על מקור מקומו הרוחני-סמלי של המלח
מחבר: מאיר חרמון
אתר דעת – אדר א תשע"א * 2010
פרק מתוך עבודת דוקטור בהדרכת פרופ' אדמיאל קוסמן
"וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח". (ויקרא ב,13).
המלח משמש במקום המקודש ביותר, על המזבח בבית המקדש, בהקרבת הקרבנות. לא רק לעתים מזומנות, אלא תמיד, "לא תשבית". עיון מדויק בלשון המקרא בסוף הפסוק מעלה, כי המלח אינו רק נלוה, כממליח את הקרבנות – הוא עצמו מוקרב.
שאלתנו היא: במה זכה?
ראוי לעיין בסיבות הדבר, ולברר מדוע ולמה הוא משמש בקרבנות. אך מעבר לכך יש לשאול לגבי מטרות הציווי, לנסות ולברר אם קיים מסר דתי-רוחני המשוקע בדברים, ומהו.
השאלה מקבלת משנה תוקף מתוך העובדה, כי עד לציווי זה בספר ויקרא המלח הוצג כשם מקום בלבד, ים המלח, ואף בהקשר של כליה ועונש, בסיפור הפיכת סדום ועמורה. כיצד ניתן להבין שילוב של ניגודים אלו ביחס למקומו של המלח בעולם האמונה המקראי? המדרש מנסה לתת תשובות ותובנות בנושא.
המלח כשילוב היסודות אש ומים.
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". (בראשית א,7.)
"לפי שבשעה שפלג הקב"ה את המים, מהם לקח למעלה ומהם נתן למטה, המים שנתן למטה היו מתרגשים ומיללים וצווחים וקוראים ובוכים, ואמרו לא זכינו שנהיה קרוב ליוצרינו, מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות למרום עד שגער בהם הקב"ה... אמר להם הקב"ה הואיל ועשיתם כך לכבודי אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם. שנאמר 'מקולות מים רבים אדירים משברי ים' (תהילים צג, ד). ומה הם [המים העליונים] אומרים? 'אדיר במרום ה''. ולא עוד שאתם עתידים ליקרב ע"ג המזבח במלח ובניסוך המים. (אוצר המדרשים עמוד שיא'). (וכן ב"ר, ה, ג. ובמדרש עשרת הדברות פ' א'.)
המים התחתונים התמרמרו ובכו על אפלייתם. גם הם רוצים להיות בעליונים. אין הם רוצים להיות בתחתית הקיום, מרוחקים מהמרום. הובטח להם שיהיה להם תפקיד בניסוך המים בבית המקדש אחת לשנה בסוכות. וכן, כי ישמשו בהקרבת הקרבנות, בצורה של מלח.
מתוך המדרש עולות שתי שאלות:
האחת – כיצד מייצג המלח את המים בכלל, ואת המים התחתונים בפרט?
השניה – ברור לנו כי ניסוך המים בבית המקדש מהווה מענה הולם לטענתם בדבר הקיפוח. אך כיצד מהווה המלח פיצוי לטענת הריחוק? הרי המלח הוא חומר נקלה, הקשור לחורבן ולכליה. השאלה מקבלת משנה תוקף לאור נוסח נוסף, המדגיש כי המים לא הפסיקו מבכיים עם ההבטחה לניסוך. הם נרגעו רק לאחר ההבטחה לשימוש במלח במעשה הקרבנות. [1] כיצד ניתן להבין, מנקודת המבט של המים, כי המלח ראוי לייצגם, ואולי מהווה אף פיצוי טוב יותר על מצב הרחקתם – מאשר הם עצמם בניסוך המים?
ובכן, המלח מיוצר בטבע באחד משני אופנים: בהפקה ממי הים, או בחציבה מתוך הקרקע. בנקודה זו ברור כי מדרשים אלו עוסקים במקרה הראשון – בהפקתו ממי הים.
הקשר שבין מים למלח.
מלח נוצר כתוצאה מתהליך של ייבוש השמש את המים. כלומר, תהליך המפריד את חומר היסוד, המים, מהחומרים הנוספים שבו. למעשה, בבירור מהותו של התהליך, לא מתרחשת הפרדה, אלא התאדות, העלמות של המים, והישארות של החומרים הנלווים. [2]. התהליך הביא לכך שחומר היסוד חזר למקורו בצורה מזוקקת יותר, ומה שנשאר הוא התוספות הנלוות, שניתן לראותם כסיגים שהיו במים. תהליך זה התרחש, כזכור, כתוצאה של התערבות גורם החום, או האש, בלשון חז"ל.
