בשלח
המלחמה בעמלק
מחבר: אלחנן סמט
שמות י"ז, ח-טז
עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
א. מבנה ראשון ושאלת "טעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים"
ב. מבנה שני והשאלה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?"
ג. המבנה הסינכרוני המעיד על שני רבדים בסיפור
ד. מניין בא עמלק ומה היו מניעיו?
ה. בין המלחמה במצרים על ים סוף לבין מלחמת עמלק ברפידים
ו. "הן לא קצרה יד ה' מהושיע..."
מילות מפתח: רפידים, עמלק
הסיפור המסיים את פרשתנו, סיפור המלחמה בעמלק (י"ז, ח-טז), מעורר שתי בעיות מרכזיות, ואנו נדון בהן בקשר לדיון במבנהו של הסיפור. ניתן להציע לסיפורנו יותר ממבנה אחד, וכל הצעת מבנה מבליטה עניין מרכזי אחר בסיפור ומעוררת אגב כך קושי מסוג אחר.
תשעת הפסוקים הכלולים בסיפורנו מתחלקים לפי העניין לשלוש פסקאות של שלושה פסוקים כל אחת. הנה הסיפור על פי החלוקה המשולשת הזו:
א. התקפת עמלק וההכנות לקראת המערכה נגדו
י"ז, ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
ב. תיאור המערכה עצמה עד לניצחון
יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.
יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
ג. השלכות המערכה המיידיות והעתידיות
יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ
כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: ה' נִסִּי.
טז וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
חלוקה זו לשלוש פסקאות נובעת מן ההתפתחות של האירועים הן מן ההיבט הכרונולוגי והן מן ההיבט המהותי שלהם: ההכנות - האירוע - התוצאות.
סיפורים במקרא הנחלקים באופן בולט לשלושה חלקים שווים פחות או יותר, כשם שהדבר במקומנו[1], הם סיפורים החותרים בהדרגה אל שיאם, המצוי בסיום הסיפור - בחלקו השלישי. שלושת השלישים של סיפור מהסוג הזה הם כעין שלוש קומות במגדל, שהקורא מעפיל בו מקומה אל קומה עד הגיעו לקומה העליונה[2].
מבנה זה מבליט אפוא כשיא הסיפור ותכליתו את דבר ה' למשה לאחר תום המערכה הנוכחית:
יד כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
ואת דברי משה לאחר בנותו את המזבח:
טז כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
המלחמה בעמלק מורחבת כאן בשני ממדים: בממד המקום - מעתה כל העולם הוא מקומה - "מתחת השמים"; ובממד הזמן - מעתה תימשך מלחמה זו כל הדורות - "מדֹר דֹר"[3].
ואכן, פִסקה אחרונה זו מובלטת על ידי חלוקת פרשיות המסורה כיחידה בעלת חשיבות יתֵרה בסיפור, והיא מופרדת מגוף הסיפור בהיותה פרשה פתוחה בפני עצמה.
תפקיד דומה לזה של הפסקה האחרונה בסיפורנו ממלאת מצוַת מחיית עמלק שבספר דברים (כ"ה, יז-יט). אף בפרשה ההיא ישנה השלכה לעתיד של האירועים שהתרחשו ברפידים ושתוארו בשתי הפסקאות הראשונות בסיפורנו, ואף שם מתרחבת המלחמה בעמלק לדורות הבאים[4] ולכל המקומות תחת השמיים. אלא ששם עוברת האחריות להרחבה זו של המערכה נגד עמלק לישראל עצמם. קשרים גלויים מתבלטים בין שני המקומות:
|
שמות (י"ז, יד)
|
דברים (כ"ה, יז-יט)
|
|
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי
|
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... לֹא תִּשְׁכָּח.
|
|
מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
|
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
|
מבנה זה של הסיפור, המבליט את סיומו ואף רומז למצוה שבספר דברים, מעורר את השאלה הבאה, שנביאנה בלשונו של אברהם קריב ז"ל בספרו 'שבעת עמודי התנ"ך'[5]:
בכל המקרא אין זעום-אלוהים כעמלק, אין אפוף חרון עד כמוהו. ומאליה קמה השאלה: במה הגדיל עמלק חטאו יותר מכל אויבי ישראל אשר מעולם? אמנם עמלק התנפל על יוצאי מצרים דרך פתיעה, ללא כל הכנה מצדם למלחמה, כמשתמע מלשון הכתוב בספר שמות "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל" וכמפורש בתוספת הרחבה בספר דברים "... אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךּ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ", אך אפילו מלחמה שפלה זו כלום היא חמורה מן הגזרה "הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"? ובכל זאת נחרת צו (דברים כ"ג, ח) "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ"... מחומרת מלחמתו הפיזית של עמלק בישראל לא נוכל בשום פנים להגיע לחומרת הדינין שנמתחו עליו... פסוק הסיכום המדבר גבוהות וסתומות "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ..." מתיק את מלחמת עמלק לתחום מטפיזי.
שאלה זו נשאלה בפירוש או במשתמע על ידי פרשנים אחדים, ובדרך כלל ניתנה לה תשובה אחת בסגנונות שונים, היא תשובת התנחומא (דברים כי תצא ט):
"אשר קרך" (דברים כ"ה, יח) - ... רבנן אמרי: "קרך" - הֵקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אף על פי שנכווה, הֵקֵרָהּ לפני אחרים. אף כאן: כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו. נפל פחדן על כל האומות, שנאמר (שמות ט"ו, יד-טז) "[שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.] אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם..." וגו', כיוון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הֵקרם לפני אומות העולם.
ובלשון הרמב"ן בסוף פרשתנו:
וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון, ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו. ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו (דברים כ"ה, יח) "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".
תשובה זו תולה אפוא את חומרת דינו של עמלק בראשוניות של מלחמתו בישראל ובסיטואציה הייחודית שבה פעל: מייד לאחר עלותם של ישראל על במת ההיסטוריה האנושית כעם צעיר, לאחר נסים גלויים שהותירו את עולם העמים פעור פה ומשותק, בא עמלק ראשון לבטל את רושם עלייתם זו.[6]
להלן בסעיף ד נענה תשובה נוספת לשאלה הנידונה כאן.
לא אחת נוכחנו בעיונינו כי הסיפור המקראי נחלק לשתי מחציות שוות פחות או יותר, המקבילות זו לזו בדרך זו או אחרת. יש שבין שתי המחציות הללו ניצב חלק מן הסיפור כ'ציר המרכזי' שלו. הציר המרכזי אינו מהווה חלק מן המחצית הראשונה, אולם ההתרחשות המתוארת במחצית זו מובילה אליו כמסקנה; הציר המרכזי גם אינו מהווה חלק מן המחצית השנייה, אולם ההתרחשות המתוארת בה נובעת מן האמור בו. מובן אפוא כי רבה חשיבותו של הציר המרכזי להבנת הסיפור כולו.
