מה מסתתר מאחורי ההוראה לדבר אל הסלע?

מחבר: ד"ר משה בלס

1.   הקדמה

בתחילת פרשת מי מריבה מסופר כי בעקבות בקשתם הזועמת של בני ישראל למים, משה ואהרון נכנסים לאוהל מועד להיוועדות עם ה' על מנת לקבל ממנו הוראות מתאימות לפתור את בעיית המחסור במים אשר ניצבת לפניהם. בתגובה לכך, ה' מדבר אל משה ומצווה כך¹: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". מדברים אלה עולה בבירור כי הקב"ה מצווה את השניים למלא אחר ארבע ההוראות הפשוטות למדי: (א) לקחת את המטה (ההוראה אכן מתבצעת: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ"); (ב) להקהיל את העדה (גם הוראה זו מתבצעת: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע"); (ג) לדבר אל הסלע לעיניהם (הוראה זו איננה מתבצעת: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע"); (ד) להוציא מים מן הסלע ולהשקות את העדה ואת בעירם (ההוראה מיושמת: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"). נכון שמחד גיסא משה ואהרון אינם ממלאים אחר ההוראה "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" (סעיף ג לעיל), אבל מאידך גיסא הם גם לא מקבלים שום הוראה שיש להימנע מלהכות את הסלע. מתקבל על הדעת אם כן שאי-מילוי הוראתו המפורשת של הקב"ה "ודיברתם אל הסלע" היא-היא הבעיה באירוע הזה, ולא עצם ההכאה בסלע (הדומם). משה ואהרון נענשים במי מריבה ומקבלים עונש זהה, לפיו לא יוכלו להביא את העם מן המדבר אל ארץ ישראל, ככתוב²: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". טיבו של העונש הזה נראה כאן ברור לגמרי, אך דומה שהחטא שבגינו הם נענשים עמום למדי. בעל העקדה (רבי יצחק ערמה) מטיב לנסח את עמימותו של החטא הזה ואומר בפשטות כך: "כי מצוות השם למשה - היא כתובה לפנינו; והמעשה אשר עשה [משה] לא נעלם מנגד עינינו; ומחרון אף השם יתברך עליהם נשתומם לבנו, ואין אתנו פירוש על זה שישכך את האוזן בחטא וביישוב הכתובים".

אם נניח שהקב"ה היה מחליט לעבור לסדר היום ולא מטיל עונש על משה ואהרון, אז קרוב לוודאי שבכלל לא היינו מבחינים בבעיה כלשהי בפרשה זו. מתקבל על הדעת לכן כי אפשרות זו היא שדחקה בכמה פרשנים לבאר לנו כי העונש במי מריבה ניתן בגלל כשל שהיה במקום אחר, מחוץ לפרשה זו. כך למשל, אברבנאל מבאר שמשה ואהרן לא חטאו כלל במי מריבה, אלא נענשו על חטאים קודמים: משה על 'חטא המרגלים' ואהרן על 'חטא העגל'. לפי הסבר זה יוצא שהתנהלותם של משה ואהרון בפרשת מי מריבה רק החישה את מועד מתן העונש, ואפשר גם שפרשה זו נתנה להם הזדמנות (שלא נוצלה כמובן) להמתיק אותו.

המאמר הנוכחי משתמש בפירושו של רש"י (למילה להקדישני) כבסיס יציאה שפיו הוא מוכיח כי בפני רש"י וקודמיו (במדרשים) היתה ניצבת הנחת יסוד מסוימת שממנה ניתן להבין היטב מה בדיוק עומד מאחורי ההוראה לדבר אל הסלע. ההתחקות אחר הנחה זו אכן חושפת בפנינו כאן את מה שמסתתר מאחורי ההוראה לדבר אל הסלע, ובכך להבין כראוי מה היה כל כך חשוב בלדבר אל האבן (הסלע). ויודגש, לא העמקנו כאן בדברים סביב השאלה, מה בדיוק גרם למשה ואהרון שלא לקיים את מצוותו הפשוטה של הקב"ה לדבר אל הסלע? המאמר מברר בתחילתו את ההבדל המהותי בין ייעודו של המטה שנעשה בו שימוש באירועים של מסה ומריבה ושל מי מריבה, וזאת מפני שאצל כמה פרשנים ההבדל הזה נראה די מטושטש. בהמשך הדברים גם עלה בידינו להוכיח כי "הדיבור" אל הסלע ("וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע"), שלא יצא אל הפועל, הוא בעצם "ברכה" שהיתה הכרחית להשגת "הקידוש ה'" ("לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"), ובמיוחד כאשר לא היתה במקום נוכחות וויזואלית של הקב"ה.

