראשונים - אקרוסטיכון, הבית התשיעי אינו מצטרף לאקרוסטיכון, יתכן שהוא מאוחר.

מלבד שאלת הקדמת שמור לזכור, נשאלת שאלת הטעם להחלפת הניגון בבתים האחרונים של השיר. ואם כבר להחליף ניגון, מדוע לא החליפו מנגינה באות הראשונה של שם המשפחה באקרוסטיכון 'הלוי', היינו בבית חמש, 'התעוררי התעוררי'.

לשיר לחנים רבים. בדרך כלל, בבית השישי: "לא תבושי ולא תכלמי", מתחלפת המנגינה.

ד"ר יוסף קליין מציע הסבר משותף לשאלת הקדמת שמור לזכור, ולשאלת חילופי המנגינה:

"התבוננות בעבודת השבת של מחבר לכה דודי, מאפשרת להציע הסבר משותף לשתי השאלות...

ר"ש הלוי אלקבץ נהג להקפיד מאוד בהכנות השבת, ואף יצא אל פאתי העיר לקבל את פניה. לדידו, ההכנות לקבלת השבת היוו חלק בלתי נפרד מקיום מצוותה, כפי שלקיטת כפל המן ביום השישי היוותה חלק אימננטי ממצוות השבת. הוראת עשיית השבת כללה גם את הלבוש המיוחד, כדברי הבבלי במסכת שבת קי"ג, ע"א, "וכבדתו מעשות דרכיך. וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".

לפיוט מבנה סימטרי, שתי קבוצות של ארבעה בתים, ובראשם בית הרומז על תוכן התבנית.

הפזמון: לכה דודי

בית פותח: שמור וזכור

ארבעה בתים ראשונים:

1. לקראת שבת לכו ונלכה

2. מקדש מלך עיר מלוכה

3. התנערי מעפר קומי

4. התעוררי התעוררי

ארבעה בתים אחרונים:

5. לא תבושי

6. והיו למשסה שוסיך

7. ימין ושמאל תפרוצי

8. בואי בשלום

הפועל "שמור" המופיע בשיר מסמל התנהגות אקטיבית "ושמרו בני ישראל לעשות את השבת". רבי שלמה אלקבץ הקדים את הפועל שמור לזכור, תוך אזכור האות הראשונה משמו בפתיחת הבית הראשון, על מנת לרמוז על הצורך בהקדמת ההכנות האקטיביות לקראת השבת בששת ימי המעשה.

ארבעת הבתים הראשונים בשיר רומזים על ההכנות האקטיביות לקראת השבת, וארבעת הבתים האחרונים, מתארים את הברכות בהם יזכו שומריה. הם מתארים את השפע המוענק לעמלים בהכנתה.

במהלך הדורות, לדעתו של קליין, היה מי שהבחין בתבנית של הפיוט, ועודד בשל כך את חילופי המנגינה, במקום המצביע על חילופי התבנית.

שירים מודרניים המשוחחים עם הפיוט לכה דודי

בואי כלה

מלים: אברהם שלונסקי

לחן: יאיר רוזנבלום

עטף נא, אל שדי, את נפשי בטלית

וזמר בקול: "באי כלה..."

הו, אשתי היפה, הדליקי הנרות

ולקדוש הכיני החלה.

הלילה כבר ברך על נרות שבתו

ולבנה לקדוש מוטלת.

היום אני רוצה בשובי הביתה

לנשק המזוזה בדלת.

פזמון:

עטף נא, רבוני, גופנו בטלית

וזמר בקול: "באי כלה..."

נשינו היפות תדלקנה הנרות

ואנו נקדש על החלה.

עטף נא, אל שדי, את נפשי בטלית

וזמר בקול: "באי כלה..."

הו, אשתי היפה, הדליקי הנרות

ולקדוש הכיני החלה.

כי שבעה הם ימים ימות השבוע

ושבעה יש קנים למנורה.

ומי אשר הדליק המנורה בנפש

הוא יצק שמן לאורה.

פזמון חוזר

התזכר עת שרנו בספינות הנכרים

אנחנו העולים בשמך:

"...עת יהודים יבואו לארץ ישראל

מה תרב במעונם השמחה."

האתה שכחת? וידך הן פרשה

מפרשים לספינה העולה.

אנחנו ראויים לשבת ראשונה

במשתה שבתך הגדולה.

המשורר אברהם שלונסקי היה מזוהה עם מפ"ם, השומר הצעיר. אדם סוער מאד, בעל רגש לאומי חזק (ראה שירו: נדר). שלונסקי, כמשוררים עבריים אחרים, חילן טקסטים ומושגים דתיים.

שירי שבת מסוג זה הינם גם: "ירדה השבת אל בקעת גינוסר" של דוד זהבי ; "האוהבים על שפת הים" ו"שבעה ימים ושבעה.." של לאה גולדברג. אלו הם טקסטים שעצבו זהות.

ניתן לשאול, האם כל יצירה שנכתבה על ידי יהודים מבטאת עולם יהודי? שיר זה מבטא את היחיד שנותר עם המושגים היהודיים, אבל ללא אמונה באל. האל אבד לדור זה. זוהי דת חילונית המבטאת זהות יהודית.

התפרסם בזמנו הסיפור על ברל כצנלסון. בערב תשעה באב 1934 החליט הנוער העובד לצאת למחנה קיץ. ברל כצנלסון פרסם בדבר מאמר בשם: "חרבן ותלישות". במאמר הטיח בבני הנוער: אתם באתם לחדש, לבנות חברה סוציאליסטית, אז איך אתם מעיזים לצאת למחנה בתשעה באב. איך אינכם מתייחסים לארוע כארוע בעל משמעות לאומית, תרבותית.

בשיר זה יש פניה לאל: "עטף נא אל שדי, רבוני" ודבור לאל בגוף נוכח, אתה. הבית האחרון מבטא טרוניה לאל: "האתה שכחת?"

השיר פותח כשירו של היחיד: נפשי, אני רוצה, אשתי.

שני הבתים האחרונים מדגישים יותר את הדובר הציבורי, הקיבוצי: שרנו, עולים, יהודים יבואו, אנחנו ראויים. יש כאן עקבות ברורים של מאורעות התקופה, ההעפלה. השיר מזכיר במפורש את הפיוט של רבי שלמה אלקבץ: וזמר בקול: "באי כלה...". והוא גדוש קודים וסמלים יהודיים: הדלקת נרות, ברכה על הנרות, קדוש, חלה, קדוש לבנה, מזוזה, טלית, מנורת שבעת הקנים, שבת.

הפזמון מכפיל את עצמו בבית השלישי, מה שיוצר ציפייה לאני הקיבוצי, ולגאולה הציונית המופיעה בבית הבא העוסק בהדלקת קני מנורת שבעת הקנים, הסמל היהודי המובהק ביותר. הבית החמישי והשישי פונים אל האל, ופותחים ב"התזכר", אולי הד ל"שמור וזכור" מהפיוט לכה דודי.

יש כאן טרוניה לאל הנובעת מאכזבה, ההבטחה לגאולה לא התקיימה, והבית הבא מנסה להציע הסבר לאירועים הקשים: 'האתה שכחת'?

השיר מסתיים בהאדרת שם בני חבורתו של שלונסקי: "אנחנו ראויים לשבת ראשונה במשתה שבתך הגדולה". חבורה זו של חלוצים, שעמדה בראש מהפכה ציונית, רואה עצמה ראויה לכתר.