לסגנון הנבואה

מחבר: שמואל הכהן

המעיין, 1996

תקציר: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". על יסוד גישה זו ניתן להבין את הגיוון הסגנוני בנבואה. יש נבואות הכתובות בתנ"ך בצורה שנאמרו לנביא. מאפיין אותן הלשון "כה אמר ה'", או "נאם ה'". יש נבואות שנוסחו ע"י הנביאים: אמירות אישיות, סיפורי מעשה, משפטי רקע וקישור.

מילות מפתח: עמוס, יחזקאל, זכריה, ירמיהו, ישעיהו, הושע, נבואה

 כיצד נביאי ישראל מסרו - לציבור או ליחידים שהם נשלחו אליהם - את הנבואות שהם קיבלו מאת ה'? האם הנביא מסר את תוכן דבר ה' בלבד, על פי ניסוחו הוא, או שגם לשון הנבואה - בה הוא השמיע את דבר ה' ואח"כ כתבה על ספר - היא דבר ה' במדויק, בבחינת "הדבר אשר ישים אלוקים בפי - אתו אדבר" (במדבר כ"ב, לח)?¹

בפתח דברינו נבדיל בין משפטי קישור ורקע הבאים בספרי הנביאים, בראשי הנבואה או במהלכה, לבין דברי נבואה מהותיים, שסימנם "כה אמר ה'", "נאם ה'" וכד'.

לסוג הראשון שייכות כותרות כגון:

"דברי עמוס אשר-היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על-ישראל בימי עזיה וגו'" (בפתיחת ספר עמוס),

או

"ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך-הגולה על-נהר-כבר..." (בפתיחת ספר יחזקאל)² וכיו"ב,

או מסירת דברים במהלך הנבואה, כמו:

"ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל-אשר-ציווה ה' לדבר ...ויתפשו אתו הכוהנים והנביאים וכל-העם לאמר: מות תמות" (ירמיהו כ"ו, ח),

או

"ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך... וישלח בית-אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה'" (זכריה ז', א-ב) וכיו"ב,

ובוודאי דברי תפילה אישיים של הנביאים, בהם הנביאים פנו אל ה' ולא ה' הוא שדיבר אליהם, כמו:

"צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך..." (ירמי' י"ב, א),

או

"אוי-לי אמי כי ילדתני..." (שם, ט"ו, י) וכיו"ב.

כל הניסוחים האלה הם של הנביא או של עורכיהם של ספרי הנבואה, בין אם הנביא הוא שערך את ספרו, ובין אם הספר נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה או עורכים אחרים³.

פועל יוצא מן השאלה שהצבנו לעיל,
האם רשאי הנביא למסור את הנבואה שקיבל מאת ה' בלשונו הוא, או שהוא מחויב למסור את הדברים מילה במילה כפי שהוא קיבלה - היא השאלה אם ניתן לגלות על סמך סגנונו של הנביא קווים המאפיינים את הנביא ואת תכונותיו.

האם היה הנביא עצמאי בברירת סגנון נבואתו, או שהוא היה כבול בלשון הנבואה, שגם אותה הוא קיבל מאת ה', ובה מסר את נבואתו לקהל שומעיו.

מכללם הנודע של חז"ל

"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פ"ט ע"א),

משתמע לכאורה שכל נביא מתייחד בסגנון דיבורו האישי. אין סגנונו של ישעיהו כסגנונו של יחזקאל ואין סגנון נבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, כסגנונם של הושע ועמוס מראשוני הנביאים⁴.

סימוכין לכך שסגנונו של הנביא עשוי להיות ממאפייני אישיותו והוא שייך לכישוריו האישיים, מצויים לכאורה בדברי ישעיהו בדברו על עצמו:

"ה' אלוקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את-יעף דבר" (ישעיה נ', ד),

דברים שרד"ק פירשם כך:

"שתיקן לשוני לדבר צחות מהרה, כאדם הרגיל בדבר...".

הנצי"ב (בפי' 'עמק הנצי"ב' לספרי במדבר פ' מטות פיס' א) פירש את דברי ישעיהו אלה באופן שונה:

"גם זה היה נבואה ממש, ור"ל שכוח נבואתו היה ב'לשון למודים'".

לדעת הנצי"ב אף סגנונו המליצי של ישעיהו לא היה סגנונו האישי, אלא גם הוא הוענק לו מאת ה'.

חז"ל עמדו על המיוחד שבסגנונו של ישעיהו, ואמרו:

"...שכל הנביאים מתנבאין נבואות פשוטות אבל אַת (=ישעיהו) מתנבא נבואות כפולות: 'עורי עורי' (ישעיה נ"א, ט), 'התעוררי התעוררי' (שם, שם יז), 'שוש אשיש' (שם, ס"א, י), 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' (שם, נ"א, יב), 'נחמו נחמו' (שם, מ', א)" (פסיקתא דרב כהנא לשבת נחמו ובמדרשים אחרים דומים).

במדרש זה צוינה ההכפלה של מילים (כמו "נחמו נחמו", "עורי עורי" וכד') ע"י הנביא, דבר שהוא מתחום המליצה השירית. יתירה מזאת מצאנו במדרש אחר, שם יש התייחסות גם לברירת הסגנון, לשימוש בביטוי מעודן יותר אצל נביא אחד בהשוואה לביטוי קשה יותר אצל נביאים אחרים:

"כל הנביאים שהיכו (=בלשונם) את ישראל - היכום בנפילה:
ירמיה אמר 'לכן יהיה דרכם להם... ידחו ונפלו בה' (ירמי' כ"ג, יב).
עמוס אמר: נפלה לא-תוסיף קום' (עמוס ה', ב),
אבל הושע לא עשאה אלא מתקלת (=לשון תקלה), שנא' 'כי כשלת בעונך' (הושע י"ד, ב')" (פסיקתא רבתי פרשה מ"ד 'שובה ישראל').

