שלח
המעפילים
מחבר: אלחנן סמט
במדבר י"ד, לט-מה
עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
א. מבוא: מעשה המעפילים כחותם הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ
ב. לפרשנותו של מעשה המעפילים
1. הרקע למעשה והכרזת המעפילים (לט-מ)
2. נאומו של משה (מא-מג): שתי סיבות לכישלונם הצפוי של המעפילים
3. מעשה המעפילים ותוצאותיו (מד-מה): מה פירוש 'וַיַּעְפִּלוּ'
ג. הערכת מעשה המעפילים ומניעיו במהלך הדורות
1. שיר המעפילים
2. המעפילים - בין תשובה מעולה לבין המראת פי ה'
3. צלפחד - מן המעפילים היה
4. ממעפילי המדבר למעפילי זמננו
מילות מפתח: מעפילים, צלפחד
א. מבוא: מעשה המעפילים כחותם הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ
בסיומו של הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ מצויה פסקה, שבעה פסוקים אורכה, העוסקת בחטאם של המעפילים:
י"ד, לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.
מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר:
הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ.
מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח.
מב אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב
כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר
וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא
וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
כפי שכתבנו בעיוננו לפרשת שלח מן הסדרה הראשונה[1], אין כל ספק בדבר שייכותה של פסקה זו לסיפור הגדול שהיא באה בסופו. סיפור התרים את הארץ נחלק לשתי מחציות: במחצית הראשונה (י"ג, א - י"ד, י) מתואר חטא התרים את הארץ וחטא העם עד הגיעו לנקודת השפל החמורה ביותר שלו, ואילו המחצית השנייה (י"ד, יא-מה) עוסקת בעונשים שהושתו על העם ועל התרים את הארץ. חטא המעפילים ועונשם שייכים לנושאה של המחצית השנייה: בפסקה זו הומחש שהעונש שבו נענש העם (י"ד, כג) - "אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם" - אינו בר-ביטול, ואין ניתן לעקפו בשום דרך. בנפילתם של המעפילים לפני העמלקי והכנעני התקיים במקצת עונשו של אותו דור (י"ד, כט) "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם...", והמסקנה מן האירוע היא אפוא שאין עצה ואין תבונה אלא לקיים את דבר ה' (כה) "מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף".
הפִסקה שאנו דנים בה בעיון זה אף משתלבת במבנה של הסיפור הגדול שאותו היא חותמת, כפי שהראינו בעיוננו הנזכר. חלקי הסיפור הגדול מקבילים זה לזה בדרך היוצרת מבנה כיאסטי[2], והפסקה החותמת - מעשה המעפילים - מקבילה לשתי הפסקאות הפותחות את הסיפור: לתיאור הטלת השליחות על הנשיאים (י"ג, א-כ) ולתיאור מסעם בארץ עד לשובם אל המחנה (שם, כא-כה).
בשני הצדדים המקבילים, המשמשים מסגרת לסיפור הגדול, מתוארת 'עליית' אנשים מישראל אל הארץ המיועדת לישראל, ובכל צד בהקבלה מופיע השורש על"ה ביחס לארץ ארבע פעמים[3]. העלייה הראשונה, עלייתם של שנים עשר הנשיאים, נעשתה על פי מצוַת ה' כביטוי לרצונו להיטיב עם ישראל ולשתפם בבחירת הארץ בטרם ייכנסו אליה[4]. עלייה זו נסתיימה כמובן בשלום, ומסע הנשיאים - בטרם חטאו - הוכתר בהצלחה. בעלייה האחרת, לעומת זאת, היו העולים 'עוברים את פי ה' ' ועל כן 'היא לא תצלח', והיא הסתיימה במפלה ובאסון. ההסבר לשינוי הגדול ביחסו של ה' אל שתי 'העליות' הללו אל הארץ (שעל האחת הוא ציוָה ואת האחרת אסר) מצוי בסיפור שבין העלייה הפותחת לזו המסיימת: התרים את הארץ והעם שנסחף אחריהם חטאו חטא כבד, בעטו במתנתו של ה' ובחסדו המורעף עליהם ועמדו על סף מרד בה' ובשלוחיו משה ואהרן - "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (י"ד, ד). מחמת כן הפך חסד העלייה לארץ על פי מצוַת ה' שבראש הסיפור לעלייה של מרד ושל אסון ומפלה בסופו, וכך הומחש השינוי המכריע בכוונותיו של ה' ביחס לישראל באותו הדור.
למרות כל האמור עד כאן מהווה מעשה המעפילים יחידה מיוחדת ועצמאית במידת מה הבאה בסיום הסיפור הגדול[5], ושני נימוקים לקביעה זו.
ראשית, השתלשלות המאורעות בסיפור התרים את הארץ למן תחילת ההידרדרות אל תהומות החטא (י"ג, כו ואילך) מהווה רצף של סיבות ותוצאות - של חטאים ועונשים מתאימים. דבר זה אינו ניתן להיאמר על מעשה המעפילים: המפלה המתוארת בפסקה זו אינה תוצאה צפויה של מה שאירע לפני כן אלא של מה שאירע בה עצמה. מבחינה זו מהווה הפִסקה הזאת סיפור עצמאי של 'חטא ועונשו' בזעיר אנפין.[6]
שנית, האירוע המתואר בפסקה - יזמת העלייה לארץ - מהווה הפתעה גדולה, שכן מעוצב בו מהלך הפוך מזה שתואר בסיפור הגדול שקדם לו. את מקומם של מאיסת הארץ ושל הפחד מן המלחמה הכרוכה בכניסה אליה תופסים עתה אומץ לב ודבקות בארץ - "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' " (י"ד, מ). ואף שמידות טובות אלו אינן מופיעות בזמן הנכון ולא במקום הנכון, ועל כן הן מובילות למפלה כואבת, בכל זאת מהווה מעשה המעפילים מעין 'תמונת ראי' מפתיעה של מעשה התרים את הארץ.[7]
מועטים הם דברי חז"ל והמפרשים על פסוקים אלו - אולי מפני שמאפיל עליהם צלו של המעשה הגדול המתואר קודם לכן, המושך את כל תשומת לבם של המדרשים ושל המפרשים, ואולי מפני שאין בפסוקים הללו קשיים פרשניים מיוחדים. בחלקו הראשון של עיוננו (סעיף ב שלהלן) נעיר הערות פרשניות אחדות על פסוקי מעשה המעפילים. ואת חלקו השני של עיוננו (סעיף ג) נקדיש להערכת המעשה של המעפילים ולהערכת מניעיהם, על פי העולה מפסוקי התורה ועל פי דברים שנאמרו בקשר לכך במהלך הדורות.
שלושה חלקים ברורים במעשה המעפילים (והבלטנו זאת בהצגת המעשה בראש עיוננו):
פסוקים לט-מ הרקע למעשה והכרזת המעפילים
פסוקים מא-מג ניסיונו של משה להניאם מלעלות אל הארץ
פסוקים מד-מה המעשה ותוצאותיו
את הערותינו הפרשניות שבסעיף זה נחלק על פי חלוקה זו.
א. שייכותו של פסוק לט למעשה המעפילים
לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.
