מלחמת גדעון במדין

מחבר: א .מלמט

שופטים ו'-ז'

מתוך: היסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא, בעריכת יעקב ליוור הוצאת משרד הביטחון, תשכ"ח

 הישוב הישראלי בצפון הארץ ערב מלחמת גדעון במדין

 לניצחונם של דבורה וברק על הכנענים נודעה משמעות כפולה באשר להיאחזותם וביטחונם של בני ישראל בצפון הארץ. מחד, הובטחה הרציפות הטריטוריאלית בין תחומי ההתנחלות של בית-יוסף ושל שבטי הגליל, ועמק-יזרעאל נפתח להתיישבות ישראלית אינטנסיבית. אך מאידך היה בהבסת הכוח הכנעני משום החלשת מערך ההגנה של מרחב הצפון נגד פשיטה מן החוץ, מאחר שבני ישראל לא היו מסוגלים עדיין למלא את מקום הממלכות הכנעניות, לא מבחינת יכולתם הטכנית ולא מבחינת ארגונם המדיני.

פריצת מערכת הביצורים הכנענית חשפה את הארץ בפני חדירה של אויבים מבחוץ. סכנה חמורה נשקפה לארץ-כנען משבטי הנודדים, שוסי-המדבר, שציפו לשעת כושר של רפיון מדיני וצבאי כדי לפשוט בהמוניהם על מרכזי ישוב הקבע בארץ ישראל המערבית. הטרדת ישוב הקבע על ידי שבטי הנודדים בימי גדעון (שלהי המאה הי"ב לפסה"נ) בפרק זמן ממושך (לפי עדות המקרא במשך שבע שנים; שופ' ו, א), ופשיטותיהם ארוכות הטווח עד לעבר עזה (שם שם, ד), נתאפשרו אל נכון מחמת שקיעתן של ערי-המלוכה הכנעניות והתמוטטות השלטון המצרי על "דרך-הים", במחצית השניה של המאה הי"ב לפסה"נ. דומה, אפוא, שנסמכה פרשת גדעון¹ לפרשת דבורה בספר שופטים מכוח ההשתלשלות ההיסטורית הממשית ולא בתוקף שרירותו של עורך מאוחר.

בני מדין

שוסי-המדבר נהגו לפרוץ לארץ הישוב כשנתלכדו כמה שבטים. כך, למשל, נספחו על ההגריאים, כאשר הללו פשטו, בימי שאול, על שבטי ישראל בעבר-הירדן, שבטי נווד נוספים: יטור, נפיש ונודב (דה"א ה, י-יט). אף על בני ישראל עצמם, העולים במדבר לכנען, נצטרף ערב-רב (שמ' יב, לח). כן נלוו על המדיינים, שעמדו בראשו גל השוסים בימי גדעון, העמלקי ובני-קדם (שופ' ו, ג; ז, יב).

תחומי נדודיהם של המדיינים היו ספר עבר-הירדן הדרומי, כפי שלמדים אנו מתיאור נתיב נסיגתם לאחר שהוכו בידי גדעון, וכן מן המסופר על קשריהם המיוחדים עם מואב (במ' כב, ד ואילך) ועם ממלכת סיחון האמורי (יהושע יג, כא). לפי יוסף בן מתתיהו (קדמ' ב, א, א) והגיאוגרפים הקלאסיים והערביים, השתרעה ארץ-מדין בגדה המזרחית של מפרץ אילת. אולם המדיינים נדדו על פני שטחים נרחבים ואורחותיהם הגיעו עד מצרים במערב (בר' לז, כה ואילך; מל"א יא, יז-יח) וגלילות הפרת בצפון (במד' כב, ד ואילך)². נדודיהם ארוכי-הטווח נתאפשרו ע"י ביות הגמל וריבויו בממדים ניכרים (שופ' ו, ה; ז, יב). עד למאה הי"ב לפסה"נ היה השימוש בגמל מצומצם. עתה גבר שימושו כבהמת-משא ורכיבה, ואף פשט לצרכיי לחימה; נתהוו ארגוני שבטים שהגמל שימש להם סעד ומשענת בחייהם במדבריות ערב³.

פרשת גדעון מעלה, ביחס לבני מדין, תמונה אופיינית של שבט נודדים. היה זה המון מגוון על מקנהו, צמא שוד, שתר אחרי מקורות-מזון וחנה במחנות ארעיים (שופ' ו, ד-ה). בראש השבט עמדו "מלכים" (זבח וצלמנע) ולידם שרי-צבא (עורב וזאב) וזקנים (במ' כב, ז). הנהגה שבטית מעין זו, ובמיוחד ריבוי ה"מלכים" היא, טפוסית לארגוני שבטי הנודדים במזרח הקדמון. החלוקה הקדומה של בני מדין הייתה לחמשה שבטים (והשווה חמשת בניו של מדין הנמנים ברשימת היחס של בני קטורה בבר' כה, ד), המכונים כנראה "אומות" (במ' כה, טו), ושבראשם עמדו "מלכים" או "נשיאים" (במ' לא, ח; יהו' יג, כא). כיון שבסיפור גדעון נזכרים רק שני מלכי מדין, אפשר שגדעון נלחם רק בחלק משבטי המדיינים, אך אפשר שאותה עת עמדו בראשם של המדיינים שני מלכים בלבד, וצמצום זה של מספר המלכים משקף שלב מאוחר יותר בתהליך גיבושם המדיני של המדיינים⁴.

זירת המערכה

מפת מלחמת גדעון במדיינים 

הדעת נותנת שהמדיינים התפרצו לארץ-כנען, בימי גדעון, דרך מעברות-הירדן הגובלים בעמק בית-שאן ומשם המשיכו לעבר עמק-יזרעאל (שופ' ו, לג). בראש וראשונה נפגע, אפוא, הישוב הישראלי החקלאי ששכן במישורים אלה. טבעי הוא שלפעולה צבאית נגד המדיינים נזעקו שבטי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, שהתנחלו בסביבה זו (שם ו, לה). העדרו של שבט יששכר, מבין הכוחות הישראליים, מסתבר כנראה ממצבו המיוחד של השבט, ששכן במישור גופו והיה הנפגע העיקרי מפשיטות המדיינים, ולא נותר בו עוד כוח להתקומם כנגד המשעבד (השוה גם את ברכת יעקב, בר' מט, יד-טו).