הסבר זה מהווה תשובה לשאלתנו הראשונה, בדבר הקשר הכללי שבין המים למלח. ניתן לדייק בדבר, כי המלח מהווה ייצוג טוב יותר של המים התחתונים, מכיוון שבהם יש חומרים קרקעיים מרובים יותר, כולל המלח, בעוד שהמים העליונים מתוקים ונקיים יותר. [3].
מכאן לשאלתנו השניה, בנוגע להיות המלח בקרבנות פיצוי הולם, אולי אף יותר מאשר ניסוך המים. מה ניתן ללמוד מהדגשה זו של המדרש? ניתן לתרץ את השאלה מבחינה כמותית, כי ניסוך המים מתרחש אחת לשנה, וכי מעשה הקרבנות מתרחש באופן תדיר, מספר פעמים ביום. אך גם בכיוון זה יש עדיין לברר את שאלת ההרחקה במהות, של יסוד המלח ממהות המים. היה סביר יותר, מנקודת המבט של ההגיון הסיבתי שלנו כבני אדם, לראות את השימוש במים עצמם על גבי המזבח – את המענה הראוי לתלונת המים על קיפוחם. כלומר, עלינו להבין את המשמעות העומדת מאחורי הפיכת המים למלח, בצורה הממשיכה לקיים את מהות המים, עד כי המלח ראוי לייצגם, אולי אף ראוי יותר מהמים עצמם! [4]
המלח משקף תהליך של שינוי.
המדרש מכוון אותנו לעיין במשמעות זו לעומקה. כנראה שההגיון הסיבתי, שעל פיו התשובה למים שהורחקו היא על ידי העלאה בקדושה של אותם מים – אינו מספק במקרה זה. הכיוון המסתמן הוא, לראות את משמעות הדבר – בעצם התהליך, ולא בחומרים המשתתפים בו. כלומר, כנראה שההסבר המתבקש אינו נעוץ במים או במלח, ולא באופן ובכמות של השימוש בהם. אלא, שהמענה על תלונת המים התחתונים נעוץ בעצם שינוי המהות, המתרחש בתהליך הפיכת המים למלח. [5].
כפי שצוין למעלה, המים עצמם נעלמים. לאן? הם חוזרים למהותם הראשונית, כמים טהורים. בכפל משמעות ניתן לומר, כי 'נכנסה בהם הרוח', או בלשון המקראית: 'ואד יעלה מן הארץ', ובלשון המדרש הם 'מתמתקין'. ניתן לומר שהם מצטרפים חזרה למים העליונים. במצב זה ברור כי כבר אין להם תלונות. מכאן מתברר, קודם כל, מדוע הפיצוי של ניסוך המים אינו מספק באותה מידה, שהרי המים בניסוך נשארים אותם מים, אף אם עלו לשמש בקודש. ואילו תהליך ההפיכה למלח מעלה אותם בפועל למצב אליו שאפו, כקרובים למרום.
פיצוי למים, או פיצוי למצב ההפרדה?
אך כעת מתמקדת השאלה לגבי המלח: במה מהווה השימוש בו פיצוי עבור המים? (לשון המדרש היא: "אתם עתידים ליקרב על גבי המזבח", כאמירה למים). הרי מהותו אינה המים, ובוודאי שאינה של מים טהורים? אלא, שהעיון בכל התהליך מביא אותנו להבנה, כי המים אינם מתלוננים על קיפוחם 'האישי', אלא על עצם מצב ההרחקה. התיקון של מצב ההפרדה של המים התממש מתוך התהליך, שהפועל היוצא שלו הוא היווצרות המלח. המלח מייצג, אם כן, את תהליך התיקון. כיוון שכך, הרחבת היריעה בנוגע לתפקידם של המים במעשה הבריאה תעשיר את ההבנה בדבר מקומו של המלח.
המדרש שהובא לעיל מתיחס לטענת המים התחתונים בדבר הרחקתם מהמרום. המים בוכים על כי אין באפשרותם להלל ולקלס את האל, כפי שעושים חבריהם, המים העליונים.
"אלא אנו נתונים למטה לתוך התהום הששי כנגד שערי צלמות ושערי גיהנם להסתכל בכל יום ויום במשפטן של רשעים. ולבסוף העזו פנים ובקעו תהומות והיו מתגברין ועולים על סדר המקום מקום העבים מבקשים לעלות למרום". (סדר רבא דבראשית י"ז).