במבט ראשון נראה שפסוק לט אינו שייך למעשה המעפילים, אלא הוא חותם את הפִסקה שבה כלול דבר ה' למשה בפסוקים כו-לה: אל דבר ה' הזה רומזות המילים "הדברים האלה", ושמיעת דבר ה' הזה היא שהביאה את העם להתאבל מאוד. אלא שאם כך הדבר, מתעוררת השאלה מדוע אין פסוק לט צמוד בכתוב לדבר ה' הזה אלא מפרידים ביניהם פסוקים לו-לח, העוסקים בעונשם של התרים את הארץ (מלבד יהושע וכלב), שמתו במגפה מייד.[8]
נראה שהתשובה על כך היא שפסוק לט נועד להקדים את מעשה המעפילים ולתת לו רקע דתי ופסיכולוגי: כששמע העם מפי משה את עונשו החמור התאבל על כך מאוד[9], ואבלות זו היא שהצמיחה את הנכונות של חלק ממנו לעשות מעשה. לפי זאת, יש לצרף את סוף פסוק לט עם ראש פסוק מ:
וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד - וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר...
ואכן, בפסוק מ לא נזכר מי הוא הנושא של כל הפעולות המתוארות בו: "וַיַּשְׁכִּמוּ... וַיַּעֲלוּ"; וברור שנושא זה הוא "הָעָם" המהווה נושאו של המשפט הקודם - "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד".
ב. "ויעלו אל ראש ההר לאמר..." (מ) - האמנם?
ראשו של פסוק מ - "וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר..." - מעורר תמיהה: והלוא הן מהמשכו של אותו פסוק - "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ...", הן מדברי משה בפסוק הבא - "אַל תַּעֲלוּ" - והן מתיאור המעשה הבא לאחר דברי משה (מד) - "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת..." - מכל אלה ברור שבפסוק מ עדיין לא עלו!
נראה שבמילים "וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר..." מתכוון הכתוב לתאר את הנחרצות של החלטתם לעשות כן, ואולי אף את ההכנות או את תחילת התנועה לשם כך.
ג. "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (מ)
דברי העולים אל ראש ההר מצריכים השלמה:
הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' [...] כִּי חָטָאנוּ.
ובכן, מה אמר ה'? בפירוש רש"י מופיעה השלמה זו:
"הננו ועלינו אל המקום" - לארץ ישראל;
"אשר אמר ה'" - לתתה לנו, שם נעלה;
"כי חטאנו" - על אשר אמרנו (י"ד, ג) "הלוא טוב לנו שוב מצרימה".[10]
לפי פירוש זה, "אָמַר ה' " פירושו 'הבטיח ה' '.
רשב"ם מפרש זאת בדרך שונה:
"אל המקום אשר אמר ה'" - וציוונו ללכת שם לירש את הארץ;
"כי חטאנו" - כאשר האמנו לעצת המרגלים.
הצד השווה בשני הפירושים, שעל פי שניהם עומדות המילים "כי חטאנו" בפני עצמן, כווידוי של העם על חטאם הקודם. כך אכן נראה מן הטעמים, וכך גם נראה מן המקבילה בספר דברים (א', מא), שם דבריהם מובאים בסדר שונה:
חָטָאנוּ לַה', אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ[11]...
ההבדל בין שני הפירושים הוא במהות החטא העיקרי שאותו הם חפצים לתקן בעלייתם: מפירוש רש"י עולה שהם מבקשים לתקן את מאיסתם בארץ[12], ואילו מפירוש רשב"ם נראה שהם חפצים לתקן את אי-נכונותם להילחם בעמי הארץ כפי שנצטוו לעשות. מהדגשתם כי הם עולים אל "המקום" ומכך שאין הם מזכירים כלל את העמים שאליהם הם עולים להילחם נראה יותר הפירוש הראשון[13].
מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח.
לאיזה דבר ה' שעליו עומדים המעפילים לעבור רומז משה?
לדעת ר"י בכור שור דבר ה' הזה הוא: "שגזר שלא תיכנסו לארץ, ואתם רוצים ליכנס", ואילו לדעת חזקוני: "שאמר (- בפסוק כה) 'מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף' ". שניהם לדבר אחד נתכוונו: לעונש שהעניש ה' את ישראל על חטאם החמור. אלא שלעונש זה יש שני צדדים המתחייבים זה מזה: הגזרה שדור זה לא ייכנס לארץ מחייבת את הופעת צו ה' לישראל לפנות חזרה אל המדבר להמשך המסע הארוך, שיימשך עד תום כל הדור הזה.
ברם, מנאומו של משה בספר דברים עולה תשובה אחרת לשאלתנו:
א', מב-מג וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי:
אֱמֹר לָהֶם: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ, כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם
וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם.
לדברו של משה אל המעפילים קדם, אם כן, דבר ה' אליו שאסר עליהם את העלייה ואת המלחמה. ועל פי זאת פירש רמב"ן במקומנו:
יאמר: למה אתם עוברים את פי ה', כי הוא ציווה אליי שלא תעלו כלל ולא תינגפו לפני אויביכם, וכן אמר במשנה תורה "וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ...".
הבעיה המרכזית בהמשך נאומו של משה היא החזרות שבו: פעמיים הוא מזהיר את המעפילים מפני ניצחון האויבים עליהם (בפסוק מב ובפסוק מג), ופעמיים הוא אומר להם (באותם שני פסוקים) כי ה' אינו בקרבם או שלא יהיה עמהם. סדרן של שתי האמירות הללו בשני הפסוקים הוא הפוך, והוא יוצר מבנה כיאסטי כדלהלן:
נראה שאין כאן 'כפל עניין במילים שונות' אלא שמשה אכן מתכוון לשתי סיבות למפלתם הצפויה של המעפילים: האחת מוחשית יותר, והאחרת דתית-מוסרית, ועל כן מוחשית פחות. הסיבה המוחשית היא זו שתתואר בהמשך, בפסוק מד:
וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
היוצאים למלחמה שלא הורשו לצאת אליה - ותהא הסיבה לכך אשר תהא - אינם זוכים בליווי הארון במלחמתם, ובכך מתבטא 'כי אין ה' בקרבם'. על כן הם חשופים למקרי הזמן, ועלולים בדרך הטבע 'להינגף לפני אויביהם'. זוהי הסיבה המוחשית המבוארת בפסוק מב.
אולם במקרה זה אין מדובר במלחמה רגילה שלא ניתנה רשות לצאת אליה. כאן מדובר במלחמה כנגד העמלקי והכנעני השוכנים בפתחה הדרומי של הארץ, שמפניהם כה חששו בני אותו הדור. לוּ זכו לשמוע בקולם של יהושע וכלב (י"ד, ט) "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם!", באמת היה ה' עמהם והם היו מנצחים את עם הארץ. אולם משמרדו בה' ונענשו שלא להיכנס לארץ, הפכו העמלקי והכנעני לאויב שאין בכוחם לנצחו. דבר זה הוא חלק מן העונש שנענש בו אותו הדור (י"ד, כח): "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי - כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם". דבר זה נרמז להם כבר בדבר ה' שבפסוק כה:
וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׂב בָּעֵמֶק, מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.
וביאר זאת רש"י (ד"ה והעמלקי וגו'): "אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם"[14].
משה מפרט ומפרש רמז זה בדבריו למעפילים בפסוק מג:
כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב.
כפי שבכיתם באותו הלילה (י"ד, ג):
וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב.
ובכן, מהי הסיבה לנפילתם הצפויה בחרב אויביהם? חטאם הקודם הוא הסיבה:
כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'
לפיכך מידה כנגד מידה: "וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" - ה' לא יסייע בידכם במלחמתכם בהם.