"מבנה משולש" של סיפור, כמו זה שעמדנו עליו בסעיף הקודם, איננו סותר בהכרח את האפשרות שאותו סיפור עצמו יהיה בנוי גם בדרך המקובלת במקרא, שבה הסיפור נחלק לשתי מחציות המקבילות זו לזו. כך הדבר גם בסיפורנו.
המחצית הראשונה של הסיפור כוללת את תיאור ההכנות למערכה בעמלק (פסוקים ח-י) ואת תיאור החלק הראשון במערכה עצמה (פסוק יא). חלק זה מסתיים ללא הכרעה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ - וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ - וְגָבַר עֲמָלֵק"[7]. וכאן מתעוררת השאלה: הרי לשם הרמת היד הזו, המביאה לישראל ניצחון על עמלק, עלה משה אל ראש הגבעה ביחד עם אהרן וחור בשלב ההכנות למערכה - מדוע אפוא הוא מניח את ידו ומאפשר את התגברות עמלק?
הציר המרכזי שבפסוק יב בא לענות על שאלה זו - ואף לתאר את הפתרון שנמצא לבעיה שגרמה למשה להניח את ידו:
יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים
וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד.
עתה אנו מבינים מה גרם למשה קודם לכן להניח לעתים את ידו - כבדוּת ידיו היא שגרמה. עתה אנו גם יודעים שנמצאה דרך להתגבר על כבדות ידיו זו של משה: אהרן וחור, שעלו ביחד עם משה, הם שמאפשרים לו להרים את ידיו בלא להניחן עוד.
בשלב זה נפתחת המחצית השנייה של הסיפור. ראשית מתואר בה החלק השני של המערכה הצבאית:
יב2 וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
ידיו האמונות, כלומר היציבות, של משה, המורמות אל על ללא הפסקה, מאפשרות ליהושע לגבור על עמלק ולנצחם ניצחון שלם עד לסופו של יום הלחימה.
עתה באה הפסקה האחרונה בסיפור (יד-טז), המתארת את תוצאות המלחמה הזו והניצבת בהקבלה לפסקה הפותחת, העוסקת בהכנות למלחמה.
כך תֵראה אפוא טבלת המבנה של הסיפור על פי הצעה זו:
בטרם נבחן את ההקבלות שבין שתי המחציות, נציין את שוויון אורכן: כל אחת מהן מכילה 51 מילים בדיוק, ואילו הציר המרכזי מכיל 17 מילים, שהן שליש ממספר המילים שבכל מחצית.
ההקבלות בין פסקאות א-א1: רק בשתי הפסקאות הללו מופיע השורש לח"מ:[8] בפסוק הפותח את הסיפור (ח) "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל" (ופעמיים נוספות בהמשך הפסקה), ובפסוק המסיים אותו (טז) "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק". בפסקה א עמלק הוא היוזם את פתיחת המלחמה, ואילו בפסקה א1 ה' הוא היוזם את המשך המלחמה בעמלק וקובע את תחומה תחת כל השמיים ואת התמדתה מדור לדור.[9]
ההקבלה בין פסקאות ב-ב1 היא הקבלה ניגודית בשני תחומים. ראשית, בעוד שבפסקה ב לעתים הרים משה את ידו ולעתים הניח ידו, בפסקה ב1 היו ידיו אמונה עד בוא השמש. הניגוד הזה יצר ניגוד גם בתחום של תוצאת המלחמה: בעוד שבפסקה ב לעתים גבר ישראל ולעתים עמלק, נסתיימה המערכה בפסקה ב1 ב"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק".
מבנה זה של הסיפור מהווה מסגרת שבה מעוצב היפוך בין ההתרחשות במחצית הראשונה לבין זו שבמחצית השנייה. במחצית הראשונה היזמה הייתה בידי עמלק, ואילו התגובה שכנגד שבאה מצדם של ישראל - לא צלחה. במחצית השנייה מצליחה התגובה של ישראל לחלוש את עמלק במערכה זו שהוא כפה עליהם, ואילו מצד ה' באה היזמה של מלחמת חרמה בעמלק. היפוך זה התרחש עקב מה שאירע בציר המרכזי. כל תשומת הלב מופנית אפוא אל הציר המרכזי, המהווה מפתח לכל הסיפור.
אולם מפתח זה, יותר משהוא פותח פתח להבנה הוא מהווה פתח לתמיהה גדולה, המנוסחת כבר במשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח):
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
ובלשון המכילתא[10] מפורשת השאלה יותר:
וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק?
המשנה והמכילתא הקדימו את שאלתן כבר ביחס לפסוק יא "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל". אולם שאלה זו הולכת ונמשכת: הפתרון שנמצא להרמה המתמדת של ידו של משה, המתואר בציר המרכזי של הסיפור, נושא אופי טכני גרידא. והנה, הפתרון הטכני הזה הוא שהביא בסופו של יום הלחימה לניצחון של יהושע על עמלק!
בתשובתן, רואות המשנה והמכילתא בידי משה המורמות אמצעי להשפעה דתית-מוסרית על ישראל המתבוננים בהן, והשפעה זו היא שעושה מלחמה ושוברת את עמלק. זו לשון המשנה:
אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין.
ולשון תשובת המכילתא היא:
אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן[11], והקב"ה עושה להם נסים וגבורות.
בין מפרשי הפשט היו שביארו אף הם כי להרמת ידיו של משה הייתה השפעה על ישראל המתבוננים בהן. אולם פרשנים אלה לא ציינו שהייתה זו השפעה מוסרית-דתית, הפועלת על תוצאת המלחמה בדרך נסתרת, אלא ציינו השפעה מורלית הפועלת בגלוי כמנהגו של עולם. כך פירש רשב"ם את פסוק יא:
"והיה כאשר ירים משה ידו" - והמטה.
"וגבר ישראל" - שכן דרך ערכי מלחמה: כל זמן שרואים הרמת נִסם... הן מתגברין, וכשהוא מושלך - רגילין לנוס ולהינצח.
ואחריו פירש חזקוני בדרך זו את פסוק ט:
"אנכי נצב על ראש הגבעה" - כדי שיראוני אנשי החיל, לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה... שכן דרך אנשי המלחמה: אחד מגיבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו, לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל. כל זמן שהוא עומד במעמדו - נותנים לב להתחזק לקראת המלחמה; וכשהדגל נמוך ושפל - כסבורים שמת שר שלהם - ונָסים. אף כאן "ומטה האלהים בידי" - לאות ולסימן במקום דגל.
ואף קאסוטו פירש בדומה להם:
"כאשר ירים משה ידו" - במטהו, היו הלוחמים הישראלים מתעודדים ומתחזקים - "וגבר ישראל"; ולהפך, "כאשר יניח ידו" - והם היו רואים אותו עייף ויגע, גם כוחם היה מתמעט - "וגבר עמלק".
