בפרק זה נלמד על המלחמה שהכריזו מלכי חמשת הערים האלה על גבעון ועל העזרה שהושיט להם יהושע.
העיון יתחלק לשניים: המלחמה, והנס שהתרחש בזמן המלחמה.
נקרא תחילה את תיאור המלחמה בפרק י' של ספר יהושע:
(ג) וַיִּשְׁלַח אֲדנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ אֶל הוהָם מֶלֶךְ חֶבְרון וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת
וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלון לֵאמר:
(ד) עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעון כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהושֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ מֶלֶךְ חֶבְרון מֶלֶךְ יַרְמוּת
מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלון הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעון וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ:
(ו) וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעון אֶל יְהושֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמר
אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהושִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ
כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמרִי ישְׁבֵי הָהָר:
(ז) וַיַּעַל יְהושֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּו וְכל גִּבּורֵי הֶחָיִל:
יהושע נדרש עכשיו לממש את הברית שכרת עם הגבעונים. מלכי האמורי יוצאים למלחמה נגד גבעון, והם פונים בלי היסוס ליהושע:
" אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ."
ואמנם יהושע, הנמצא בגלגל, עולה במסע מלחמה מהיר מגלגל לגבעון. גלגל נמצאת ליד הירדן, וגבעון נמצאת צפונית לירושלים. במסע לילי ארוך יהושע מוליך את צבאו עשרים קילומטר בדרך הרים קשה ובעלייה תלולה של 1000 מטרים. עם שחר, כנראה, יהושע מתקיף את המלכים.
ההתקפה של יהושע מצליחה, ומלכי האמורי נסוגים לצד מערב, לכיוון בית חורון. הנסיגה הופכת להיות מנוסה מבוהלת. וכך מתארים הפסוקים את הקרב:
(ט) וַיָּבא אֲלֵיהֶם יְהושֻׁעַ פִּתְאם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל:
(י) וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדולָה בְּגִבְעון
וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חורן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה: (י: ט-י)
עד כאן תיאור הקרב עם חמשת המלכים. עכשיו אנו מגיעים לפסוקים העיקריים בעיון זה.
"שמש בגבעון דום"
וכך נאמר בהמשך לתיאור הקרב:
(יב) אָז יְדַבֵּר יְהושֻׁעַ לה' בְּיּום תֵּת ה' אֶת הָאֱמרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון:
(יג) וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקּם גּוי איְבָיו הֲלא הִיא כְתוּבָה
עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוא כְּיום תָּמִים: (י: יב-יג)
יהושע רודף אחרי מלכי האמורי. השעה מתאחרת, ויהושע חושש שלא יספיק לסיים את הקרב עד חשכה. בחושך יוכלו חיילי האמורי לברוח, ומכיוון שהם מכירים את השטח טוב יותר מבני ישראל, לא יוכל יהושע לנצל את הניצחון ולהשמיד את צבא האמורי. יהושע צריך עוד כמה שעות-אור. ועל כן הוא מצווה:
שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון:
והפסוק ממשיך:
(יב) אָז יְדַבֵּר יְהושֻׁעַ לה' בְּיּום תֵּת ה' אֶת הָאֱמרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון:
(יג) וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקּם גּוי איְבָיו הֲלא הִיא כְתוּבָה
עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוא כְּיום תָּמִים:
(יד) וְלא הָיָה כַּיּום הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמעַ ה' בְּקול אִישׁ
כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: (פרק י)
מה קרה כאן? אנו קוראים "ויעמד השמש בחצי השמים, ולא אץ לבוא כיום תמים". השמש נעצרת בחצי השמים. כאשר השמש בחצי השמים, השעה היא 12 בצהרים. ומה פירוש ההמשך, "ולא אץ לבוא כיום תמים"? "אץ לבוא" פירושו מיהר לשקוע. השמש איחר לשקוע, האיחור נמשך כיום שלם. כמה שעות היה פיגור זה? ובכלל: כמה זמן נמשך היום הזה, שבו עצר יהושע את השמש?