על קרב גדעון מצויים במקרא נתונים טופוגרפיים מפורטים למדי המאפשרים לשחזר בקירוב את מהלך המערכה⁵. אמנם העיר עפרה עצמה, מקום מגוריו של גדעון, לא זוהתה בבירור, אך הדעת נותנת שהייתה סמוכה לזירת הקרבות, ולפיכך יש טעם לאתרה (כמקובל באחרונה) בכפר הערבי א-טייבה, צפונית למושב מולדת, ברמה המשתפלת צפונה לגבעת-המורה. ניתן גם לשקול את זיהויה עם עפולה, שבה נחשפו בין השאר שרידים מתקופת הברזל הקדומה המעידים על ישוב מימי גדעון⁶. מכל מקום מורה העובדה, שמלכי מדין הרגו את אחי גדעון בתבור, על כך שמקום מגורי משפחת גדעון היה בסביבת גבעת-המורה (שופ' ח, יח-יט). הכוונה היא להר תבור או לעיר באותו שם (יהו' יט, כב), שיש לאתרה בח'רבת דבורה לרגלי ההר. על נסיבות מותם של אחי גדעון בסביבה זו חסרים כל פרטים. מותר אולי לשער, שעם ראשית ההכנות הצבאיות נגד המדיינים הם נשלחו על ידי גדעון לשבטי נפתלי וזבולון, שנחלותיהם פגעו בתבור, כדי להזעיק את כוחותיהם (שם ו, לה), ובדרכם נהרגו בתבור בידי המדיינים.

הידיעה על מקום הריגתם של אחי גדעון מרמזת על מקום חנייתם העיקרי של בני מדין, היינו במישור המשתרע בין גבעת-המורה מצד דרום והר תבור בצפון. מישור זה, שהוא השלוחה הצפונית-מזרחית של עמק-יזרעאל, ידוע בספרות חז"ל בשם בקעת כסלות, על שם העיר כסולות שבנחלת יששכר (יהו' יט, יח). ואכן הכתוב קובע במפורש סביבה זו כמקום חנית המדיינים: "ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת-המורה בעמק" (שופ' ז, א). יתר על כן, על יסוד מזמור פג בתהלים, הסוקר את האירועים המרכזיים של תקופת השופטים, ניתן לאתר אפילו ביתר דיוק את מקום מחנה המדיינים ואת זירת-הקרב - ליד עין-דאר. אין ספק שיש ליחס את דברי המשורר "נשמדו בעין-דור" (שם שם, יא) למפלת מדין, שעליה מדובר בתחילת הפסוק שלפניו ובפסוק שלאחריו⁷. העיר הקדומה עין-דור שכנה ליד קצה השלוחה הצפונית-מזרחית של גבעת-המורה, בסמוך לכפר הערבי אינדור, ויש לאתרה אל נכון בח'רבת א-צפצפה, במרחק של ק"מ אחד צפונה מזרחה לכפר הערבי הנטוש⁸.

איתורו של מחנה מדין בשולי בקעת כסולות למרגלות רמת גבעת-המורה, שממנה הפתיע גדעון את האויב, הולם את דברי הכתוב: "ומחנה מדין היה לו מתחת בעמק" (שופ' ז, ח). המשקיף על פני המישור מקצה הרמה, שמדרונה תלול מאוד בסביבת עין-דאר, דומה עליו כאילו משתרע מחנה השוכן בעמק ממש "מתחת לרגליו". על מיקומו של גדעון וגדודו לעומת מחנה האויב מעידה גם הלשון החוזרת ונשנית בכתוב: "קום רד במחנה... ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופרה נערך אל המחנה" (שם שם, ט-י). אפשר שאף חלומו של המדייני מרמז על המצב הטופוגרפי-טקטי המיוחד של מחנה המדיינים. העוקץ שבדימוי כוחות ישראל ל"צליל לחם שעורים", המתהפך במחנה מדין והמפיל את האהל (שם שם, יג), מיוסד אל נכון על העובדה שכוחות אלה ניצבו על רכס הגבעה והיו נכונים לגלוש ממנו אל תוך מחנה מדין.

אל קצה השלוחה הצפונית-מזרחית של גבעת-המורה הגיעו כוחות ישראל ממקום היערכותם ליד עין-חרוד (שם שם, א), הוא עין ג'אלוד של ימינו, בודאי כשפסגת גבעת-המורה משמאלם, מרחק של 13 ק"מ בקירוב. קביעת המחנה הישראלי ליד עין-חרוד, המפכה לרגלי מורדותיו הצפוניים-מערביים של הר הגלבוע, הייתה נוחה מבחינה צבאית. כאן אפשר היה לרכז כוחות ניכרים בהסתר מעין האויב שישב מעבר לגבעת-המורה. יתר על כן, לוחמי ישראל נתקבצו לא במעין ממש כי אם ברכס ההר שמעליו, כפי שמסתבר מהמשך הכתוב: "הורד אותם אל המים" (שם שם, ד). מקום התפקדותו של העם, הנשען על צלע ההר, נבחר בודאי כדי למנוע כל תקלה במקרה של התקפת-פתע מצד האויב. בחירת מקום ריכוז הכוחות תוך ניצול מרבי של הנתונים הטופוגרפיים כבר מעידה על כשרונו הצבאי המעולה של גדעון, אולם תכנון הפעולה נגד האויב, מן הבחינה הטקטית, מעמידנו על כך במיוחד.

ניתוח טקטי-צבאי של הקרב

המדיינים לא היו בעלי רמת זיון גבוהה, ולא היו מאורגנים במערך של צבא סדיר. הם חנו במחנות בלתי מבוצרים, שלכל היותר הופקדה עליהם שמירה בלילות (שם ז, יט). הבעיות הצבאיות שניצבו בפני גדעון היו שונות, אפוא, מאלו שעמדו בפני דבורה וברק. לא היה עליו להתגבר על אויב העולה עליו בזיונו ובארגונו הצבאי. היתרונות של צבא מדין היו:

א. מספרם הרב של המדיינים הפושטים, כנגד מספר הלוחמים שבני ישראל היו יכולים להעמיד.

ב. השימוש בנמל לצורכי לחימה ע"י המדיינים חייב נקיטת שיטות טקטיות, שבני ישראל לא היו אמונים עליהן.