מן ההיבט הזה לא העדרו של הארון הוא הקובע, אלא החטא הוא הוא הגורם לכך שה' יזנחם במלחמתם וייתנם ביד אויביהם, מידה כנגד מידה על שסירבו לעמוד מולם במלחמה כפי שנצטוו. זאת הסיבה הדתית-מוסרית הכלולה בפסוק מג.
הסבר זה לכפילות בדבריו של משה - שהוא נותן שני טעמים לכך שהמעפילים יִכָּשלו במלחמתם - מחזירנו אל הדעות השונות שהובאו בראש תת-סעיף זה ביחס לשאלה לאיזה דבר ה' רמז משה באמרו "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' ". כזכור, רמב"ן פירש כי הכוונה לציווי האוסר לצאת למלחמה, ציווי הנזכר במפורש בספר דברים. איסור מפורש זה - לא נזכר טעמו, אך תוצאתו ברורה: הם לא יזכו בליווי הארון לכשיצאו בניגוד למה שנאסרו בו, לפיכך הם צפויים להינגף לפני אויביהם. פירוש זה מתאים לחלק הראשון בדברי משה, ואכן הפסוק בספר דברים, שבו מבואר דבר ה' האוסר עליהם את העלייה, מתאים מילולית לחלק זה בדבריו:
|
במדבר
|
|
דברים
|
|
אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם
|
|
לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם
|
|
וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
|
|
וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
|
אולם ר"י בכור-שור וחזקוני ביארו כי דבר ה' שאליו רומז משה הוא גזרת העונש שנענש העם על חטאו הגדול, עונש הכולל בתוכו רמז (י"ד, כה) כי מעתה לא יעמוד להם כוחם להילחם בעמלקי ובכנעני ועליהם לפנות אל המדבר דרך ים סוף. פירוש זה מתאים לחלק השני בדברי משה, שאכן עומד בזיקה לשונית ועניינית ברורה אל חטאם ואל העונש שנגזר עליהם מידה כנגד מידה, כפי שנוכחנו בדבר לעיל.
הכפילות שבדברי משה מאשרת אפוא את אמיתותם של שני הפירושים הללו גם יחד.
המעפילים לא שעו לאזהרתו הכפולה של משה: הם עלו אל ראש ההר על אף שה' לא היה בקרבם - "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" - ונפלו בחרב לפני העמלקי והכנעני, שהִכּוּם והִכְּתוּם עד שהחרימום במקום שנקרא על שם המאורע "חָרְמָה" (רש"י). כל זאת כפי שהוזהרו מראש.
הבעיה הפרשנית בפסוקים אלו היא מהי משמעות התיבה "וַיַּעְפִּלוּ". השורש עפ"ל מופיע במקרא שמונה פעמים כשם עצם - 'עופל' - שמשמעו מקום גבוה ומוגן, גבעה בצורה. אולם כפועל מופיע השורש הזה באופן ודאי פעם אחת בלבד - במקומנו[15]. ובכן, מה משמעו? והאם הוא קשור לשם העצם 'עופל'?
נסדר כאן את הפירושים השונים בסדר מיוחד: על פי המטען שמטעין כל פירוש את המילה "וַיַּעְפִּלוּ". נתחיל באלו הנותנים לה משמעות שלילית, נעבור למבארים אותה כמילה נייטרלית, ונסיים במי שמטעין את המילה במטען חיובי.
א. אונקלוס מתרגם "וְאַרְשַׁעוּ" - וירשיעו. זאת מניין לו? דבר זה למד בוודאי מן הכתוב המקביל בדברים א', מג:
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.
ובכן, 'ויעפילו' פירושו 'ויזידו' - עשו בזדון וברשע (כנאמר בדברים "וַתַּמְרוּ... וַתָּזִדוּ"), ומכאן תרגום אונקלוס במקומנו, הדומה למה שתרגם גם בדברים: "וַתָּזִדוּ" - 'וְאַרְשַׁעְתּוּן'. אף רס"ג מצטרף לפירוש זה ומתרגם את המילה 'ויעפילו' - 'ויזידו'.
האם יש לתרגום זה בסיס אטימולוגי? לדעת מפרש אונקלוס, בעל 'נפש הגר' (ר"מ לוונשטיין, בילגוריא תר"ע), אין תרגומו כאן אלא "לפי הכוונה והעניין"; אולם בהמשך הסעיף נראה שניתן למצוא לתרגום זה בסיס אטימולוגי מוצק.
ב. לא רחוק מתרגום אונקלוס פירושו של רש"י:
"ויעפלו" - לשון חוזק, וכן (חבקוק ב', ד) "הִנֵּה עֻפְּלָה" - לשון עזות, וכן (מיכה ד', ח) "עֹפֶל בַּת צִיוֹן"; (ישעיהו ל"ב, יד) "עֹפֶל וָבַחַן".
רש"י קושר את מקומנו הן לפסוק הנוסף שבו, לדעתו, השורש עפ"ל מופיע כפועל בספר חבקוק (וראה הערה 15) הן לפסוקים שבהם שורש זה מופיע כשם עצם, והמכנה המשותף לכל המקומות הללו הוא לדעתו חוזק ועזות.
חוזקם ועזותם של גבעה או של מבצר אינם עניין ערכי. אולם כשמדובר בהתנהגות אנושית, עשויים חוזק ועזות להיות שליליים. ונראה שכך הדבר לדעת רש"י בשני הפסוקים שבהם השורש מופיע כפועל המתייחס לאדם: נפש שעופלה היא נפש עזה ש"תמיד היא בכעס ובתאווה" (מפירוש רש"י לחבקוק שם), ואף המעפילים פעלו בעזות ובחזקה כנגד מה שנאמר להם על ידי משה. משמעות זו מתאימה אפוא אף היא למקבילה בדברים "וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".
אל פירושו של רש"י מצטרף אף ספורנו:
"ויעפלו" - חיזקו לבבם, כעניין (שמות ז', יג) "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה...".
ג. ראב"ע גוזר את הפועל "וַיַּעְפִּלוּ" משם העצם 'עופל':
"ויעפלו" - מגזרת "עֹפֶל וָבַחַן" (ישעיהו ל"ב, יד). והטעם - שֶׁעלו אל העופל.
כלומר: עלו אל המקום הגבוה והמבוצר שבראש ההר. אין המילה מציינת אפוא אלא את היעד המדוייק של עלייתם אל ראש ההר, ואינה נושאת כל משמעות ערכית.
ד. הפירוש המקובל על בלשנים בימינו לשורש עפ"ל הוא "היה תפוח, צבה, ובערבית עַפִלַ" (הערת נ"ה טור סיני לשורש עפ"ל במילון בן יהודה, עמ' 4616 הערה 2). פירוש זה מתאים לשם עופל - מקום גבוה - ולמילה 'עפולים' - הכתיב הקבוע של המילה 'טחורים' במקרא. לפי פירוש זה, המילים 'עופלה נפשו' שבחבקוק פירושן 'עניין גבהות לב' (רד"ק); ולפי זה ניתן לפרש "וַיַּעְפִּלוּ" - 'ויגביהו', לשון טיפוס ועלייה. פירוש זה אינו שונה בהרבה מזה של ראב"ע, אלא שעל פיו הפועל מציין את האופי הטכני של הפעולה, ולא את יעדה.
