נס השלו במדבר

(נדפס ללא הערות)

מחבר: יוסף ברסלבסקי

שמות טז, במדבר י-יא

הידעת את הארץ ב' 347-339

תוכן המאמר:
השלוים בחופי הנגב ונס השלו במדבר
בזמן הופעתו - כיצד?
במקום צניחתו - כיצד?
פרטי הסיפור על מתנת השלו והסברם
א. "ואל העם תאמר, התקדשו למחר ואכלתם בשר".
ב." ורוח נסע מאת ה'"
ג. "ויגז שלוים מן הים"
ד. "ויטש על המחנה"
ה. "כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה"
ו." וכאמתים על פני הארץ"
ז. "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו"
ח. "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה"
ט. "לא יום אחד תאכלון... עד חודש ימים"
י. "הבשר עודנו בין שניהם, טרם יכרת ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים".

תקציר: דן בפרטים הקטנים המתארים את ירידת השלו במדבר, ובמהות הנס.

 השלוים בחופי הנגב ונס השלו במדבר

נס השלו חזר ונתרחש במדבר פעמים: פעם במדבר סין, בין אילים ובין סיני (שמות ט"ז), ופעם במדבר פארן (במדבר י'-י"א). את מתנת השלו הראשונה מבליעה התורה בנס המן ואינה מתעכבת אצלה הרבה; ואילו במתנת השלו השניה היא מאריכה בתיאורים חיוניים ופלסטיים, המתבארים יפה לאור ההסתכלות הבלתי אמצעית בירידת השלו בחופי ארצנו.

לכאורה שולל הרקע המציאותי המובהק של הופעת השלו בחופי חצי האי סיני, הנגב ושפלת יהודה הדרומית, את נס השלו במדבר. הרמב"ן בפירושו לתורה חוזר ומדגיש כי בירידת השלו במדבר לא היה משום "חידוש מטבעו של עולם", ועל כל פנים נופלת בעיניו מתנת-השלו לאין ערוך ממתנת-המן.

"והנכון בעיני הוא - אומר הרמב"ן בפירושו לשמות ט"ז, ו' –

כי היה הפלא במן גדול מאד, כי (הרי) השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם (!), אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה"; "והפרשה, שתפרש ותאריך בעניין המן, תקצר בעניין השלו: ויהי ערב ותעל השלו (ותו לא), כי הוא בנוהג שבעולם" (שם, י"ב); "ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר משום חידוש מטבעו של עולם" (במד' י"א, כ')...

מתוך פירושיו ניכר, שידע את דבר בואו של השלו אל חופי ארץ ישראל, ומשום כך מעטה בעיניו דמותה של מתנת השלו במדבר, ברם, אם נתבונן יפה בדברי התורה נמצא כי בירידת השלו במדבר היה בכל זאת משום "חידוש מטבעו של עולם", מהותו של הנס נעוצה לא בעצם ירידתו של השלו, אלא בזמן הופעתו ובמקום צניחתו.

בזמן הופעתו - כיצד?

בפעם הראשונה ירד השלו לאחר "חמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" (שמות ט"ז, א'), היינו לאחר ט"ו לחודש אייר; ובפעם השניה בשנה השניה ליציאת מצרים, לאחר העשרים באייר של אותה שנה, כי בספר במדבר י', י"א-י"ב אנו קוראים:

"ויהי בשנה השנית בחדש השני, בעשרים בחדש... ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, וישכן הענן במדבר פארן";

אולם, המחצית השניה של חודש אייר, ועל אחת כמה חודש סיוון, אינם מועד שהותם הקבוע של השלוים בחופי חצי האי סיני ובמדברותיו. כפי שעמדנו על כך לעיל, חל מועד בואו של השלו מצד הים הגדול בחדשי אלול, תשרי ומרחשוון, ומועד שובו מלב אפריקה בחדשי שבט ואדר, ורק לעתים רחוקות בחודש ניסן.

ירידת השלו במדבר אירעה, אפוא, בשתי הפעמים מחוץ למועד הקבוע מששת ימי בראשית, ובירידה זו שלא בעיתה מהותה הניסית האחת של מתנת השלו.

במקום צניחתו - כיצד?