הכתוב מעלה את שתי הנקודות הללו בהדגשה יתירה: "ומדין ועמלק וכל בני-קדם נופלים בעמק כארבה לרב, ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" (שם ז, יב; והשוה שם ו, ה). מראה ההמון העצום, על גמליו, החונה במישור, היה בו כדי להלך אימים אף על אנשים למודי מלחמה. אולי יסתבר מכאן מדוע נענו כה רבים מן הנאספים (יותר משני שלישים מכלל המתנדבים; שם ז, ג) לפנייתו של גדעון אל “הירא והחרד” ונטשו את המחנה הישראלי. אך כנגד יתרונותיהם של המדיינים, מצא גדעון את הפתרון הטקטי בעריכת התקפת-לילה, שבה ניטל עוקצו של הגורם המספרי ונמנע קרב-מגע עם הגמלים.

הלקח הצבאי הקלאסי של מערכת גדעון מוכיח, שהאמצעי היעיל ביותר להתגבר על כוח גדול וחזק בכוחות קטנים ודלים לערך הוא לוחמת-לילה וניצול נכון של גורם האפתעה. ביצועה המוצלח של פעולת גדעון הוא אחת הדוגמאות המזהירות בהיסטוריה הצבאית. כאן באו לידי ביטוי כל אותם הכללים והעקרונות שאף המדע הצבאי החדיש מחייבם בלוחמת-לילה⁹; והרי העיקריים שבהם:

א. הכנה קפדנית ומדוקדקת של תכנית הפעולה - הסיפור המקראי לפרטיו משמש עדות נאמנה לקיום הכלל הזה.

ב. האפשרות לשתף מספר מצומצם של לוחמים במבצע לילי - זהו אל נכון הרקע הצבאי לבחירת שלוש-מאות אנשים בלבד מתוך עשרת-האלפים שהיו נכונים להלחם. מגמת המקרא בדבר "נס השלוש-מאות", שלפיה פוטרו רוב הלוחמים: בצו אלהי: "פן יתפאר עלי ישראל לאמר, ידי הושיעה לי" (שם ז, ב),מופרכת מבחינה צבאית. שכן, הצלחת מבצע מיוחד כזה של גדעון מחייבת חיל זעיר דוקא¹⁰.

ג. בחירת החיילים מנקודת-ראות איכותית - עניין זה משתקף, כנראה, בפרשה התמוהה בדבר בחירת האנשים לפי אופן שתית המים (שם שם, ד-ח). פירושים רבים נתלו במבחן המים. אך כולם אין בהם ממש אלא אם כן הונחה ביסודם ההכרה שבחירת הלוחמים באה מתוך שיקולים צבאיים גרידא; ונעמוד על עניין זה להלן.

ד. ריכוז הפיקוד - אין כגדעון הממלא אחרי תביעה זו, החל בתכנון הפעולה ועד למילוי הפרטים האחרונים בביצוע התכנית: הוא חילק את גדודו ל"שלושה ראשים", היינו לפלוגות של מאה איש כל אחת, נטל בעצמו את הפיקוד על אחת מהן, והשתים האחרות נצטוו לתאם את פעולותיהם עם הראש המרכזי (שם שם, טז-יח). בהוראות האחרונות לחייליו חוזר גדעון ומדגיש: "ממני תראו וכן תעשו!". בפיקודו הישיר ובסיסמת זעקת הקרב “(חרב) לה' ולגדעון", נטע גדעון בלב חייליו משמעת והרגשת בטחון, שהיא תנאי הכרחי להצלחת פעולה הנערכת בחשכה.

ה. טקטיקה המותאמת לתנאי החשיכה - גדעון ידע לבסס את תכניתו על ניצול יעיל של תנאי החשיכה, ולהעמידה יחד עם זה על תחבולה פשוטה מעיקרה, כיאה לפעולה לילית. מכל מקום, ביצוע המשימה היה מבוסס על אפקט פסיכולוגי, כלומר על יצירת מבוכה במחנה האויב. להשגת דבר זה ניסה גדעון להגיע תוך שימוש בעקרון האפתעה על ידי ביום כוח עצום שעמד כביכול לרשותו.

ו. פשטות דרכי הביצוע - תכנון הטקטיקה של הקרב היה המשך הגיוני למלחמת העצבים כנגד האויב. החיילים הקיפו את מחנה מדין משלושה צדדים בפעולת איגוף ("סביבות כל המחנה"), כשהם מצוידים בשופרות ובלפידים שהיו מוסתרים בכדים, לבל יתגלה אורם לפני שעת האפס (שם ז, טז ואילך)¹¹. אמצעים אלה הוכיחו, במידה מפתיעה, את ערכם הטקטי הגדול בשעת ההתקפה, בהטילם בהלה בין שורות האויב. השופר והלפיד שימשו גם כאמצעי הקשר היעיל היחידי בתנאי החשיכה, למסירת פקודות ההסתערות ללוחמים הישראליים, הרובצים בחשכה והמפוצלים לשלושה ראשים נפרדים. וכן היה זה אמצעי להזדהות הדדית של התוקפים - גורם ראשון במעלה לביטחונם הם בהתכתשות.

ז. הכרת הסביבה והתמצאות בשטח - בניגוד לאויב הפולש היו בני ישראל בקיאים בתנאי השטח - עובדה שהייתה להם לעזרה רבה בשעת מסע-הלילה וההיערכות לקרב.

ח. סיור השטח ערב הפעולה - מחוסר אפשרות לתצפית רצופה בחשכה, מן הצורך הוא לסייר את השטח סמוך לזמן ההתקפה, כדי לקבל אינפורמציה אחרונה על מערך האויב. מה גדול היה רגש האחריות של גדעון ניכר מן העובדה, שערך בעצמו, יחד עם פורה (שהיה כנראה שלישו), את פעולת הסיור (שבוצע כמובן ע"י התגנבות מקרוב) בקצה מחנה-האויב (שם ז, ט-יא).

ט. לוח הזמנים של ההתקפה - גדעון תכנן את השלבים השונים של המבצע תוך ניצול מרבי של שעות החשיכה; ולוח-זמנים זה תואם אף את כללי-הטקטיקה הנהוגים כיום¹². לשם כך ניצל גדעון למסע גדודו את שעות האפלה הראשונות והגיע למטרתו עם "ראש האשמורת התיכונה", היינו קרוב לחצות-הלילה. "שעת האפס" של ההתקפה עצמה כוונה, כנראה, לשעת חילוף המשמרות ("אך הקם הקימו את השומרים", שם שם, יט), שהוא רגע התורפה במערכת השמירה. הייתה, אפוא, שהות מספקת להצלחת התחבולה והקרב עצמו, במחסה החשיכה, ועם הנץ החמה יכול היה גדעון לרדוף אחרי האויב המובס.