באותו מקור מדרשי עמדו חז"ל על קשר הדוק בין מידותיו האישיות של הנביא לבין סגנון דיבורו הנבואי. במדרש זה התייחסו למידותיהם של שני נביאים:

"אומרים על הושע ועל אליהו שאכזריים היו",

והדגימו את מידת האכזריות של הושע בדברי נבואתו:

'תן-להם ה' מה-תיתן, תן-להם רחם משכיל ושדים צמקים' (הושע ט', יד).

אף שבהמשך המדרש הסבירו שהושע

"ברחמים אמר כך... שלא דומה צערו של קטן לצערו של גדול" -

בין כך ובין כך, אם הושע היה "אכזר" כפי שניתן להתרשם מן הסגנון הקשה של נבואתו, או ש"ברחמים" אמר נבואה זו, נראה בעליל מדברי המדרש, שבעת שהנביא בורר לו את סגנון נבואתו הוא מפעיל את שיקוליו האישיים הנובעים מאופיו.

גם הרמב"ם בדבריו על הסגנון הנבואי (ב"מורה הנבוכים" חלק שני פרק כ"ט) עמד על ייחודו של כל נביא בברירת סגנון דבריו:

"ודע כי לכל נביא ביטויים מסוימים מיוחדים לו, כאילו הם שפת אותו האיש - כך מבטאהו (=כך הנביא מבטא את -) החזון המיוחד לו, למי שמבינו" (בתרגומו של ר"י קאפח).

ר' אשר קרשקש באר את דברי הרמב"ם האלה כך:

"שיש יתרון בין האישים בדיבורם ובעניין מליצתם, מהם שכל דבריו צחים וערבים, והם בתכלית הסדר והתיקון, ויש אישים שהם למטה מזה בסדר דיבורם ובצחות מליצתם, והם בזה מתחלפים חילוף רב. ואמר שכן תבואהו הנבואה לדבר כפי הרגל לשונו בצחות המליצה וערבותה".

את ריבויי ה"כתיב והקרי" שבנבואות ירמיהו, בהשוואה לשאר כתבי הקודש, תלה ר"י אברבנאל בגילו הצעיר של הנביא ("נער אנכי"), שבגינו "לא למד בדקדוק הלשון ובסדר הכתיבה כראוי" (מדברי הקדמתו לספר ירמיהו)⁵. אף שהמלבי"ם נהג בפרשנותו ללכת בד"כ בדרכו של ר"י אברבנאל, כאן הוא יצא בתוקף נגד דבריו אלה של אברבנאל והביע את דעתו:

"כי גם הלשון בו דיבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המילות שבהם כתב את הדברים על ספר, לא המציא [הנביא] משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעֵטו ברוח ה' עליו, הוא שם את דבריו על לשונו ויאמר: כה תדבר וכה תכתוב בעט קודש, לא תגרע ולא תוסיף. ...שאם תחשוב כי תצויר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו, הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקודש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה וליישר עיוות הלשון, ויהיו ספרי הקודש כעיר פרוצה אין חומה... ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזניים? ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו - כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד..."⁶ (מתוך הקדמת המלבי"ם לספר ירמיהו).

לעומת דעתו הנחרצת של המלבי"ם, שגם "יופי השיר והמליצה וגם פרטי המילות", שבהם הנביא הביע את נבואתו - הושמו בפי הנביא ע"י הקב"ה, ראינו מדרשי חז"ל ואת דברי הרמב"ם שמהם עולה ברור שלכל נביא היה סגנון אישי משלו, סגנון הנובע מאישיותו המיוחדת, ודברי נבואתו לא היו רק דברים שהושמו בפי הנביא מבלי שתהיה לנביא יכולת לנסחם.

אמנם מקובלים עלינו דברי המלבי"ם, שאחרי שנערכו ונסדרו כתבי הקודש ע"י אנשי כנסת הגדולה, ואחרי שהדברים נבדקו והוגהו ע"י בעלי המסורה, אין להוסיף ואין לגרוע מהם (על פי שיקול דעתנו) - אף לא אות אחת. אולם גישתו של המלבי"ם ביחס למליצה הנבואית ולברירת מלותיה של הנבואה, שלפי דעתו גם הם הארה אלוקית, היא רק אחת מן הגישות, וכפי שראינו נחלקו עליה רבים⁷.

הרב י"א וולף הביא בספרו "נביאי אמת"⁸ דברים בשם חותנו הרב א"י קליין, על סגנון הנבואה. לפי דעת הרב קליין הנביא רשאי לברור לו סגנון אישי להבעת נבואתו.

לצורך הוכחת הנחה זו, העלה הרב קליין את ה"קל וחומר" שנשא חנניה בן עזור, הנביא מגבעון⁹:

מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקב"ה 'הנני שבר את קשת עילם' (ירמיה מ"ט, לה), כשדים [שבאו להחריב את ביתנו ולהגלותנו מארצנו] - על אחת כמה וכמה! ניבא מדעתו: 'כה אמר ה' ...שברתי את על מלך בבל...' (שם, כ"ח, ב).

מעניין זה מסיק הרב וולף:

"אם אפילו מסקנה הגיונית מותר לו להסיק מתוך הנבואה¹⁰, קל וחומר שמותר לו לבחור במילים משלו".