ה. משמעות השורש הערבי غفل (ע'פל) היא חוסר שימת לב והסחת הדעת. אם נפרש את התיבה "וַיַּעְפִּלוּ" על פי שורש זה, כפי שמציעים אחדים, יש לשאול: ממה הסיחו המעפילים את דעתם כאשר עלו אל ראש ההר? ניתן להציע לכך שתי אפשרויות:
1. הסחת הדעת היא מדברי משה, שאסר עליהם בדבר ה' לעלות. 'ויעפילו' קרוב במשמעו מבחינה עניינית ל"וַתַּמְרוּ" - וזהו, אולי, הבסיס האטימולוגי לתרגומם של אונקלוס ורס"ג שהבאנו לעיל.
2. המעפילים הסיחו את דעתם מן הסכנה האורבת להם במלחמה הצפויה עם העמלקי והכנעני[16]. כך אכן כותב פרופסור יהושע בלאו ('עולם התנ"ך' לבמדבר עמ' 91):
"ויעפילו" - יש המסבירים מילה זו על סמך הערבית: חירפו את נפשם למות (הסיחו דעתם מן הסכנות הכרוכות בדבר).
וכעין זאת במילון בן יהודה ערך עפל (עמ' 4616) - "העפיל לעשות דבר - הרהיב והעז". פירוש זה מטעין את המילה 'ויעפילו' במטען חיובי: נכונות האדם לחרף את נפשו כדי לעשות מעשה שהוא מאמין שיש לעשותו, ודאי מידה טובה היא, אלא שגם מידה טובה זו אינה טובה בכל זמן ובכל מקום.
אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחֲסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי
הַעְפִּילוּ, הַעְפִּילוּ
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
אַחִים עֲלוּ! אַחִים עֲלוּ!
לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נֶגֶף
צַעַד עֲשׂוּ, רָאֹה תִּרְאוּ
אָנוּ פִּי שְׁנַיִם אָז נִשָּׂגֵּב
הַעְפִּילוּ...
נָהִין לָרוֹם! נָהִין לָרוֹם!
הֲטֶרֶם תִּרְאוּ דֶּרֶךְ זוּ סַלּוֹנוּ?
אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לַתְּהוֹם
קָרְבָּן רִאשׁוֹן, אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא
הַעְפִּילוּ...
יִרְמֹז הַשִּׂיא! יִרְמֹז הַשִּׂיא!
אֶחָד נָפַל, הַאֵין רוּחַ חַי בָּנוּ?
הֶאָח, נַמְרִיא לְנוֹף הַצְּבִי
נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ
הַעְפִּילוּ...
זהו שירו הידוע של משורר הילדים לוין קיפניס (1990-1894) "שיר המעפילים". קיפניס כתב שיר זה בתחילת ימי המנדט הבריטי, בעת טיול במדבר יהודה ובאזור ים המלח, ולאחר שהשיר הולחן (על ידי קרצ'בסקי ואידלסון) והותאמה לו מנגינה סוחפת, הפך להיות המנון ציוני.
באותם ימים שבהם נתחבר השיר היו שערי הארץ פתוחים עדיין לעלייה (אך העם היהודי לא נענה בהמוניו). רק כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, בשנת תרצ"ד (1934), כאשר שערי הארץ ננעלו לעלייה היהודית על ידי שלטון בוגדני ושמי אירופה החלו להתקדר, החלה תנועת העלייה 'הבלתי-חוקית' בספינות רעועות ובדרכי המדבר, עלייה שנמשכה בדרכים אלו עד קום המדינה בשנת תש"ח.
תנועת העלייה הגדולה הזו בשנים תרצ"ד-תש"ח אל ארץ האבות החסומה בידי שלטון עוין נקראה אז - וכך היא נקראת גם היום - 'תנועת ההעפלה', והעולים ההם נקראו 'מעפילים'. מסתבר ששירו של קיפניס, שהפך להיות המנון תנועת ההעפלה, הוא שעמד ביסוד ההבחנה הלשונית הזאת בין 'עולים' סתם, הבאים לארץ באופן חוקי כשהם מצויידים בסרטיפיקט (אשרת עליה), לבין 'מעפילים', השמים נפשם בכפם ועולים לארץ בדרכים לא דרכים ומתוך סכנה של עימות אלים עם השלטונות.[17] אין צריך לומר שהבחנה זו מבוססת על הפירוש האחרון שהבאנו למילה 'ויעפילו' - זה המטעין אותה במטען חיובי של העזה וחירוף נפש.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה, כאשר התדפקו על שערי הארץ הנעולים רבבות רבבות יהודים פליטי חרב שלא מצאו מנוח לכף רגלם, הפך מאבקה של תנועת ההעפלה למאבק נחוש והֶרואי מאין כמותו. שירו של קיפניס קיבל אז משנה תוקף: "אֶל רֹאשׁ הָהָר! הַדֶּרֶךְ מִי יַחֲסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי".
בילדותנו שרנו את מילות השיר הזה בטקסי יום העצמאות ובשאר הזדמנויות בתום ובהתלהבות. לא עלה אז על דעתנו לשאול למקורותיו של שירנו. אך בבגרותנו אנו שואלים: מהיכן נטל השיר את השראתו, את אוצר מילותיו, את רעיונו? התשובה ברורה: ממעשה המעפילים שבפרשת שלח וממקבילו שבפרשת דברים.
שמו של השיר - "שיר המעפילים" - פזמונו החוזר "הַעְפִּילוּ, אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ", ושוב שורתו האחרונה "נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ" - כל אלה מתקשרים אל המילה שבמקרא היא יחידאית (ואף ברבדיה המאוחרים יותר של העברית היא נדירה) ומופיעה בפרשתנו בלבד - "ויעפלו לעלות אל ראש ההר" (פסוק מד).
אף הצירוף הפותח את השיר - "אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!" (וכן בפזמון החוזר) - לקוח הוא מפרשתנו, שאף בה הוא מופיע פעמיים: (מ) "ויעלו אל ראש ההר"; (מד) "ויעפלו לעלות אל ראש ההר".
הצירוף "פְּדוּיֵי שֶׁבִי" אמנם אינו מופיע בפרשתנו, אולם מי היו בני ישראל שמהם יצאו המעפילים? הללו לא היו אלא פדויי שבי - עבדים שיצאו ממצרים, ארץ שביים, אך זמן לא רב קודם לכן.
ארץ הצבי הרומזת "מֵעֵבֶר הַר" היא אכן ארץ ישראל המחכה למעפילים, אם אך יצליחו בהעפלתם לחדור אל גבולה הדרומי.
אף הקריאה "עֲלוּ!" שבראש הבית השני והקריאה "נָהִין!" שבראש הבית השלישי לקוחות מאוצר המילים של מעשה המעפילים בתורה (דברים א', מא) "ותהינו לעלות ההרה" (אף המילה "ותהינו" יחידאית במקרא).
במה נבדל אפוא "שיר המעפילים" ממקור השראתו? בפרט אחד ההופך את הקערה על פיה: במגמה. הסיפור שבתורה מעמיד במרכזו את הנסיון למנוע את מעשה המעפילים על ידי משה שליח ה' ומסיים בתיאור כישלונם הצורב של המעפילים (מה) "ויכום ויכתום עד החרמה". ואילו שירו של קיפניס קורא להעפלה אל ראש ההר בכל מחיר! הוא מודע למחיר ההעפלה - "אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לַתְּהוֹם, קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא" - אך בסופו של השיר הוא מבטיח ניצחון: "נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ". את השיר מפעמת האמונה שאין מנוס מן ההעפלה אל הארץ החסומה ("הַדֶּרֶךְ מִי יַחֲסֹם") ושההעזה תשתלם ("צַעַד עֲשׂוּ, רָאֹה תִּרְאוּ, אָנוּ פִּי שְׁנַיִם אָז נִשָּׂגֵּב").