י. ביצוע הפעולה בהתאם לתכנית - התמרון בוצע בדייקנות לפי התכנית; ותודות לניצול מרבי של עקרון האפתעה הושגו תוצאות אופטימליות. האויב, שלא אומן כנראה לקרב-לילה וככל בני המדבר חש רגש פחד טמיר מפני החושך, נתפס עד מהרה לדמורליזציה גמורה. לפתע ראה עצמו מוקף, ובגלל החשיכה לא היה יכול לעמוד על עצמתו האמיתית של הכוח הישראלי ולגלות מה עמד למעשה מאחורי תחבולת "השופר והלפיד". במהומה האיומה שהשתררה לא הייתה אפשרות להבחין בין ידיד לאויב, ועל כך מעיד הכתוב על פי דרכו: "וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה" (שם שם, כב).

תכנונו של גדעון מעיד על תעוזה רבה, תוך ויתור על עקרון ה"בטיחות" או ה"אבטחה" (כגון, בעניין פיצול צבאו ליחידות משנה של מאה איש בלבד), בנקטו בכלל: "החשיכה - היא המאבטחת". הצלחת הפעולה הנועזת נתאפשרה רק הודות לתיאום המדוקדק בין היחידות ולביצוע היעיל של המשימות. אולם בראש וראשונה הייתה תלויה ההצלחה ברוח הלחימה המפעמת בלב החייל ובנכונותו להסתכן; ודומה שאמת-המידה לתכונות אלה שימש "מבחן השתייה" בעין-חרוד, שלבירורו ניגש עתה.

מבחן שתיית המים

ראשונים ואחרונים התחבטו בפסקה הסתומה המתארת את בחירתם של חיילי גדעון, על פי דרך שתיית מי המעיין: "ויורד את העם אל המים, ויאמר ה' אל גדעון: כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים. ויאמר ה' אל גדעון: בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם..." (שופ' ז, ה-ז). לתיאור זה לא נמצא פתרון מניח את הדעת. לא נוכל כאן אלא להעלות אחדים מן הניסיונות שנעשו לפרש את הכתובים; הצעות נוספות ימצא הקורא בפירושים על ספר שופטים¹³.

מתעוררת שאלה כפולה:

א) על איזה מסוגי השותים נמנו 300 החיילים שנבחרו?

ב) מדוע הוטלה המשימה הצבאית דווקא על חיילים אלה?

התשובה המקובלת על השאלה הראשונה היא, שנבחרו אותם לוחמים אשר שתו מן המים "כאשר ילק הכלב", שהם זהים כביכול עם "המלקקים בידם אל פיהם" המוזכרים לאחר מכן, ואילו הכורעים על ברכיהם לשתות פוטרו. בנוגע לשאלה השניה העלו כבר הקדמונים הצעות מהצעות שונות. לפי פרוש חז”ל, נפסלו הכורעים על ברכיהם משום שהיו רגילים להשתחוות לעבודה זרה, פרוש שאינו הולם משום בחינה את רוח הכתובים. כך אין לקבל גם את דעת יוסף בן-מתתיהו (קדמ’ ה, ו, ג), שאנשים נפסלו בגלל היותם אמיצים (!), כאילו רצה אלהים להנחיל את הניצחון דווקא ע”י אנשים פחדנים ומוגי לב. הנחה מעין זו אינה מתיישבת עם המסופר על גדעון שפטר מלכתחילה את “הירא והחרד” (שופ’ ז,ג).

הנחנו לעיל שמבחן המים אינו אלא חוליה בשרשרת הפרטים הצבאיים המשתקפים בפרשת גדעון וכי מטרתו הייתה לברור גייס מצומצם, המצטיין ביכולתו הקרבית, מכלל המתייצבים. מבין ההסברים הצבאיים שהוצעו לחידת השתייה נראים באופן כללי דבריו של וייול: “מרבית אנשיו (של גדעון), שחיכם יבש מצמא בגבעות החשופות והסלעיות, משהגיע תורם לשתות, השתטחו מלוא קומתם בצד המעין והרוו את צימאונם ללא סייג ושליטה עצמית. רק הלוחם הותיק, שעמד בניסיון צליפות ומארבים, החזיק נשקו בידו האחת ואת עיניו כיון מול אויביו, בשעה שטבל את כף ידו האחרת במים ולקק מתוכה, מוכן לפעולה עם כל סימן של סכנה"¹⁴. בניגוד להסבר זה הציע יגאל ידין לראות דווקא באנשים שהשתטחו על הקרקע מלוא קומתם את החיילים המובחרים¹⁵. לדעתו, הטעם הצבאי הוא שהללו התקרבו אל המעיין בזחילה, ונשמרו בדרך זו מתצפית האויב - בניגוד לאנשים שכרעו על ברכיהם, ולא יכלו להימנע מהרגליהם המפונקים בחיי יום-יום. אם גם נימוק צבאי זה מתקבל על הדעת כשלעצמו נשאלת השאלה אם הוא מתאים במקרה של קרב גדעון. שהרי עין-חרוד היה במרחק קילומטרים רבים ממחנה האויב, ששכן מעבר לגבעת-המורה. נוסף על כך, מקומו של המעיין בתחתית הר הגלבוע, והצמחייה, אשר ללא ספק הקיפה אותו, מנעו בודאי מצופים מדיינים לגלות את הכורעים על ברכיהם.

הקושי במציאת פתרון הוא שהכתוב סתם ולא פירש כיצד עלינו להבין את דימוי שתיית האדם ללקיקת הכלב. האם כיון לדמיון בתנוחת הגוף או באופן גמיעת המים, או שמא כיון להעלאת הרעש בשעת השתייה, או לטעם אחר? הקושי האחר הוא טכסטואלי: לפי הפירוש המקובל משולים ללקיקת הכלב 300 האנשים "המלקקים בידם אל פיהם"; ודווקא דימוי מעין זה תמוה כאן ביותר. לפיכך הניחו רוב המפרשים שהמלים "בידם אל פיהם" נשתרבבו בטעות, והציעו להשמיטן או להעתיקן לסוף פסוק ו ולהסב אותן על אלה הכורעים על ברכיהם.