הרב א' וולף מביא גם דברים בשם ה"חזון איש"¹¹, שלא ייתכן ששני נביאים יבחרו במקרה באותו סגנון נבואי, כי כמו שפרצופיהם של בני אדם אינם דומים זה לזה ודעותיהם אינן דומות זו לזו, כך גם לא ינסחו שני נביאים את נבואותיהם בסגנון זהה ממש. הרב וולף הרחיב דברים אלה וקבע:

"לפי גדולתו של אדם - עצמיותו; ולפי עצמיותו של האדם - סגנונו ודיבורו. ומכיוון שאין הנבואה שורה אלא על חכם ובעל שאר מידות, אם כן יש לו עצמיות בישותו וכמו כן בסגנונו. על כן לא ייתכן ששני נביאים יבחרו באותו סגנון. גם במקרים שה' נתן לנביא את המילים בפיו, כמו שאמר דויד: "ומלתו על לשוני" (שמואל-ב כ"ג, ב) - אין ה' שם בפי שני נביאים אותן המילים"¹².

מדברי הרב וולף "גם במקרה שה' נתן לנביא את המילים בפיו" - ניתן לשמוע הסתייגות ממה שרבים חושבים שה' שם בפי הנביא דברים מסוימים גם מבחינת הלשון והסגנון. אכן יש והנבואה נמסרת לנביא באופן מילולי ("שה' נתן לנביא את המילים בפיו"), אך יש שהנביא רשאי לנסח בלשונו ובסגנונו את הנבואה שקיבל. דברי דויד "ומלתו על לשוני" (שם) אין משמעם בהכרח (כדעת המלבי"ם ופרשנים נוספים) שהקב"ה שם בפי דויד את המילים. אפשר לפרש את כוונת הניב הזה שדויד אומר על עצמו שזכה ברוח הקודש, בהתאם להסבר של הרמב"ם, שהסביר את הניב

"ומלתו על לשוני" בהקשרו, בהקשר ל"רוח ה' דבר בי": "...רוח הקודש... שהיא דובבה אותם (=את האישים שזכו לרוה"ק) בדברים אלה" ("מורה הנבוכים", חלק ב' פרק מ"ה),

וכפי שהרמב"ם תאר את המצב הזה:

"שירגיש האדם כאילו דבר מה חל בו ורוח אחר עבר עליו שמדובבו. ואז ידבר בדברי חכמה או תהילה... וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל" (מו"נ שם, בתרגומו של ר"י קאפח).

מדברי הרב וולף עולה שסגנונו של הנביא הוא ביטוי ל"עצמיותו", אך לדברים אלה - שאני נוטה לאמצם עקרונית - אני מציע להוסיף סייג ביחס לסוג מסוים של נבואות, שמסגרתן עשויה להורות שנבואות אלו הן דבר ה' במדויק, מילה במילה, ולנביא לא היה חלק בניסוחן. נבואות כאלו עשויות להיות הנבואות שבראשן נאמר: "כה אמר ה'" (כגון יר' ב', א ובמקומות רבים מאד בנבואה)¹³ ונבואות המסתיימות ב"נאם ה'"¹⁴.

המחלוקת בשאלה: מה נותן הקב"ה בפי הנביא - האם רק את מסר הנבואה ורעיונה, והנביא הוא שמסגנן את הדברים בסגנונו האישי, או שגם לשון הנבואה וסגנונה ניתנים בפי הנביא - קשורה גם בהבנת הכתוב, "ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו" (דברים י"ח, יח), דברים האמורים ביחס לכל הנביאים שעתידים לקום אחרי משה רבנו.

מפשוטו של מקרא "ונתתי דברי בפיו" יש לכאורה סיוע לדרך השנייה, כי הדברים מזכירים את דברי בלעם: "הדבר אשר ישים אלוקים בפי אתו אדבר" (במדבר כ"ב, לח), שביקש להדגיש בדברים אלה שאין לו שליטה על מוצא פיו משום שדברי הנבואה הושמו בפיו שלא ברצונו, ללא מעורבתו האישית, והוא מוציאם מפיו מבלי שידע מה יאמר. דמיון הלשונות בין האמור בפ' שופטים על הנביא הישראלי לבין דברי בלעם, מטה את הכף לדעה שכל דברי הנביא, תוכנם ולבושם, תוכם כברם, הכל מקורו בקב"ה.

ואולם מלשון ה"ספרי" לפ' שופטים, נשמעים דברים שונים, דברים שיש בהם סיוע לדרך הראשונה. ואלה דברי ה"ספרי" (על פי מהד' פינקלשטיין, מהדורה חדשה: ניו יורק, תשכ"ט, פיסקא קע"ו):

"...דבר אחר: 'ונתתי דברי בפיו': מיכן ואילך הוי יודע היאך רוח הקדש ניתנת בפי הנביאים". על סמך דברים אלה ב"ספרי", פרש רד"צ הופמן את האמור בפ' שופטים "ונתתי דברי בפיו" באופן זה: הקב"ה הבטיחנו שהוא ייתן את דבריו, היינו את רוחו בפי הנביאים...", ודוק: "את רוחו" - רוח הקודש, שהיא סגולתו ויכולתו של הנביא לנבא, אך לא את מילות הנבואה¹⁵.

בניגוד לפירוש זה של ההיגד האלוקי "ונתתי דברי בפיו", פרש הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" לדברים שם: "גוף דבר הנבואה בלי שינוי", כלומר שה' נותן לנביא לא רק את תוכן הנבואה ("נשמתה") אלא גם את "גוף דבר הנבואה": לשונה וסגנונה (כשיטת הנצי"ב בפירושו "עמק הנצי"ב" שהבאנו לעיל בהערה 31).