2.  מהות החטא לפי פירושו של רש"י וכמה פרשנים שנסמכים עליו

במשך הדורות הוצעו שלל פירושים לזיהוי מקומו וטיבו של החטא העמום הזה, אבל דווקא פירושו של רש"י, שמתמקד במילה "להקדישני" ("יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"), הוא המקובל ביותר מבניהם. המילה להקדישני משמשת את רש"י בפירושו כנקודת מוצא שממנה הוא מסיק על טיבו של החטא הזה, וזו לשונו: "אילו דברתם אל הסלע והוציא [מים] הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו". משמע הדברים אלה שהדיבור אל הסלע (שלא יצא לפועל בסופו של דבר!) היה אמור לשמש לבני ישראל דוגמה ומופת לכוחו של הקב"ה לחולל להם את הנס של הוצאת המים. הפירוש הזה של רש"י למעשה מבאר את חטאם של משה ואהרון במי מריבה 'מתוך בירור הנימוק שניתן בגזר הדין' ("יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"), וכמו כן על בסיס העובדה שהם לא מילאו את ההוראה מפורשת "ודברתם אל הסלע".

נציג כאן שתי דוגמאות של פרשנים הנמנים על אלה שמאמצים את גישתו של רש"י, והראשונה בהן מובאת 'מספר העיקרים'³ (לרבי יוסף אלבו) שאומר כך: "החטא במי מריבה היה על שלא דיברו אל הסלע כפשט הכתוב, ויורה על זה לשון הכתוב, שאמר "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (במדבר כ') ולא ייפול זה הלשון על אמרו "שמעו נא המורים", ולא על היותו כועס, אלא על שעברו על הציווי וגו'". אולם בהמשכו של הספר מתווסף לחטא הזה של חילול ה' (על שלא דברו אל הסלע), גם החטא של מיעוט אמונה, מפני שלא גילו כושר מנהיגות וציוו את הסלע שייתן מימיו, מבלי הציווי של הקב"ה. יוצא אפוא שמשה ואהרון לא נקטו יוזמה משל עצמם והתנהלו עם האירוע הזה כמתבקש ממנהיגים, והראייה לכך מובאת מפרשת האזינו, שנאמר בה כי משה עלה אל הר העברים ונאסף אל עמיו (דברים ל"ב), ושם מזכיר הכתוב שני דברים: על אשר מעלתם בי... ועל אשר לא קדשתם אותי, וזה הרמז על שני מיני החטא הללו. דוגמה שנייה (שתומכת לגמרי בדעת רש"י) מובאת מתוך 'שיעור דעת'⁴ (לרב יוסף יהודה לייב בלוך) שאומר: "מצינו בתורה כי משה ואהרון חטאו במי מריבה ונענשו שלא להיכנס לארץ ישראל, אבל מסיפור המעשה בתורה לא נתבאר לנו מהו החטא וגו'. והנה בהרבה מדרשים ובפירושי הראשונים ז"ל נתבאר שהחטא היה בזה ששינו מאשר ציווה ה', הקב"ה אמר להם ודברתם אל הסלע, ומשה הרים את ידו ויך את הסלע וגו'". אגב אורחא, שיעור דעת מעלה בהמשכו שאלה מעניינת הנוגעת לעניינינו ואומר כך: היאך זה נענשו כל כך קשה בשביל חטא של טעות ושגגה? והוא משיב: "כי חשבו שגם הפעם נצטוו להכות על הסלע כפי מה שהיה ברפידים" (מסה ומריבה). דברים אלה מלמדים על הניסיון שנעשה בכמה מקומות לקשור בין שני אירועים שונים של מחסור במים- של מסה ומריבה (בספר שמות⁵) והן של מי מריבה (בספר במדבר⁶), וזאת רק משום שבשניהם היתה הכאה באבן באמצעות המטה ויצאו המים.

3.      מגוון דעות של פרשנים ומפרשים באשר למהות החטא

פרשת מי מריבה מעלה הרבה שאלות ותהיות, ונציין כמה מן הבולטות בהן: (א) אם נאמר למשה קודם להוציא מים מן הצור על ידי הכאתו במטה, אז מדוע שהוא לא יעשה זאת שוב כשנדרש ממנו לחזור על אותו הנס כשהכה בסלע? ועל אחת כמה וכמה שנאמר לו מפורשות לקחת עמו את המטה; (ב) מה ההבדל בין הוצאת מים מן הסלע בדיבור ובין ההוצאה בהכאה, והרי בשני אלה יצאו המים באורח נסי באותה מידה?; (ג) אם החטא הוא בהכאת הסלע, אז מדוע כתוב שהקב"ה לא הוקדש לעיני בני ישראל?; (ד) אם העם לא ידע שמשה ואהרון נצטוו באוהל מועד רק לדבר אל הסלע (ולא להכותו), הרי סביר שעל סמך המקרה הקודם של ההכאה בצור העם דווקא כן ציפה שמשה יכה בו שוב.