הקושי בכל הפירושים הללו, הן של חז"ל והן של הפשטנים, הוא שהעיקר חסר מן הספר: הכתוב לא ציין כלל את ההשפעה שיש לידיו של משה על לבם ועל תודעתם של ישראל. יתר על כן: הוא כלל אינו מציין כי היה קשר עין בין ישראל ובין ידיו של משה, והרי דבר זה ניתן היה לציינו בקיצור[12].
ביאורם של ראב"ע ושל רמב"ן להרמת ידיו של משה פותר קושי זה אך מאידך הוא מעורר שאלות אחרות. בביאורו הארוך לפסוק ט כותב ראב"ע:
"ומטה האלהים בידי" - שארים בו ידי להתפלל.
ובביאורו הקצר לפסוק יא הוא כותב:
ויש אומרים שפרש ידו דרך תפילה.
על פי פירוש זה מבאר רמב"ן בפירושו לפסוק ט מדוע שלח משה את יהושע להילחם בעמלק ולא עשה זאת בעצמו:
והטעם שציוה משה את יהושע להילחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא
(= משה) בנשיאות כפים על ראש הגבעה; ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה, ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה.
גם פירוש זה קשה מאוד. ראשית, מה עניין המטה לתפילת משה? מצאנו את המטה משמש ככלי לעשיית מופתים, אך לא מצאנוהו קשור לתפילה. ואכן את עניין המטה פירש רמב"ן בדרך שונה:
ואם כן (- שהרמת ידו של משה היא ביטוי לתפילה) יהיה טעם "ומטה האלהים בידי" לומר, כי כאשר עלה משה על ראש הגבעה וראה את עמלק, נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן... כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר.
אולם נטיית ידו של משה במטה על עמלק, כפי שתיאר אותה רמב"ן, אינה נזכרת כלל בתיאור המערכה, והזכרת המטה בפסוק ט הופכת אפוא לעניין שאין לו המשך בסיפור.
שנית, רמב"ן מתאר את תפילתו של משה במילים "בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים". ואכן, פרישת כפיים משמשת במקרא ביטוי לתפילה, כגון בדברי משה (ט', כט) "אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'... וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד". אולם לא נאמר בסיפורנו כלל שמשה פרש כפיו, אלא שהרים את ידו (או את ידיו).
ושלישית - וזו השאלה החמורה ביותר: וכי תפילתו של משה על ישראל תלויה בהרמת ידו? וכי כשידיו כבדו לא יכול היה להמשיך ולהתפלל על ישראל מעומק לבו? 'רחמנא לבא בעי' - הקב"ה ודאי היה מקבל את תפילתו של משה אף ללא הרמת ידיו.
נותרנו אפוא ללא ביאור מניח את הדעת לקשר המסתורי בין הרמת ידיו של משה לבין הצלחתם של ישראל במלחמה נגד עמלק.
ננסה להציע מבנה שלישי לסיפורנו, מבנה שיעניק ממד אחר לסיפור כולו ואף יעניק משמעות חדשה לבעיות שנידונו בסעיפים הקודמים.
עיקרו של סיפורנו מתרחש סימולטנית בשני מקומות: בשדה המערכה, שבו מנהל יהושע את המלחמה כנגד עמלק, ובראש הגבעה, שעליו מנהל משה מערכה אחרת, פרטית לכאורה, על התמדת הרמת ידיו. הסיפור מעיד על הקשר שיש בין שתי ההתרחשויות הללו: האירועים בראש הגבעה קובעים את טיב ההתרחשות בשדה המערכה.
ובכן, האם ניתן לחלק את הסיפור בין שני מוקדי ההתרחשות שלו? חלוקה כזו 'תאלץ' אותנו לחתוך משפטים ולהפריד בין חלקיהם, על פי שייכותו של כל חלק למוקד התרחשות זה או אחר.
אף הפִסקה האחרונה בסיפור (יד-טז) תחולק בין שני המוקדים הללו: אותם חלקים שלה העוסקים בהרחבת המלחמה בעמלק (בממד המקום או הזמן) ישתייכו עניינית לחלק המתרחש בשדה המערכה; ואילו תיאור בניית המזבח על ידי משה וקריאת שמו "ה' נסי" ישתייכו לחלק המתרחש על ראש הגבעה, הן מפני שכנראה שם בנה משה את המזבח (כדעת ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק טו) והן מפני שביאור שמו של המזבח מקשר אותו למטה האלוהים אשר ביד משה - המטה אשר שימש כ'נס' בידיו המורמות (ראה הערה 9).
נעתיק כאן פעם נוספת את הסיפור כולו על פי 'המבנה הסינכרוני'[13] שלו.
בטבלת המבנה שלפנינו נעתיק את האירועים לפי סדר התרחשותם - מלמעלה למטה - כשכל אחד מהם יוצב בצד הטבלה השייך למחצית המתאימה לו. כאשר אירוע בראש הגבעה משמש סיבה למשנהו בשדה המערכה יסומן הדבר באמצעות חץ.
הבה נתבונן עתה בשתי מחציותיו הללו של הסיפור[14] ונעיר כמה הערות הנוגעות לשתיהן. לאחר מכן נדון בכל מחצית בפני עצמה.
א. קיים הבדל עקרוני בין שתי המחציות הללו: את המחצית הימנית - בשדה המערכה - ניתן לקרוא ברצף, כסיפור העומד בפני עצמו. אין הדבר כן במה שנוגע למחצית השמאלית - על ראש הגבעה: אין לה עמידה עצמאית, והבנתה אפשרית רק אם קוראים אותה ביחד עם המחצית האחרת. משמעות הדבר היא שההתרחשות הריאלית, במישור הארצי שבו היא מתקיימת, ניתנת להבנה כשלעצמה - אף אם הבנה זו לוקה בחסר. לעומת זאת ההתרחשות 'המטפיזית' - זו שעל ראש הגבעה - אינה עומדת בפני עצמה; היא קיימת רק מחמת זיקתה למציאות הריאלית בשדה המערכה.
ב. האם 'מבנה סינכרוני' זה שומר על עקרון שוויון המחציות של הסיפור המקראי? אכן כן: במחצית הימנית 60 מילים, ובשמאלית - 59 מילים.[15]
ג. הקווים המאוזנים בטבלת המבנה הנוכחי נועדו להזכיר את החלוקה של הסיפור לפסקאות על פי המבנה שתואר בסעיף הקודם. והנה, מתברר כי בכל פסקה בסיפור ישנה התרחשות כפולה: מה שקורה במקום אחד בפסקה זו נמצא בזיקה למה שקורה במקום האחר באותה פסקה. רק הציר המרכזי (רובו של פסוק יב) מצוי כולו בתחום של ראש הגבעה, ואין לו כל מקבילה בשדה המערכה. דבר זה מלמד על חשיבות הציר המרכזי מחד, ומאידך - על עדיפות ההתרחשות על ראש הגבעה, הווה אומר: המפתח לפתרון הבעיה המוצגת בסיפור מצוי על ראש הגבעה.