"מתחילה לא היה עולה קילוסו של הקב"ה אלא מן המים, שנ' 'מקולות מים רבים'". (ב"ר ה'). מהמדרש משתמע כי תפקיד המים, בעיני עצמם, הוא לשבח את האל. [6]. המים התחתונים, כתוצאה מהורדתם לכיוון התהום, אינם יכולים לממש את תפקידם. הם שוקעים יותר ויותר ('בכל יום ויום') בעולם התחתון, עד שאינם מוכנים לסבול יותר, ו'העזו פנים ובקעו תהומות והיו מתגברין ועולים על סדר המקום'. אין ספק כי רצונם נעלה, ושאיפתם טהורה, אך האל אינו מאפשר להם לממש את עלייתם למרום. "עד שגער בהם הקב"ה וכבשם תחת רגלו והורידן למקומם. שנ' 'הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה' (ישעיה מג,16), ולפיכך נקראו מים הבוכים". (סדר רבא דבראשית, שם). כלומר, סדר העולם הוא כזה, בו לכל דבר יש תפקיד במקומו, ואין לשנות. אלא שטענתם מוצדקת, ולכן מוצגת השלמה של המצב - בניסוך המים, ובתהליך בו הם הופכים למלח המשמש בקרבנות שעל המזבח. כלומר, מצבם הנחות אינו עונש, אלא מילוי של תפקיד בתוך מערכת העולם. ואם אכן כך, מדוע בכלל יש לפצותם? אלא, שכאן מוכנס עיקרון חדש, עם מסר כללי לעולם: גם אם יש הכרח בסדר הקיים, הרי שבאמצעות תחושת 'אי ההוגנות' שבו – מתאפשרת הצבעה על סדר גבוה יותר. סדר, בו הקיום אינו סופי ושרירותי, אלא עשוי להיות מתוקן.
על פעולת ההפרדה, משמעותה, והאפשרות לתיקונה.
"למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה, א"ר שמואל לפי שלא נגמרה מלאכת המים". (בראשית רבה פ' ד).
ההפרדה בין מים למים, המחלוקת, מתקשרת אף לגיהינום. זהו הכיוון הנוצר מכוחו של מעשה ההפרדה. אך וודאי שאין זו מטרת הבריאה, אלא רק אחד הכיוונים הנוצרים. הכיוון האחר, של התיקון, של ההעלאה בקודש – נוצר גם הוא בכוח המצב. ולכן: 'לא נגמרה מלאכת המים'. אמנם כוונת הפשט היא שלא נשלמה המלאכה של היום השני, של הצבת מיקומם של המים ושל היבשה. אך ניתן להבין את המסר המדרשי כי לא נשלם התפקיד של המים. [7]. ומהו התפקיד? – לשמש הצבעה והכוונה לכיוון ההעלאה של המציאות, כלפי מרום. לא רק העלאתם שלהם עצמם, אלא היותם דוגמא לתהליך זה – עבור המציאות כולה. כלומר, נפער פער של הפרדה ומחלוקת, שהיום השני מוקדש באופן מלא לייצוגם. השלמת תפקיד המים עשוי לבוא רק במציאות עצמה, וזאת באמצעות האדם, במעשה הקרבנות.
כיצד מתבצעת ההצבעה? הסיפור של קורות המים ביום השני אינו מספיק, כשלעצמו, בכדי לממש הצבעה זו. ההצבעה נוצרת באמצעות גורם, העשוי לשקף, כסמל נלוה, הממחיש ומחיה באופן מעשי את מכלול חלקיו של הסיפור [8]: המלח. המדרש, אם כן, מכוון אותנו לראות את המלח כמייצג את התהליכים הרוחניים שבמציאות. לא רק כסיפור מיתי של הסבר התופעות וסיבותיהן, אלא כהצבעה רוחנית.
על מקומו של המלח כסמל רוחני.
המלח, המכיל כעת את יסודות המים והאש כאחד, למעשה ממשיך את אותו תהליך עצמו – להוציא את הסיגים מתוך המציאות. הדבר מתאים, כיוון שבמישור החומר הוא מהווה בפועל גורם מזרז בתהליכים, כהתקנת מזון, שימור וחיטוי. באותה מגמה הוא מהווה גם גורם מזרז במעשה הקרבנות, אך פה מתחיל להתבהר, כי המדובר הוא גם בהצבעה בתחום הרוח, כיוון שעצם מעשה הקרבנות - מהותו היא התקרבות לאל, העלאת הדרגה הרוחנית של המציאות.
