השבעתי אתכן בנות ירושלים
מחבר: יהודה איזנברג
עיון בשיר השירים
ארבע שבועות משביעה הרעיה את בנות ירושלים; בכולן מופיעות בנות ירושלים כעוינות את הרעיה ואת אהבתה. הן מופיעות כמתחרות על לבו של הדוד, כמסיתות את הרעיה; ופעם אחת מופיעות הן כעדות על נאמנותה של הרעיה.
ההתפתחות בשבועות והשינויים שבהן מראים את השינויים החלים בקשר שבין הרעיה והדוד, ובמקביל לכך, כאשר נפענח את הסמליות שבשיר השירים – את השינויים החלים בקשר שבין ישראל לאלקיו.
השבועה הראשונה
הקשר שבין הדוד לרעיה בשיאו:
"הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה...
שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב-ד, ו).
ולפתע:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
בצבאות או באילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
הדוד והרעיה בשיא אהבתם. מה פשר השבועה? ממה ייראה הרעיה, שככה היא משביעה את בנות ירושלים?
נבחן את מעשיה של הרעיה ומעשיו של הדוד המוזכרים כרקע לשבועה. הדוד הוא הפעיל, הוא הבוחר את הרעיה;
הדוד אומר: "הנך יפה רעיתי..."
והרעיה מאשרת: "הנך יפה דודי"....
הרעיה מכריזה: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי,
ופריו מתוק לחכי".
ואילו הדוד: "הביאני אל בית היין... סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים...
שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני". (א, טו - ב, ה).
הרעיה אינה עושה ולא כלום; היא מאשרת את מעשיו של הדוד; היא מצפה לכך שהיא תיבחר; היא מבקשת כי יסמכוה וירפדוה. היא חסרת יוזמה. הדוד הוא הבוחר; הרעיה מאשרת את הבחירה ומסכימה לה. היא לא שילמה כל מחיר עבור בחירתה; היא לא עשתה כל מאמץ כדי להצדיק את בחירתה.
וברגע זה של אהבה, מתחילה הרעיה לחרוד. חוששת היא שמא לא עשתה די למען הדוד. חוששת היא שבחירתה שבאה בלא מאמץ, עשויה אף לחלוף. חוששת היא שהסכמתה המהירה לדודה תתהפך לבגידה בדוד. אין הרעיה בטוחה בעצמה! והיא משביעה את בנות ירושלים:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
בצבאות או באילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה שביני לדודי,
לשנותה ולבקש ממני להתפתות אחריכם" (רש"י).
שבועה ראשונה - הרעיה חרדה לנאמנותה היא.
השבועה השנייה
התיאור ממשיך והולך. הדוד הולך על הרי בתר. על משכבה בלילות מבקשת הרעיהאת שאהבה נפשה, מבקשת ואינה מוצאת.
"אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,
אבקשה את שאהבה נפשי.
בקשתיו ולא מצאתיו.
מצאוני השומרים הסובבים בעיר.
את שאהבה נפשי ראיתם?
כמעט שעברתי מהם,
עד שמצאתי את שאהבה נפשי.
אחזתיו ולא ארפנו,
עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ג, ב-ד).
לכאורה - השיגה הרעיה את שבקשה נפשה. היא מצאה את דודה, והביאתו אל ביתאמה, אל חדר הורתה. ומה אומרת הרעיה ברגע זה בו היא משיגה את מבוקשה?
"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
בצבאות או באילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
ממה יראה הרעיה עכשיו? דודה הלך, והיא זו שחיפשה ולא מצאה; היא הייתה זו ששאלה בשווקים וברחובות; היא פגשה את השומרים - והפעם אמנם לא פגעו בה - ומיד מצאה את שאהבה נפשה. הרעיה הייתה זו שיזמה; הייתה זו שהצליחה להביא את הדוד לבית אמה. ממה היא יראה עכשיו? הפעם השבועה הפוכה מן השבועה הראשונה. תחילה לא הייתה בטוחה באהבתה שלה; לא הייתה בטוחה בנאמנותה לדודה, שכן לא שילמה כל מחיר תמורת אהבתה. עכשיו - חששה הפוך: הדוד הוא זה שלא עשה למען אהבתם; הדוד הוא זה שנענה ליוזמתה של הרעיה. חששה הוא: שמא אהבתו של הדוד אינה בטוחה, אינה קבועה:
"אם תעירו ואם תעוררו את אהבת דודי ממני,
על ידי פיתוי והסתה" (רש"י).