נעלה כאן, לשיקול דעתו של הקורא, הצעה חדשה להבנת הפיסקה, שאפילו אינה נקיה מקשיים, הרי יש בידה לקיים את הכתוב מבלי לסרסו¹⁶. לדעתנו, אין לראות את ברירת האנשים בין הלוחם "אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב" לבין הלוחם "אשר יכרע על ברכיו לשתות" - כפירוש המקובל, המשאיר את פסוק ה מקוטע בסופו. מבחינת התחביר אין המשפט השני מעלה ניגוד לעומת המשפט הראשון אלא משלים אותו. כלומר, השותה ככלב איננו בחינת ניגוד לכורע על הברך כי אם להפך - הוא סוג אחד בכלל כל אלה אשר יכרעו ("וכל אשר יכרע") על ברכיהם לשתות. שניהם יחד "הוצגו לבד" ונפסלו - מפני ששתייתם לא הלמה את כללי הזהירות. לעומתם מוזכרים הלוחמים המובחרים רק בפסוק ו. הם המלקקים "בידם אל פיהם", כלומר הלוחמים שהעלו את המים אל פיהם באחת מכפות ידיהם תוך זהירות רבה, בעודם קורסים על רגליהם (ואינם כורעים ברך).

עד כאן להבנת הנוסח. אם נעז להעלות טעם צבאי למבחן המים, הרי דומה כי עליו להלום את מטרת קרב גדעון ואת הנסיבות הצבאיות המיוחדות שלו, כלומר עריכתו כמבצע לילי. אחד העיקרים היסודיים בקרב לילי הוא השמירה הקפדנים על השתיקה, כדי שלא להתגלות לאויב. נראה אפוא שהדימוי לשתיית הכלב אינו בא אלא כנגד הרעש שמעלה הכלב בשעת הלקיקה והנשמע למרחקים, ובמיוחד באלם הליל. גדעון נזקק ללוחמים המאומנים במיוחד לתנאי החשיכה והיה עשוי לעמוד על טיבם על פי מבחן המים.

מסע הרדיפה אחרי המדיינים

הניצחון על מחנה האויב נחרת בזיכרון העם לדורות כ"יום מדין" (יש' ט, ג). שרידי המדיינים המובסים ביקשו, ככל בני המדבר, מפלט והצלה על ידי נסיגה אל המדבר. גדעון לא הסתפק בהבסת האויב בארץ הישוב והחליט לנצל את עליונותו הצבאית עד תומה. הוא הזעיק את שבטי ישראל, ובראשם את בני-אפרים, כדי שינתקו את דרכי הנסיגה של האויב, שניסה להימלט לעבר-הירדן המזרחי (שופ' ז, כג-כד). ויחד עם זאת דלק במסע רדיפה נועז וארוך-טווח בראש גדודו בן שלוש מאות הלוחמים אחרי שרידי האויב אל מעבר לירדן, עד לספר המדבר הערבי¹⁷.

דרך מנוסת האויב עד לירדן צוינה בכתוב בפירוט רב: "וינס המחנה עד בית-השיטה צררתה עד שפת אבל-מחולה על טבת" (שופ' ז, כב). על אף שהנתונים הטופוגרפיים אינם מחוורים כל צרכם, ניתן לשחזר באופן כללי את דרך הנסיגה של המדיינים¹⁸. הללו נסוגו מבקעת-כסולות לעמק בית-שאן ולירדן בדרך הקצרה ביותר (המוליכה כמעט בקו האוויר), דבר האופייני לגדוד צבא הנמלט על נפשו. אם שכן מחנה המדיינים, שהותקף על ידי גדעון, ליד העיר המקראית עין-דור, יש להניח שהאויב דילג מעל לאוכף הנמוך, המשתרע בין הרמה שעל מדרונה גולש הכפר הנטוש אינדור ובין הרמה שעליה שוכן הכפר הערבי תמרה. העלייה היא קצרה (100 מ' לערך) ואינה קשה במיוחד לרוכבי גמלים. מעבר לאוכף משתרע מורד, נוח למעבר גמלים, בכיוון דרומה-מזרחה עד לקיבוץ בית השיטה, שבקרבתו יש לבקש את העיר הקדומה המכונה בשם זה. המורד גולש לתוך עמק-יזרעאל המזרחי, הוא עמק-חרוד של ימינו, המתחבר אל עמק-בית-שאן.

בקצהו הדרומי של עמק-בית-שאן יש לאתר כנראה את אבל מחולה, שאותה הציעו לזהות בתל שליד עין-חלוה¹⁹, בואדי אל-מאלח כ15- ק"מ דרומית לבית-שאן. התל שוכן באשדות המזרח של רכס ההר, שמעברו האחר נמצאת העירה טובס של ימינו - ושמא מהדהד בשמה השם הקדום טבת (ולא כהנחה המקובלת, תבץ, הנכתבת באות ת'). אפשר, אפוא, שהכתוב כיון להגדיר את מקומה של אבל מחולה הנסמכת על (הרי?) טבת. מאידך נתקל הזיהוי עם עין-חלוה בקשיים מסוימים ואין ספק שאזור זה, השוכן במדרון ההר, היה מחוץ לתחום בריחתם של המדיינים. על כך מעיד, כנראה, גם הכתוב: "עד שפת אבל מחולה", כלומר שהמדיינים לא באו ממש בתחומה של אבל מחולה.

יש להניח שמחנה המדיינים עלה אף לארץ-ישראל המערבית בדרך הדומה לנתיב נסיגתם. הקבלה מאלפת לפשיטה מעין זו נמצא בעליית השבט הבדואי של בני-סחר בימי הבצורת של קיץ 1947. בני השבט הרעבים חצו אז את הירדן לעמק-בית-שאן, והתרכזו בשני מחנות - האחד בשדות קיבוץ בית-אלפא (כלומר מול קיבוץ בית-השיטה) והאחר בבקעת-כסולות, בסמוך לעין-דור המקראית. גם את דרכם חזרה, כאשר הונסו כעבור כמה חדשים, עשו הבדואים בנתיב הדומה לקו נסיגתם של המדיינים²⁰.

