דמאי, פרק ג
משנה א
מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי.
גַּבָּאֵי צְדָקָה -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָֹּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵֹּׂר,
וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָֹּׂר לִמְעַשֵֹּׂר;
נִמְצְאוּ כָּל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם, וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן.
ברטנורא משנה א
מאכילין את העניים דמאי. אפילו הן חברים. וצריך להודיען, והרוצה לעשרן יעשרן.
ואת האכסניא.חיל של מלך ישראל העובר ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם,מאכילין אותם דמאי בזמן שהיא עוברת, אבל לנו שם בלילה חייבין לתקן.
רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. עניים היו. ואין הלכה כרבן גמליאל, דכיוןדחייב במזונותיהן נמצא פורע את חובו בדמאי.
ואת שאינו מעושר למעשר.ונותנין לו ביותר מכדי מעשרותיו, ונמצאו כל האדם אוכלים מתוקן. ובית שמאילטעמייהו דאמרי אין מאכילין את העניים דמאי.
והרוצה לתקן יתקן. שלאהותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית. אבל הפירותשיבואו לידם חייבים הם לעשרן דמאי. דיקא נמי דקתני 'מאכילין את הענייםדמאי' ולא תני 'העניים אוכלין דמאי'. כן כתב הרמב"ם.
משנה ב
הָרוֹצֶה לַחֲזוֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָֹּׂאוֹ,
לא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר.
הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר,
לא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר,
שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן.
הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ,
מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ.
ברטנורא משנה ב
לחזום. לכרות ולחתוך.ואין לו דומה במשנה.
להקל ממשאו. שלא יכבד עליו.
לא ישליך עד שיעשר. שמאימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים, ונמצא נותן מכשול. והני מיליבירק הנאגד, דאי בשלא נאגד, אכתי לא אתחייב במעשר.
הלוקח ירק מן השוק.ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה, ולאחר שנטלןנמלך עליהן להחזירן למוכר.
לא יחזיר עד שיעשר. ויתן לו דמי המעשר שהואמפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן.
שאינו מעושר אלא מנין. האי מעושר הוי פירושא 'מחוסר', כלומר כבר קנה אותם בהגבהה ולא היהמחוסר אלא למנותן שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה.
היה עומד ולוקח.ולא נטלם בידו ולא הגביהם.
טוען אחר. משאוי אחר של ירקות.
משנה ג
הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ וְּנְטָלָן לְאָכְלָן, וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיע -
לא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר.
וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, פָּטוּר.
כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי,
לא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי.
רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ.
ברטנורא משנה ג
לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן.
שלא יאבדו. ולאנתכוין לזכות בהן.
שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במידה דקה דאמרינןבפירקין דלעיל.
לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאילמוכרו בגסה.
רבי יוסי מתיר. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבדשיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ד
הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ -
בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְֹרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;
לְטוֹחֵן נָכְרִי - דְּמַאי.
הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ -
בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְֹרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;
אֵצֶל הַנָּכְרִי - כְּפֵרוֹתָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּמַאי.
ברטנורא משנה ד
לטוחן כותי. לכותי שטוחן התבואה.
הרי הן בחזקתן. דלא חשידי שמאהחליפו אלו המתוקנים באחרים שאינן מתוקנין.
לטוחן עובד כוכבים דמאי.דעובד כוכבים חשוד להחליף. ולבתר דאשכחו יונה בראש הר גריזים לכותיםשהיו עובדים אותה, כותי הרי הוא כעובד כוכבים.
אצל העובד כוכבים כפירותיו. ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר. ורישא, מפני שדרך בניאדם להוליך קופות רבות של חטים ולהניחן אצל הטוחן, חיישינן שמא נתחלפהקופה זו בקופות אחרות של ישראל שהן דמאי. אבל פירות ליכא למימר שמאהחליפן בפירות של ישראל, אלא שמא החליפן העובד כוכבים בפירותיו, לפיכך הריהן כפירותיו של עובד כוכבים.
ורבי שמעון סבר דאף בפירות חיישינן שמאנתחלפו בבית העובד כוכבים בפירות של ישראל אחר, שכשם שישראל זה הפקידפירותיו ביד העובד כוכבים, כך יש לחוש שמא ישראל אחר מן החשודים עלהמעשרות הפקיד גם כן בידו, ונתחלפו אלו באלו. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ה
הַנּוֹתֵן לַפֻּנְדָּקִית -
מְעַשֵֹּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,
מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לְחַלֵּף.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִין,
אֵינוֹ מְעַשֵֹּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבַד.
ברטנורא משנה ה
פונדקית. שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה.
מעשר את שהוא נותן לה. דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.
ואת שהוא נוטל ממנה.דאע"ג דעם הארץ אינו חשוד להחליף כדאמרן לעיל, הפונדקית חשודה להחליףשהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר, ואומרת בלבה ראוישאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר, ואני אטול את שלו הקר והגרוע.
אין אנו אחראין לרמאים. כלומר אין אחריות הרמאים עלינו לשומרם שלא יאכלו דברשאינו מעושר. לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה, ואם תקחנו הפונדקית לעצמהותאכלנו כשאינו מתוקן אין לחבר מזה כלום. ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטלבלבד.
ור' יוסי סבר דלגזול היא מתכונת, ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ו
הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ -
מְעַשֵֹּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְחַלֵּף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.
מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית,
שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית.
ברטנורא משנה ו
המתקלקל.פת או תבשיל שנתקלקל.
אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמימלתיה דרבי יהודה היא. והכי קאמר: מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל, דברירבי יהודה. שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו'.
בנותן לחמותו שביעית. בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית.
שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית. דחמירא להו שביעית, ואפילו אם יתקלקל לאתחליפנו בפירות שביעית. והלכה כרבי יהודה.