ההבדל המהותי בין ההתרחשויות המתוארות בשתי המחציות בא לידי ביטוי באופייה הלשוני של כל מחצית.
המחצית הימנית היא סיפור 'המלחמה בעמלק'. השם 'עמלק' מופיע במחצית זו שבע פעמים כמילה מנחה, ואינו מופיע כלל במחצית האחרת.
1. ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם
2. ט וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
3. י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ... לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
4. יא וְגָבַר עֲמָלֵק
5. יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק
6. יד מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק
7. טז מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק
שלוש ההופעות הראשונות מניחות את התשתית למלחמתו של יהושע, ההופעה הרביעית - המרכזית - מציינת את הבעיה העומדת ביסוד הסיפור, ואילו שלוש ההופעות האחרונות מציינות את ההתגברות על עמלק בהווה של הסיפור ולעתיד לבוא.
במחצית זו מצויים כמה שורשים בעלי אופי 'מלחמתי', וכולם בזיקה לעמלק:
לח"מ - שלוש פעמים כפועל בפסוקים ח-י, ופעם אחת כשם עצם 'מלחמה' בפסוק טז.
גב"ר - פעמיים בפסוק יא.
חל"ש - פעם אחת בפסוק יג.
מח"ה - הופעה כפולה בפסוק יד.
אף לא אחד מן השורשים הללו מצוי במחצית האחרת של הסיפור.
לבסוף נעיר, כי שמו של יהושע - מצביא המלחמה - מופיע במחצית זו ארבע פעמים, ואינו נמצא כלל במחצית האחרת.
המילה המנחה המתבלטת במחצית זו לכל אורכה והחוזרת בה שבע פעמים היא המילה 'יד', שאינה מצויה כלל במחצית האחרת:
לרשימת הופעות אלו של המילה המנחה 'יד' ישנה חשיבות רבה ביחס לבירור משמעות הרמת ידיו של משה. ההקבלה בין המילה המנחה הזו למילה המנחה 'עמלק' במחצית האחרת נועדה ללמד כי ה'יד' שעל ראש הגבעה היא אכן זו שמגברת את ישראל ושוברת את עמלק, ועוד נשוב לכך להלן.
עוד נעיר, כי השמות 'אהרן וחור' מופיעים יחדיו פעמיים ורק במחצית זו.[16]
בעיוננו לפרשת וישלח בסדרה ראשונה 'המפגש הכפול בין יעקב לעשו' ביארנו את היחס בין סיפור מאבקו של יעקב עם המלאך - 'שרו של עשו' - לבין תיאור מפגשו עם עשו המקיף את סיפור המאבק ההוא. אמרנו שם כי ההתרחשות ה'מטפיזית' - מאבקו (הממשי) של יעקב עם המלאך - היא שקבעה את אופייה של ההתרחשות הריאלית שבאה לאחר מכן - המפגש עם עשו. ועוד הוספנו כי במקומות בודדים בתנ"ך מורם המסך, ולעינינו המשתאות מתגלה כי המציאות הריאלית שאנו מורגלים אליה, ושהיא הממלאה גם את במת הסיפור המקראי בדרך כלל, תלויה במציאות אחרת, עילאית ונסתרת, המצויה אף היא בתחום עולמנו זה[17]. ויותר מכך: המציאות הריאלית אינה אלא השתקפות של אותה מציאות אחרת[18].
מבנה הסיפור כפי שנחשף בפנינו בסעיף זה מלמד כי סיפורנו שייך לאותה קבוצה מצומצמת של סיפורים בעלי רובד כפול: המציאות בשדה המערכה בסיפורנו אינה אלא השתקפות של ההתרחשות על ראש הגבעה.[19]
השאלות ששאלנו בסעיפים הקודמים של עיוננו בעניין הטעם להרמת ידיו של משה והשפעתה על גורל המלחמה ובעניין חומרת דינו של עמלק קשורות בשאלה כללית יותר על טיבו של סיפורנו: מהי סיבת הכפילות בסיפור זה? מדוע דווקא בו, כבר מראשית הסיפור, נתלית המערכה הצבאית במערכה מסוג שונה, המתקיימת באותו זמן עצמו ובמרחק מה ממנה בראש הגבעה?[20]
את הדיון המחודש בסיפורנו עלינו לפתוח בשאלה על הפסוק הפותח את הסיפור: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" - מניין בא עמלק ומה היו מניעיו בבואו ממרחק להילחם בישראל? סיפורנו אינו משיב על שאלות אלו, אך "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה).
כדי לברר היכן ישבו העמלקים בדור זה של יציאת מצרים נתבונן בכמה פסוקים מתוך סיפור המרגלים בפרשת שלח, שהתרחש קצת יותר משנה לאחר סיפור מלחמת עמלק.
העם הראשון שהזכירו המרגלים בדיווחם לישראל היה עמלק:
במדבר י"ג, כח-כט אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ...
עֲמָלֵק יוֹשֵׂב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב
וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר...
שמו של עמלק שב ועולה בהוראת ה' לישראל לפנות לאחוריהם:
י"ד, כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק
מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.
ולבסוף מוזכרים העמלקים גם בסיפור על ניסיונם של המעפילים לחדור לארץ מדרום למרות העונש שהושת על העם שלא להיכנס לארץ. משה מזהיר אותם:
י"ד, מב אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב
כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
אך המעפילים לא שמעו בקול משה:
י"ד, מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר
וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא
וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
עמלק ישב אפוא בדור זה של יציאת מצרים בגבולה הדרומי של ארץ כנען - בנגב,[21] ושימש כמחסום הראשון והקשה ביותר בפני חדירת בני ישראל לארץ מצד זה. מוראם של העמלקים על ישראל היה בין הדברים שהמרגלים השתמשו בהם כדי להניא את ישראל מלהיכנס לארץ (כדברי רש"י לבמדבר י"ג, כט), וניסיון חדירה בפועל של המעפילים נהדף בתוקף על ידי העמלקים והכנענים היושבים בהר הנגב.
כדי להגיע לרפידים (הסמוכה להר סיני) שבה מתרחש סיפורנו, היה על העמלקים לחצות שטחים נרחבים בחצי האי סיני. ואכן, הדבר נרמז בפסוק הראשון בסיפורנו: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק...". ובכן, מדוע עשו זאת העמלקים?
מסתברים מאוד דבריו של קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ' 142-141):
כתוב כאן "ויבא עמלק", כלומר שלא היה שם (- באזור רפידים) מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו.
מלחמת עמלק היא אפוא מלחמת מנע אשר נועדה לקטוע את המשך דרכם של ישראל במדבר לכיוון ארץ כנען. המשכה של מלחמה זו מתואר בפרשת שלח, בחסמם את ניסיון הכניסה לארץ מדרום.