על מקום ירידתו של השלו בשנה הראשונה ליציאת מצרים אין לומר דברים ברורים: מקומם של מדבר סין, אילים וסיני, מבחינה טופוגרפית-מדעית שנוי במחלוקת ואין לקבלו בוודאות. לא כן מקום ירידתו של השלו בשנה השניה: מדבר פארן, שבו אירע נס השלו בשנה השניה ליציאת מצרים, השתרע לכל הדעות באזור המעבר שבין הנגב ובין חצי האי סיני, מזרחית-דרומית לקדש ברנע (היא סביבת עין קדייראת - עין קדס של ימינו), היינו בריחוק מקום גם מן הים הגדול וגם מים סוף. דרכם של השלוים, הנישאים ברוח מן הים, לצנוח מיוגעים וחסרי אונים על חופיו של הים ממש, ואילו בשנה השניה ליציאת מצרים נשאה רוח הים את השלו על פני מרחק עצום מחופי הימים והורידה אותו בתנופה אחת על מחנה ישראל בלב המדבר.

בירידתו הבלתי אמצעית של השלו בלב מדבר פארן, בכוחה של רוח "נוסעת" מן הים, הרחק מאוד ממקומות צניחתו הקבועים, נעוצה מהותו הניסית השניה של מעשה השלו.

ברם, אם גם נאמר כי במתנת השלו לא היה משום "חידוש מטבעו של עולם", כדעתו של הרמב"ן, והתורה לא נתכוונה לרמוז על שינוי זמן ומקום, הרי גם אז אין סיפור התורה חסר את הגוון "הניסי". השלו ירד פתאום על פי "מאמר", שנתמלא מיד:

"בין הערבים תאכלו בשר" - "ויהי ערב ותעל השלו"... "התקדשו למחר ואכלתם בשר" - "ויקם העם כל היום ההוא... ויאספו את השלו"...

מבחינה זו דומה מעשה השלו למעשה המים במדבר מואב בימי מלחמות יהושפט מלך יהודה, יהורם מלך ישראל ומלך אדום, במלך מואב, שביארנוהו במאמר "כאפיקים בנגב". לאחר שלא היה מים למחנה ולבהמה אשר לרגלי שלושת המלכים מתנבא אלישע:

"לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים",

ואכן,

"ויהי בוקר, כעלות המנחה והנה מים באים מדרך אדום".

לכאורה לא היה בהופעת המים ללא רוח וללא גשם במדבר משום "חידוש מטבעו של עולם", כי הרי חזיון זה חוזר ונשנה שנה שנה במדברות ארץ ישראל ובנגב, אך למעשה היה הנס, לפי רוח המספר, גדול מאוד, כי הוא נתרחש למחרת התנבאותו של הנביא אלישע.

פרטי הסיפור על מתנת השלו והסברם

על הפרטים בספר שמות לא נוכל לעמוד. הם קצרים מדי, אף שונים בתכנם וברוחם מן הפרטים בספר במדבר. בספר שמות כרוכים מתנת השלו ונס-המן יחד והם מצומצמים בגבולות יום אחד: השלו ניתן בערב והמן בבוקר; ואילו לפי ספר במדבר ירד השלו רק לאחר שקצה נפש העם במן, ככתוב: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במד' י"א, ו'). לפי ספר שמות כיסה השלו את המחנה בערב, ואילו מתוך ספר במדבר ניכר, כי השלו התחיל יורד על המחנה באשמורת הבוקר. הבה ונפנה אפוא אל פרטי הדברים בספר במדבר, הטעונים ביאור מיוחד:

א. "ואל העם תאמר, התקדשו למחר ואכלתם בשר".

ירידתו של השלו עטורה כאן בעטרת של גילוי אלוהי מופלא, שיש להתקדש לקראתו. ההתקדשות בתורה משמעותה היטהרות מטומאה (ויקרא י"א, מ"ד); היא טעונה כיבוס בגדים והתרחקות מעל האשה (שמות י"ט, י"ד-ט"ו). היא באה לפני מגע בדברים של פולחן בין אדם למקום (שם, שם), או לפני נסים ונפלאות, ככתוב בספר יהושע ג', ה': "התקדשו, כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות". ואכן, לפי פרטי התיאור שלהלן היה בירידת השלו משום חזיון מופלא ביותר: בדרך הטבע לא היה לאחר העשרים בחודש אייר, כאמור, כל מקום לירידת שלו בלב מדבר פארן. השלוים חזרו מלב אפריקה בחדשי שבט אדר, ולכל המאוחר בחודש ניסן. הם עזבו זה כבר את חופי ארץ ישראל ומצרים, כדי לשוב אל ארצות אירופה הרחוקות אשר מעבר לים, ואף על פי כן מבטיח ה' לבני ישראל בשר של שלוים לא ליום אחד, לא ליומיים, חמשה, עשרה ועשרים יום, אלא "עד חדש ימים", עד אשר יצא מאפם והיה להם לזרא...