במסכת הנבואה קיימת תופעה של "העתקת" נבואה של נביא אחד מזולתו, כפי שהדבר בולט בחזון על הר בית ה', בנבואותיהם של ישעיה ומיכה. החזון הזה בא אצל שני הנביאים האלה בצורה כמעט זהה: בישעיה פ"ב פס' ב-ד ובמיכה פ"ד פס' א-ג¹⁶. הכפלה כזו של נבואת אמת על ידי שני נביאים המביאים את הנבואה בצורה כמעט זהה, לא רק בתוכנה אלא גם בלשונה, קשה לבאר לאור הכלל ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". ר"י אברבנאל נדרש לתופעה זו בפירושו לישעיה פרק ב', וכתב:

"הנבואה הזאת ישעיהו ניבא אותה ראשונה, וזהו שנאמר כאן (=בכותרת לפרק ב'): 'הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ', כי הוא היה באמת החוזה אותה. ואמנם מיכה, כשראה עניינה וכללותה בנבואתו מאת ה', סיפרה באותם הדברים עצמם שסיפר אותה ישעיהו. ולפי זה: עניין הנבואה השיג מיכה מהי"ת, וסגנון הדברים לקח מדברי ישעיהו. ולכן לא נאמר בה במיכה: 'כה אמר ה'' ולא 'דבר ה' אשר היה אל מיכה' כמו שנאמר בשאר נבואותיו¹⁷, לפי שהדיבור הזה בראשונה בא אל ישעיהו מאת ה' ולא למיכה, כי הוא (=מיכה) לקח אותו מדברי ישעיהו, ולכן עשה בה בלבד תוספת ביאור...".

ר"י אברבנאל מקביל תופעה זו של "העתקת" סגנון נבואי, שנביא אחד מעתיק מחברו, לדברי דויד במזמור קל"ה בתהלים¹⁸, דברים שהועתקו מילה במילה מלשונו של אדון הנביאים:

- "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים ל"ב, לו) -
"כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (תהילים קל"ה, יד)

הפסוק "כי ידין ה' עמו" בשירת "האזינו" (שדויד "העתיקו" למזמורו בספר תהלים), הוא חלק מ"אלה הדברים אשר דבר משה", אשר "משה מפי עצמו אמרם"¹⁹ ואין פסוק זה כמו פסוקים בארבעת החומשים הראשונים של התורה, שנאמרו למשה מפי הגבורה ו"שכינה מדברת מתוך גרונו"²⁰. אולי אפשר להסיק ממעלתו הנבואית המיוחדת הזו של משה רבנו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו", שזו הייתה רק מעלתו של משה "איש האלוקים", שלא קם בישראל כמוהו, אך שאר הנביאים השמיעו את הנבואה שזכו לה גם בסגנונם שלהם²¹.

מקובלת עלינו דרכם הפרשנית של הפרשנים הצרפתיים²² ביחס לשם "נביא", שהם גוזרים אותו מ"ניב שפתים", שכן עיקרו של הנביא הוא פיו²³, שממנו יוצאים דברי ה'. הרב יוסף קרליבך הי"ד כתב²⁴ שהמיוחד המאפיין את הנביא הוא שפתו, סגנונו האישי ודרך הבעתו האינדיבידואלית. הנבואה הינה צו הבא מלמעלה בצירוף הבעה אישית ביותר של הנאמר לו. - שני קצוות חברו אפוא יחדיו: המקור האלוקי של הנבואה, שלנביא אין חלק בו, מכאן, ומאידך גיסא כישוריו האישיים של הנביא להביע את הרעיונות הא-לוהיים בשפתו האנושית.

ואולם, כפי שציינו לעיל, אין לכלול בכלל זה, שלכל נביא שמורה הזכות להביע את הנבואה שהוא מקבל בסגנונו האישי, את כל סוגי הנבואה כמו גם אלו הפותחות ב"כה אמר ה'"²⁵.

הסיפורים בספרי "הנביאים הראשונים"²⁶ הם אכן רובם ככולם פרי הבעתו הסגנונית האישית של הנביא שכתבם²⁷, ומכאן השוני בסגנונו של ספר יהושע בהשוואה לסגנון ספר מלכים, או השוני בסגנונו של ספר שמואל בהשוואה לסגנונו של ספר יונה וכד'.

סגנון תפילותיו של ירמיהו בפרק י"א שבספרו, פס' כ, או שם בפרק ט"ו, טו-יח, שונה מסגנון תפילותיו של יונה, וניכרת הבעתו העצמית המיוחדת של כל מתפלל. מעמדם ועיסוקיהם של הנביאים השונים, זה של "הבוקר ובולס שקמים" (על פי עמוס ז', יד), זה של הנביא הקרוב לבית המלוכה בירושלים בהשוואה לרעהו שמוצאו מענתות, הכפר הסמוך למדבר יהודה²⁸ והבדלים שונים אחרים, כל אלה השפיעו על עולם הדימויים שלהם ועל ברירת סגנונות נבואתם.

ואולם, יש ובמסגרת הנבואה באו דימויים ומשלים שלנביא לא היה חלק בברירתם, כי הללו נמסרו לנביא עם מקור הנבואה. לסוג זה שייכים ככל הנראה דימויי הבורא, כמו למשל אלה שבנבואת הושע:

"ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה" (הושע ה', יב),
"כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה, אני אני אטרף..." (שם, יד).

