בקשת המלך ועליית הפלשתים
מחבר: אברהם גרוסמן
שמואל א' ח
בהוצאת האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך
בשמואל א', פרק ח' מפורשת בקשת העם משמואל למנות להם מלך והתגובה השלילית לכך של שמואל המקבלת את "תמיכתו" של הקב"ה:
" שמע בקול העם... כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (פסוק ז').
הרבה התלבטו המפרשים כולם בהסבר תגובה זו. הרי נאמר בתורה:
"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, טו).
נחלקו תנאים בהסבר הכתוב:
ספרי, דברים פסקה קנ"ו; מהדורת פינקלשטיין, עמ' 208.
"ואמרת אשימה עלי מלך - רבי נהוריי אומר: הרי זה דבר גניי לישראל, שנאמר: כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. אמר רבי יהודה: והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם. (טרם הגיע הזמן לכך, או: "עמי הארץ הקדימו והוסיפו על דברי הזקנים: לשפטנו ככל הגויים". ראה הדעות השונות ודיון בהן בהערותיו של פינקלשטיין, ספרי, שם). "ככל הגויים אשר סביבותי" - רבי נהוריי אומר לא ביקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו"
מחלוקת זו מפורשת יותר בבבלי:
סנהדרין כ', ע"ב:
"תניא ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר: תנה לנו מלך לשפטנו. אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר: והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו".
תפיסה זו שעצם בקשת המלך - שעיקר תפקידו לקיים דין ומשפט - מקובלת בתלמוד שם על רוב החכמים הדנים בסוגייה זו. שני תנאים הנזכרים שם בסוגייה, ר' יהודה ור' יוסי, אף רואים אותה כמצוות עשה:
"תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין, שם).
הרמב"ם הכריע להלכה בדעה זו (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק א', הלכות א-ב), ובעקבות הדיון בתלמוד במסכת סנהדרין שם אף מנאה כמצווה ראשונה:
"מינוי מלך קודם למלחמת עמלק... והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבית" (שם, הלכה ב').
בשיטה זו הלכו גם בעל ספר החינוך והסמ"ג. (ספר החינוך, פרשת שפטים סמ"ג, עשין, קי"ד). את כעסו של הקב"ה מפרש הרמב"ם (ואף זאת בעקבות הדיון במסכת סנהדרין, שם):
"מאחר שהקמת מלך מצוה, למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו' (שם, הלכה ב').
הועלו גם תירוצים אחרים, וידועה שיטתו של אברבנאל שהאריך מאוד - בהסתמכו גם על המציאות ההיסטורית של זמנו - כי המלוכה מעיקרה איננה רצויה. (בפירושו לשמואל, שם. כמה מדעותיו הן אנאכרוניסטיות; אך אין כאן המקום להאריך בכך).
בדיקת הרקע ההיסטורי של פרשת בקשת המלוכה יש בה כדי לתרום תרומה חשובה לדיון בנושא זה. במידה מסוימת יש בה כדי לאשש את ההפרדה שעושה ר' אליעזר במסכת סנהדרין, שם, בין תפקידי המלך, וכי הכעס עיקרו בהדגשת הצד הצבאי של תפקיד המלוכה בפי המבקשים.
אויבים שונים קמו לעם ישראל במהלך תקופת השופטים. בספר שופטים מודגש פעמים הרבה שחטאי ישראל הם שגרמו לו להיות מוכה על-ידיהם. אף כאשר מכות אלה קשות היו, לא הייתה סכנה לעצם קיומו של עם ישראל בארץ-ישראל ולשליטתו על רוב שטחיה. מצב זה נשתנה לחלוטין עם עליית הפלשתים והתבססותם ברצועת החוף הדרומית של ארץ-ישראל. בהדרגה החלו מתפשטים מזרחי וצפונה.
במה טמון היה סוד כוחם של הפלשתים ומהו ייחודם?
הפלשתים לא נמנו עם עמי כנען ומוצאם איננו שמי. עד היום לא הגיעו אלינו ידיעות ברורות על מוצאם. בספר עמוס נאמר: "הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר" (ט, ז). אלא שעדיין לא ברור אם הכוונה שמוצאם מכפתור, וזיהוי המקור איננו חד משמעי (לדעת רבים הכוונה לאי כרתים). בתבליטים מצריים קדומים מתוארים הפלשתים כאנשים גבוהים, מגולחי זקן, אשר נושאים בראשם עטרת נוצות.
הפלשתים לא התארגנו במדינה לאומית אחת, אלא בברית של חמש ערים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון, ובראשן עמדו סרנים. אפשר שמאוחר יותר עמד בראש כולן מלך, אך הדבר איננו ברור.