ב." ורוח נסע מאת ה'"

תיאור קצר זה הולם יפה את דרך בואו של השלו אל חופי ארץ ישראל ומצרים: כפי שלמדנו לעיל מצפים השלוים לרוח חזקה כי תישאם אל מעבר לים הגדול.

ג. "ויגז שלוים מן הים"

ר' אברהם אבן עזרא מפרש: ויגז - כרת, כמו גזי נזרך (ירמ' ז', כ"ט)... וטעם ויגז, שהיו בשפת הים רבים כחול והנה גזז (!) מהם". וכבר ספרי דברי-רב, פרשת בהעלותך, סי' צ"ז, דורש: "שהיתה (השלו) פורחת כגיזים של צמר". לכאורה הולמים הדרש והפירוש את דרך צניחתם של השלוים בחופי ארץ ישראל ומצרים: מחנות השלוים העצומים הקרבים אל היבשה אינם יורדים בהמוניהם אל החוף, אלא להקות להקות קטנות, 20-30 עוף בכל להקה, כאילו היו "גזוזות" מן המחנה, או כאלו היו "גיזים של צמר"; ברם, המלה "ויגז" נגזרת לא מן השורש "גזז", אלא מן השורש "גוז", שהוראתו "עבר, העביר" משמעותו של "ויגז שלוים מן הים" היא, אפוא: "ויעביר שלוים מן הים".

הים עצמו אינו מכונה כאן בשם. בנס השלו הראשון אין זכר לים ולרוח מן הים, ואף על פי כן סבור יוסף בן מתתיהו, בקד' היהודים ג', א', ה', כי השלו הופיע באותה שנה ממפרץ אילת (עקבה), "המגדל את הציפור הזאת יותר ממקומות אחרים", או "המרבה לגדלו יותר מכל מין אחר"; ואילו בנס השלו השני, שיש בו זכר לים, הוא מבליע את סיפור התורה במשפט קצר וסתמי: "תוך כדי דיבור התמלא המחנה כולו שלו והם סבבוהו ואספוהו" (שם, ג', י"ג), בחלקם מוטעים דברי יוסף בן מתתיהו מעיקרם, כי מפרץ אילת אינו "מגדל" את השלו בכלל, אולם תיאור בואם של השלוים מצד ים סוף מותאם לשובם של השלוים מלב אפריקה בעונת האביב. לבואם של השלוים מצד דרום מזרח מתכוון, כנראה, גם ספר תהילים ע"ח, כ"ו-כ"ח:

"יסע קדים בשמים וינהג בעזו תימן, וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, ויפל בקרב מחנו סביב למשכנותיו, ויאכלו וישבעו מאד ותאוותם יביא להם".

הרוחות "קדים" (מזרח) ו"תימן" (דרום) מתאימים פחות או יותר לכוון בואם של השלוים מצד אפריקה וים סוף.

כיוון בואו של השלו אל מדבר פארן קובע במידה ידועה את מהותו של הנס: אם הגיע השלו מצד ים סוף, ואם נכונה דעת החוקרים האומרת, כי עופות אלה ישובו מלב אפריקה בחדשי שבט ניסן בלהקות זעירות, ואפילו ביחידות ובבדידות, הרי היה בהופעת השלו בחודש אייר, כחודש לאחר מועד שובו המאוחר והנדיר ביותר, במספרים "אסטרונומיים", משום חזיון טבע מופלא ומתמיה את העברי הקדמון; ואם הגיע השלו מצד הים הגדול, לאחר שעזב בחדשי אדר וניסן את חופי חצי האי סיני לשוב אל ארצות אירופה, הרי היה בחזרתו משום חזיון טבע מופלא ומתמיה לא פחות מן החזיון הראשון.

לי נראה, כי התורה נתכוונה לבואו של השלו מצד הים הגדול. אלמלי נתכוונה לים סוף, כי אז היתה מכנה אותו בשם, ואילו ים התיכון היה ידוע לעברי הקדמון יפה ועל כן לא נזקקה להגדרת שמו. על כל פנים תיאור בואו של השלו שאול מהופעתו מצד ים התיכון, כי אותה ראו תושבי עמק החוף של ארץ ישראל ומצרים שנה שנה, ואילו חופי ים סוף ספק אם היו מיושבים בכלל וספק אם עסקו שם בציד השלוים.

ד. "ויטש על המחנה"

הוראת השורש נטש הוא: השליך לארץ, פזר ועזוב; ואכן, השלו בצניחתו בחופי ארץ ישראל ומצרים כאילו יושלך לארץ מגבוה. בשעת נפילתו לא יראה לפעמים כל סמני תנועה וחיים, עד אם נח מעמל מעופו המיגע והחליף כוח.

