מכת הערוב (מעשר המכות)

מחבר: אלקנה ביליק

שמות ה, טז:

בשדה חמד ו'-ז' תשל"ד

תקציר: המאמר מתחקה אחר הפרושים השונים במדרש, בפרשנות הקלאסית, בפרשנות החדשה ובמילונים של משמעות מכת הערוב.

 עשר המכות, שבהן הכה ה' את המצרים את ארצם ואת מלכם, על סרובו של פרעה לשלח את בני ישראל המשועבדים לו, ידועות לנו מהמסופר בהרחבה בספר שמות ז-יא ומהנרמז בקצרה פעמיים בספר תהלים פרקים ע"ח, ק"ה.

שונות הן המכות זו מזו ומגוונות: מהן טבעיות יותר ומהן ברורות פחות. נחלקו הדעות בטיבן של אחדות מהן; באחת מאלה שמהותן אינה מחוורת נעסוק ברשימתנו - כוונתי למכת הערוב.

מכה זו נזכרת בתורה (ח, ט"ז-כ"ח) שבע פעמים ופעמיים בספר תהלים (ע"ח מ"ה; ק"ה ל"א) כנ"ל, בפרקים המספרים את עזוז ה' ועלילותיו. רוב העוסקים בהסברת מכה זו סוברים שהמדובר הוא בפגע הנגרם על ידי בעלי חיים - התיאור בפרשת וארא מעיד בפירוש על כך, אולם לאילו בעלי חיים נתכוונה התורה - ובעיקבותיה ס' תהלים והגדה של פסח? רבה הערבוביה בהסברת הערוב ובפירוט רוב הדעות נעסוק ברשימתנו זו.

במדרש תהלים המכונה שוחר טוב (בהוצאת באבער) כתוב:

"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר: נעוריתא (נ"א נשריתא - המון נשרים) שלח בהם. ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו. ר' נתן אומר: ערוב - מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים. ר' חמא ור' יהושע תרווייהו אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין ויש אומרים: כמלנית (נ"א סמלנית) שמה, והביא עליהן הקב"ה. רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות. אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם, שנאמר ישלח בהם ערב ולא ערבוביא בלבד, אלא צפרדעים ותשחיתם.

דרשה זו מובאת - בשינויים חשובים - בילקוט שמעוני (המאוחר יותר) לתהלים ע"ח:

ר' יהודה אומר: (פוריתא) (נפרזא) שלח בהם. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (דובין ואריות ונמרים וזאבים מלמעלן) ורבנן אמרינן: מלמעלן ערוב, ברגזין דאות עורבים ועופות. מלמטן דובים ואריות ונמרים וזאבים. רבי חנינא בר פפא ור' סימון תרויהון אמרין מין חיה הוא ושמו פנתרין והביאה הקב"ה עליהם. ר' יאשיהו אומר וכו' אמר ריש לקיש וכו' (כנוסח שבשוחר טוב).

במדרש רבה הקדום מהמדרשים שהזכרנו הובאו גם דרשות אחרות:

"מהיכן בא עליהם? יש אומרים מלמעלה וי"א מלמטה. ור' עקיבא אומר מלמעלן מלמטן... למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים כדי להיות מצירים בהם. לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות - דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין.

 מדרש זה הכריע בין הדעות: ונראין דבריו של רבי יהודה, לפי שבצפרדעים כתוב: וימותו הצפרדעים, לפי שלא היה בהן הנאה בעורותיהם אבל ערוב, שהיה הנאה בעורותיהן, לפיכך לא נשאר בהן אחד, שאילו היו צרעין ויתושין היה להן (להשאר על אדמת מצרים) שיסריחו. הכרעה זו הובאה גם במדרש תנחומא (במהדורת באבער לא נזכר הערוב כלל) ובילקוט שמעוני לפרשת וארא הובאה דרשה נאה:

אמר הקב"ה: יבואו אריות ונחשים ודובים ויפרעו ממצרים שבקשו לאבד אומה המשולה לחיות: גור אריה יהודה, דן גור אריה, יהי דן נחש עלי דרך, בנימין זאב וגו'.

לשיטת ר' יהודה הלכו רוב המתרגמים ופרשני ימי הביניים: יונתן בן עוזיאל: ערבוב חיות ברא;

תרגום ספר תהלים:

עירבוב חיות ברא, עירבובין;

ר' סעדיה גאון: נחש;

רש"י: כל מיני חיות רעות, נחשים ועקרבים;

אבן עזרא: חיות רעות מעורבבות, כגון אריות, זאבים, דובים ונמרים;

רד"ק: הם אספסופי החיות ממינים הרבה;

אהרן הקראי, בעל ספר המבחר; חבור וערוב מכל מין חיה.

וכך קבלו אחדים מהפרשנים החדשים ומחברי המלונים: יסטרוב, קרופניק, אבן שושן, הרטום ואחרים. היו שלא הבהירו בתרגומם את כוונתם; אונקלוס: ערובא; פשיטתא; ערובא דכל גניס (ביוונית מין, משפחה) וגם חלוטא. התרגום השומרוני: ערב; רשב"ם צמצם את היקף הערוב: מיני זאבים.