מבנה חברתי זה שלהם היה מלוכד וארגונם הצבאי חזק. היה להם מעין צבא קבע, אשר לקח לעצמו חלק מיבולי השדה של שכניהם עליהם שלטו.
שמשון אמנם הפליא מכותיו בהם, אך לא הכריעם. שליחותו הייתה להחלישם ולהרפות לחצם, ולא להכותם ("והוא ייחל להושיע"). בסוף ימי עלי הלך לחצם על ישראל וגבר, והם שלטו לפחות על חלק מיהודה ואפרים. כלומר, הגיעו אפילו לאזור ההררי של ארץ-ישראל. כאשר החלו מלחמותיהם בשאול, אף מסופר שבלחצם עברו יהודים רבים לעבר הירדן המזרחי (שמואל א, יג, ו). הפלשתים אף השיגו בכוח מונופולין על חרושת הברזל בישראל:
"וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית ביד כל העם..." (שמואל א, יג, יט-כב).
יש בכל אלה להסביר את הנחיתות הגדולה של ישראל בפני הפלשתים ואת חששם של ה"זקנים" וראשי העם מהשתלטות הפלשתים על חלקים גדלים והולכים של ארץ ישראל. תחושתם הייתה שרק מלך אשר יביא ביד חזקה לאיחוד העם ויבצר את כוחו הצבאי - בדומה לפלישתם - יצילם ("והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו" - ח, ב).
מול האחדות הפלשתית, ארגונם הצבאי והתפשטותם, יש להקים מלך שיביא לאחדות ולגיבוש כוח צבאי חזק.
זהו הרקע לאכזבתו הנוראה של שמואל. כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח במסעותיו הקבועים מדי שנה בשנה בין שבטי ישראל כדי לחנכם בעשיית מצוות ולטעת בהם את ההכרה שלא הכוח הצבאי הוא הגורם והערובה לניצחונותיהם, אלא תוצאה. הליכה בדרכי ה' היא היא הערובה לביטחונם, ושליחים רבים לו למקום לעשות זאת. היה זה מעין כישלון מוחלט של כל עמלו במשך שני דורות. במקרא מפורש כי בעקבות תשובתם בימי שמואל ("וינהו כל בית ישראל אחרי ה'") הובטחה להם הישועה: "והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים" (שמואל א, ז, ד). בני ישראל עשו כן (שם, פסוקים ד-ז), וזכו לניצחונות גדולים על הפלשתים:
"ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל. ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים" (שם, פסוקים יג-יד).
אכן, בסוף ימיו, כאשר זקן שמואל, חלה נסיגה של ממש. בניו השופטים לא הלכו בדרכיו, וכנראה היו גם מבני ישראל כאלה ששכחו את הגורמים לתמורה הכללית בימי שמואל. רמזים שונים במקרא מלמדים שהפלשתים חזרו והשתלטו על אזורים בישראל. (על הירידה הרוחנית, שם פרק ח בתחילתו. על הירידה הצבאית - הימצאות הפלשתים בתוככי ישראל ובנימין, שם פרקים יג-יד).
לו באו וביקשו מלך שידריכם וביד חזקה ינהיגם בדרך ה', סביר להניח ששמואל לא היה כועס. התרעומת היא בשל ערבוב סיבה במסובב, תליית הניצחונות והכישלונות בחיל ובכוח.
בזאת אף מובנים דבריו של הקב"ה אל שמואל: "כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שם, ח, ז); ודברי שמואל אל העם כי משיחת המלך למעשה איננה מעלה ואיננה מורידה מן הבחינה הצבאית: "אם תיראו את ה' ועבדתם אתו... והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלהיכם... ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו" (שם, יב, כה).
על דבר זה ניתן לכאורה להקשות מדברי שמואל, המוכיח את העם על שביקשו מלך:
"וישלח ה'... ויצל אתכם מיד אביכם מסביב ותשבו בטח ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלך עלינו וה' אלהיכם מלככם" (יב,יב).
הרי שהזכיר את בני עמון ולא את הפלשתים כגורם לבקשת המלוכה. אך באמת אין בכך קושי של ממש. שמואל מתכוון לעיקרון: סכנה צבאית כמניע לבקשת המלוכה. המלחמה הראשונה הייתה עם בני עמון, ולכן הזכיר אותם. באמת, יש כאן סיוע לתפיסה כולה של התוכחה על בקשת המלך. כאמור, קרובה היא מאוד לתפיסה של כמה מן התנאים שהבחינו בין בקשת מלך לשופטנו (=הנהגה רוחנית), ועד כאן שאלו כהוגן; ובין ההמשך "ככל הגויים... ונלחם את מלחמותינו".