המקום והזמן שבהם בחרו העמלקים לתקוף את ישראל היו רגישים ביותר. בין יציאת ישראל ממצרים ביד רמה לבין הגעתם אל ארץ כנען כשהם מוכנים להיכנס אליה מצויה חוליית ביניים מסוכנת של ההליכה בדרך. והדרך הזו - בחזקת סכנה היא להולכים בה, והיא מהווה, בייחוד בראשיתה, מקום של משברים תכופים עבור עם שאינו רגיל בנדודים.
והנה בחר עמלק לתקוף את ישראל בחוליה החלשה הזאת - בראשית הליכתם באותה דרך, במקום שבו צמאו למים ושבו הייתה מסה ומריבה, בשעת חולשה ומשבר וחוסר אמונה מצדם של ישראל "לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן" (שמות י"ז, ז).
כוונת ההתקפה העמלקית הייתה אפוא לשבש את המהלך האלוהי הגדול, שראשיתו ביציאת ישראל ממצרים ותכליתו הבאתם לארץ כנען, על ידי ניתוק החוליה החלשה ביותר שבו מצוי מהלך זה - בראשית הדרך:
דברים כ"ה, יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
כ"ה, יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ... וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
בכך הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו. שכן מלחמתו איננה מלחמת הגנה של עם מותקף המגן על עצמו (כמלחמתם של הכנענים בבוא ישראל לכבוש מהם את ארצם), ואף איננה התנפלות מזדמנת של שבטי נודדים מדבריים המחפשים שלל (כפי שרגילים לעתים להציג את מלחמתם בישראל); מלחמת עמלק היא תכנית מחושבת של עם שבא לסכל את תכניתו של ה' ביחס לישראל עמו. עמלק נוגע בנקודה חשובה ביותר בקורות עם ישראל במקרא: נקודת החיבור הרגישה שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ היא הדרך שביניהן. הנטפל לנקודה זו ומנסה 'לחתוך' את המהלך בנקודת התורפה שלו - אין חמור ממעשהו.[22]
בדברים אלו ישנה תשובה לשאלה שנידונה בסעיף א של עיון זה - השונה מזו שהובאה שם ממדרש תנחומא ומדברי הפרשנים. לתשובתנו זו חשיבות רבה להבנת דבר ה' בפסקה המסיימת את סיפורנו ולהבנת מצוַת מחיית עמלק בספר דברים[23]. אולם לא באלה נדון עתה, כי אם בהשלכה אחרת של הדברים.
מלחמת עמלק היא בעצם מלחמת מבוא למלחמת כיבוש הארץ! עמלק בא מגבולה הדרומי של הארץ כדי לחסום את הדרך אליה, ואם כן המלחמה כנגדו היא מלחמה שמטרתה לאפשר את המשך ההליכה בדרך אל הארץ. נמצא אפוא, כי זמן קצר לאחר צאתם ממצרים ניצבו ישראל בפני אתגר ראשון הקשור בתכלית מסעם: הם התנסו במלחמתם של כובשי כנען (שבעתיד יתברר כי הללו יהיו בני הדור הבא).
פרשת בשלח פותחת ומסיימת בתיאורן של מלחמות - המלחמה בפרעה ובחילו בראשה ומלחמת עמלק בסיומה. אף שבין שתי המלחמות הללו מפרידים שבועות אחדים בלבד, הן נבדלות מאוד זו מזו, וההבדלים שביניהן ממחישים את ההתקדמות שחלה במצבם של ישראל מאז יצאו ממצרים ומאז נשתחררו מיראת משעבדיהם על שפת הים. הנה כמה מן ההבדלים הללו:
|
מלחמת עמלק
|
המלחמה במצרים
|
|
|
אין פוצה פה
|
עם בוא האויב: יראה גדולה וצעקה
|
|
|
העם נלחם את מלחמתו
|
"ה' ילחם לכם ואתם תחרִשון"
|
|
|
יהושע מנהיג את הצבא
|
משה מנהיג את האירועים
|
|
|
הניצחון מושג בדרך הטבע
|
הניצחון הוא תולדת התרחשות נסית כפולה
|
|
|
המלחמה כולה נעשית ביום
|
ההתרחשות היא לֵילית
|
|
מהו המכנה המשותף לכל ההבדלים הללו? תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מתוך דברינו בסוף הסעיף הקודם. המלחמה במצרים מהווה השלמת התהליך של יציאת מצרים, וכשם שכל תהליך יציאת מצרים היה כרוך בנסים גלויים שנעשו על ידי משה ובעמדה פסיבית של העם, כך היה גם בים סוף. מלחמת עמלק, לעומת זאת, מהווה ניצן ראשון של מלחמות כיבוש הארץ, לפיכך עומד בראש העם במלחמה זו יהושע - מי שעתיד לעמוד בראש ישראל בדור כיבוש הארץ;[24] משימת כיבוש הארץ מוטלת על העם, ואין ה' נלחם במקומם כפי שהיה בים סוף; וההבדל החשוב ביותר, הקשור להבדלים הקודמים שנידונו, הוא שמלחמת ים סוף נעשית בהנהגה אלוהית נסית וגלויה, בעוד שמלחמת כיבוש הארץ, ואף המבוא שלה - מלחמת עמלק - נעשית בדרך טבעית המכילה נס נסתר. זמניהן של כל אחת משתי המלחמות מהווים עיצוב סמלי לשייכותן ההיסטורית: בקיעת הים (בדומה ליציאת מצרים עצמה) הייתה בלילה, והאירוע כולו התרחש לאורך הלילה עד הבוקר, ובכך הסתיים בעצם ליל הגלות הארוך של ישראל במצרים; מלחמת עמלק, לעומת זאת, נעשתה ביום, "עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", כדרכן של מלחמות כיבוש הארץ, שנערכו אף הן ביום.
למרות כל ההבדלים העמוקים הללו ישנו גם מכנה משותף לשתי המלחמות: בשתיהן פועלת ידו של משה האוחזת במטה האלוהים בזיקה אל מקום ההתרחשות של המלחמה. כך צֻוה משה בים סוף וכך עשה:
י"ד, טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ...
כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם...
ולאחר שנכנסו המצרים אל תוך הים חזרו ציווי זה ועשייתו בשנית:
י"ד, כו נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם...
כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם...