הדיון בתלמוד
שלושה אמוראים בתלמוד הבבלי פירשו פסוקים אלה במסכת עבודה זרה, דף כה. וכך מפרשים האמוראים את הפסוקים:
רבי יהושע בן לוי מפרש, כי בסך הכול השמש עמד במקומו "יום תמים" - 12 שעות.
וכך הוא מפרש את הפסוק: "ויעמד בחצי השמים":
השמש נע 6 שעות, מזריחה ועד לחצי השמים, ונעצר. בחצי השמים נעצר השמש ל- 6 שעות. אחרי 6 שעות המשיך השמש לנוע למערב. מסלול זה נמשך כרגיל, 6 שעות. ושוב, בהגיע השמש לצד מערב, נעצר ל- 6 שעות נוספות, בהתאם לפסוק "ולא אץ לבוא", לא מיהר לשקוע, ואחר כך שקע. לפי הפירוש הזה של רבי יהושע בן לוי, נמשך היום הזה 24 שעות במקום 12 שעות של יום רגיל.
פירוש שני לפסוקים נותן רבי אלעזר. הוא מפרש, כי היום התארך והיה בן 36 שעות. העיקרון שהוא מפרש בו את הפסוק זהה לזה של רבי יהושע בן לוי, אלא שהוא מפרש אחרת את הביטוי "יום תמים". רבי יהושע בן לוי מפרש "יום תמים" 12 שעות, ואילו רבי אלעזר מפרש 24 שעות. לפי פירושו השמש נע מהזריחה ועד חצות היום 6 שעות, נעצר ל- 12 שעות, המשיך 6 שעות עד למערב, ושם נעצר ל- 12 שעות נוספות. בסך הכול נעצר השמש "כיום תמים" - 24 שעות. היום הזה ארך, לפי רבי אלעזר, 36 שעות.
ופירוש שלישי הוא של רבי שמואל בר נחמני. לפי פירושו ארך היום 48 שעות. וכך הוא מפרש: "ויעמד השמש בחצי השמים": וכמה עמד? 12 שעות. "ולא אץ לבוא כיום תמים": השמש לא מיהר לשקוע, והשתהה לפני השקיעה כיום תמים - 24 שעות. לפי זה אורך היום היה 6 שעות עד הצהריים, 12 שעות שהשמש עמדה בחצי השמים, 6 שעות מהצהרים ועד הערב ועוד 24 שעות שהשמש עמדה עד ששקעה.
שלושת הפירושים האלה עוסקים בפירוש פסוק קשה. שלושת החכמים מסבירים את הפסוק שניסוחו אינו ברור: "ויעמד השמש בחצי השמים, ולא אץ לבוא כיום תמים." כל אחד מהמפרשים מבין כי השמש נעצר בשעה 12, וכל אחד מהם מבין כי השמש נעצר שוב לפני השקיעה. הם חלוקים בשאלה כמה שעות בדיוק ארכה העצירה: 6, 12, או 24 שעות.
שלושה חכמים אלה מבינים את הנס כפשוטו: יהושע עצר את השמש ואת הירח במקומם, כדי להספיק לסיים את הקרב. הפירוש שנתנו לפסוק הוא פירוש צבאי: יהושע רצה לסיים את המלחמה לפני הלילה, כדי שחיילי האמורי לא יוכלו לברוח בחסות החשכה.