מובן שהנסיבות ההיסטוריות שבהן נכתב השיר, ועוד יותר מכך הנסיבות שבהן התחוללה תנועת ההעפלה בעיצומה, כשנות דור מאוחר יותר, אינן דומות כלל לנסיבות מעשה המעפילים שבתורה, ועל כן אין תוכנו של השיר עומד בסתירה למעשה המעפילים שבתורה. אולם אנו דנים דווקא בסגנונו של השיר, בבחירתו במעשה המעפילים כמקור השראה ובשימוש באוצר המילים הלקוח מאותו מקור שבתורה, ובייחוד במילים 'מעפילים / העפילו / נעפיל' הלקוחות משם.
נראה כי מבחינה זו לפנינו 'שיר התרסה' ציוני, הנוטל את המקורות המסורתיים כדי לכפור בהם, להפוך את משמעם - ובכך להתנתק מהם[18]. לאמור: 'אנו נעפיל אל הארץ בלא לחשוש לאזהרת משה; אנו נתגבר על כל אבן נגף, ולא נחזור על כישלונם של המעפילים ההם'. כך הופכים המעפילים, המתוארים בתורה כחוטאים, לדמויות הזדהות למעפילים בני ימינו - תלמידים שיעלו על רבותיהם!
בהמשך עיוננו ניווכח כי קיפניס אינו הראשון המטהר את דמותם של המעפילים ורואה בהם דמויות חיוביות ומקור להזדהות על אף היותם חוטאים. מגמה זו נטועה היטב במסורת היהודית לדורותיה.
כיצד מציגה לפנינו התורה את דמותם של המעפילים: האם כרשעים גמורים (כמו שהיו התרים את הארץ שמתו לפני כן במגפה) או אולי כצדיקים שחטאו?
על כך שחטאו בהעפלתם אין כל ויכוח: משה אומר להם "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' ", והם אינם שומעים בקולו. בספר דברים מתוארת אשמתם ביתר בהירות: ה' מצַוה את משה לאסור עליהם את העלייה - "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׂמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה". וכבר ראינו שישנם מפרשים הרואים אף במילה "וַיַּעְפִּלוּ" שבפרשתנו ציון של אשמתם (אונקלוס, רש"י, ספורנו).
אולם לא ניתן להתעלם מדבריהם בראש הפִסקה, הן בפרשתנו הן בפרשת דברים, המביעים חרטה ותשובה:
בפרשתנו מתוארים דבריהם הללו ונכונותם לעלות "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׂר אָמַר ה' " כמסקנה הנובעת מתוך חרטה אמתית של העם: "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" (ראה לעיל סעיף ב1). כל רכיביה של תשובת אמת מופיעים לְפנינו: חרטה על הנעשה בעבר, וידוי דברים ונכונות לתקן את החטא במעשים הפוכים - וכל אלה מביעים שינוי פנימי גמור שחל בחוטאים. במקרה המסויים הזה מלווה התשובה אף במסירות נפש אמיתית - "אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ" - והרי במלחמה ישנה סכנת נפשות ללוחמים אף כאשר הם מאמינים שה' יעניק להם ניצחון: "בנוהג שבעולם... בכל המלחמות ימותו אנשים גם מִכַּת הנוצחים" (רמב"ן לדברים כ"א, ה)[19].
אם אכן תשובה אמיתית לפנינו, ניצבים אנו בפני פרדוכס: כיצד מוכנים בעלי תשובה כה נלהבת ועמוקה 'לעבור את פי ה' ' ולהמרות את דבריו במעשה התשובה עצמו?! והרי כבר אמר להם משה מפי ה' כי מעשיהם אינם רצויים ולא זו הדרך לעשות תשובה, והם אף הוזהרו שמעשיהם לא יביאו לתיקון אלא לאסון ולמפלה. מהו אפוא פשר חזרה בתשובה מוזרה זו?
ר"י אברבנאל פותר פרדוכס זה בדבריו, על ידי כך שהוא שולל את הנחת היסוד שהמעפילים היו בעלי תשובה גמורה:
ואין ספק שישראל באמרם "הננו ועלינו" לא עשו תשובה גמורה! כי היה להם לומר למשה: 'התפלל בעד עבדיך (- שיצליחו במלחמה), כי חטאנו לה' '. אבל בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל, ולא בחר ה' בזה[20]. ולכך לא הצליחו במעשיהם, ולא קיבל הקב"ה תשובתם כמו שקיבל תשובת הנשוכים מהנחשים, לפי שהודו (- הנשוכים) לפשעם ואמרו למשה (במדבר כ"א, ז) "חטאנו כי דברנו בה' ובך [התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש]", ולכן קובלה תשובתם ונתרפאו[21].
הראיה שהביא ר"י אברבנאל לכך שתשובתם מלכתחילה, עוד בטרם נאסרו בעלייה, לא הייתה גמורה - אינה משכנעת: מן המילים "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" הוא לומד כי 'בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל'[22] - אולם מניין שכך הדבר? אמירתם השלמה הרי היא "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׂר אָמַר ה' ", ובספר דברים: "אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׂר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ"! דברים אלו אינם מאשרים את טענת רי"א. ומניין לו לרי"א כי לוּ חזרו בתשובה גמורה היה עליהם לפנות אל משה שיתפלל בעדם? האם זהו תנאי מתנאי התשובה[23]?!
שונה עד הקצה הערכתו של הנצי"ב לתשובתם של המעפילים בפירושו 'העמק-דבר':
(מ) "וישכמו בבקר" וגו' - רצו לשוב מעין החטא, וקיבלו על עצמם למסור נפשם על הכניסה לארץ גם שלא בצירוף ארון ה' ומשה.
"כי חטאנו" - במה שחטאנו עלינו לתקן, על כן הננו מוסרים עצמנו לסכנה זו.
(מא) "למה זה אתם עברים את פי ה'" - אף על גב שטוב לתקן החטא בדבר שחטא, אבל לא במקום שהתשובה עצמה גם כן נגד דבר ה', ומסירות נפש כזה - אינו מתקבל.
(מד) "ויעפלו לעלות..." - אף על גב שהיה להם להאמין לאזהרת משה, מכל מקום חיזקו לבבם לחשוב שאזהרה זו אינה אלא כדי שתהא המסירות נפש באמת[24]...
כלומר: המעפילים הנלהבים לשוב בתשובה מפרשים את דברי משה כניסיון שנועד לבחון את מידת מסירות נפשם - האם היא תעמוד גם במקום שאין מובטחת להם הגנה אלוהית. אלא שהם טעו בפרשנות זו...
דברי הנצי"ב הללו חריפים ביותר, וספק אם הם מכוונים לפשט.