הבה נשאל עתה בלשון המשנה: וכי ידיו של משה בוקעות את הים או משיבות את הים לאיתנו? ודאי שכן הוא, שהרי כך אמר ה' למשה: "הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ". אולם איש מן המתבוננים במשה האוחז את מטה האלוהים בידו ונוטה אותה על הים אינו מייחס את בקיעת הים למשה עצמו, אלא הכול מבינים כי משה פועל בשליחות ה' (כבכל פעולותיו באמצעות מטה האלוהים). "יד העבד כיד רבו", וידו של משה אינה אלא ייצוג נראה לעין של יד ה' הנסתרת הפועלת במציאות. דבר זה אינו נאמר מסברה בלבד, אלא הוא מפורש בסיומו של הסיפור ההוא:
י"ד, לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׂר עָשָׁה ה' בְּמִצְרַיִם
וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
ידו של העבד גילתה אפוא לעיני העם את 'היד הגדולה' של ה'.[25]
עתה נוסיף ונשאל, האם במלחמה טבעית - שאין בה שינוי סדרי הטבע והיא מתנהלת על פי מנהגו של עולם, פועלת גם כן יד ה'? ודאי שכן, אלא שבמלחמה כזו היא פועלת בסתר ואינה ניכרת לעין כול. במה תלויה אפוא מידת פעילותה של יד ה' במלחמה טבעית? היא תלויה בזכותו של העם הנלחם ובמידת קרבתו לה'. כאשר ה' בקרב העם - יזכה העם בניצחון, ובאין ה' בקרבו יקבעו מקרי הזמן ויחסי הכוחות הטבעיים את גורל המערכה.
הבה נבחן מלחמה טבעית אחרת בעמלק - זו שנערכה בעת הניסיון הכושל להיכנס לארץ, שנעשה בניגוד למצוַת ה'. כך אומר משה למעפילים:
במדבר י"ד, מב אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב
כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
לוּ אירע אותו מעשה מייד אחר יציאת מצרים, היה וודאי נאמר בו כי משה נמנע מלהשתתף באותה מלחמה ולא נטה את ידו האוחזת במטה האלוהים על הנלחמים, ובכך ביטא את העובדה שיד ה' אינה פועלת בקרב ישראל. אולם בנסיבות שלאחר הקמת המשכן נאמר דבר שונה במקצת:
מד וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
ועל כן הייתה התוצאה הסופית של אותה מלחמה - "וגבר עמלק": "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי... וַיּכַּוּם וַיַּכְּתוּם..." (שם, מה).
נשוב עתה אל סיפורנו. מבחינת העיתוי שבו מתרחש סיפור זה, מתקיים בו מפגש מעניין בין שתי תקופות ובין שתי הנהגות. אנו מצויים אמנם בסמוך ליציאת מצרים, בראשית הדרך שבה מוליך משה את ישראל במדבר ועוד בטרם ניתנה התורה לישראל. זהו עיצומו של עידן הנסים בתולדות ישראל: הנסים הכרוכים ביציאה ממצרים ואלו הכרוכים בהליכה במדבר. הנה במקום זה עצמו שבו מצויים ישראל בשעה זו - ברפידים - השתמש משה במטהו על פי מצוַת ה' לעשיית נס:
שמות י"ז, ה-ו וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם... וּמַטְּךָ אֲשֶׂר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם, וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה.
אך הנה אל תוך עיצומו של עידן הנסים הזה פורצת מלחמה השייכת לעידן הבא - עידן כיבוש הארץ במלחמות טבעיות. אמנם משה הוא עתה מנהיג העם, ובידו מטה האלוהים אשר בו הכה את היאור ובו הכה זה עתה בצור והוציא ממנו מים, אך הוא מבין, בלא שנצטווה על כך, שזו שעתה של מלחמה טבעית שאת ניהולה עליו למסור ביד יהושע תלמידו - נציג הדור הבא ומנהיגו העתידי.
אף על פי כן, נסיגת משה מניהול מלחמה זו מפני אותה התפרצות מלחמה טבעית בטרם זמנה אינה מבטלת את עצם נוכחותו כאן ועכשיו ואינה משנה את השעה ההיסטורית האמיתית שבה מצוי העם - שעה שבה מסמלים משה והמטה אשר בידו את יד ה' הגדולה, המנהיגה את ישראל בנסים ומושיעה אותם בכל צרתם.
וכאן מופיע הפתרון לאותו מפגש בין שתי תקופות ושתי הנהגות: משה, שבידו מטה האלוהים, אינו מסתלק מן המלחמה הזו אלא מעמיד עצמו לצד יהושע, והופך את ידו האוחזת במטה האלוהים לסמלה של יד ה' הפועלת במציאות הטבעית בדרך הנס הנסתר. ובכן, לא רק בשדה המערכה מתחולל מעבר מהנהגה נסית למלחמה טבעית אלא אף על ראש הגבעה מתרחש שינוי דומה: משה והמטה - מחוללי הנסים הגלויים בשליחות ה' ממצרים ועד הנה - הופכים עתה למבטאי ההשגחה האלוהית הנסתרת, הפועלת במציאות הטבעית. כך הופכת דווקא מלחמה טבעית זו להזדמנות חינוכית יוצאת דופן לעיצוב תודעתו הדתית של דור זה המלומד בנסים: יד ה' פועלת לא רק בנסים הגדולים והניכרים לעין, אלא היא שמנהיגה גם את העולם הנוהג כמנהגו, והיא שנותנת לאדם ולעם כדרכיו וכפרי מעלליו.
עתה נוכל לענות על השאלה שנשאלה בסוף סעיף ג: מה טעמה של השניות בסיפורנו - של היותו מורכב משני רובדי פעילות בו-זמניים שהאחד תלוי בחברו? שניות זו נובעת מאותו מפגש בין שתי תקופות ובין שתי הנהגות המתרחש בסיפור זה. משה ומטה האלוהים בידו, המבטאים בדרך כלל הנהגה אלוהית גלויה ונסית, עוברים לבטא כאן את ההנהגה הנסתרת. ודבר זה נעשה בדרך של המשכיות ורציפות ובאופן הניכר לעין: מייצגי הנס הגלוי הופכים למייצגי הנס הנסתר, אך את זאת הם עושים בגלוי.
עתה עלינו לדון בשאלת הקשר בין הרמת ידיו של משה בראש הגבעה לבין המתרחש בשדה המערכה, שאלה שנותרה ללא מענה הולם בסוף סעיף ב.
על שאלת המשנָה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה.
המפרשים נמנעו מלפרש כך משום שמשה לא נצטווה כאן לנטות את ידו במטה, כפי שנצטווה בים סוף ובהוצאת המים מן הצור (וראה הערה 11 לעיל) , ובייחוד מפני שאם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?
תשובת הדבר נמצאת במה שאמרנו קודם לכן. יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. היד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישועתה של יד ה'.
ישעיהו נ"ט, א-ב הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ.
כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם
וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ.
שני אירועים אירעו ברפידים בזה אחר זה, ושניהם קשורים במטה האלוהים שביד משה. הראשון הוא מריבת העם עם משה וניסיונם את ה' בקשר למים. התנהגות העם באותו אירוע נחשבה לחטא חמור, חטא שהונצח גם בשמו של המקום: "מַסָּה וּמְרִיבָה - עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (י"ז, ז) - וגם באיסור לדורות: "לֹא תְּנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', טז). ואף על פי כן זכו ישראל החוטאים בנס גלוי: ה' ציווה על משה לקחת בידו את מטהו, להכות בצור ולהוציא לעם מים - וכך היה. התנהלות עניינים זו אופיינית לכל הדור ההוא היוצא ממצרים וההולך במדבר.