שבועה שנייה: הרעיה חרדה לנאמנות הדוד.
השבועה השלישית
היחסים המורכבים שבין הרעיה ודודה נמשכים. שוב ישנה הרעיה לבדה, ולבה ער, הדוד דופק:
"פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי",
והרעיה מהססת, ועד שהיא קמה לפתוח לדודה, הדוד חמק עבר. הרעיה מחפשת את הדוד, אבל אינה מוצאת אותו:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני. מצאני השמרים הסבבים בעיר".
כבר פגשה הרעיה את השומרים הסובבים בעיר. בשבועתה השנייה ניסתה אפילו לבקש את עזרתם בחיפושיה אחרי הדוד. הפעם - גורלה מר:
"הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החומות" (ה, ב-ו).
הרעיה אינה מצליחה לפגוש את דודה. חבולה ופצועה היא נשארת לבדה, מול בנות ירושלים, המתחרות עמה על אהבתו של הדוד. ובשעה זו היא מצהירה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני" (ה, ח).
אני פצועה ובודדה; אני מוקפת אויבים; אני עומדת לבדי מול לעגן של בנות ירושלים. ועם כל זאת, ואולי בגלל כל זאת, חולת אהבה אני. נאמנה לדודי אני.
שבועה שלישית. הרעיה והדוד לא הצליחו להיפגש. הרעיה מצהירה
קבל עם על נאמנותה לדוד שברח, לדוד שהסתתר.
השבועה הרביעית
ושוב נפגשים השניים. אם בפגישה הראשונה היה הדוד היוזם; ובפגישה השניה הייתה הרעיה היוזמת; ובפעם השלישית לא נפגשו כלל, והרעיה הצהירה על נאמנותה אל מול רעותיה; עכשיו גם הדוד וגם הרעיה יוזמים את הקשר שביניהם. הפגישה הפעם היא כמו שילוב של הפגישה הראשונה והשנייה:
"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי.
אנהגך, אביאך אל בית אמי תלמדני...
שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני" (ח, א-ג)
הביטוי "אביאך אל בית אמי תלמדני"; לקוח מן הפגישה השנייה, שם נאמר "עדשהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי". ומן הפגישה הראשונה מועתק התיאורבשלמותו: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב, ו). הרעיה היא שהביאה את הדודאל בית אמה, והוא הוא המחבקה, שניהם יוזמים; והרעיה בטוחה באהבתה:בטוחה היא בעצמה, ובטחה היא בדודה. והיא מכריזה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
מה תעירו ומה תעוררו את האהבה
עד שתחפץ." (ח, ד).
גם השבועה שונה משתי השבועות הראשונות. קודם הצהירה הרעיה: "אם תעירו" - וכוונתה הייתה: שלא תעירו. ועכשיו: היא בטוחה בעצמה והיא מתריסה כלפי אויביה:
"מה תעירו ומה תעוררו" -
כי לא יועיל לכם! (רש"י).
שבועה רביעית: הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני האויבים: מה תנסולהפר את אהבתנו, היא לא תועיל לכם!
המשמעות הסמלית של השבועות
אם נקבל את הקשר שבין הרעיה והדוד כסמל לקשר שבין ישראל לאלקיו, יהיו ארבע השבועות ארבעה שלבים בתולדות ישראל, שלבים המתארים את השינויים שחלו ביחס שבין ישראל ואלקיו.
השבועה הראשונה מסמלת את השלב בו הדוד בוחר ברעיה, וזו אינה בטוחה שאמנם היא רוצה להיבחר על ידו. האם זהו השלב של בחירת ישראל, כאשר ישראל אינו בטוח בעצמו? הרעיה נשבעת להיות נאמנה, והיא מכריזה כלפי עולם שלא ינסו לפתותה לעזוב את אלקיה.
בשבועה השנייה מבקש העם אל אלקיו, ומוצא אותו. האם זהו השלב של גאולה ראשונה, גאולת עזרא, בה הדחיפה באה מלמטה, ממלך נכרי וממנהיג השואב את סמכותו ממנו? וקשר זה מסתיים בבניין בית מקדש הקושר עם ואלקיו;
השבועה השלישית באה כאשר הקשר שבין העם ואלקיו ניתק. הרעיה מחפשת אתדודה ואינה מוצאת אותו, והיא מוכה ופצועה על ידי שומרי החומות. ובתוך כאבה ומכותיה היא מכריזה באזני אויביה על נאמנותה לדודה. האם זו הגלות, שישראל סובלים בה ועם זאת שומרים על נאמנותם לאלקים?