שנבואה זו מדברי ה' היא מבלי שלנביא היה חלק בניסוחה, ניתן להוכיח מהמשכה, שם באה הקביעה: "אלך אשובה אל מקומי..." (שם, טו). אלה דברי ה', שהנביא לא יכול היה לנסחם בלשונו, בניגוד לקריאה הנבואית בראש הפרק הבא: "לכו ונשובה אל ה'!..." (שם, ו', א). גם דימויים נוספים בנבואת הושע, כמו:

"ואהי להם כמו שחל, כנמר על דרך אשור. אפגשם כדב שכול ואקרע סגר לבם, ואכלם שם כלביא, חית השדה תבקעם" (שם, י"ג, ז-ח) -

דימויים בהם נדמה הקב"ה כביכול לחיות טרף, שייכים ככל הנראה לדיבור האלוקי, כפי שמוכח מן הדיבור "ואנכי ה' אלקיך... אני ידעתיך במדבר" בפסוקים הקודמים (שם, ד-ה). דימוייו אלה של הושע, כמו הדימויים הקודמים שלו שהבאנו לעיל, אינם מאפשרים לנו להכיר על פיהם את אופיו של הושע, כי על פי ה' אמרם הנביא. שונים מדימויים אלה של הושע הם הדימויים בנבואות ישעיהו:

"כסכה בכרם, כמלונה במקשה" (ישעי' א', ח)
או "...כשלג ילבינו, אם-יאדימו כתולע - כצמר יהיו" (שם, יח) וכיו"ב,

שהם פרי דמיונו של הנביא, שהלביש את הרעיון הנבואי שקיבל בלבוש סגנוני מובן ומתקבל.

לעומת זה נראה, שאת החידה ביחזקאל פרק י"ז, לא הנביא המציא אותה, כפי שמוכיח הדיבור שלפני החידה:

"ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן-אדם חוד חידה... ואמרת..." (שם, שם א-ג).

גם את משל הסיר (שם, כ"ד, ג-ה) לא המשיל יחזקאל מדעתו, שכן נאמר לו בציווי:

"ומשל אל-בית-המרי משל, ואמרת אליהם..." (שם, ג).

לעומת זה נראים הדברים שישעיהו המשיל מעצמו ובלשונו, את משל הכרם (ישעי' ה', א-ו), כפי שעשוי להשתמע מלשון הפתיחה של המשל:

"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו",

וכן מכך שבנמשל לא באו דברי ה' בגוף מדבר, אלא הנביא מביאם בגוף נסתר (שם, פס' ז).

בהקדמה לפירושו לספר ישעיהו כתב ר"י אברבנאל:

"כי כל אדם (=נביא) יש לו אופן מיוחד בסידור דבריו מזולתו",

וזאת משום

ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד",

כפי שבאר הרב קמינצקי מאמר זה (ראה לעיל הערה 11 ב.). על יסוד גישה זו ניתן להבין את הגיוון הסגנוני ואת השוני בלשונות הנבואה של נביאי ישראל. כל נביא ואישיותו המיוחדת, כל נביא וסגנונו הוא²⁹.

אמנם יש מקום להשערה שבספרי הנבואה נשתמרו נבואות, שבאותה צורה שהן כתובות בתנ"ך הן נאמרו לנביא מאת ה', ובלשון זו הנביא אמרם, תחילה בדיבור אל שומעיו ואח"כ גם העלם בלשון זו על הכתב (או הוא או עורכי ספרו). אולם נבואות כאלו הן רק חלק מדברי הנבואה, ואפשר אולי להבחין בהן באמצעות לשון פתיחתן: "כה אמר ה'" וכד', או באמצעות לשון סיומן: "נאם ה'".

דברים רבים מאד נשתמרו בספרי הנבואה שנוסחו בלשון נביאינו. דברים אלה כוללים אמירות אישיות של הנביא, סיפורי מעשה רבים מתולדות ישראל, משפטי רקע לנבואה וכן משפטי קישור בין נבואה לנבואה. אף שכל אלה אינם דברי נבואה במשמעותם המקובלת, גם הם נכללו בספרי הנבואה וראויים להיחשב כ"נבואה", כי

"כל נבואה ונבואה לפי צורך הדור והשעה והמעשה" (רש"י לחולין קל"ז ע"א, ד"ה "תורת משה"),

כלומר: רק על סמך משפטי הרקע וסיפור תולדות ישראל בדרך היסטוריוסופית-נבואית ניתן להבין על בוריים את דברי הנבואה, ולכן יש מקום לראות גם דברים אלה כחלק אינטגרלי מן הנבואה.

על מעלתם של גם דברים אלה בספרי הנבואה, יפים דבריו של הרב יעקב קמינצקי:

"...הנהגת ה' עם האומה הישראלית כשנכתבה ע"י נביא, שהוא נתן הערכתו על הנהגת ה' יתברך - גם כן בשם 'נבואה' תיקרא, שהרי מכיוון שהוצרכה לדורות - אם כן הרי זה כשליחות אל ישראל" (מן המבוא לספרו "עיונים במקרא", עמ' ח).

כפי שראינו במאמרנו נוטים רבים מגדולי ישראל לסברה שלא רק דברים אלה, שהם בעיקרם דברי ליווי לנבואה, נוסחו ע"י הנביאים בלשונם, אלא גם הנבואות עצמן - לפחות חלק נכבד מהן - נוסחו אף הן ע"י הנביא בסגנונו האישי, בהתאם לכישוריו הברוכים. 