מתאים במיוחד לעניינינו הסבוך לחזור ולהזכיר את הנאמר בתלמוד הירושלמי⁷, שלפיו דבר שאינו ברור בתורה מביאים לו פירושים רבים, וכל פרשן דוחה את פירוש חברו, דבר שמקשה להבין את כוונתו המדויקת של הכתוב. כך למשל, אברבנאל מציע (דברים א) לא פחות מאחד עשר הסברים שונים לחטא הזה, אך לא ייפלא שבהמשך דבריו הוא דוחה אותם אחד לאחד. ונציג להלן כמה מן הפירושים הבולטים באשר למהות החטא שמחולל את העונש שניתן במי מריבה:

     א.     כפי שכבר הזכרנו, רש"י² מבאר את המילה "להקדישני" ותולה בה את חטאם של משה ואהרון בדבר אי ציות להוראה "ודיברתם". גם בפרשנותו המאוחרת⁸ הוא חוזר ומבאר כי החטא שבגינו ניתן העונש במי מריבה היה על שלא דיברו אל הסלע, אולם הפעם הוא גם מוסיף לזה את עניין ההכאה בסלע פעמיים, ואומר כך: "הם הכוהו והוצרכו להכותו פעמים", והוא נוקט בלשון רבים על אף שהפסוקים מציינים בפירוש כי את ההכאה בסלע מבצע משה לבדו.

     ב.     הרמב"ם⁹ סובר כי החטא במי מריבה איננו קשור לחריגה של משה מן ההוראות הברורות שניתנו לו באוהל מועד, אלא שעל דעת עצמו אמר לבני ישראל את המילים הקשות 'שמעו נא המורים', שמבטאים רגזנות במקום שאין בו רגזנות, ובכך נתן לעם להבין כי הקב"ה כועס עליהם, ואילו הקב"ה כלל לא כעס עליהם, ולדעתו משם כך נאמר למשה ואהרון "והמרתם את פי". עפ"י הסבר זה, לא ממש ברור מדוע גם אהרון נענש, על אף שלא אמר מאומה כלפי העם.

     ג.     מנחה בלולה¹⁰ מוצא את החטא במי מריבה דווקא בדברים שעשו משה ואהרון עוד לפני שקיבלו את הוראותיו של הקב"ה באוהל מועד, רוצה לומר שהחטא היה במנוסתם מפני העם (וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"). הקושי בהסבר זה הוא בזה שלא נאמר בכתוב שהקב"ה מגיב בחרון על מנוסתם, לא בפרשה עצמה ואף לא מחוצה לה.

     ד.     במקום אחר¹¹ מעלה הרמב"ם אפשרות נוספת לחטא במי מריבה. והפעם הוא הולך הרבה אחורה אל האירוע בסנה, ואומר כך: "משה חטא מפני שקִטרג על בני ישראל כאשר אמר עליהם "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", ועל כן הקב"ה האשימו ואמר לו יען לא האמנתם בי להקדישני". גם בגמרא¹² נמצא רעיון דומה לזה שאומר כי מקומו של החטא בדברי ההרהור של משה כאשר אמר לקב"ה "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"¹³. הפרשנויות הללו מעלים קושי מסוים מפני שהעונש (בספר שמות) רחוק מאוד מן החטא (בספר במדבר). ובנוסף, לא ניתן להבין מדוע העונש מוטל גם על אהרון בעוד שלפי הסבר זה משה כזכור לבדו חטא.