תכונות אלו של המלח, ותפקידו הסמלי עבור האדם – אינם מוצגים מראש, כחלק מסיפור הבריאה. המדרש הוא זה המציג את איפיוני המלח ואת מקור תפקידו – כשהוא מרחיב את הפרטים של סיפור הבריאה. המדרש אמנם ממקם את הדברים ביום השני של הבריאה, לגבי הפרדת המים. אך הרחבה זו של פרטי הבריאה באה כתוצאה מהצורך להסביר התפתחות מאוחרת יותר בסיפור המקראי, של הציווי ללוות במלח את מעשה הקרבנות.
האתגר שבהבנת מקומו של המלח הוא משמעותי, שכן ההצגה הראשונית של המלח במקרא היא כיסוד מכלה והרסני. בנוסף, בתיאורים של הקרבת קרבנות, למשל אצל נח ואצל האבות – אין איזכור של המלח בארוע. כלומר, המלח אינו מוצג מלכתחילה במקרא כגורם אינטגרלי בהקרבת קרבנות, בשל מהותו כמכיל הפכים. הוא מוצג כחלק הכרחי של התהליך האמוני-רוחני של הקרבת קרבנות - רק לאחר חטא העגל. כלומר, רק עקב מצב החטא, הטעות, ההתרחקות מהקדושה – מוצג המלח כמרכיב של עבודת הקודש. מרכיב, שהבנת משמעות מקומו עשויה להביא לתהליך של חיבור מחודש אל הקדושה. [9].
לסיכומם של הדברים, כיוון ההפיכה של המים למלח כולל בתוכו התערבות של אש, השמש. המלח משרת כהמשך כיוון זה במעשה הקרבן, שהוא אש האוחזת בחומר, על המזבח, בטקס דתי-רוחני. בכך מהווה המלח ייצוג ראוי לתהליך השיבה של המים למקורם, כתיקון מצב ההפרדה שהתרחש ביום השני לבריאה. השימוש במלח מצביע, כסמל, על אפשרות התיקון הכללית בקיום האדם, של העלאה למישור רוחני גבוה יותר.
המלח כמאחד כוחות של כליה ושל תיקון.
וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. (ויקרא ב,13).
ראינו במדרש, כי מצב הפרדת המים הושלם מתוך הבטחה לתיקון, הבטחה כי ההפרדה אינה מצב קבוע וסופי. כי ישנו גם צד אחר, משלים, בו מתוקנת ההפרדה הקיומית. המקרא, בהכניסו את גורם הברית שבמלח במעשה הקרבנות, מצביע לא רק על כיוון מעשי-רוחני כלפי מעלה. הכנסת גורם המלח מעגנת את הדברים בתוך מכלול של יחסי גומלין:
מעשה הקרבנות הוא פעולה אנושית, המכוונת להתקרבות לאל, למצב של קדושה. לכל היותר ניתן לומר כי יש בהקרבת הקרבנות בקשה להיכנס למצב של ברית עם האל. האדם מקריב, בהנחה שייענה ע"י האל. האופן שבו מוצג השימוש במלח, בציווי הכולל "על כל קרבנך" ביחס למעשה הקרבנות, מציין בהדגשה את גורם הברית שבכך. כלומר, המלח מהווה גורם מכריע בכך, כי קיום צד אחד בברית יביא לקיום צידה המשלים. בנוסף, המלח מהווה תזכורת לצד השני, של חורבן, הצפוי במידה והברית מופרת.
המלח מיצג את צדדי הברית עם האל בצורה מקיפה-מעמיקה יותר. המלח עצמו מגלם שניות. הוא מגלם את יסודות המים והאש כאחד. יש בו יסוד מחריב ומכלה, ומצד שני יש בו יסוד מתקין ומרפא.
"אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח. והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה" (רמב"ן ויקרא ב, 13)
גם במקרה של שימוש במלח שלא ע"ג המזבח – ניתן לראות בהמלחה פעולה של שריפה, כליון, בדוגמת מהפיכת סדום ועמורה. כלומר, למלח יש פוטנציאל של שריפה, והשאלה היא אם זו אש חיובית, המזרזת תהליך מתקן, או אש מכלה.