ה. "כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה"

עד עשרות השנים האחרונות היה השלו יורד בחופי ארץ ישראל ומצרים במיליונים וניצוד לאורך ק"מ רבים, ורק הצייד הגובר והולך לשם יצוא העופות המשובחים האלה לארצות אירופה גרם לירידת מספרו. על כל פנים לפני אלפי שנים היה מספרו רב ועצום מאשר בזמננו, על כן חי, פלסטי ונאמן למציאות, הוא תיאור התפשטותו העצומה מסביב למחנה ישראל במדבר "כדרך יום כה וכדרך יום כה".

ו." וכאמתים על פני הארץ"

לפי הפשט מבקשת התורה לאמור, כי השלו העצום במספרו נתגבב בשעת צניחתו ועזרם בגובה שתי אמות, ורק משום כך היה הממעיט מקרב ששים ריבוא יוצאי מצרים יכול לאסוף "עשרה חמרים"; אולם לפי תרגומו של יונתן בן עוזיאל התעופף השלו בשעת ירידתו בגובה שתי אמות מעל פני הארץ, למען ייקל על העם לאספו: ובגובה שתי אמות היה (השלו) פורח על פני הארץ והיו (בני ישראל) מהלכים בהם עד טבורם, כדי שלא יתייגעו בזמן כינוסם" ("וכרום תרתין אמין הוה פרח על אנפי ארעה, והווין מהלכין בהון עד פרתהון, מטול דלא ילעון בזמן מכנשהון יתהון")... ברוח זו דורשים גם חז"ל:

"וכאמתים על פני הארץ - מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות, כדי שלא יהיו מצטערים עליה בשעת לקיטתה" (ספרי דבי-רב, במדבר, פרשת בהעלותך, סי' צ"ז);

"שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ, שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל מדבר שאין בו צער, מלבו ולמטה שתי אמות ומלבו ולמעלה אמה אחת" (מכילתא דרשב"י לשמות, פרשת בשלח, ט"ז, י"ג...

ואף הירונימוס, מאבות הכנסייה הנוצרית המאה הד' לספיה"נ ומתרגם התורה ללטינית ("וולגאטה"), שלמד תורה מפי חכמים יהודים בארץ ישראל וקלט מהם גם דברי דרש שונים, מתרגם את הפסקה "וכאמתים על פני הארץ ": in aere duobus cubitis altitudine super teettam volbntque כלומר: "ופרחו באוויר ברום שתי אמות מעל הארץ".

דעתם של קדמונינו על הפסקה "וכאמתים על פני הארץ" מיוסדת כנראה על מראה השלוים בשעת צניחתם. כפי שעמדנו על כך לעיל ידעו הקדמונים, כי השלו מתייגע מאוד במעופו ועל כן "דרכו לרחף בקרבת האדמה יותר מעופות אחרים" (קדמ' היה' ג', א' ה'); בצניחתו ביבשת החוף הוא כמעט נוגע בגלי הים, מרחף "כאמתים על פני הארץ" ונתקע ברשתות הזקופות לקראתו עוד קודם שנגעו כפות רגליו באדמה, דברי המכילתא דרשב"י: "שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ, שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל מדבר אין בו צער, מלבו ולמטה שתי אמות ומלבו ולמעלה אמה אחת". וודאי שהם שאולים ממראה ציד השלוים ברשתות הגבוהות. אכן, ציידי השלוים, פעמים שהם נוטלים את השלוים הנלכדים מתחתית הרשת, היינו "מלבם ולמטה שתי אמות", ופעמים מראש הרשת, היינו "מלבם ולמעלה אמה אחת"... רשת השלוים בציורי מצרים הקדמונה, המתוארת כשהיא גדולה, זקופה וגבוהה פי שנים מקומת אדם, מוכיחה כי עוד בימי קדם התאים האדם את קומת הרשת לדרכו של השלו לרחף "כאמתים על פני הארץ".

ז. "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו"

מן הפסקה הזאת ומן הצו "התקדשו למחר ואכלתם בשר" הנ"ל, ניכר שהשלו התחיל יורד בתחילת יום המחרת, היינו באשמורת הבוקר, והרי לפנינו פרט ההולם אף הוא את דרך צניחתו של השלו בחופי ארץ ישראל ומצרים, ואת זמן לכידתו ולקיטתו.

ח. "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה"

חז"ל דורשים:

"וישחטו להם שחוט סביבות המחנה"; "תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: אל תיקרי שטוח אלא שחוט, מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה" (יומא ע"ה, ע"ב);

וכן אומר גם רבי יהודה:

"אל תהי קורא וישטחו אלא וישחטו, מלמד שטעונים שחיטה" (ספרי דבי-רב, במדבר, פרשת בהעלותך, סי' צ"ז).