     ה.     גם הרמב"ן מתמודד לעומק בסוגיית מי מריבה ומספק לנו כמה פתרונות יצירתיים. הוא מציע בין היתר כי יתכן שחל (שלא במתכוון) סירוס בכתוב, שלפיו צמד המילים "אל הסלע" היו בפסוק המקורי לפני המילה "ודברתם", ויכול שהפסוק המקורי היה כך: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך אל הסלע, ודברתם לעיניהם ונתן מימיו". לפי התיקון הזה, יוצא שמשה ואהרון לא קיבלו הוראה לדבר אל הסלע, אלא רק לדברי לעיני בני ישראל (שהתקהלו סביב הסלע). הרמב"ן מציע (במדבר כ')  עוד כמה הסברים מעניינים למהות החטא הזה, וטוען כי משה ואהרון חטאו בגלל החיסרון באמונה בכוחו של הקב"ה, מפני שבהכאה הראשונה לא היה חיסרון באמונה כלל, אבל מאחר שלא יָצאו מים (או שיצאו מעט מאוד), חזר משה והִכה בסלע פעם נוספת (פעמיים), וכך מדובר בעצם בחטא של החיסרון באמונה במהותו. והנה, כדי ליישב את הקושי שעולה מעובדה שאהרון לא היכה בסלע ובכל זאת נענש, חורג הרמב"ן מן הפשט ומבאר כי סיכמו שניהם להכות בסלע פעמיים, ויש בזה בעצם אחריות משותפת. בהמשך דבריו הוא מעלה פרשנות מקורית נוספת, שלפיה נפלה 'טעות סופר' במילה "אל הסלע" וצריך להיות "על הסלע" (כמו שנאמר בירמיהו¹⁴ "אל העמודים" במקום "על העמודים"), ולפיכך כאשר נאמר 'ודיברתם אל הסלע' אין משמעו לדבר אל האבן הדוממת, אלא לדבר על אודות הסלע, כלומר לדבר בשבחו של אותו הסלע. לפי שיטה זו יוצא שאין פגם בעצם הכאת הסלע, אלא שמשה ואהרון רק לא דיברו בשבחו של הסלע.

      ו.      בין יתר הסבריו, רבנו חננאל¹⁵ מבאר את חטאו של משה במי מריבה (במדבר כ') על דרך ההשוואה בין האירוע הזה ובין האירוע של 'מסה ומריבה' (שמות י"ז): בספר שמות נאמר כי האל עומד על הצור לפני זקני ישראל בעוד שבספר במדבר אין בכתוב כל עדות לנוכחות האל בצורה בולטת לעין (דוגמת ענן הכבוד). והנה,  כשאומר משה לעם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", העם איננו רואה לפניו את ענן הכבוד, ובכך הוא מוטעה להבין שהנס מבוצע בכוחם של משה ואהרון בלבד, ולא מייפוי הכוח שהם מקבלים מן הקב"ה. גם בפירוש זה עולה הקושי שמשה לבדו אומר את המילה "נוציא", אבל בכל זאת גם אהרון נענש עמו באותה מידה.

      ז.     פרופ' יעקב מילגרום¹⁶ מרחיב את גישתו של רבנו חננאל וסובר כי השימוש במילה "נוציא" מטעה את בני ישראל שחושבים כי הוא מדמה את עצמו ואת אהרון לאלוהים, כלומר שמשה ואהרון פועלים כאן בניגוד למגמה של התורה לבסס את המונותיאיזם כדי לחלץ את בני ישראל מהרקע האלילי שנחשפו אליו בישיבתם במצרים במשך מאות שנים. ולמעשה, מדובר כאן בכוח הדיבור שנתפס כמאגיה, ולא כפעולה של האל. בניגוד לכך, בעבר, כשניגש משה אל פרעה הוא משתמש בשֵם ה' ומבצע ניסים במטהו בשקט מוחלט (בלי התרברבות של "אברה כדברה") על מנת שפרעה ועבדיו ייחסו את ביצוע הנס לכוחו של ה', ולא לכוח שבידי המילים שהושמעו בשילוב השימוש במטה. מילגרום גם טוען כי הדברים שאומר משה אל בני ישראל יחד עם פעולת ההכאה, מוכרים בעולם העתיק ככוחות כישוף של עבודת אלילים. אולם בהסבר הזה ישנו קושי כפול: האחד שאהרון לא משתתף בהכאת הסלע והאחר שהוא כלל לא אומר דברים לבני ישראל.

     ח.     השד"ל (ר' שמואל דוד לוצטו) סובר שהמפרשים העמיסו על משה הרבה מאוד חטאים ולכן הוא נמנע מלחקור ולמצוא פירוש נוסף משלו, מפני שחשש שמא יגלה עליו עוד חטא חדש. בחלוף השנים השד"ל נמצא מחזיק בפירושו של רש"י וכל הקדמונים שקבעו כי באירוע של מי מריבה היה ציווי של האל שידברו אל הסלע והם לא עשו זאת. יתר על כן, השד"ל מעמיק בכיוון הזה של רש"י ומאמץ את דעתו המשכנעת של רבי יצחק ערמה, שמפרש כי היה על משה ואהרון לומר: "כה אמר ה': הסלע! תנה מימיך!", כי לעיני ההמון הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר מההכאה, והיה שם שמים מתקדש יותר.