פירוש "פרקי דרבי אליעזר"
אבל יש פירוש אחר למעשהו של יהושע. פירוש זה נמצא בספר "פרקי דרבי אליעזר", ספר דרשות קדום, שיש בו אגדות על התורה. שם מובא הסבר זה לנס יהושע:
שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, והגיע ערב שבת, וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת... מה עשה יהושע? פשט את ידו לאור השמש ולאור הירח, והזכיר עליהם את השם, ועמד כל אחד ואחד במקומו ששה ושלושים שעות, עד מוצאי שבת... וראו כל מלכי ארץ ותמהו, שלא היה כמוהו מיום שנברא העולם, שנאמר "ולא היה כיום ההוא" (פרקי דרבי אליעזר נא)
לפי מדרש אגדה זה, כל הנס היה כדי למנוע חילול שבת. זהו בוודאי פירוש מיוחד ומקורי, שהרי כיבוש העיר יריחו היה - כפי שלמדנו - בשבת, ושם לא עשה יהושע כל נס! המעניין בפירוש זה הוא שבעל הפירוש אינו רואה צורך להסביר את הנס בנימוקים צבאיים. די לו בכך שיהושע רוצה למנוע חילול שבת כדי לעשות נס, וזאת בשעה שמותר לחלל שבת בשביל מלחמה זו.
הפירוש של פרקי דרבי אליעזר, כמו פירושיהם של שלושת החכמים מן התלמוד הבבלי, מסכים עם עיקרון אחד: הנס היה שינוי חוקי הטבע, ותפקידו היה להקל על ישראל: או להקל עליהם את הניצחון במלחמה או למנוע מהם חילול שבת במלחמה.
מהו נס?
מהו נס? כיצד משתנים סדרי הטבע? אפשר להעלות את השאלה לרמה גבוהה יותר: מה הם חוקי הטבע? האם הם קבועים, נצחיים, ולא יתכן שיהיה בהם שינוי לעולם, או שמא גם החוקים הם יחסיים?
נפתח את הדיון באמירה של רבי ירמיה. דבריו מובאים במדרש רבא לספר בראשית. מדרש רבא הוא קובץ מדרשים המפרש את התורה ואת חמש המגילות. במדרש רבא אומר רבי ירמיהו דברים אלה:
אמר רבי ירמיה... "אני ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי" (ישעיהו מה: יב). ציוויתי את הים שייקרע, ציוויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע... ציוויתי את האור (="האש)" שלא יזיק לחנניה, מישאל ועזריה. ציוויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל... ציוויתי את הדג שיקיא את יונה. (מדרש רבא, בראשית פרשה ה)
בפסוק "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" אומר ה' על עצמו, כי ברא את השמים, וכי ציווה על כל מערכת השמש לפעול. בהמשך לפסוק זה דורש רבי ירמיה את דרך התערבותו של האלוהים במהלך חוקי הטבע, והוא אומר: ציוויתי את הים שייקרע לבני ישראל כאשר יצאו ישראל ממצרים; ציוויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, והכוונה לקטע שאנו עוסקים בו עכשיו; ציוויתי את האש שלא תזיק את חנניה, מישאל ועזריה, הכוונה למובא בספר דניאל, שזרקו לכבשן אש את חנניה, מישאל ועזריה, והם לא נשרפו; ציוויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, גם זה מספר דניאל, שבו מסופר שזרקו את דניאל לגוב האריות, והאריות לא פגעו בו; ציוויתי את הדג שיקיא את יונה, הכוונה לסיפור ספר יונה. כל אלה הם אירועים שלא כסדרי הטבע המוכרים לנו. הים אף פעם אינו נקרע לשניים ומים עומדים משני צדדיו, השמש אינה מפסיקה לנוע בשמים, האש תמיד שורפת, והאריות תמיד טורפים את הטרף שזורקים להם, ואף אדם המוכר לנו לא נבלע על ידי דג ויצא חי.