ברדיפה אחרי האויב נזקק גדעון לתחבולה של לכידת מעברות-הירדן, כדי לחסום את דרך האויב בנקודת התורפה שבקו נסיגתו. תכסיס זה היה מקובל בתקופת השופטים בקרב השבטים שישבו על גדות הירדן. אהוד אחז בו במלחמתו נגד בני-מואב (שופ' ג, כח), ויפתח - בסכסוך הצבאי עם בני-אפרים (שופ' יב, ה-ו). בדומה לאהוד זירז אף גדעון את יושבי הר-אפרים לרדת לבקעת-הירדן, להקדים את האויב ליד מעברות-הירדן ולחסום את נתיב נסיגתו. אולם הנתונים הטופוגרפיים של תיאור לכידת המים "עד בית-ברה והירדן" סתומים. יש המתארים את בית-ברה בתל שליד מח'אצ'ת-עבארה, בקרבת אחת ממעברות-הירדן, צפונית לבית-שאן. אולם קטע זה של הירדן היה בתחום שבט מנשה, ואין להניח שהופקדו עליו בני-אפרים. עדיפה, אפוא, הסברה הקובעת את מקומה של בית-ברה דרומה יותר, בשפך ואדי פארעה לירדן, ובקרבת מעברות-הנהר שליד תל א-דמיה, שעמה מזהים את אדם העיר²¹.

קביעת מקומה של בית-ברה בסביבת אדם העיר הולמתאת הזכרת תבוסת מדין בתהלים פג, יא: "נשמדו בעין-דאר היו דמן לאדמה". הכתוב מרמז למפלה כפולה של המדיינים: האחת בעין-דאר, שעליה עמדנו לעיל - והאחרת באדם העיר או אדמה, מלה המשמשת כאן בהוראה כפולה²². יש להניח שמחנה המדיינים נתפלג פלגים פלגים, שניסו לחצות את הירדן במקומות שונים, אך את התבוסה הקשה ביותר נחלו במעברות-הנהר שליד א-דמיה.

בהמשך הכתוב מסופר, שבני-אפרים לכדו שנים משרי מדין, את עורב ואת זאב, "ויהרגו את עורב בצור-עורב ואת זאב הרגו ביקב-זאב" (שופ' ז, כה). אם נאתר מקומות אלה בגדה המערבית של הירדן, צפונית ליריחו, כהצעות הזיהויים עם עש אל-עיראב (קן-העורב) ונקור א-דיאב (נקרות-הזאב) - יהיה עלינו להניח שפלגים מבני-מדין, ובראשם שני השרים לא חצו את הירדן במעבר א-דמיה אלא ניסו למלט את נפשם במעברות דרומיות יותר, אלא שהדבר לא עלה בידם.

אולם המשך הכתוב בשופטים פרק ח נוגד שיחזור מעין זה; סוף פרק ז ותחילת פרק ח מהווים, לא ספק, המשך אחד ועלינו לקבוע את מקומות לכידתם של עורב וזאב בעבר-הירדן המזרחי²³, אשר משם מביאים בני-אפרים את ראשי השרים "אל גדעון מעבר לירדן" (שם ז, כה); כלומר לעבר-הירדן המערבי. בבואם אליו מטיחים הם כלפיו טענותיהם, ורק לאחר מכן פותח הלה ברדיפה אחרי המדיינים ועובר את הירדן (שם ח, א-ד). נראה שניצחון בני-אפרים על שרי-מדין נתקבל ע"י בני הזמן כהישג צבאי נכבד, שזכרו נשתמר עדיין בפי הנביא כעבור מאות בשנים: "מכת מדין בצור-עורב" (יש' י, כו). מכאן מסתברת אולי אף תשובת גדעון על קטרוג בני-אפרים על שלא שיתפם במערכה העיקרית: "הלוא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן אלהים את שרי-מדין, את עורב ואת זאב, ומה יכולתי עשות לכם" (שופ' ח, ב-ג).

עתה פותח גדעון ברדיפה דרמטית אחרי שרידי המדיינים המוכים, שהצליחו לסגת אל המדבר. הוא פונה מזרחה, במעלה היבוק, ועובר את הערים סוכות (תל דיר-עלא) ופנואל (תל א-דהב), השוכנות לאורך הנחל. גדעון אנוס להישען לכלכלת אנשיו על עזרת הישובים שהוא עובר בדרכו, מאחר שגדוד רגלים קל הנע למרחקים אינו מסוגל לשאת עמו את הצידה הדרושה. אולם יושבי סוכות ופנואל מסרבים לסייע בידו, כשבפיהם הטענה: "הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם?"; פנייה המעידה על אי-אמונם בהצלחת גדעון²⁴. עם שובו של גדעון ממסע המרדף מעניש הוא את שתי הערים. הוא שובה "נער" מאנשי סוכות; הדברים אמורים בודאי בפקיד ולא בצעיר סתם. הלה מוסר לו את שמות שרי-סוכות וזקניה, כלומר ראשי העיר, שהיו אחראים לניהול ענייניה.

בעוד שאת ראשית דרכו בעבר-הירדן המזרחי עושה גדעון בעורק המרכזי, לאורך מרוצת היבוק, יש להניח כי בהתקרבו אל ספר המדבר נטש את הדרך הראשית, המוליכה אל ואדי סרחאן - מקום מחנה המדיינים - כדי להפתיע את האויב. לפיכך אין דרך "השכוני באהלים", שבה עלה גדעון (שם ח, יא), קטע מעורק-תחבורה בספר המדבר, מזרחית לרבת-עמון; ובנתיב זה יכול היה בודאי גדעון להגיע למחנה האויב באופן בלתי צפוי, כתוצאה מכך שערך את מסעו זה בתנועת איגוף נרחבת. עם תום התקפתו שב, כנראה, במסילה קצרה יותר, שביחס אליה מוזכרים נתונים טופוגרפיים אחרים (שם שם, יג).

מחנה המדיינים היה בקרקר, שכרגיל מזהים אותו במכתש בשם זה הנמצא הרחק בתוך ואדי סרחאן²⁵, במרחק של למעלה מ200- ק"מ מזרחית לערוץ הירדן. אך אין כל ודאות באיתורו של מחנה מדין במקום זה; וספק אם גדעון וגדודו גמאו מרחק גדול מעין זה. מכל מקום, מסתבר שאף הפעם ניצל גדעון בהצלחה את עקרון האפתעה כפי שמטעים הכתוב: "ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (שם ח, יא). האויב, שישב שאנן במחנהו ולא פילל להתקפה מצד בני ישראל, הוחרד לפתע; ושני מנהיגיו זבח וצלמנע, שניסו גם הפעם להימלט, נשבו ולאחר מכן הוצאו להורג בידי גדעון עצמו.