מעניין לציין כי רוב המפרשים של ימינו סוברים שחטאו של משה אבד (או טושטש) במתכוון מן הטקסט בכדי שלא לפגום במעלתו הגבוהה של מייסד עם ישראל^{17, 18}, וזאת חרף העובדה שמוטיבציה כזאת של טִשטוש אינה הולמת את רוח המקרא, ואין זה המקום לפרט בזה.

4.    "השפעה מטשטשת" שעולה מן ההשוואה בין ההכאה בצור ובין ההכאה בסלע

המאמר הנוכחי גם מבקש להראות כי המוטיבים המשותפים לשני האירועים הללו, שכאמור יוצרים בלבול כפי שאנו מוצאים בכמה מן הפירושים המבארים את מהות ההכאה במטה. מדובר כזכור בשני אירועים רחוקים מאוד זה מזה, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום בו הם מתרחשים. אולם למרות זאת הפרשן רבי יוסף בכור שור טוען כי סיפור המחסור במים במסה ומריבה הוא ממש אותו סיפור שהתורה חוזרת עליו במתכוון במי מריבה. ולשאלה, לשם מה נועדה חזרה זו? הוא משיב: פעם אחת (במסה ומריבה) זה נעשה במסגרת סקירה כללית של נסי המזון במדבר, ופעם שנייה (במי מריבה) במסגרת התיאור הכרונולוגי של קורות בני ישראל במדבר. ואולם, דוחה אִבן עזרא¹⁹ את הפירוש הזה של שור, כי לדעתו מדובר בשני סיפורים שונים מפני שהם מתרחשים במקומות שונים ורחוקים זה מזה, ואומר כך: "במסה ומריבה חנו בני ישראל ברפידים (לאחר שעזבו את חורב) ואילו במי מריבה חנו הם בקדש²⁰ (ככתוב: "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך"²¹)". הרב אלחנן סמט²² שסקר את העניין, הולך באותו כיוון של שור ומפרט בהרחבה את המוטיבים המשותפים לשני הסיפורים שנובעים ממילים וצירופי מילים שחוזרים בשלבים מקבילים בהם, והוא מונה בפנינו שישה כאלה:

א.     בשניהם נמצא תיאור מקום בואם של ישראל, פעם אחת הם מגיעים לרפידים ופעם שנייה לקדש.

ב.      בשניהם נאמר כי לא היו מים ותלונת העם נפתחת במילים: "וירב העם עם משה".

ג.      בשניהם נעשית פנייה של משה אל ה' מחמת יראת העם, פעם אחת בפנייה מילולית ופעם שנייה בנפילה על הפנים.

ד.       בשניהם צווה ה' למשה לקחת את המטה ולהוציא מים לעם, פעם אחת מן הצור ופעם שנייה מן הסלע.

ה.     בשניהם ממלא משה אחר דבר ה', פעם אחת ללא פירוט ופעם שנייה תוך פירוט מעשיו ודבריו של משה.

ו.        בשניהם שם האירוע נקרא על פי סוג המריבה שהיתה בו, פעם אחת "מסה ומריבה" ופעם שנייה "מי מריבה".

הטענה המוצגת בסעיף ד' דלעיל, שאומרת כי בשניהם צווה ה' למשה לקחת את המטה ולהוציא מים, איננה סבירה מפני שהקב"ה אומר בפירוש שהמטה במי מריבה נועד רק להקהיל את העם, ולא נאמר להוציא באמצעותו מים מן הסלע (כפי שהיה במסה ומריבה). ולכן נראה כי הדמיון הזה בין שני הסיפורים הללו יוצר בלבול מסוים ביחס לייעודו של המטה בשני האירועים הללו. השפעה הבלתי מודעת הזאת למעשה גורמת לקשר לא נכון בין התכונה הנסית של הוצאת מים במי מריבה (בקדש) ובין המקרה הקודם של מסה ומריבה (ברפידים). מדובר כאן במעין השוואה אוטומטית שאנו נוטים לעשות בין שתי הפעולות הללו, של הוצאת מים במטה מן הצור ומן הסלע, וגורמת לתופעה שאנו מכנים כאן השם "השפעה מטשטשת".

כפי שראינו עד כה, ריבוי הפירושים באשר לטיבו של החטא שבגינו ניתן העונש במי מריבה מעיד כאלף עדים על עמימותו של אותו החטא. והשאלה המתבקשת כעת, מדוע חטאם של משה ואהרון לא מתברר לעיני הקורא בפסוקים באופן חד וברור? יש לשער כי "ההשפעה מטשטשת" האמורה, שמסיחה את דעתנו ממהותו של החטא, היא הסיבה לכך. העובדה שבמי מריבה מצווה הקב"ה את משה ואהרון לקחת עמם את המטה יוצר קשר אסוציאטיבי בין שני האירועים הללו, ובעיקר מפני שישנם ברקע שלושה אלמנטים משותפים בניהם:

       א.   בשניהם היה מחסור במים במדבר היבש.