אך הנה נזדמן באותו מקום עצמו אירוע ששייך להנהגה אלוהית אחרת ולתקופה עתידית - מלחמת עמלק. עתה ילמד העם שיד ה' פועלת גם במציאות הטבעית - בנס הנסתר - ושאופייה של פעילות זו תלוי במעשיו שלו. ההתרחשות בשדה המערכה ברפידים ובראש הגבעה שמעליו היא תוצאה של מעשי העם באותו מקום בחטאם במסה ומריבה. הם ניסו את ה' "לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", ועתה הם ילמדו כיצד נראית המציאות כשהוא ישנו בקרבם: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ - וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", וכיצד היא נראית כשאינו בקרבם: "וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ - וְגָבַר עֲמָלֵק".[26]
חטאם של ישראל ברפידים היה אמנם חטא חמור, אך לא כמו זה שחטאו מאוחר יותר, בחטא המרגלים בקדש ברנע. שם גרם חטאם לכך ש"אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם", ועל כן שוםהתאמצות אנושית לא תועיל. לפיכך "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשֹוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה",ותעוזתם של המעפילים הוכתה מכה קשה על ידי העמלקים והכנענים החזקים מהם.
במקומנו למדו ישראל עד כמה נחוץ להם כי יהיה ה' בקרבם. משה ומטה האלוהים בידו אכן 'משו מקרב המחנה' והתייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל.[27]
חיזוק פעולתה של יד ה' בקרב ישראל הוא תולדה של התחזקות מלמטה. כל כמה שיחפוץ העם יותר בנוכחות ה' בקרבו וכל כמה שיפעל להשגתה - כך יהא ראוי לה. 'הפתרון הטכני' המצוי במרכז הסיפור באמת אינו טכני. על ראש הגבעה מצויים נציגי ההנהגה של ישראל - משה, שליח ה' להנהגת ישראל באותו דור, אהרן, שעתיד להיות כהן ה', וחור בן שבט יהודה - שבט המושלים. המאמץ המשותף של הנהגת ישראל באותו דור להשיב את יד ה' לפעול בקרב ישראל ביחד עם המאמץ הצבאי של יהושע ולוחמיו בשדה המערכה, אכן הביאו לידי גילוי את פעולת יד ה' אשר אפשרה את ניצחון יהושע על עמלק. הופעת יד ה' בסיפור באה באמירה גלויה בסופו: אחרי שש פעמים שבה מופיעה המילה 'יד' בסיפורנו בהקשר לידו של משה, יד העבד, מתגלה בהופעה השביעית היד הנסתרת:
טז כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
וביאר זאת רש"י: "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית".
על חזרת הופעתה של יד ה' הזו בגאולתם של ישראל כבימי צאתם מארץ מצרים ביקש הנביא:
ישעיהו נ"א, ט-יא עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה'
עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים.
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה
הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.
וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם...
[1]. מבחינת מספר המילים קיימים הבדלים קלים בין הפסקאות: פסקה א - 39 מילים; פסקה ב - 43 ; פסקה ג - 37.
[2]. ראה לדוגמה את מבנה הסיפור על אלישע והאישה השונמית (מל"ב ד', ח-לז) כפי שתיארנו אותו במאמרנו "החיבוק הכפול", מגדים יג, אדר תשנ"א עמ' 75-73. אף סיפור הגעתו של שאול אל שמואל ואל המלוכה נחלק לשלושה חלקים שווים: 1. שמ"א ט', א-יד; 2. שם ט', טו - י', א; 3. שם י', ב-טז. וכן הדבר בסיפור המלחמה במכמש שחלקיו השווים הם: 1. שמ"א י"ג, א-כג; 2. שם י"ד, א-כג; 3. שם, כד-מו.
[3]. "מִדֹּר דֹּר" משמעו מדור לדור, כל הדורות.
[4]. המצוה מתחילה רק "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ..." (פסוק יט), דהיינו בעוד דורות רבים.
[5]. עם עובד, תל אביב תשכ"ח, עמ' 225-224. במהדורה החדשה, הוצאת אורות תשס"ב, עמ' 269-268.
[6]. תשובה זו מצויה אף בדברי רש"י לפסוק יד ד"ה כתב זאת זכרון, בחזקוני לאותו פסוק ד"ה את זכר עמלק ובמפרשים נוספים כאן ובספר דברים. בדרך זו הלך אף קריב בספרו 'שבעת עמודי התנ"ך' (ראה בהערה הקודמת).
[7]. כל הפעלים בפסוק זה הם בלשון עתיד: "ירים", "יניח" וכן "והיה", "וגבר" (שהם פעלים בלשון עבר שבראשם וי"ו ההיפוך ההופכת אותם ללשון עתיד). משמעות השימוש בזמן עתיד כאן, בסיפור זה שזמנו עבר, היא שפעולות אלה חזרו על עצמן מספר פעמים.
[8]. בפסקאות שבאמצע, ב-ב1, מופיעים השורשים גב"ר, חל"ש (ובראשה של פסקה א1 מופיע אף השורש מח"ה).
[9]. בין שתי הפסקאות קיימת הקבלה נוספת: בפסקה א נזכר פעם יחידה בסיפור זה "מטה האלהים", שיהיה בידי משה כשיעלה אל ראש הגבעה. מסתבר מאוד שכשהרים משה ידו, אחזה זו במטה האלוהים - שלולי כן, לשם מה נזכר קיומו בפסוק ט? (וראה דיון על כך בהמשך הסעיף). בפסקה א1 נרמז תפקידו של המטה בשמו של המזבח (טו) "ויקרא שמו: ה' נסי". 'נס' בלשון המקרא אין פירושו אלא מוט גבוה, דגל וכדומה (ולא דבר פלא החורג ממנהגו של עולם, כשם שהדבר בלשון חכמים), ועל כן פשוטו של מקרא כאן הוא כפי שפירשו רשב"ם: " 'ה' נסי' - שהמטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה".
המילה 'נס' מופיעה עשרים ואחת פעמים במקרא במשמעות האמורה; שתיים מן ההופעות הן בהשאלה, כאשר בני אדם מסויימים הופכים ל'נס' - לדוגמה ולמשל לאחרים (במדבר כ"ו, י; ישעיהו י"א, י). אפשר שהקשר בין המשמעות הזו של המילה לבין המשמעות הרווחת שלה בלשון חכמים - דבר פלא החורג ממנהגו של עולם - נובע מכך שנס בלשון חכמים הוא 'אות או מופת' בלשון המקרא, ואף ה'נס' המקראי הוא 'אות'. המעבר מ'אות' שהוא חפץ (מוט, דגל וכדומה) ל'אות' אנושי המהווה דוגמה ומופת, מצוי כבר במקרא במקומות שציינו, ובלשון חכמים הורחבה המטפורה גם למאורעות שנועדו להפליא, הקרויים במקרא עצמו 'אותות ומופתים'. רש"י פירש את המילה נס בפסוקנו, בעקבות המכילתא כאן ובעקבות אונקלוס, על פי שימושה בלשון חכמים, ולפלא שאף ראב"ע פירש כך בביאורו הקצר.