השבועה הרביעית היא המבטאת את הקשר הקבוע, הנצחי, שבין הדוד והרעיה. קשר שאינו ניתן להינתק; קשר שהרעיה יכולה להצהיר בגללו באזני אויביה כי אל להם לנסות לפתותה, כי לא יצליחו. האם זוהי הגאולה, הקושרת עם ואלקיו בקשר בל ינתק?
נספח: אחות קטנה
לאחר השבועה הרביעית, בה מכריזה הרעיה על בטחונה באהבת דודה, מופיעה תמונת האחות הקטנה.
"אחות לנו קטנה, ושדים אין לה
מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה?
אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף
ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז" (ח, ח-ט).
אם האחות הגדולה, הבוגרת, יכולה להצהיר על הקשר הנצחי שלה לדודה, הרי האחות הקטנה אינה יכולה לעשות כן. האחות הקטנה משולה לחומה או לדלת. היא כמו טירה על חומה - מרוחקת ומנותקת מסביבתה; או כמו דלת, שאפשר ליצור עליה לוח ארז ולחזקה; אבל אי אפשר להפוך אותה לחומה. הדלת חלשה, רופפת. האחות הקטנה היא כמו הזדמנות הניתנת לעם: יזכה, יהפכנה לחומה ויבנה טירה עליה; לא יזכה תהיה גאולתו כדלת זו, שפעם פתוחה היא, ופעם סגורה; פעם חזקה היא, ופעם חלשה. אך אינה יציבה ואינה בטוחה כחומה; אינה מוחלטת כאהבתה של האחות הגדולה.
מיהי אחות זו? מהי החומה, ומהי הדלת? נראה כיצד פתרו אמוראים משל זה.
שלוש השבועות
מפורסמים הם דבריו של רבי יוסי בן חנינא (כתובות קיא):
שלש שבועות הללו למה?
אחת, שלא יעלו ישראל בחומה;
ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם;
ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן
בישראל יותר מדאי.
רבי חלבו (מדרש שיר השירים ב יח) מונה ארבע שבועות:
השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות;
ושלא ידחקו על הקץ;
ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם;
ושלא יעלו חומה מן הגולה.
רבי לוי, (כתובות קיא) מוסיף שלוש שבועות על אלה של רבי יוסי בן חנינא:
שלא יגלו את הקץ;
ושלא ירחקו את הקץ;
ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים.
השבועות נתפסות אצל אמוראים אלה, כשבועה שמשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל. התפקידים כמו מתחלפים: בשיר השירים הרעיה היא כנסת ישראל, ובנות ירושלים הם אומות העולם, אויביה; האמוראים דורשים את הפסוקים להפך: בנות ירושלים אלו ישראל (בזוהר ויחי רמ"ב.: "בנות ירושלים, אילין נשמתיהון דצדיקיא"). והרעיה המשביעה, היא היא הקדוש ברוך הוא. וכך מתקבלת השבועה: הקדוש ברוך הוא ("הרעיה") משביע את ישראל ("בנות ירושלים") שלא יעירו את האהבה שבינו לבינם, עד שיגיע זמנה, עד שתחפץ.
ומה משמעותה של השבועה לאומות העולם? מה פשר השבועה לאומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי? אם בנות ירושלים הן ישראל, כיצד מופנית השבועה השלישית לאומות העולם?
התשובה היא במדרש שיר השירים (ב, יח). כל השבועות הן לישראל. השבועה לאומות העולם היא דרך לאפשר לישראל לקיים את שבועתם,
"שאם מקשין עול על ישראל, הן גורמים לקץ לבוא שלא בעונתו".
בכל נוסחי השבועות מופיעה החומה. "שלא יעלו ישראל בחומה"; וגרסה אחרת: "שלא יעלו ישראל כחומה"; "שלא יעלו חומה מן הגולה".
מניין באה חומה זו? כבר עמדנו על כך: לאחר השבועה האחרונה, מופיעה תמונת האחות הקטנה, ששדים אין לה, והאחות הגדולה תמהה אם היא משולה לחומה או לדלת. אם גאולתה חזקה ויציבה וקבועה; או שגאולתה חלשה ורופפת.
החומה מתפרשת כגאולתם של ישראל. פירוש אחר לה לחומה בבבל, ופירוש אחר - בארץ ישראל.
