רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה
מחבר: יהודה איזנברג
תהילים צא
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור צ"א בתהילים מתאר את החרדה הקיימת בלבו של אדם, ואת הביטחון שהאמונה מקרינה שעה שהיא מרגיעה את האדם האובד בעולמו.
הביטחון כמו החרדה מופיעים במזמור בתיאור בלתי רציונלי. לא מובן מדוע חרד האיש; גם לא מובן כיצד בא בטחונו. שני אלה כאילו נובעים מתוכו, מהרגשת הקיום הבסיסית שלו.
המזמור פותח בהכרזת הביטחון:
"יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן,
אומר לה' מחסי ומצודתי, אלוקי אבטח בו".
הלשון היא לשון סמלים: האיש "יושב בסתר עליון". המשפט כולל דבר והיפוכו: אי אפשר לשבת בסתר עליון. אם ה' עליון - אזי אפשר לבטוח בו, אבל לא לשבת בסתרו! וכך ההמשך: "בצל שד-י יתלונן". הבוטח נמצא בצל שד-י. אבל הקב"ה מעצם הגדרתו אינו גוף ואין לו צל. ולשון הציורים ממשיכה בתאורה: "אומר לה' מחסי ומצודתי..." הקב"ה, שלפני רגע היה כענן עליון הנותן צל, הופך עכשיו להיות מחסה ומצודה. השוכן בצלו בטוח בגורלו. ועדיין אין אנו יודעים מדוע ה' סוכך על הבוטחים בו.
תאור הפגעים כמו עולה ממעמקי נפשו המסוכסכת של חולה הרדיפה:
"כי הוא יצילך מפח יקוש"
- הפח היקוש הוא המלכודת המחכה לציפור במקום היפה ביותר, והוא נוקש ברגע הפחות צפוי.
"מדבר הוות"
- דבר היא מחלה המתקיפה פתאום, בלא שידע להתגונן מפניה. שני פגעים מתוארים כאן: הפגע שהאדם גורם לאדם אחר; ופגע הבא משמים, או אם תרצה: ממהלך כוחות הטבע שאדם אינו יכול לצפותם.
ומן הפגעים הממשיים, לפגעים שמקורם האדם המפחיד את עצמו:
"לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם".
אדם פוחד מן הלילה, גם בלי סיבה, גם בלי טעם. הוא חרד. החץ יעוף יומם. מי ירה את החץ הזה? אלמוני. לא ידוע. בפסוק זה פחדים סתומים, בלתי מוגדרים, בלתי מובנים. האדם הוא המפחיד את עצמו.
ושוב תיאור של פגעים סתומים:
"מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים".
הדבר שהוזכר לפני רגע, "כי הוא יצילך... מדבר הוות", הדבר הזה עכשיו כבר מהלך. הוא כמו משלב את פחדי הלילה עם פחדי המחלות. הוא יצילך מדבר ההולך בחושך. דבר המתקיף אותך בלי שתדע מנין. "מקטב ישוד צהרים". מהו קטב? המונח אינו ברור. אולי מחלה, אולי מגיפה, ואולי שד המטיל אימה על בני אדם.
מחציתו השנייה של המזמור כמו חוזרת בשנית על הרעיונות של המחצית הראשונה. התיאורים הפעם רכים יותר. במקום "יושב בסתר עליון, בצל שד-י יתלונן", מופיע עכשיו "כי אתה ה' מחסי, עליון שמת מעונך". הניסוח אינו על האדם היושב בסתר עליון, אלא על הבוטח בה' שמעונו עליון. במקום הפחדים הסתומים הרמוזים במחצית הראשונה של המזמור, מופיעים עכשיו מלאכים השומרים על האדם: "כי מלאכיו יצווה לך, לשמרך בכל דרכיך".
ועדיין אין אנו יודעים מדוע ה' מסוכך על הבוטח המוזכר במזמור. מבינים אנו, אולי, את החרדות המקיפות את האדם בעולם פרוץ זה. אך מה מקור השלווה והביטחון?
והמשורר עונה על השאלה, מסביר את מקור הביטחון:
"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי.
יקראנו ואענהו. עמו אנכי בצרה.
אחלצהו ואכבדהו".
שורש ההצלה: "כי בי חשק". אותה נטיית הלב של האדם לאלוקיו. מול "כי בי חשק", מופיע המשפט המקביל: "עמו אנכי בצרה". כאשר אדם חושק באלוהים, האלוהים עמו בצרה.
ניסוח חריף של קשר זה שבין אדם לאלוקיו מוסר רבי אבהו במדרש תנחומא"
אמר ר' אבהו כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה, שנאמר "עמו אנכי בצרה וגו'ואראהו בישועתי"
לא כתוב כאן "אראהו בישועתו" - של האדם, אלא "בישועתי", כמו ישועת ישראל היא היא ישועתו של הקדוש ברוך הוא.
"עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו.
אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".