הדרש הוא וודאי עתיק ימים ביותר, על כל פנים, כבר "תרגום השבעים" היווני לתורה גורס "וישחטו" תחת "וישטחו"; ברם, בתלמוד ובמדרש, חוזרת גם דעה אחרת, שאינה פוגעת בכתיב המסורתי, והיא הולמת יפה את פשוטו של המקרא:

"וישטחו להם שטוח - מלמד שהיתה (השלו) עשויה משטיחים משטיחים סביבות המחנה" (יומא שם; ספרי, שם),

כלומר: מקומות שיטוח ויבוש בשמש. הירונימוס מתרגם את פסקה זו: "הם יבשו אותם סביבות המחנה".

לדברי ארמן ורנקה היו המצרים הקדמונים משמרים את ציד העופות במלח. ההיסטוריון היווני הירודוטוס, שביקר את מצרים במאה החמישית לפני ספיה"נ, מספר כי המצרים יאכלו את בשר השלוים כשהוא נא וכבוש במלח. על המלחת שלוים ושימורם מדבר גם הגיאוגרף דיודורוס, שחי כאמור בסוף ימי הבית השני, וכן חוזר ומעיד על כך הגיאוגרף הערבי אל מוהלבי הנ"ל, המובא בספרו של יאקות. לדבריו יאכלו התושבים בחופי חצי האי סיני את השלו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח. בנס השלו במדבר אין זכר לשימוש במלח, אולם משמעות הפסקה "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה" היא וודאי: וישטחו את השלו בשמש, כדי לייבשו ולשמרו לימים הבאים.

ט. "לא יום אחד תאכלון... עד חודש ימים"

הבטחה זו ניתנת להתפרש בשתי פנים: א. השלו ירד יום יום, וכך במשך חודש ימים. ב. הוא ירד בבת אחת ויספק להם לישראל בשר לחודש תמים. ברם, העם לא האמין להבטחת ה' בשני מובניה, ועל כן: "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו, הממעיט עשרה חמרים, וישטחו לשם שטוח סביבות המחנה", והעונש בא מיד.

י. "הבשר עודנו בין שניהם, טרם יכרת ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים".

מה היתה המכה אשר הוכה העם לא פורש בתורה. ספרי דבי-רב, פרשת בהעלותך, סי' צ"ז,

דורש:

"יש אומרים שהרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה",

כלומר בני ישראל במדבר נהרגו גם ממהלומות העופות הרבים והעצומים שנפלו על ראשם, וגם מאכילת בשרו של השלו, אולם מן המהלומות יותר מאשר מן האכילה... הדרש על ה"הרג" הרב תחת מטר השלוים מיוסד, כנראה, על הפסקה: "ויך (!) בהם מכה (!) רבה מאוד", אך התורה נתכוונה וודאי למכת אפידמיה, שפשטה בעם מיד לאחר אכילת הבשר הרב.

כבר המפרש קנובל אסף בשנת 1861 פרטים שונים מספרי קדמונים (אריסטוטלס, פליניוס ועוד), המעידים כי מזונותיו של השלו עושים לפעמים את בשרו גורם לעווית מעיים וסחרחורת. לדברי פליניוס ירחיק האדם לפעמים את בשר השלו מעל שולחנו, כי העוף מתכלכל גם מזרעוניהם של צמחי רעל שונים. לדברי הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי ("הירושלמי") הנ"ל, מצוי באל פרמה במצרים השלו הקרוי "סומאן", וכל האוכל ממנו חולה ואבריו מתקשים, ולפי הגיאוגרף הערבי קזוויני מתפרנסים השלוים מצמחי רעל (האם שאל את דבריו ממקור עתיק?). עלינו, אפוא, לסכם את דברינו ולאמור: בין היו השלוים במדבר פארן שמנים כבעת בואם מעבר לים התיכון ובין היו כחושים ובלתי טעימים לכך כבעת שובם מאפריקה - "המכה הרבה מאוד", אשר הוכה "העם המתאווים" ניתנת להתבאר כאפידמיה, שנתחוללה לאחר אכילת בשר שלוים נגוע.

הנה ניסינו, אפוא, לבאר את דברי התורה כפשוטם וליישבם עם ההסתכלות הבלתי אמצעית של זמננו. תבוא נא הבחינה הנוספת ותפיץ אור יתר על הרקע המציאותי של פרשת השלו במדבר ועל מהותו של הנס כפי שהיא משתקפת בתורה.