       ב.   בשניהם מחזיק משה בידו את המטה.

       ג.   בשניהם הוא מכה באבן הדוממת ומוציא מים.

אם נצא מנקודת הנחה סבירה שמדובר באירועים נפרדים ושונים לגמרי וגם ניקח בחשבון כי במי מריבה ניתנו שתי הוראות עיקריות בלתי תלויות (האחת לקחת את המטה כדי להקהיל את העם; והשנייה לדבר אל הסלע לעיניהם), כי אז די לנו בפשוטם של פסוקים כדי להבין מדוע מבאר רש"י שהחטא הוא בזה שמשה הִכה ולא דיבר אל הסלע. זאת ועוד, בספר דברים¹¹ ניתנות שתי סיבות נוספות לעונש של מי מריבה: האחת- "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והשנייה- "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומשני אלה ברור עוד כי הביטויים הללו "מעלתם" ו- "לא קידשתם" מתייחסים למשה ולאהרון כאחד, והם בוודאי אינם בבחינת אשמה המוטחת כלפי משה בלבד בשל פנייתו (לפני ההכאה) אל בני ישראל במילים "שִמעו נא המורים". טיבו של הביטוי 'לא קידשתם' עוד יתברר בהמשך הדברים, וזאת על מנת להוכיח כי בו, ורק בו, גלומה מהותו של החטא שבגינו ניתן העונש במי מריבה.

5.      פענוח העוגן הסמוי עליו נשען פירושו של רש"י

הפרק בו מתרחש האירוע של מי מריבה מספר בהמשכו על מות אהרון, וגם ניתנת לנו הסיבה למותו במדבר, ככתוב²³: "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי". אם נשווה זאת לנאמר בדברים (לב, נא), כי אז נוכל להבין היטב כי אי-ציות להוראה "ודיברתם", הבוקעת מקולו של הקב"ה באוהל מועד, נחשבת להמרות את פיו ("מְרִיתֶם את פי"). משמעות ההוראה לדבר אל הסלע תדון כעת בהרחבה כדי לברר 'על דרך ההשוואה' את ההבדל בין המילה "לדבר" ובין המילה "לברך". לשם כך, נשים לב לשני המילים הללו הנאמרות באחד הפסוקים שמופיע בתחילת התורה²⁴: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". המילה "ויברך" שמקדימה כאן את המילה "ויקדש", מלמדת בפשטות כי הקב"ה מקדש את היום השביעי בכוחם של המילים (הברכה). מן ההשוואה עם הפסוק הזה ניתן להבין שהקב"ה מצווה את משה ואהרון לגשת אל הסלע ולדבר אליו על מנת להשיג את קידוש ה'. אולם מאחר שלא נעשה הדיבור (הברכה) אל הסלע לעיניהם של בני ישראל, אזי ברור שגם לא מושג כאן הקידוש, ובגלל זה  נאמר למשה ואהרון "לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי". הקידוש (שהיה יכול להיות מושג על ידי הדיבור, "ודברתם") נחוץ היה לשמש במי מריבה תחליף נאות לנוכחות הוויזואלית של הקב"ה שלא היתה במי מריבה. במסה ומריבה פונה כזכור משה לקב"ה בצעקה ממקום פתוח כלשהו ("וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"), ובתגובה לכך אומר לו הקב"ה כי הוא עצמו יהיה נוכח ויזואלית במקום האירוע: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם". לעומת זאת, במי מריבה קורה דבר אחר לגמרי: משה ואהרון מגיעים למקום סגור (לאוהל מועד) ובתוכו הם מקבלים הוראות מהקב"ה כיצד עליהם לפעול אל מול בני ישראל (שממתינים להם בחוץ), ומלבדם איש אינו יודע מה נאמר בתוך האוהל. משה ואהרון נדרשים אם כן לדבר (לברך) כשהם פונים אל מול הסלע (אל פני הסלע, או על הסלע), כשם שנהוג לעשות כאשר למשל מברכים ומקדשים על היין. ברי כי ההוראה לדבר אל הסלע ניתנת על מנת שהעם יבין כי הנס של הוצאת המים במי מריבה נעשה בכוחו של האל עצמו, וזאת מפני שכאמור לא היתה נוכחות ויזואלית של האל (כמו שהיה בצור). הדיבור אל הסלע אם כן היה אמור להבהיר לעם מי בדיוק מחולל את הנס של הוצאת המים, ואילו המטה שלקחו עמם נועד רק להקהיל את העם סביב הסלע, ובוודאי שהמטה לא היה אמור להיות קשור ישירות להוצאת המים מן הסלע, וכמובן שונה מייעודו בהכאת הצור במסה ומריבה). ילקוט ראובני מחדד עוד את ההבדל בין לקיחת המטה בכל אחד משני האירועים הנסיים הללו, ואומר כך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, מיהו קידוש היו צריכים לעשות, האחד שאמר להם ודברתם והוא הכה, ואהרן עומד ורואה, לפי שאותותיו של הקב"ה אינם דומים זה לזה, בתחילה אמר להם והכית בצור ויצאו ממנו מים, ובשנית אמר להם ודברתם אל הסלע, להודיע כוחו וגבורתו של הקב"ה". יוצא אפוא, שלקיחה המטה במקרה הראשון נועדה להכאה בצור כדי להוציא ממנו מים, ואילו במקרה השני הלקיחה נועדה רק להקהיל את העם סביב הסלע כדי שישמעו דברי משה ואהרון  אל הסלע, ובכך יטיב העם להבין שהנס הנובע מכוחו של הקב"ה.

