הלכות אישות פרק טז

הלכה א

הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים, אע"פ שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם. ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו, אם פחתה פחתה לו, ואם הותירה, הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל. ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה, אם פחתה, פחתה לה, ואם הותירה, הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג.

הלכה ב

וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראין: נכסי מלוג, שכולן ברשותה הן. ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא: מאה או מאתים עם התוספת בלבד.

הלכה ג

כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה ודין התוספת כדין העיקר. ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה. וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית.

הלכה ד

וכן התקינו: שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום, ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא.

הלכה ה

וכן התקינו: שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו, ואינה טורפת בכתובתה בשבח שהשביח הלוקח אע"פ שבעל חוב גובה את השבח ודברים אלו מקולי כתובה הם.

הלכה ו

וכן מקולי כתובה: שתטול האשה בכתובתה מן הפחות שבמטבעות. כיצד?

נשא אשה במקום וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובים ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין. במה דברים אמורים?

בשהיה בכתובתה מעות סתם, אבל אם פירש בה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע שנותן לו כמה שהלוהו כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וכן מקולי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא אחד משמנה בכסף צורי. עד כאן לשונו.

הלכה ז

תקנו הגאונים בכל הישיבות: שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל. וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות לפיכך אני אומר: מעמידין אותה על דין הגמרא: שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע.

הלכה ח

כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמען, שיכתבו בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי. ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים גדולים ונבונים הנהיגו דבר זה: שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה לא בתקנת אחרונים.

הלכה ט

הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים – גובה, ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה, כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים.

הלכה י

ועוד תקנו חכמים, שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה. וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו, אע"פ שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות, אם לא תמצא נכסים בני חורין. וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ, כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובה קלה בעיניו.

הלכה יא

כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו היתומים להדירה נודרת להן כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואח"כ נוטלת כתובתה.

הלכה יב

מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה עד שתשבע. ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה. אבל אינה נודרת ונוטלת, שמא יפר לה הבעל.

הלכה יג

ייחד לה קרקע בכתובתה, בין שייחד לה בארבעת המצרים בין במצר אחד גובה את כתובתה ממנה בלא שבועה. וכן אם כתב לה מטלטלין והן עצמן קיימין נוטלת אותן בלא שבועה. וכן אם נמכרו ונלקח בהן מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי המטלטלין הראשונים נוטלת בלא שבועה.

הלכה יד

הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. כיצד?

הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז. הבעל אומר: נתקבלת הכל, והיא אומרת: לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה עצמה בחשבון מה שנטלה בחצי פרוטה לא תטול השאר אלא בשבועה.

הלכה טו

אמר הבעל: נתקבלת הכל, והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכל או מקצת לא תפרע כל הכתובה אלא בשבועה.

הלכה טז

הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. כיצד?

הרי שגירש את אשתו והלך לו בית דין יורדין לנכסיו אחר שתשבע ומגבין אותה כתובתה, והוא, שיהיה במקום רחוק שיש להן טורח להודיעו. אבל אם היה במקום קרוב להודיעו שולחין לו ומודיעין אותו, ואם לא יבוא תשבע ותטול.

הלכה יז

הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה. כיצד? הוציאה שטר כתובה באלף זוז, הוא אומר: נתקבלת הכל והיא אומרת: לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא ה' מאות זוז, וזה שכתב לי אלף, אמנה היתה ביני לבינו הרי זו נפרעת שלא בשבועה. אבל אם אמרה: אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף זוז כלום, שהרי בטלה אותו וכאילו הודית שהוא שקר, לפיכך נשבע שבועת היסת ונפטר.

הלכה יח

כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה, אומרים לה בית דין: השבעי וטלי. ומקום שאמרנו: תפרע שלא בשבועה אומרים לבעל עמוד ותן לה, ואין אתה נאמן בטענה זו עד שתביא ראיה לדבריך.

הלכה יט

אמר הבעל מעצמו: תשבע לי על טענתי אומרין לה: השבעי וטלי, ותשבע בנקיטת חפץ. התנית עמו שתגבה כתובתה בלא שבועה, או שתהא נאמנת בכל מה שתטעון גובה ממנו בלא שבועה כלל, אבל אם באה לגבות מיורשיו תשבע ואח"כ תטול.

הלכה כ

התנית עמו שתגבה כתובתה מיורשיו בלא שבועה, או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון על יורשיו הרי זו נוטלת מהן בלא שבועה. אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים, לא תטרוף אלא בשבועה, ואע"פ שהאמינה הבעל שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו ועל יורשיו, אבל להפסיד ממון אחרים אינו מועיל.

[השגת הראב"ד ז"ל]: התנית עמו וכו' אבל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל איני מודה בזה שאם קדם הנאמנות למקח לוקח איהו דאפסיד אנפשיה. עד כאן לשונו.

הלכה כא

אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה. ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה. וכן הגרושה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה.

הלכה כב

במה דברים אמורים?

במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.

הלכה כג

ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה?

אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר: נכלמתי מלתבען והן עמי בבית.

הלכה כד

לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה ואפילו אחר כ"ה שנה, מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורש.

הלכה כה

היא אומרת: בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים, והבעל או יורשיו אומרים: בעולה נשאת ואין לה אלא מאה. אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון: מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים, ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה. ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר: זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות. וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ואם היה הבעל קיים וכו'

אמר אברהם: שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא. עד כאן לשונו.

הלכה כו

האשה שאמרה לבעלה גירשתני – נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה: גירשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי, והוא אומר: לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירשה, או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: האשה שאמרה לבעלה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פניה וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת והרי כתובתה יוצאת מתחת ידה שהכל כתוב בה ועוד במשנתינו לא חילק והוא מחלק וכבר כתבתי כל הצורך לאחד מן החברים לבטל כל אלו הדברים ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא שאם נשאת לא תצא וא"ת תינשא לכתחלה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה.

הלכה כז

אמר לה הבעל כך היה: גירשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת, וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר: לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת, הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת.

הלכה כח

הוציאה גט ואין בידה שטר כתובה, אם דרך אותו מקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובתה בגט שבידה, ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה, כמו שביארנו. ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה ונפטר.

הלכה כט

הוציאה שתי גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות. הוציאה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת. ואי זו מהן גובה?

אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה, ואם היה באחת משתיהן תוספת על חבירתה גובה באיזה מהן שתרצה ותבטל השניה.

הלכה ל

הוציאה שתי גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתובתה הראשונה החזירה. הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובתה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתובה קדמה את הגט אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.

הלכה לא

 האשה נאמנת לומר: מת בעלי כדי שתנשא, כמו שיתבאר בהלכות גירושין. ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחֵר אַחַר מותו, תטול כל מה שכתב לה בכתובתה. לפיכך אם באה לבית דין ואמרה: מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה. באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה, שעל עסקי הכתובה באה והרי זה בחזקת שלא מת, ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד. באה ואמרה: מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי הנישואין באה. אבל אם באה ואמרה: תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה, ואם תפשה אין מוציאין מידה.