הערות:

1. כפי שפירש שם ר"ע ספורנו: "...ובאופן זה לא אהיה אני המדבר", כלומר שתתבטל ישותי הבחירית העצמית.
2. רש"י בפירושו לראש ספר יחזקאל כתב: "סתם הנביא דבריו (=בפסוק הפתיחה של הספר), ולא פירש שמו מי הוא, ולא פירש לעניין מה מנה [השנים], לפיכך הפסיקה רוח הקודש את דבריו בשני מקראות הסמוכים (=פסוקים ב-ג)". כלומר: לפי רש"י יש להבחין בין פסוק הפתיחה של הספר הכתוב בגוף מדבר ("ואני בתוך הגולה" ו"ואראה"), שיחזקאל כתבו בלשונו, לבין שני הפסוקים שאחריו, שבהם מדובר על יחזקאל בגוף נסתר ("ותהי עליו שם יד ה'"), שהם נכתבו "ברוח הקודש" - על פי דבר ה' - כנראה ע"י אנשי כנסת הגדולה שערכו את ספר יחזקאל (על פי הברייתא בבבא בתרא ט"ו ע"א, ראה גם להלן בהערה .3
3. לפי הברייתא בבבא בתרא ט"ו ע"א, חזקיה וסייעתו כתבו את ספר ישעיהו ואנשי כנסת הגדולה כתבו את יחזקאל ושנים עשר. משמעות "כתבו" במקור זה היא ככל הנראה: ערכו.
4. אמנם מדברי רש"י בפירושו לדברי הגמ' בסנהדרין פ"ט: "סגנון אחד עולה לכמה נביאים", משמע שגיוון הסגנון נובע מבחירה אלוקית: לנביא אחד הועיד הקב"ה סגנון זה ולנביא אחר הוא הועיד סגנון שונה, כדבריו: "סגנון: דבר מליצות של רוה"ק - עולה לכמה נביאים: נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה" כך גם הבין הנצי"ב את כללם של חז"ל "סגנון אחד עולה...". אולם ראה לעניין זה את דברי הר"י קמינצקי, להלן, הערה 11 ב.
5. עיין גם בפירוש "שם טוב" ל"מורה הנבוכים" חלק ג', פרק ח'. במסגרת מאמר זה לא נדון בתופעה של "קרי וכתיב", שלדעת אברבנאל נובעת במידה רבה משיבושי טכסט ותיקוניהם, ונתייחס רק לשאלה העקרונית אודות הסגנון האישי הבחירי של כל נביא.
6. הכלל "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" מוסכם על הכל, אך כפי שהוסבר לעיל בהערה 4, כלל זה ניתן להתבאר בשתי דרכים:
[א] לכל נביא סגנון אישי משלו בהתאם לאופיו האישי,
[ב] כל נביא מקבל מאת ה' נבואה הנאמרת לו בסגנון מיוחד.
7. נראים הדברים שיש מקום לקשור את שיטת המלבי"ם ביחס לקדושת לשון הנבואה שמקורה כולה מאת ה' לגישתו הכללית לסגנון המקראי. לפי שיטת המלבי"ם אין מילים נרדפות בלשון המקרא, אלא בכל גיוון לשוני יש משמעות שונה ומיוחדת: שמש איננה זהה לחמה, סהר איננו זהה לירח, נער איננו ילד, חלון איננו אשנב וכו'. לעומת גישה זו ניצבת שיטתם של בעלי הפשט, שמייצגם העיקרי בתחום זה הוא רד"ק. לפי שיטת הפשטנים נפוצה במליצה התנ"כית התופעה של "כפל עניין במילים שונות" בעיקר בשירה המקראית, שגם הנבואה בחלקה הגדול היא חלק ממנה. הנביא מבקש "לקשט" את דבריו במליצה, שהתקבולות למיניהן הן חלק ממנה.
8. הספר "נביאי אמת" יצא בבני ברק בשנת תשכ"ט (בהוצ' "נצח"), ועל פי כותרת המשנה שלו הוא כולל את "יסודות כתבי הקודש". בחלקו הראשון של הספר בא מדור ההלכה - מפרי עטו של הרב א"י קליין, ואילו חלקו השני של הספר דן ביסודות הנבואה, והוא מבוסס על רשימות שהניח אחריו הרב קליין, ועל רעיונות שנמסרו בעל פה משמו.
9. לפי חז"ל חנניה בן עזור היה בתחילה נביא אמת ורק אחר כך סרח והפך להיות נביא שקר (סנהדרין פ"ט ע"א).
10. דברי הרב וולף שמותר לנביא להסיק מתוך הנבואה מסקנה הגיונית, אינם מכוונים לחנניה, שלו אסור היה להסיק מסקנה נבואית בדרך של קל וחומר מנבואת ירמיהו, שאם יעשה כך ויאמר "כה אמר ה'", הרי הוא נכנס לקטגוריה של "המתנבא מה שלא נאמר לו". לא כן ירמיהו, ששמע מפי ה' את הנבואה על עילם, הוא כן היה רשאי לשאת קל וחומר זה, כפי שמוסבר בגמ' שם, שמכיוון שקל וחומר ניתן להידרש (בסברה הגיונית) - הרי זה "כמאן דאיתמר ליה דמי (=דומה כאילו נאמר לו" (עפ"י רבנו חננאל לסנהדרין, שם).