יכול שההכאה בסלע במי מריבה רק מדגישה את היעדר הדיבור הנדרש (היינו הברכה), לא כל שכן ההכאה בו פעמיים. הכתוב אמנם מקצר ולא מפרט מהם הדברים שהיה על משה ואהרון לדבר (לברך) אל הסלע, אך אין כל ספק שהם ידעו היטב מהם הדברים שהיו צריכים להיאמר על ידם, כי אחרת לא ניתן היה להענישם על דבר שלא ידעו. החיזוק לדברים הללו מצוי כאמור בדברי רבי יצחק ערמה שסובר כי היה על משה ואהרון לומר אל מול הסלע דברים שאמורים להיות, פחות או יותר, כך: "כה אמר ה': הסלע! תנה מימיך!". ואולם ראינו, עפ"י הכתוב, שמשה נוהג אחרת כשעמד אל מול העם ואמר להם דברים שברור כי הם אינם נשמעים דברי ברכה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". ולפיכך, משלא נעשה הדיבור המתאים (מילות הברכה בדבר כוחו של ה' לחולל את הנס), לא על ידי משה וגם לא על ידי אהרון, בני ישראל אינם רואים כל סימן שלפיו הם יודעים לזהות בוודאות גמורה מי עומד מאחורי הנס הזה- וזה עניינו המהותי של הכשל במי מריבה.

6.  סיכום

נתבארה כאן לאשורה השורה התחתונה בדברי רש"י שמתמקדת במילה "להקדשני" ואומרת כי העונש שניתן במי מריבה היה רק על שום שלא בוצע הדיבור אל הסלע. כדי לברר את השאלה: מה כל כך חשוב בלדבר אל הסלע (האבן הדוממת)? העלינו כאן טיעון שאומר כי "הדיבור" אל הסלע היה אמור להיות "הברכה" שמחוללת את "הקידוש" (קידוש ה'), והצגנו זאת לפי הנוסחה הפשוטה הבאה: "לא דיברתם"="לא בירכתם"="לא קידשתם", וכפי שעולה מן הפסוק "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". סביר מאוד להניח כי מן הטעם הזה בחר רש"י, בכוונת מכוון, להתמקד דווקא במילה "להקדישני", ובדרך זו הבהרנו שהחטא במי מריבה אינו אלא "חטא היעדר הברכה" - ותו לא! הביאור הזה עולה בקנה אחד עם טענתו של הקב"ה כלפי משה ואהרון על שלא קדשו אותו בפעולה "ודברתם" שלא מומשה. מן הכתוב אכן ברור לגמרי שהם לא דיברו אל הסלע וגם לא קידשו את ה' (לא דיברתם= לא קידשתם). ומן ההשוואה עם הפסוק הנ"ל בבראשית ניתן להבין בפשטות כי הם לא בירכו ולכן לא הושג הקידוש (לא ברכתם= לא קדשתם).

הצגנו במבוא ארבע שאלות, וההסבר שלפנינו משיב במיוחד לשאלה ב' שאומרת: מה ההבדל בין הוצאת מים מן הסלע בדיבור ובין ההוצאה בהכאה, והרי שני אלה הם נס באותה מידה? והנה ברור כעת שהדיבור, שמשמעו הברכה (ובוודאי לא ההכאה, שלא נצטוו בה הפעם), היה אמור להוביל לקידוש, שהיה הכרחי בשל העובדה הברורה שבמי מריבה נעדרה נוכחותו וויזואלית של הקב"ה.