ברדיפה אחרי המדיינים נתגלה גדעון לא רק כטקטיקאי מחונן אלא אף כאסטרטג מוכשר. תכונה זו של תבונה אסטרטגית, בשלב זה של המערכה, באה לידי ביטוי: א) במרדף מהיר וארוך-טווח אחר המדיינים כדי למנוע מהם לחמוק למרחבי המדבר מבלי שנשבר כוחם; ב) בבחירת דרך גישה עקיפה על מנת לפגוע ביריב במכסימום הסיכוי להפתיעו, ועל ידי כך להנחיל למדיינים מכה מוחצת.

בשובו מן המערכה עטור תהילה מציעים לו בני ישראל את המלוכה. אף על פי שלכאורה דחה גדעון את ההצעה (שם, פסוק כג), עולים מהתיאור המקראי של אחרית ימיו סממנים האופייניים למשטר מלכותי²⁶. נראה, אפוא, כי למעשה שעה להצעת בני ישראל, ואף הנחיל את השלטון לבניו. מכל מקום, יש עניין בעובדה שהכתוב מסמיך את הניצחון על האויב להצעת המלוכה, ואף מנמק הצעה זו "כי הושעתנו מיד מדין" (ח, כב), בדומה להמלכת שאול אחרי מלחמתו בבני-עמון.

לפיכך מתקבל על הדעת שאף גדעון נעשה מעין מלך, מכוח הישגיו הצבאיים - ובסיוע הגדוד שעמד לרשותו והיה בבחינת "צבא פרטי" משלו. דרך זו של עליה לכס המלוכה הייתה חזיון נפוץ; בדרך זו לכדו אח"כ את המלוכה אבימלך בשכם, דוד בחברון ורזון בן-אלידע בדמשק; וכמוהם אחרים.

תבוסת מדין בידי גדעון לא שמה קץ לריב המתמיד שבין ישוב הקבע הישראלי לבין נודדי-המדבר; אך היא הפסיקה לזמן ממושך למדי את פשיטות הנוודים על עמק-יזרעאל; והראתה לראשונה את יכולתם של שבטי ישראל לא רק להדוף התנפלויות אלא אף לעבור להתקפת-נגד ארוכת-טווח כנגד שוכני המדבר.

הערות:

 הפרק על הניתוח הטאקטי-הצבאי של הקרב מיוסד על מאמרי: הר תבור כאזור קרבות בימי המקרא, קובץ שרידי עבר, תשי"א, עמ' 73-69; ובאנגלית The War of Gideon and Midian - A Military Approach, PEQ 85 (1953), pp. 61-65.

1. לא כאן המקום לדון במבנה הספרותי של פרשת גדעון, שהוא עניין לעצמו; הקורא ימצא את הגישות השונות בפירושים על ספר שופטים. לעומת הביקורת הרווחת, המבחינה בסיפורים ומקורות שונים - מהם בלתי היסטוריים - שנתאחו בדרך מלאכותית בידי עורך מאוחר, הטעים לאחרונה קויפמן את שלמותה הספרותית של הפרשה ואת רקעה הריאליסטי; ועיין במאמרו: הסיפורים על גדעון, תרביץ ל (תשכ"א), עמ' 147-139. אמנם גם לפי קויפמן המסופר בשופ' פרק ו ופרק ז, א-טו (כלומר, הסיפור על השתלשלות העניינים עד להתחלת הפעולה הצבאית ממש נגד המדיינים), הוא רובדאגדי; אלא שלדעתו הוא קדום. נראה לי, שהעיון הגיאוגרפי-הצבאי יש בו כדי ללמד על הגרעין ההיסטורי-הריאלי של הפרשה כולה.

2. על המדיינים ומקומות מושבותיהם עיין כעת: י. ליוור,אנציקלופדיה מקראית ד, ערך מדין.

3. על ביותו של הגמל בהיקף רחב החל במאה הי"ב לפסה"נ עיין בייחוד:W. F. Albright, Archaeology and the Religion of Israel, 1942, p. 96 . ועיין עוד: W. Dostal, The Evolution of BedouinLife,L`Antica Societa Bedouina, 1959, pp. 21ff:.

4. על ארגונם המיוחד של בני מדין, עיין במאמרי: Mari and the Bible: Some Patterns of Tribal Organization and Institutions, JAOS 82 (1962), 144, ובעבריתבמאמרי בספר היובל למ. צ. סגל (בדפוס). על התופעה של צמצום מספר המלכים בקרב שבטי ארם בדרך להתגבשותם המדינית עיין א. מלמט, הארמים בארם-נהרים והתהוות מדינותיהם, תשי"ב, עמ' 61. חומר עשיר ומאיר עיניים על ארגוני שבטינודדים מצוי עתה בתעודות מארי. מרובות כאן הדוגמאות של שבטים שבראשם עמדו "מלכים" (sarrani), זקנים ובעלי תפקידים צבאיים-משטרתיים. ועיין: R. Kupper, Les nomades en Mesopotamie au temp des rois de Mari, 1957; והשוה: אנציקלופדיה מקראית ד, ערך מארי, טורים 574-573.

5. על המצע הטופוגרפי עיין: מ. נאור, גדעון, פרשת גבורה בהארה גיאוגרפית, אורים תש"ז, עמ' 104-98; וכן מאמרו בקובץ: עיונים בספר שופטים (בדפוס).

6. הזיהוי של עפרה עם א-טייבה מחייב להניח שעירו של גדעוןהייתה בבחינת מובלעת של מנשה בנחלת-יששכר, מצב שאפשר שנרמז בתיאור גבולות נחלת-מנשה (יהו' יז, יא). אם כך אולי מורים דברי גדעון "אלפי הדל במנשה" (שופ' ו, טו) על ניתוקה של משפחתו מגוף שבט מנשה. מאידך, ניסו לאתר בא-טייבה את חפרים, ישוב בנחלת-יששכר (עיין: ז. קלאי, אנציקלופדיה מקראית ג, טורים 254-253); במקרה זה אין כל מניעה לקבוע את מקומה של עפרה בעפולה, השוכנת בגבול נחלת-מנשה (הערת ד"ר ז. קלאי). אין לזהות את חפרים עם עפרה כדעת נאור (שם). מכל מקום, יש לדחות את הזיהוי, המקובל על חוקרים שונים, של עפרה עם הכפר א-טייבה שליד טול-כרם.