החומה - פירושה בבבל ובארץ ישראל
רב יהודה, מייסד ישיבת פומפדיתא שבבבל, אסר על תלמידיו לעלות לארץ ישראל (כתובות קיא). רב זירא תלמידו רצה לעלות, והסתמך על דברי רבי יוסי בן חנינא,האמורא הארץ ישראלי, שהאיסור הוא לעלות "בחומה" - יחד ביד חזקה. אבל עלייתיחידים - מותרת. וכך עזב רב זירא את בבל כמתגנב, ואף את ברכת הפרידה לא נטל מרבו.
הלך לו רב זירא לארץ ישראל, וכשעבר את הנהר האחרון שבדרכו כשהוא מהלך על חבל - כי לא מצא מעבורת - שמע את לגלוגו של הצדוקי שאמר לו:
"עמא פזיזא, שקדמיתו פומייכו לאודנייכו,
אכתי בפזיזותייכו קיימיתו?!
(עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאזניכם - נעשה לנשמע -
עדיין בפזיזותכם אתם עומדים)
ועל כך ענהו רב זירא:
"דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה,
אנא מי יימר דזכינא לה?". (כתובות קיב).
(מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליו,
מי יאמר שאני אזכה לו?)
הגיע רב זירא לארץ ישראל, ויצא לשוק כדי לקנות סחורה. אמר לו למוכר: שקול
יפה. הכיר המוכר, לפי האקצנט של דיבורו כי בבלי הוא, ואמר לו: לך מכאן, בבלי שאבותיו החריבו את בית המקדש. הלך רב זירא כשהוא אומר לעצמו: האם אין אבותי כאבותיו שלזה? בתוך כך עלה לבית הועד, ושמע קולו של רב שילא שישב ודרש:
"אם חומה היא - אילו ישראל עלו חומה מן הגולה [בזמן עזרא] - לא חרב בית
המקדש פעם שנייה".
אמר רב זירא: יפה למדני עם הארץ. (מדרש רבא שהש"ש ח יא).
הנה, התהפכה הדרשה. בבבל אמרו: שלא יעלו ישראל בחומה. בארץ ישראל אמרו: אילו עלו ישראל חומה - לא היה בית המקדש חרב פעם שנייה!
ואמנם ליחס עוין זכו העולים מבבל. כאשר ראה ריש לקיש בבליים מתאספים בשוק, היה אומר להם: פזרו עצמכם. "בעלייתכם לא נעשיתם חומה, וכאן באתם לעשות חומה"?! כמו לגלג לפירוש שחיו על פיו. אם לא עשיתם עצמכם חומה בעלותכם לארץ, אל תעשו עצמכם חומה בישבכם בה. (שם).
גם ר' יוחנן התייחס בבוז לבבליים, וכאשר ראה אותם היה מקנטר להם. אמר: מה הנביא מקנטר אותם, שנאמר: "ימאסם אלהי כי לא שמעו לו", ואני לא אקנטר אותם?! (שהש"ש רבא ח יא).
ושוב מעשה ברבי שמעון בן לקיש ששחה בירדן, ובא רבה בר בר חנה (שעלה מבבל) והושיט לו ידו. ענהו ריש לקיש: אלקים שונא אתכם, דכתיב: "אם חומה היא נבנהעליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז". אם עשיתם עצמכם כחומה,ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתםכדלתות, נמשלתם כארז. שהרקב שולט בו.
סיום
הקשר שבין עם ואלקיו הוא הקשר שבין עם וארצו. מגילת שיר השירים מתארת את השלבים השונים של הקשר שבין עם ואלקיו. תאור האחות הקטנה הוא תאור הקשר שבין עם וארצו. האחות הקטנה, היא הגאולה הקטנה, הגאולה שלא זכו ישראל להפכה לגאולת אמת. והעם המתנדנד בין דימוי החומה לדימוי הדלת, הוא העם המתנודד בין הרצון לעלות לארץ ישראל כחומה, לבין הרצון לעלות לארץ כבודדים וכבורחים.
אמוראי בבל ראו את מקומם כמרכז התורה, ואסרו על תלמידיהם לעלות לארץ, ואפילו כיחידים. רב זירא עלה לארץ בהנחה כי עליית יחידים מותרת. משבא לארץ שמע את הדרשה הארץ-ישראלית לשיר השירים, דרשה ההופכת את כל מה שידע ולמד בבבל: אילו עלו ישראל חומה מבבל - לא היה בית המקדש השני חרב!