בכך משמש המלח כאב-טיפוס לחיבור ומיצוע בין ניגודים. מיסוד נחות ומכלה הוא עשוי לשמש כיסוד מתקין ומרפא. כלומר, הוא משקף את הקיום על סתירותיו, יחד עם הדרך והתהליך, העשוי להביא להשלמה ולאיזון בין כל הסתירות. [10].
יותר מכך, ניתן למצוא במדרש תובנה מעמיקה יותר. המלח, בהיותו כולל את שני הכיוונים כאחד – מהווה דגם למהות האל, המכיל את כל הניגודים כאחד. דבר זה אינו רק בגדר של רעיון יפה, אלא הוא מהווה תשובה של מהות לטענת 'שתי הרשויות' של תרבויות הסביבה. תפקידו של המלח, אם כן, במעשה הקרבן אינו כמרכיב של טקס פולחני בלבד. היותו חלק הכרחי של הקרבת הקרבנות מהווה עדות אמונית למלכות האל, בורא האור והחושך כאחד. ניתן לראות במיזוג זה שבין הניגודים, המתגלם במלח, שילוב מקיף של צדדים - במישור האופקי.
בציר האנכי, העולה מהתהומות ועד המרום, דנו המדרשים בהם עסקנו לגבי ההפרדה שבין המים התחתונים לעליונים. הפיצוי למים התחתונים, באמצעות תפקידו של המלח במעשה הקרבנות, מהווה העלאה מרמה של 'כנגד שערי צלמות' – ועד 'ומכתירין הדר ותהילה ליוצר בראשית'. (סדר רבא דבראשית, י"ז). כלומר, המלח מהווה סמל לעיקרון, בו אף המצב השפל ביותר עשוי לבוא על תיקונו, ולהגיע עד הרמה הגבוהה ביותר.
המלח גופו נוצר מתהליך של שילוב של שני יסודות בסיסיים בקיום: המים והאש. אף שני היסודות הנוספים שבקיום, הרוח והאדמה, לא נעדרים ממהותו של המלח. הרוח, בתהליך התאדות המים, והאדמה – שהמלח מצטרף אליה, ואף ניתן להיחצב ממנה. והנה, עד כמה מתאים הדבר, כי בשרטוט מסגרת מקומו הסמלי-רוחני של המלח – למלח יש מקום של כבוד: אין לו ערך רב כשלעצמו. כל כולו מתמצה בפעולתו העוצמתית על הגורמים האחרים, איתם הוא בא במגע. מה ראוי מזה למלא תפקיד מהותי כסמל ?!
המלח כאב טיפוס לברית בכלל.
המקרא מציג לנו פן נוסף של מקומו הרעיוני-סמלי של המלח. לא זו בלבד שהוא מייצג את ברית האל עם עמו. הוא מהווה אב טיפוס לקיומה וליציבותה של ברית בכלל.
"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ". (במדבר יח,19).
ובצורה קונקרטית יותר: "הֲלֹא לָכֶם, לָדַעַת, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח". (דבה"י ב יג,5).
"ובעבור שהוא ברית בקרבנות, יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות, ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג ה) ברית מלח, כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות... ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא, כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת". (רמב"ן, ויקרא ב 13).
בהקשר זה, של ייצוג המאפינים של ברית בכלל, ברור כי אין כאן אילוץ שרירותי של המלח כסמל. שוב משתקפות התכונות הממשיות של המלח, העושות אותו ראוי לשמש כסמל בנושא. המלח הוא חומר המשתמר לזמן רב. ולא עוד, אלא שהוא משמר לזמן רב אף חומרים הנוטים להתקלקל, למשל בשר. [11].
לסיכום מקומו של המלח כמיצג ברית בין העם לבורא: במלח מתקיימים הפכים, של כליה ושל תיקון וריפוי. בכך הוא מיצג את כל צדדי המציאות, ולכן השימוש בו בקרבנות מהווה ייצוג של כוחות האל עצמו, וגם של צדדי הברית עימו: מילוי חלק האדם בברית יביא את מילוי חלקו של האל בברית. בנוסף, המלח מהווה ייצוג ראוי לברית זו, כיוון שהוא עצמו גורם יציב ומשמר, כפי שאמורה להיות ברית.
נגענו על קצה המזלג בעושר הצפון בעיון במקומו של המלח בתרבות בכלל, וביהדות בפרט. המשך העיון בנושא מבטיח תובנות נוספות, העשויות לתבל את חיי הרוח שלנו.