[10]. מסכתא דעמלק פרשה א, מהדורת הורוביץ-רבין עמ' 179.
[11]. משמע מן המכילתא שמעשי משה על ראש הגבעה נעשו על פי ציווי של ה'. זו אף דעתו של ראב"ע בביאורו הקצר לפסוק יא: "זה שהרים משה ידו - במצווה עליונה". וצריך עיון מניין זאת.
[12]. 'והיה כאשר ירים משה ידו - וראה ישראל את מטהו - וגבר'. במשנה שבמסכת ראש השנה נמצא דיון מעין זה שביחס לידיו של משה גם ביחס לנחש הנחושת. אלא ששם נאמר במפורש (במדבר כ"א, ח-ט) "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי... וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי". השוואה זו מצדיקה את שאלתנו עוד יותר.
[13]. כלומר: מבנה המבליט את תכונתו המיוחדת של הסיפור, שיש בו תיאור לסירוגין של שני אירועים המתרחשים בו-זמנית במקומות שונים.
[14]. עלינו להעיר כי כל הממצאים שיובאו להלן נמצאו בשלבים שונים של עיון לאחר חציית הסיפור בדרך המופיעה בטבלה, והם לא השפיעו על דרך החלוקה. הערה זו נכונה גם ביחס למבנה הקודם שתואר בעיוננו.
[15]. תופעה דומה - יחידה ספרותית, שאמנם אינה סיפור, הנחצית לשתי מחציות שוות על ידי 'קו אנכי' המבדיל בין שני נושאים המתחלפים בה תדיר - מצאנו בעוד שני מקומות בעיונינו בסדרה ראשונה: בעיוננו לפרשת ויקהל 'המבוא לתיאור עשיית המשכן: התשתית החומרית והתשתית האנושית' סעיף ב; ובעיוננו לפרשות נצבים-וילך 'פרשת התשובה והגאולה (דברים ל', א-י)' סעיף ג.
[16]. שמו של משה מופיע במהלך הסיפור כולו שבע פעמים: שלוש במחצית הימנית וארבע בשמאלית. שם ה' מופיע רק בסיומו של הסיפור, פעמיים בכל מחצית. הופעתו השנייה במחצית השמאלית היא בצורה מקוצרת 'יה'. ועוד יש להעיר כי בראש הסיפור נזכר 'מטה האלהים'.
[17]. ישנם סיפורים במקרא שבהם קודם לתיאור התרחשות ארצית תיאור של התרחשות שמיימית שבה נקבע אופי האירועים על הארץ. כך הוא, לדוגמה, תיאור ההתייעצות בפמליה של מעלה אודות הדרך לענוש את אחאב בנבואת מיכיהו בן ימלה (מל"א כ"ב, יט-כב), ותיאור דומה אנו מוצאים בעניין ההיתר שניתן לשטן לנסות את איוב בסיפור שבראש ספר איוב. ענייננו עתה אינו בסיפורים מעין אלה.
[18]. מלבד סיפור המפגש הכפול של יעקב עם עשו ניתן לכלול בקבוצה זו של סיפורים גם את סיפור בלעם והאתון בפרשת בלק ואת מה שבא בהמשכו (ראה עיוננו לפרשה זו בסדרה ראשונה 'פרשת האתון - סוף מעשה במחשבה תחילה').
[19]. ההבדל בין שני הסיפורים שצויינו בהערה הקודמת לבין סיפורנו הוא שבשניהם קדם האירוע 'המטפיזי' וקבע את אופיו של האירוע הריאלי שיבוא לאחריו - וכך הם גם באים בסיפור בזה אחר זה - בעוד שבסיפורנו מתרחשים שני האירועים בו-זמנית ועל כן הסיפור הוא סינכרוני. סיבת ההבדל הזה היא שבשני הסיפורים ההם מצויה דמות אחת במרכז הסיפור (יעקב, בלעם) ואילו בסיפורנו משה ויהושע פועלים במקביל.
[20]. שאלה מעין זו יש לשאול, כמובן, ביחס לכל סיפור דומה שיש בו שני רבדים של פעילות.
[21]. עמלק נזכרו במקומות נוספים במקרא בהקשר לציון גיאוגרפי: פעמיים בספר שופטים נקשר מקום מושבו של שבט אפרים בעמלק (ה', יד; י"ב, טו), וקשה לעמוד על יסודו של קשר זה. באזכור האחרון של עמלק במקרא (דהי"א ד', מב-מג) נאמר שבימי המלך חזקיהו ישבה "שארית הפלטה לעמלק" בהר שעיר. אולם ברוב האזכורים של עמלק, החל מתיאור מסעם של ארבעת המלכים בבראשית י"ד, ז ועד למלחמותיו של דוד בהם בשמ"א כ"ז, ח ושם ל', א-ב, נקשרים העמלקים לאזור הנגב. דבר זה מתאים למקומם גם בדור יציאת מצרים.
[22]. אין זה משנה, מבחינת היחס של התורה למעשה עמלק, כיצד תפסו העמלקים עצמם את מעשיהם. חומרת מעשיהם נובעת מן המשמעות שיש ליציאת מצרים ולכניסה לארץ על פי תפיסת התורה.
[23]. בעיוננו לפרשת כי תצא נמשיך ונדון במצוַת מחיית עמלק על פי דברים אלו.
[24]. אף שאנו עומדים לפני חטא המרגלים ולפני הגזירה על משה במי מריבה, נראה ששייכותו של יהושע להנהגת מלחמה המתאימה לכיבוש הארץ מסתברת כבר בשלב זה.
[25]. וכן כמה פעמים מוזכרת בשירת הים ימין ה' או זרועו.
[26]. רש"י בביאורו לפסוק ח, בד"ה ויבא עמלק, הביא את דברי הפסיקתא רבתי יג, ו, הרואה בעצם בואם של העמלקים עונש על הפקפוק של ישראל שקדם לכך "היש ה' בקרבנו אם אין" (וממשילה זאת במשל הבן הרוכב על כתפי אביו ושואל 'היכן אבא' ובשל כך הוא מושלך ארצה וננשך על ידי הכלב). אנו מדגישים תוצאה אחרת של אותו פקפוק - את אופיה המיוחד של המלחמה בעמלק.
[27]. השם רפידים נדרש על ידי רבי יהושע (סנהדרין קו ע"א) כרומז לרפיון ידיהם של ישראל "שריפו עצמן מדברי תורה", ובנוסח מדרשים מאוחרים: "שרפו ידיהם מן המצוות". זהו אמנם שורש הבעיה, אולם בסיפור מלחמת עמלק נראה מדרש השם רפידים כרומז דווקא על רפיון ידיו של משה.