אין בידינו פתרון לפרדוכס שאנו מתקשים בו. צריך בוודאי העמקה פסיכולוגית ודתית כדי להבין את המצב האנושי המתואר כאן. אולם דבר אחד הוא ודאי: דמותם של המעפילים אינה מתוארת בתורה באופן חד-צדדי כדמות של חוטאים גמורים. אדרבה: ניכרת מגמה חיובית של התורה לתארם כבעלי תשובה של אמת. אלא שזו תשובה בלתי-מאוזנת, מלאה רצון טוב ומסירות נפש אמיתית עד כדי... המראת פי ה', שאינו חפץ בנסיבות אלו במעשי תשובתם של המעפילים[25].
מן הדיון בפשוטו של מקרא בשאלת דמותם של המעפילים נעבור עתה לדברי חז"ל. כך שנינו בברייתא במסכת שבת צו ע"ב - צז ע"א (ובמקבילה בספרי שלח פסקה קיג):
תנו רבנן: מקושש - זה צלפחד, וכן הוא אומר (ט"ו, לב) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", ולהלן הוא אומר (כ"ז, ג) "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר": מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכן היה? מ"וַיַּעְפִּלוּ" היה.
לשני התַּנאים הללו ברור כי בדברי בנות צלפחד:
כ"ז, ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר,
וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח
כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת...
נרמז חטא מיוחד של אביהן שבגינו הוא מת, ושאינו מן החטאים הגדולים של בני הדור ההוא. והשאלה היא: מהו אותו חטא מיוחד שגרם למותו של צלפחד במדבר[26]?
אלא שהתקפתו של רבי יהודה בן בתירא על רבי עקיבא אינה מובנת: הרי גם על דבריו שלו ניתן לומר אותה טענת 'ממה נפשך' שטען כלפי רבי עקיבא: אם כדבריך, שהוא מן המעפילים - התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
רש"י ניסה לענות על קושיה זו בפירושו לברייתא (ד"ה מויעפלו): "שלא הרשיע כל כך כחילול שבת". אולם תשובתו אינה מספקת - שכן מי יודע איזו קשה יותר: חילול שבת או המראת פי ה'? - וגם אינה פותרת את השאלה העקרונית; עדיין ניתן להפנות את טענת רבי יהודה בן בתירא אל דבריו שלו, אף אם צלפחד לא הרשיע כל כך כחילול שבת.
על כורחנו שלדעת רבי יהודה בן בתירא אין זה גנאי לומר על מאן דהוא מבני דור המדבר שהיה מן המעפילים, אלא זהו שבח עבורו! וכיוון ששבח הוא - אף אם התורה כיסתה את חטאו, אין בגילויו מעשה בעייתי, ואף אין בכך הוצאת לעז עליו אם באמת חטא בחטא אחר ולא היה מן המעפילים.
אולם מהו השבח הזה: הרי ברור שזהו חטא, ו"בחטאו מת"? השבח הוא שצלפחד היה מבעלי התשובה של דור המדבר, מאלו שמסרו את נפשם בחזרתם בתשובה והיו מוכנים למות בעלייתם "אל המקום אשר אמר ה' " כדי לתקן את מה שחטאו בני אותו דור ביחסם אל הארץ. ואף שמעשהו היה בלתי-רצוי והייתה בו המראת פי ה', ואף שהוא נענש על כך במיתה, עדיף חטא זה על פני חטאם של שאר בני הדור, שמתו במדבר מחמת חטא המרגלים.[27]
ומכאן תשובה גם לשאלת רמב"ן בפירושו (על התורה) לדברי בנות צלפחד:
למה היו באות לומר "בחטאו מת"? אלא שתאמרנה 'אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו', כי כן הראוי להיאמר!
לוּ אמרו "אבינו מת במדבר" בלבד היה ברור מדבריהן כי הוא מת כמו כל בני הדור ההוא מחמת חטא המרגלים. אולם בנותיו חפצות להעלותו מחטא זה של מאיסת הארץ ולהכניסו אל החטא ה'אקסקלוסיבי' של אוהבי הארץ 'יתר על המידה', שחזרו חזרה גמורה מחטא המרגלים ונענשו בגלל הפכו. זהו רקע נאות לבקשתן בהמשך (כ"ז, ד): "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" כדי ששמו לא יִגָּרַע בנחלת הארץ!
מדברי חז"ל נעבור לדברי אחד מן ההוגים הגדולים והמקוריים של המחשבה החסידית בדורות האחרונים - רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (סימן מו)[28]. בתחילת דבריו שיובאו להלן מתייחס רבי צדוק לחידושו של בעל 'ראשית חכמה'[29] בדבר יכולתו של האדם לשוב בתשובה אף נגד מה שנראה כרצון ה'. נביא אפוא תחילה את דברי 'ראשית חכמה' (שער הקדושה, פרק יז) כלשונם (על פי דפוס אמשטרדם תס"ח):
ואין לך דבר שעומד לפני התשובה. ואף אם שמעת 'שובו בנים שובבים חוץ מפלוני', כעניין אלישע-אחֵר[30] - אל תחוש. שהרי אלישע-אחֵר סוף סוף נתקבל אפילו שלא שב[31], כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח. וזהו מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פו ע"ב): "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה, חוץ מ'צא'". בעל הבית - דהיינו הקב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצוות - עשה, חוץ מ'צא'; שאם יאמר לך 'צא מביתי ואל תיכנס', כעניין אלישע-אחֵר - אל תשמע לו אלא תיכנס בתשובה. כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך[32].
רבי צדוק ממשיך ומפתח את העיקרון הזה, כדי להסביר בעזרתו גם את מעשה המעפילים:
על זה אמרו הקדמונים (- ודרשו את) מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב) "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה, חוץ מ'צא'". ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה (- שהרי חזרו בתשובה על חטאם), ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו' וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מ'צא'"!... ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קה ע"א) "חוצפתא - מלכותא בלא תגא" (- חוצפה היא מלכות בלא כתר)... והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה (- תאנה שאינה בשלה, כלומר: פעלו כן מוקדם מדי, שלא בזמן הנכון), וכמו שאמרו ז"ל (סוטה מט ע"ב) "בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" (בעקבי המשיח החוצפה תרבה) - שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא (- רצונם לעלות), אלא שלא תצלח, ודייק (- משה בדבריו ואמר) "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל 'היא - ולא אחרת'[33], שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
שמא עיין לוין קיפניס בכתבי רבי צדוק הכהן בטרם כתב את 'שיר המעפילים' שלו?...
[1]. 'חטא התרים את הארץ', סעיף א: גבולות הסיפור והקבלת מחציותיו.
[2]. ראה עיוננו הנ"ל, עמ' 186-185.
[3]. בראש הסיפור (י"ג, יז) "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר"; (כא) "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ"; (כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב". במעשה המעפילים (י"ד, מ) "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם..."; (מב) "אַל תַּעֲלוּ"; (מד) "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר".
[4]. ראה דברינו בעיוננו הנזכר סוף סעיף ג וכן בסעיפים ד-ה שם.
[5]. על תופעה מעין זו, שבה פסקה החותמת סיפור מהווה ביחד עם זאת יחידה ספרותית שונה ועצמאית במקצת ביחס לסיפור שקדם לה, עמדנו בספרנו 'פרקי אליהו' (עמ' 328-327) במה שנוגע לתיאור המפגש הראשון בין אליהו לאלישע במל"א י"ט, יט-כא.