[1] "כאשר נתחלקו המים התחתונים מן העליונים געו בבכייה, שיהיו במקום טומאה!אמר להם הקב"ה שתקו, ואני אצווה עליכם נסוך המים. ולא נתפייסו כי אינם כי אם פעם אחת בשנה, וכרת להם הקב"ה ברית שימלחו הקורבנות, שנאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח'. (אוצר המדרשים ויקרא עמ' ב).
[2] אם ניקח אנלוגיה של זיקוק חומרים, למשל כסף מסיגיו. מתרחשת הפרדה, ע"י מעורבות של חום בתהליך, הסיגים מופרדים לצד אחד, והכסף המזוקק יותר – לצד אחר. התהליך הוא גם כמותי, ככל שמפרידים יותר בין הצדדים – הכסף מזוקק יותר. לגבי המלח הגברת החום מעלה את הכמות היחסית של המלח במים שנותרו, אך לא משפיעה על איכות המים שהתאדו.
[3] ואד יעלה - תניא, רבי אליעזר אומר, כל העולם ממימי אוקינוס שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה. אמר לו רבי יהושע, והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, אמר לי', מתמתקין הם בעביםיד) [תענית ט' ב']: יד) כי שם יזדככו ויפרדו מהם חלקי המלח. (תורה תמימה בראשית ב הע' יד).
[4] אם נמשיך באנלוגיה של זיקוק כסף מסיגיו, הרי לא יעלה על הדעת כי הסיגים עשויים לייצג את יסוד הכסף עצמו.
[5] הדגש הוא על הבחנה בין ייחוד עצם או פעולה המכוונים לקדושה, לבין הצבעה על תהליך רוחני מקיף. דוגמא להמחשת ההבדל: לעומת "והיו הדברים האלה.. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך" (דבריםו,6,8), הרי שלגבי הצצית מוצבע על תהליך רוחני: "וראיתם אותו וזכרתם... ולא תתורו... והייתם קדושים" (במדבר ט"ו,39-40).
[6] "לא ברא הקב"ה את העולם אלא לכבודו". (תוספתא יומא ב, 5. אבות ו, י"א). הרחבה בנושא אצל א. א. הלוי, פרשיות באגדה. ערמוני 1973.עמ' 24.
[7] במדרש החפץ לר' זכריה בן שלמה הרופא, ההדיר מאיר חבצלת, מוסד הרב קוק 1990, ע' מ"ב: "ולמה לא נאמר ביום שני כי טוב, לפי שלא שלמה מלאכת המים".
[8] עיקרון זה, כי לסמל יש כח פעולה רוחני, ואינו רק קישוט ספרותי - הוא מהותי וחשוב, לדעת כותב שורות אלו.
[9] פרשני ימי הבינים מסבירים את התרומה שבהכנסת מרכיב המלח למעשה הקרבנות – כיצירת הבחנה בין קרבנות בעולם האלילי לבין המקרא. למשל, הרמב"ם (מו"נ ג,מ"ו) מסביר "ולפי שלא היו עובדי ע"ז מקריבים כי אם חמץ ומרבים בהקרבת דברים המתוקים" המקרא, בהכניסו את המלח, ואת איסור הדבש והשאור – הופך את המגמה. כלומר, בע"ז מעצימים את ראיית הקרבן כמנחה מואנשת, והמקרא מפנה לכיוון שמעבר לתפישה האנושית הסיבתית הרגילה. בעבודה זו הכוונה להדגיש לא רק את ההרחקה מהאלילות, אלא מעבר לכך: לעיין בהסברים המדרשיים, ולראות את ההכוונה שלהם לתובנות רוחניות. ניתן לומר: הנוהג להקריב קיים כנורמה בתרבויות הסביבה, והשאלה היא איך מנצל זאת המקרא למסר במגמה רוחנית.
[10]יש במלח שני כוחות משתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המייבשו והמגלידו חוזר מלח. (ר' בחיי על ויקרא ב,13).
המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ ע"י המטר ולהולידה ולהצמיחה, ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח ונהפך טבעם להכרית הזרעים, שנאמר [דברים כט, כב] גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו'. והנה במלח נכללו המדות כולם, המים בתחלתו והאש בסופו. (ריקנאטי ויקרא ב 13)
[11] "אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח מיד הוא מסריח" (ב"ר פ' יז). הרחבה בנושאים של מאפיני המלח ניתן למצוא ב-: J. Chevalier A. Gheerbrant, A Dictionary of Symbols. Penguin, London 1996