אכן גם ר' נחמיה לא היה בודד בפירושו והיו שסברו כמוהו בהרבה או במעט, מהם גם מבלי שידעו שהם מכוונים לדעתו ומהם גם לפניו. השבעים תרגמו קינומיה, כלומר זבוב הכלב המוצץ את דם הבקר (פירסט, מנדלקרן ואחרים מביאים גם את תרגומו של עקילס: פאממיה, כלומר כל מיני זבובים). הירונימוס תרגם: זבוב וגם זבוב הבית. גזניוס מסתמך על המלה האכדית אורבתו, שפירושה: אספסוף, שירוץ וגם מנדלקרן (לאחר הביאו את הפירוש המקובל)

וכן בסורית ואשורית אספסוף פרעושים, יתושים ורמשים בכלל (געשמייס). יהושע שטיינברג בעל "משפט האורים" אף הוא סובר כי ערוב הוא "עדת דבורים וזבובי מות" והוא מוסיף כי ה' הידיעה שבמלת הערב מעידה על כך שפגע זה היה ידוע לבני חם. פירסט כותב בסגנונו הקשה והמעורפל: מין חיה עקרבית השורטת וקודרת בעור ולדעת ידידיה האלכסנדרוני מין זבוב בורזת בעור (חיי משה, ח"ב דף ק"א).

מן התופשים מרובה נזכיר את אברבנאל:

"חיות שרצים ונחשים ותולעים מזיקים נושכים וממיתים הנערים וגם בני אדם הגדולים והם באים בערבוביא".

יצחק שמואל ריג'יו (ווין תקפ"א) הרבה לכלול:

"חיות רבות מעורבות ולא היו כולם אריות ונמרים ודובים אלא גם שועלים, ארנבת(!) ושפנים, גם עזים ותישים, גם רמש האדמה, חולד ועכבר וכדומה".

מן האחרונים הביאו את שני הפירושים: גרזובסקי, סגל ואחרים. אברהם כהנא הביא דעות שונות; במלון בן יהודה ההגדרה סתומה: המכה הרביעית מן מכות מצרים ואילו בשולי העמוד באה הערת העורך; כל קדמונינו פירשו: ערבוביא של חיות רעות.

כפי הנראה היו בישראל שתי מסורות על טיבו של הערוב: האחת סיפרה כי המצרים לקו על ידי חיות טורפות (ואולי גם על ידי עופות דורסים: נשרים, דאות וכד'), ואילו המסורת השניה ראתה בערוב שרצי-עוף (חרקים) שה' השליח אותם במצרים העומדים במרדם (הפעל שלח בבנין הפעיל מובא במקרא חמש פעמים בלבד ובכולן יורה על פורעות!). מסורת זו שהעלה לפנינו ר' נחמיה לא נתקבלה על חכמינו ופרשנינו הראשונים, אולם מאחר שגם השבעים קבלוה, היא עברה דרך הוולגטה אל המתרגמים והפרשנים (בגונים ובגוני-גונים דקי הבדל ושוני) וגם מפרשנינו החדשים (כגון של"ג) מצאוה לטובה מזו המקובלת בישראל. וכבר כתב שד"ל לאחר שהביא את רוב הדעות

... "ועקילס ואחריו הירונימוס עירוב של כל מיני זבובים ממינים הרבה והדעת הזאת האחרונה קרובה בעיני כי לא יובן איך תבאנה החיות בבתים ולא יוכל לסגר הפתחים בפניהם".

קאסוטו פירש:

טפילים זעירים כדוגמת הכינים.

י"א כי הכוונה ליתושים למיניהם אשר הטרידו את המצרים, והתרבותם העצומה החשבה לפורענות ומכה קשה. לדעת העוסקים בחי שבמקרא כיהודים כנוצרים - אין הערוב אלא חרקים. טריסטרם ווודס , (Woods) הנוצרים סברו כי המדובר בזבובים מזיקים או בשרצי עוף בכלל ואילו אהרוני (ובעקבותיו מרגולין ובודנהיימר) ראה בערוב את הברחש, מין יתוש זעיר המופיע בקיץ בלהקות בצורת עמוד או ענן בחלל האויר ומטריד את האדם בהיכנסו לתוך נחירי אזניו וגם עיניו (אהרני יכנהו גם בשם ברגז!).

גזרונו של השם "ערב" אף הוא נתפרש בדרכים שונות. הדעת הרווחת היא שהשם נגזר משרש "ערב" בהוראת תערובת. אבן ג'נאח סובר אחרת: ערוב - חיות השדה "ואם כי הוא מיוחס אל ערבה בעבור עמדו שם". לדעת רשב"ם נגזר השם מן ערב "שהזאבים ערוב הוא שהוא הולך בערב" והכוונה למיני זאבים "שדרכם לטרוף בלילות כדכתיב זאת ערבות "זאבי ערב". (יוסף שיינהאך בעל "תולדות הארץ" מסביר את דעת החכם הרואה בערוב פנתורין - על שום שחיה זו היא היענ"ע ("צבוע" היוצאת לטרוף טרפה בשעת ערב וחשכה. אמנן בעמוד רע"א, הרעה קצ"א מכנה שיינהאך בשם "ערוב" את הטאראקאן, הוא התיקן). באנציקלופדיה ביבליקה מעירים שיפ וקוקלי כי אלה שפירשו ערוב - זאב הכלב דימו לראות בשורש "ערב" הוראת יניקה ומציצה (ערוב לחיך) וזבוב הכלב ימוץ ולא ידע שבעה. היה מי שזיהה ערוב עם עורב המשחית בכל שדה זרוע... וכבר הזכרנו את דברי רבי יהושע - העריב עליהם את המאורות...