והנה דוגמאות נוספות: בסיפור העלאת הארון לירושלים בשמ"ב ו', הפִסקה המסיימת (פסוקים כ-כג) שונה מגוף הסיפור ומהווה יחידה עצמאית במידת מה; בסיפור ריפוי נעמן מצרעתו במל"ב ה' מהווה הפסקה המסיימת, המתארת את חטאו של גיחזי ואת עונשו (פסוקים כ-כז), יחידה שונה מגוף הסיפור ועצמאית במקצת.
[6]. מסיבה זו שונה אופי ההקבלה שעליה עמדנו לעיל בין פסקה זו למקבילותיה הפותחות את הסיפור, מאופיין של שאר ההקבלות בסיפור: בעוד שההקבלות האחרות הן הקבלות של סיבה ותוצאה - של חטא ועונשו - ההקבלה כאן היא הקבלה ניגודית בין עלייה חיובית אל הארץ לבין עלייה שלילית אליה, ואין בין צדדי ההקבלה קשר סיבתי. ראה עיוננו הנזכר, עמ' 186-185.
[7]. על משמעותו של האמור כאן להערכת המעפילים והמעשה שעשו נדון בסעיף ג של העיון.
[8]. ר"י אברבנאל הרגיש בשאלה זו, והוא ענה על כך: "וכאשר ראה משה שהגזרה האלוהית כבר התחילה לצאת בפועל במיתת המרגלים הרעים, אז הודיע לישראל כל מה שדיבר אליו מהגזרה, וזהו אמרו אחרי זיכרון מיתתם (- בפסוקים לו-לח) 'וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד' - כי ראו כי כלתה אליהם הרעה מאת המלך ה' צבאות". אולם אם כדבריו, מדוע התעכב משה במסירת דברי ה' לעם? ומדוע לא נאמר בפסוק לט שהעם ראה את מות התרים ושאף דבר זה גרם להם להתאבל מאוד?
[9]. תגובה דומה הגיב העם לאחר חטא העגל, כאשר שמע מה יהיו התוצאות העתידיות של חטאו (שמות ל"ג, א-ד):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי...
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ... כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ.
וַיִּשְׂמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו.
יש לציין כי בשני המקומות קשורה אבלותו של העם בעונש הנוגע לעלייתם אל הארץ.
[10]. כל הקטע הזה בדברי רש"י (על שלושת הדיבורים המתחילים) איננו מצוי בדפוס הראשון של רש"י וכן בכמה כתבי יד, ואם כן יש להביא בחשבון את האפשרות שזוהי תוספת לפירוש המקורי.
[11]. א. פסוק זה מחזק את פירוש רשב"ם כי "אמר ה' " שבספרנו פירושו "ציוָנו ה' " להילחם.
ב. על אף כל האמור למעלה ביחס לפירוש המילים "כי חטאנו", נציע כאן פירוש שונה למילים אלו ולתוכן אמירתו של ה': המילים "כי חטאנו" הן תוכן האמירה של ה' בציטוט עקיף. לפי פירוש זה נמצא שאין צורך להשלים מהי אמירתו של ה', ומשמעות הפסוק היא 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ביחס אליו'. חטא זה הוא אפוא מאיסת הארץ, כפי שמעידים הכתובים (י"ד, לא) "הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ"; (תהילים ק"ו, כד) "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה".
[12]. כך עולה גם מן הפירוש שהצענו בהערה הקודמת, ושם מובאים הפסוקים המציינים חטא זה.
[13]. אולם כאמור בהערה 11א, מן הפסוק המקביל בספר דברים נראה דווקא כפירוש רשב"ם.
[14]. וכתב החזקוני על פסוק זה: "במידה שהפחידום המרגלים בעמלק (- י"ג, כט: "עמלק יושב בארץ הנגב... והאמרי יושב בהר") - בה הפחידם הקב"ה".
[15]. שורש זה מופיע אולי במקום נוסף כפועל בבניין פוּעל (חבקוק ב', ד): "הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". פרשנים אחדים אמנם קשרו בין שני הפסוקים הללו - ראה לדוגמה רש"י בד"ה ויעפלו (דבריו יִדונו בסמוך). אולם בתרגומים היווניים העתיקים השבעים ועקילס (ראה מילון בן יהודה ערך עפל עמ' 4617 הערה 1) נתפרשה המילה 'עופלה' על דרך שיכול אותיות - 'עולפה', במשמעות 'נחלשה'. ומן התקבולת הניגודית בפסוק נראה שזהו הפירוש הנכון: 'הנה עולפה, נחלשה נפשו של מי שלא ישרה נפשו בו (או הוא עצמו עֻלְפֶּה - מעולף וחלוש; ראה יחזקאל ל"א, טו); ואילו צדיק - באמונתו, בישרו, יחיה ויתחזק'.
[16]. א. אריאל שוה חתני, עורכו של עיון זה, הוא שהעמידני על המשמעות המדוייקת של השורש בערבית ועל שתי האפשרויות הפרשניות הנפתחות עקב כך, והוא שהציע לראות באפשרות הפירוש הראשונה את הבסיס לפירושם של אונקלוס ורס"ג.
ב. ארליך, ב'מקרא כפשוטו' כאן, פירש על פי השורש הערבי הנ"ל כשתי האפשרויות הללו גם יחד.
[17]. את הרקע לשירו של קיפניס לקחנו מדבריה של ציונה קיפניס, מתוך 'המאה ועשרים במאה העשרים' בעריכת זאב ענר (הד ארצי, אור יהודה תש"ס), עמ' 201-200. נציין דרך אגב כי בתקופת ההעפלה נכתבו כמה וכמה שירים המתארים את עליית המעפילים (רובם נקבצו בספר המעפילים, ירושלים תש"ז), אך השמות 'העפלה' ו'מעפילים' לא נזכרו בהם.
[18]. א. ראה מאמרי "נס כן קרה לנו", 'עמודים' כסלו-טבת תשנ"ז עמ' 69-66, העוסק אף הוא בשיר התרסה ציוני, שירו של משורר הילדים זאב 'אנו נושאים לפידים'. מסקנתנו באותו מאמר דומה למה שנכתוב בהמשכו של עיון זה.
ב. במבוא לספרו 'בקש שלום ורדפהו' (ידיעות אחרונות 2002) עמד פרופ' א' סימון על תפקידה של השירה העברית בקישור המדרשי בין המקרא לבין המפעל הציוני. ראה שם עמ' 25-22 ובייחוד עמ' 28-27 וכן עמ' 31.
[19]. תשובתם המרשימה של המעפילים הביאה את רבי יצחק עראמה, בעל העקדה, לשאול בשער השבעים ושבעה של ספרו שאלה מהותית, שבה אין אנו עוסקים: "אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה', למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה? ולמה ננעל שער התשובה לפניהם?" (השאלה הי"ח לפני התחלת פירושו לפרשת שלח). התשובה על שאלתו ברורה: תשובתם של המעפילים באה לאחר חתימת גזר הדין בשבועה ולאחר שנתברר שאין מנוס מהחלפתו של דור זה בדור אחר, שיהא מוכשר לכניסה אל הארץ. ראה עיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' ' ('עיונים בספר במדבר' עמ' 196-193).
[20]. מילים אלו הן שיבוץ משמ"א ט"ז, ט "גם בזה לא בחר ה' " ושם פסוק י "לא בחר ה' באלה", ועיין שם בהקשר.