אכן לא השבנו כאן על השאלה, מה גרם למשה ואהרון שלא לקיים את מצוות הקב"ה לדבר אל הסלע? אולם אפשר שהם התבלבלו ולא דיברו אליו מחמת צערם על מותה זה מכבר של אחותם הבכורה מרים, כפי שנלמד מסמיכות הדברים שנאמרו בפתח הפרשה ("וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וגו'). אמנם הכתוב מציין שמשה דיבר סמוך לפני ההכאה ואמר לעם "שמעו נא המורים", אבל בוודאי שאין לראות בדברים הללו דברי ברכה, ולו רק מפני שהם נאמרים אל העם ולא כלפי הסלע, כפי שנצטוו לעשות. אפשרות אחרת, הם התבלבלו מלחץ ההמון עליהם (שממנו "נסו" לאוהל מועד), ודומה שיש בזה מעין חולשה בכושר המנהיגות שלהם, וקשה שדבר זה ייחשב לחטא בסדר גודל של "מירתם את פי", או "לא קדשתם אותי", על אף שנחשפת כאן מידה של חוסר התאמה להמשך ההנהגה. יתר על כן, יש כאלה שסבורים²⁵ כי חטאם של משה ואהרון יסודו בחוסר הבנתם את הדור שלאחר מתן תורה (לאחר 34 שנות נדודים במדבר), מפני הזהות בנושא התלונה שהטעתה אותם לחשוב כאילו מדובר באותו סוג של חוסר אמונה ומרי גם אצל הבנים, ולכן לא עשו כדברי ה' שציווה להוכיח כוחו וגדולתו על ידי הדיבור דווקא. משכך הם נענשו באי הכנסת העם לארץ ישראל והנהגתם בה, ולפי השיטה המקראית "מידה כנגד מידה".

לסיום נזכיר כי משה מאשים את בני ישראל בפרשת "ואתחנן" ואומר להם כי בגללם הושת עליו העונש במי מריבה: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם"²⁵. הדברים הללו מלמדים כי משה חשב לדבר אל הסלע כפי שנצטווה, אבל אולי לחץ ההמון (שלא לומר 'מרי') השכיח ממנו את הציווי. דברים אלה של משה מחזקים עוד את הדעה כי הכשל איננו משום הדברים שהוא אמר לבני ישראל לפני שהכה בסלע ("שמעו נא המורים"), ואפילו אם הם נשמעים מאשימים ולגמרי לא נעימים לאוזן. ראייה נוספת לכך עולה מן הכתוב שאיננו אומר בהמשכו דבר וחצי דבר על דברי משה לבני ישראל לפני ההכאה. מן הראוי לציין, כי הפירושים שמאשימים את משה בהתרברבות כלפי העם (באומרו: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים") קשים במיוחד, מפני שאינם עולים בקנה אחד עם מסירותו הגדולה של משה כלפי צאן מרעיתו, ואף עומדים בסתירה מוחלטת לנאמר במפורש ובצורה גורפת על מידת צניעותו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."²⁶

ביבליוגרפיה

1.    במדבר כ, ח.

2.      במדבר כ, יב.

3.      חיים לשם, ספר העיקרים ד כ"ב, הוצאת דבר, 1967

4.      שיעור דעת, הוצאת נצח, תל אביב תש"ט.

5.      שמות יז א-ז.

6.      במדבר כ, א-יז.

7.      עירובין פ"י ה"ה.

8.      דברים לב, נא.

9.      שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד.

10. הרב אברהם מנחם רפאפורט, פר' חוקת.

11. "מאמר קִדוש השֵם", דפוס ליפסיא 1860.

12. מסכת סנהדרין קיא.

13. שמות ה',כב.

14. ירמיהו כז, יט.

15. מצוטט על ידי הרמב"ן במדבר כ, ח.

16. מילגרום, "כישוף, מונותיאיזם וטעויותיו של משה", תשרי-כסלו תשנ"א, גיליון א קכ"ד, החברה לחקר המקרא בישראל.

17. A.H. NcNelle, Numbers (Cambridge: Univ. of Cambredge, 1911), ad loc.

18. A. Ehrlich, Randglossen zur hebraischen Bibel 7 vols. (Leipzig: J. Hinrichs, 1908-14), ad loc.

19. שמות יט, ב.

20. שמות יז, ו.

21. במדבר כ, טז.

22. פרשת חֻקת מי מריבה ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני).

23. במדבר כ, כד.

24. בראשית ב, ג.

25. שמר אריאלי, פשר חטא משה במי מריבה- במדבר כ' 1 -11 http://meyda.education.gov.il/files/Mazkirut_Pedagogit/tanach/MamarMoshe.pdf

26. דברים א, לז.

27. במדבר יב, ג.