11. א. הרב א' וולף מעיד ששמע את הדברים דלהלן, מפיו של בעל "חזון איש", בי' בסיון תש"ד (ספר "נביאי אמת" עמ' צ"ו). ב. בספר "אמת ליעקב" - עיונים במקרא - ביאורים ופירושים שנאספו מתוך כתבי הרב יעקב קמינצקי זצ"ל (מהד' שניה, ניו יורק, תשמ"ו), מובאים דברים דומים, אף על פי שככל הנראה המחבר לא הכיר את דברי ה"חזון איש", שהרב וולף הביאם, על סמך שיחה בע"פ (שדומני שלא הודפסה אלא בספר "נביאי אמת"). וכך מובא בספר "אמת ליעקב": לפי הגמרא בסנהדרין פ"ט ע"א, הבין המלך יהושפט שנביאי אחאב שהתנבאו כולם כאחד "עלה רמת גלעד והצלח!..." (מלכים-א כ"ב, יב) הינם נביאי שקר, שכן כולם התנבאו בסגנון אחד, וקיימא לן ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". על כך שואל הר"י קמינצקי: "לכאורה היה הדבר [צריך] להיות בהפך, דנביאי אמת שקבלו ממקור אחד היה להם לומר בלשון אחת, ונביאי שקר להפך!". וזה תירוצו: "...שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה (=בניסוח דברי הנבואה), אלא שמראים לו לנביא את החיזיון, והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכונותיו". כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומים זה לזה, כך אין דעותיהן וכישוריהם שווים, וכל אדם מביע את דעתו באופן המיוחד לו ("עיונים במקרא" עמ' רנח-רנט).
12. "נביאי אמת" עמ' צו-צז.
13. הנצי"ב כתב בפירושו "עמק הנצי"ב" לספרי במדבר פ' מטות פיסקא א: "לשון 'כה' משמע: דכה שמע [הנביא] דבר ה'. אבל עתה מדבר מפי עצמו כאשר שמע ממש בלא שינוי, וכבר נסתלק שפע רוה"ק מהם (=מהנביאים)...[ו]זוכרים מה ששמעו בלי שינוי, ומדברים מפי עצמם... אבל משה מדבר והשכינה שורה עליו (=גם בעת שהוא מדבר לעם), והיא מדברת מגרונו של משה...". - לעומת דעה זו יש שסוברים שאפילו בנבואות הפותחות ב"כה אמר...", הנביא רשאי לנסח את הנבואה בסגנונו הוא (ראה למשל דברי ר' יהודה ליב הלוי, בעל "אפיקי יהודה").
14. "בניין אב" ל"נאם ה'" כמציין ציטוט מדויק של דיבור אלוקי הם דברי המלאך בפרשת העקדה: "בי נשבעתי, נאם ה'..." (בראשית כ"ב, טז), שם ברור שלא המלאך השלוח הוא שנשבע, אלא שולחו - הקב"ה. גם הנביאים המכונים "מלאכי ה'" (עפ"י חגי א', יג; דברי-הימים-ב ל"ו, טז ועוד), ייתכן שציטטו במדויק את דבר ה' בסוג הנבואות העומדות בסימן "נאם ה'".
15. לשון דומה ללשון התורה "ונתתי דברי בפיו" מצאנו ביחס לנביא ירמיהו, שה' בישרו: "הנה נתתי דברי בפיך" (ירמי' א', ט), דברים שר"י אברבנאל בפירושו לירמיהו על אתר פרשם כך: "להגיד שהוא יורנו את אשר ידבר". לפי פירושו ה' לא "שם בפיו" את לשון הנבואה, אלא הורהו את דברי הנבואה והדריכו כיצד יאמרם.
16. ההבדלים המעטים בין 2 נבואות אלו הם: בהמשך דבריו אברבנאל מכנה הבדלים אלה "תוספת ביאור", אך הגדרה זו יפה אולי להבדלים בסעיפים ב ו-ז, ובעיקר להרחבה בסיום נבואת מיכה: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד..." - תוספת שאיננה כלולה בנבואת ישעיה. אולם שאר ההבדלים הם קלים בלבד, כמו תוספת של אותיות (בסעיפים ה, ח ו-ט; ותוספת "כל" בסעיף ג), שינוי בסדר המילים (בסעיף א), וחילופי "גויים"-"עמים" (בסעיפים ג, ד ו-ו); וקשה להבין מדוע מיכה שינה פעמיים "גויים" ל"עמים" ופעם שינה "עמים" ל"גויים". כמו כן שינה מיכה "עליו" ל"אליו" (בסעיף ג) וכן "עצמים" ל"רבים" (בסעיף ה). חילופים מעין "חרבותם"-"חרבותיהם" (סעיף ח) וכיו"ב, אינם יכולים להחשב "תוספת ביאור" (כלשון ר"י אברבנאל), אלא הינם הבדלי גיוון בלבד.
17. כמו בראשי נבואותיו של מיכה בספרו: א', א; ב', ג', ו-ג', ה. ויש להעיר שספר מיכה - בהשוואה לספרי נבואה אחרים - דל בכותרות מעין אלו שהזכיר אברבנאל.
18. ב"סדר עולם רבה" (פרק כ') נמנה גם דויד בין 48 הנביאים שהתנבאו לישראל, ובין פרשני המקרא בולט ר' סעדיה גאון שבפירושו לספר תהילים מכנה בשיטתיות את דויד בכינוי "הנביא".