[21]. בדבריו אלה מתכוון ר"י אברבנאל לענות על השאלה שלא עסקנו בה, שאלתו של ר"י עראמה שהובאה בהערה 19, אך אגב כך הוא עונה גם על השאלה שאנו מתקשים בה. דבריו קשים בייחוד כתשובה למה שהוא עצמו נתקשה בו: היעלה על הדעת שלו שינו המעפילים במקצת את סגנונם, כפי הצעתו, הייתה תשובתם מתקבלת וה' היה מוותר על עונשו של דור המרגלים ומכניס את ישראל לארץ מייד? וראה מה שכתבנו בהמשך הערה 19 בקשר לשאלה הנידונה.
[22]. והנה, מצאנו חבר לר"י אברבנאל בתפיסתם של המעפילים כמי שבוטחים בגבורתם, הלא הוא חיים נחמן ביאליק בשירו הידוע 'מתי מדבר'. בתארו את הסערה המתחוללת לעתים במדבר, בעת שמתי המדבר - דור יוצאי מצרים שנגזר עליהם למות במדבר עקב חטא המרגלים - מתעוררים מתנומתם לשעה:
|
|
בַּשָּׁעָה הַהִיא -
וַאֲחוּזֵי פְרִיץ אוֹנִים יָקִיצוּ אַדִּירֵי אֲיֻמָּה,
פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר,
דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה
...
|
|
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!
אִם אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת יָדָיו
וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמוּשׂ -
נַעַל נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,
נַרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,
וּפָנִים נִתְרָאֶה בָּאוֹיֵב הֶחָמוּשׂ!
הַאֲזִינוּ!
הַסְּעָרָה גַּם הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: 'הָהִינוּ!'
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים!
יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת,
אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים -
הִנְנוּ וְעָלִינוּ
הָהָרָה!" - - -
|
הֵם קֹרְאִים:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!@
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד
וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! @
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה@
אֶת כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.
...
וּמִי אָדוֹן לָנוּ?! @
גַּם עַתָּה - אִם סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ
אֵל נָקָם,
כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי - וַנָּקָם!
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!
עַל אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם -
הִנְנוּ וְעָלִינוּ -
בִּסְעָרָה!" @
|
|
אף שביאליק מייחס את ההתעוררות הזאת לכל מתי המדבר (כמוכח למעיין בגוף השיר), כלומר - לכל דור יוצאי מצרים שמת במדבר, מוכיחות ההשאלות הלשוניות (שסומנו כאן בהדגשה) כי הוא מתכוון למעפילים (ובאמת אין התורה נותנת לנו מידע על מספרם, או על חלקם בכלל עם ישראל).
ביאליק מסכים, אפוא, עם רי"א כי המעפילים פעלו מתוך התנשאות אנושית של "כֹחי ועֹצם ידי", וכדבריו בשיר: "יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה... וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!". אלא שבעוד רי"א רואה בכך את גנותם, רואה בכך ביאליק, כנראה, את שבחם (וכמובן צריך להדגיש, שבעוד רי"א פרשן המקרא מתכוון למעפילים שעליהם מספרת התורה, הרי ש'מתי המדבר' של ביאליק הם דמויות מיתיות הקשורות לאמירה פוליטית-רוחנית המכוונת לדורו של המשורר עצמו). בין כך ובין כך, תפיסה זו של מניעי המעפילים אינה מתיישבת עם דבריהם עצמם "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו".
[23]. העובדה שנשוכי הנחש פנו אל משה שיתפלל עליהם אינה מחייבת, כמובן, את המעפילים, וגם המצבים אינם דומים כלל.
[24]. כאן מאייר הנצי"ב את פירושו בדוגמה ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ז, ח), שהוא מביאה בלשונו בקיצור: "וכמו שמצינו במדרש שיר השירים בעת שבאו חנניה מישאל ועזריה לשאול את פי יחזקאל הנביא אם יעמוד להם הקב"ה בעת שיפילו עצמם בכבשן האש, הייתה התשובה שלא יעמוד. והיה כדי שתהיה מסירות נפש באמת".
[25]. נדמה כי בתולדות הדת ניתן להצביע על קיומן של דמויות מורכבות מעין אלה, שחטאן היה בתשובתן הבלתי-מאוזנת.
[26]. דיון בפשוטם של דברי בנות צלפחד אלו מצוי בעיוננו לפרשת פינחס, סדרה ראשונה (עמ' 261-260).
[27]. מן הראוי להזכיר כאן את האגדה המופיעה במקורות רבים ושונים - בתלמוד, במדרשים ובתרגומים הארמיים - על אותם בני אפרים שיצאו ממצרים בטרם עת ומתו במדבר. אף שבמקורות שבהם נזכרה אגדה זו (ראה סקירתם בספרו של פרופסור י' היינימן ז"ל 'אגדות ותולדותיהן', ירושלים תשל"ד, עמ' 141-137) לא נרמז כל קשר למעשה המעפילים, הרי שיסוד אחד מונח בבסיס שני המעשים: בני אפרים רצו להקדים את מועד היציאה ממצרים, מסרו נפשם על כך ולבסוף אף שילמו בחייהם על רצונם להקדים את הגאולה; והמעפילים עשו את אותו הדבר בנוגע לכניסה לארץ - הם רצו להקדים את הכניסה אליה שלא כפי שנגזר על אותו הדור, מסרו נפשם על כך ושילמו בחייהם. ניתן אפוא לראות באגדה זו השלכה לאחור של מעשה המעפילים המפורש בתורה (אף שכאמור לא נזכר באותם מדרשים כל קשר ביניהם).
י' היינימן מוכיח בספרו הנזכר כי האגדה על בני אפרים עברה התפתחות: מהאשמתם של דוחקי הקץ הללו ללא סייג במקורות הראשונים של האגדה, דרך הצדקתם החלקית וראייתם כטועים בחישוב הקץ, ועד להפיכתם מאוחר יותר למתים שהחייה יחזקאל לפני בוא עת תחיית המתים הכללית (היינימן קושר זאת ליחס אל מרד בר כוכבא). הטיהור של אותם דוחקי קץ אגדיים מבני אפרים, המצוי באגדה, הוא אותו הטיהור הנרמז כאן ביחס למעפילים הן בפשוטו של מקרא והן בדברי חז"ל.
[28]. הדברים נכתבו בשנת תר"ח ונדפסו (לאחר מות המחבר) בלובלין בשנת תרס"ב.
[29]. ר' אליהו די וידאש, ממקובלי צפת במאה ה16- ותלמידו המובהק של ר' משה קורדובירו.
[30]. הגמרא במסכת חגיגה (טו ע"א) מספרת על אלישע בן אבויה - המכונה אַחֵר - שהיה אחד מן הארבעה שנכנסו לפרדס, אך 'קיצץ בנטיעות' ויצא לתרבות רעה. כאשר ביקש ממנו תלמידו, רבי מאיר: "חזור בך!" - ענה לו אלישע: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' (ירמיה ג', כב) - חוץ מאַחֵר".
[31]. עיין בבלי חגיגה טו ע"ב וירושלמי חגיגה פ"ב ה"א.
[32]. הסבר אחר לדברי בת הקול ששמע אלישע-אחֵר מצוי בספרו של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל 'חמש דרשות', עמ' 127-125.
[33]. ראה לדוגמה את דרשת הברייתא בכתובות ס ע"א על הפסוק (ויקרא י"א, ד) "... אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא... טָמֵא הוּא לָכֶם". ברייתא זו מובאת בעיוננו לפרשת שמיני סעיף ו.