7. עיין: י. קוטשר, ידיעות ב (תרצ"ה), עמ' 40 ואילך; ב. מייזלר, ידיעות ד (תרצ"ו-תרצ"ז), עמ' 51.

8. לזיהוי הטופוגרפי השוה: N. Zori, PEQ 84 (1952), pp. 114ff.;וכן ז. קלאי, עין-דור, ארץ-ישראל ה (תשי"ח), עמ' 123-120.

9. אין, אפוא, תימה בדבר אם התיאור המקראי של קרב גדעון שבה גם בימינו את לבם של אנשי-צבא גדולים, כגון בריגדיר-גנרל צ'ארלס אורד וינגייט, ופילד-מרשל וייול (A. P. Wavell), שייחד למלחמה זו דיון מיוחד “Night Attacks, Ancient and Modern” בספרו The Good Soldier, 1948. השוה גם הערותיו של י. ידין בקובץ: עיונים בספר שופטים (בדפוס).

10. על יחידות צבאיות שמנו 300 איש, בישראל ואצל עמים אחרים, עיין: S. Tolkowsky, Gideon`s 300, JPOS 5 (1925), pp. 69ff..

11. פרופ' י. ידין הסב את תשומת לבי לעובדה שללפידים נועדה לא רק השפעה פסיכולוגית אלא גם תכלית מעשית במלחמה עם שוכני-אוהלים. באמצעותם אפשר היה להצית את אוהלי האויב, כפי שמעידים בבירור תבליטיו של אשורבנפל, מלך אשור. בתבליטים אלה תוארו חיילים אשוריים המציתים אוהליהם של שבטי הערבים.

12. עיין: A. Boltze, Das Nachtgefecht (Ausbildung der Infanterie fur das Gefecht beiDunkelheit im Bewegungs-krieg), 1936.

13.עיין ביחוד בפירושיהם לספר שופטים של י. קויפמן, תשכ"ב; G. F. Moore, 1895; J. Gerstang 1931. K. Budde, 1897; C. F. Burney, 1920.

14. עיין בספרו הנ"ל. הקושי בדבריו הוא כאילו משתמע מהם, כהשגתו של ידין (עיין בהערה הבאה), שנבחרו דווקא החיילים שכרעו על ברכיהם - בניגוד לטכסט המקראי.אולם בנקל ניתן להניח שהדברים אמורים לא בכורעים ממש כי אם בקורסים, שתוך קריסה יציבה העלו באחת מידיהם את המים אל פיהם.

15. עיין: י. ידין, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, תשי"ז, עמ' 63, הע' 12.

16. ועמדתי על כך בידיעות כ (תשט"ז), עמ' 73.

17. מימי קדם ידועות כמה דוגמאות של ביצוע מסעות רדיפה ארוכי-טווח אחרי שבטי נודדים שפשטו לחבלי ישוב-הקבע. אחד מהם הוא מסעו של תגלת-פלאסר הא', מלך אשור (1100 לפסה"נ לערך; כלומר, בקירוב בזמנו של גדעון), נגד שבטי הארמים, שפשטו מספר המדבר הסורי אל מעבר לפרת בכיוון לאשור. תגלת-פלאסר מתפאר שהלך אל "המדבר" והניס את האויב מארץ-שוח עד כרכמיש, מרחק של מאות קילומטרים, "ביום אחד". על אף דברי הגוזמה שבה, זוהי עדות לניידות הרבה של שני הצבאות. הארמים היו אל-נכון, רוכבי-גמלים, בדומה למדיינים; ואילו צבא-אשור, בניגוד לזה של גדעון, נתמך על ידי חיל-רכב שהגביר את כושר ניידותו. ועיין: א. מלמט,הארמים בארם-נהרים והתהוות מדינותיהם, תשי"ב, עמ' 5.

18. על הבעיות הטופוגרפיות המסובכות של זיהוי האתרים עיין: מאמריו של מ. נאור,הנזכרים לעיל (הערה 5); הנ"ל, ידיעות יג (תש"ז), עמ' 99-89; ש. ייבין, שם, יד (תש"ח-תש"ט), עמ' 90-85; N. Glueck, Explorations in Eastern Palestine IV, AASOR 25-28 (1951), pp. 215ff.

19. עיין: ש. ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית א, ערך אבל מחולה, וההצעות המובאות שם לזיהוי המקום בעבר-הירדן המזרחי. אף האיתור המקובל של טבת הוא בגדה המזרחית של הירדן, באזור הקרוי כיום בשם ראס אבו-טאבאת.

20. אני מודה למר פלטיאל סלע, שומר שדות העמק באותם ימים, שמפיו נודעו לי פרטים אלו.

21. עיין: מ. אבי-יונה, אנציקלופדיה מקראית ב, ערך בית-ברה.

22. עיין: י. קוטשר, ידיעות ב (תרצ"ה), עמ' 40 ואילך; ש. ד. גויטיין, ידיעות יג (תש"ז), עמ' 88-86.

23. השם "צור",היסוד הראשון בשם המקום "צור-עורב", ידוע בטופונומיה של דרום עבר-הירדן המזרחי; השוה העיר צור, בירת בית-טוביה (כיום ערק אל-אמיר), וכן השמות ואדי א-ציר וח'רבת א-ציר.

24. י. ידין, בהערותיו לעניין זה, בקובץ עיונים בספר שופטים (בדפוס), אינו רואה במלים "הכף זבח וצלמנע עתה בידך" מליצה בעלמא,ולדעתו מכוון כתוב זה לנוהל הצבאי, שהיה מקובל בייחוד במצרים, לכרות את ידי האויבים שנהרגו.

25. עיין: J. Garstang, Joshua-Judges, p. 390

26. עיין דרך משל: E. Nielsen, Shechem, 1955, p. 143, n. 1. ועתה גם י. קויפמן, הצעת המלוכה לגדעון, מולד 152-151 (תשכ"א), עמ' 44-43; הנ"ל, ספר שופטים, עמ' 193-191.