19. חז"ל הבחינו בין "קללות שבתורת כוהנים" (ויקרא כ"ו, פס' יד-מה), ש"משה מפי הגבורה אמרם", לבין "קללות שבמשנה תורה" (דברים כ"ח, טו-סח), שמשה "מפי עצמו אמרם" (מגילה ל"א ע"ב), כלומר שמשה אמרן בסגנונו הוא. - ואולם כבר עמדו על כך ראשונים ואחרונים ואמרו שגם נאומי משה בספר דברים, אחרי שמשה אמרם בסגנונו - גם הם הוכתבו לו מפי הגבורה כדי להיכלל בתורה ולהיחשב אף הם כחלק מתורת ה', כפי שכתב מלבי"ם על מעלתו של ספר דברים, ש"דינו ככל יתר [ארבעת] הספרים, שנכתבו מפי ה'" (מפירושו לדברים א', ג).
20. על פי "זוהר" חלק ג' (לפ' פנחס), עמ' רלב: "שכינתיה מדבר על פומוי [דמשה]". לשון המובאה כפי שהבאנו אותה, איננה מצויה בש"ס ובמדרשים, כפי שציינו א' היימאן ב"אוצר דברי חכמים ופתגמיהם" עמ' 524 וכן מ' סבר ב"מכלול הפתגמים והמאמרים", עמ' .1771
21. מדבריהם של פרשנים והוגי דעות רבים שעמדו על ההבדל בין מדריגות הנבואה, נציין את דבריו של ראב"ע מפירושו לראש ספר הושע: "'דבר ה' אשר היה אל הושע': ...כי כל הנביאים לא היו שווים בנבואתם, כי היה נביא שדיבר לו הקב"ה פה אל פה כמו שדיבר למשה... והיה נביא שדיבר לו הקב"ה במראה ובחלום... וייתכן כי להושע לא דיבר לו הקב"ה אלא בחלום" (מן "השיטה האחרת" לפירוש ראב"ע להושע, במהד' א' סימון). על ההבדלים בין נבואת משה רבנו לנבואות כל שאר הנביאים עמד רמב"ם בהל' יסודי התורה, פרק ז' הלכה ו.
22. ראה רש"י לשמות ז', א, על פי אונקלוס; ורשב"ם שם פירש: "דברן" ור"י בכור שור פי' את הביטוי "נביאך": "לשון דיבור כמו 'ניב שפתים'".
23. על טענותיו של משה: "לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד', י), משיבו ה' בהבטחה: "ואנכי אהיה עם פיך" (שם, יב ו-טו), וגם בהקדשותיהם של ישעיה, ירמיה ויחזקאל מודגש מוטיב הפה.
24. הרב י' קרליבך פרסם את דבריו במאמר (בגרמנית): סגנון ואישיות, לכבוד יובלו השישים של נתן בירנבאום, בתרפ"ד, והדברים הובאו כאן בתרגומו החופשי של הרב י' יעקבסון ב"חזון המקרא" כרך א', עמ' .94-93
25. יש מקום להשוות סוג זה של נבואות ללשון "כה תברכו" (במד' ו', כג) שלשון פתיחה זו מורה שאסור להם לכוהנים להוסיף על נוסח ברכת הכוהנים או לגרוע ממנו. - על הקשר בין לשון "כה" בברכת כוהנים ללשון הנביאים "כה אמר ה'", כבר עמד רבנו בחיי בפירושו לבמדבר ו', כג בא"ד "ועל דרך הקבלה".
26. שלא כמקובל כיום לכלול במושג זה רק את 4 הספרים: יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ולהבדילם בכך מן הספרים הכוללים את נבואות ישעי', ירמי', יחזקאל ותרי עשר, כינו חז"ל את כל הנביאים שניבאו בימי הבית הראשון "נביאים ראשונים", ורק חגי, זכריה ומלאכי נחשבו לדידם כ"נביאים אחרונים" (על פי סוטה מ"ח ע"ב).
27. למעט קטעים אחדים כמו תפילת חנה (בשמואל-א ב', א-י) שכלולים בה גם דברי נבואה, כפי שהוסיף יונתן בן עוזיאל בתרגומו שם על אתר: "וצליאת חנה ברוח נבואה" וכ"דברי דוד האחרונים" (שמואל-ב כ"ג, א-ז), שאף הם כוללים דברי נבואה כפי שתירגם שם יונתן: "ואילין פתגמי נבואת דוד" וכיו"ב.
28. "אמוץ ואמציה אחים היו" (מגילה י' ע"ב) וממסורת זו עולה שישעיהו היה אחיינו של אמציה, ממשפחת המלוכה בירושלים. היות וישעיהו חי בירושלים והיה קרוב לביהמ"ק, הוא לא התפעל מ"מעשה המרכבה" שחזה ("ואראה את ה'"), באותה המידה שיחזקאל התפעל ממנו, שכן יחזקאל שישב בגולה - הרחק מירושלים והמקדש - היה כ"בן כפר" שאיננו זוכה כ"בן כרך" (=משל לישעיהו), הקרוב לארמון המלך, לראות את מרכבת המלך אלא לעיתים רחוקות (עפ"י חגיגה י"ג ע"ב). ירמיהו הירבה להשתמש בדימויי טבע ונוף אופייניים לסביבתו, ועמד על כך נ' הראובני בספרו "אור חדש על ספר ירמיהו", ירושלים .1968
29. במאמרנו זה על הסגנון הנבואי מן הראוי להזכיר את עבודתו המקיפה של הרב יצחק סנדר בספרו "בית שרגא" - מאמרים ומחקרים בענייני הנביא והנבואה לאור ההלכה, ניו יורק, תשכ"ח. בספר זה מוקדש פרק שלם (השביעי) לסגנון הנבואה (עמ' קנ-קעא). תמוה שבמהדורה השניה של הספר, שהמחבר קראו "מחזה עליון" (ניו יורק, תשמ"ז), השמיט הרב המחבר את הפרק על סגנון הנבואה. - חלק מן העניינים שנידונו במאמרנו זה נדונו גם בספר "בית שרגא", אמנם לרוב בפנים אחרות.