כיצד מתרחשים אירועים כאלה, שלא כסדרי הטבע? לפי דברי רבי ירמיה יש כאן חוקיות מיוחדת. ה' כאילו אומר: אני ציוויתי את צבא השמיים לפעול כפי שהוא פועל, אני בראתי את השמים ואת הכוכבים, אני קבעתי את מסלולי הכוכבים, אני קבעתי את מהירות התנועה של כל אחד ואחד מגרמי השמים, ואני קבעתי עוד משהו: אני קבעתי שבשנת 2488 לבריאת העולם, ביום שנקבע מראש, תהיה פעולה יוצאת מן הכללים שקבעתי. באותו יום לא ימשיך השמש במהלכו הרגיל, כמו בכל יום אחר, אלא יעצור לפתע, והיום יימשך יותר מאשר 12 שעות.
בדברים אלה של רבי ירמיה יש תפיסה מיוחדת במינה של הנס. הוא רואה את הנס כמהלך "טבעי". הנס אצלו הוא חוק מחוקי הטבע. בדיוק כמו שאין כל דבר מוזר בכך שקרח נמס ב- 0 מעלות וזהב נמס בחום של 1064 מעלות, כך אין כל דבר מוזר בכך שמים, שבדרך כלל נשפכים, עמדו כחומר מוצק ביציאת מצרים.
יש כאן הבנה, כי הנס אינו שבירת חוקי הטבע, אלא חוק מיוחד, הפועל בזמן מיוחד ובמקום מיוחד, ואינו חוזר על עצמו. אנו מגדירים חוק טבע כדבר שחוזר שוב ושוב. הנס, לפי דברים אלה, הוא פעולה חד פעמית. המיוחד בפעולה זו הוא שהיא תוכננה מראש. יחד עם קביעת החוקים ה"רגילים" נקבע גם חוק המקרים המיוחדים, הפעולות שתיעשינה בזמן מיוחד ובמקום מיוחד.
עכשיו אנו יכולים להציג את הבעיה בבהירות: אנו מכירים סוגים שונים של פעולות טבעיות והיסטוריות. אנו מכירים את חוקי הפיסיקה, הקובעים מתי חומר נמס ומתי הוא מתאדה. אנו מכירים את חוקי ההיסטוריה, שהם פחות מגובשים, אבל גם בהם אנו מחפשים חוקיות. ואנו קוראים בספר יהושע על הפעולות החורגות ממערכת החוקים שאנו רגילים לה.
בניגוד לחוקי הפיסיקה, אנו קוראים בספר יהושע כי השמש עמד יום אחד, ולא המשיך את מסלולו הרגיל. היום היו מנסחים זאת אחרת: כדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו. זהו "נס" פריצת חוקי הטבע המוכרים לנו.
פתרונות פילוסופיים
פתרון זה היה בעיה קשה לפילוסופיה האריסטוטלית, ובעקבותיה לפילוסופים ולפרשני מקרא אחרים. נציג את העמדות של הפרשנות הפילוסופית לנס "שמש בגבעון דום". נתחיל את הדיון באפשרויות השונות שאפשר להבין את הביטוי "ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים".
אפשר להצביע על שלושה כיוונים אפשריים בפירוש הפסוק:
פירוש ראשון: כדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו. השמש והירח הפסיקו לנוע במסלולם בשמים. יחד אתם, כמובן, הפסיקו כל הכוכבים להתנועע. כאשר עבר הזמן שבו נעצר כדור הארץ, חזרו גם כל גרמי השמים להסתובב, כי כדור הארץ חזר להסתובב סביב עצמו. פירוש זה הוא הפירוש שפירשו חז"ל בבארם את נס "שמש בגבעון דום".
פירוש שני: כדור הארץ המשיך לנוע במסלולו, אבל הנס היה נס מקומי. אנו זוכרים את הנס של מכת חושך בעשרת המכות שהוכו מצרים. באותה מכה היה חושך למצרים, ולבני ישראל היה אור. החושך לא היה חושך בדומה ללילה, הנגרם משום שהשמש נמצא בצד השני של כדור הארץ. החושך היה מקומי, דבר שהיה אמנם נס, אבל לא השתנו כל סדרי כדור הארץ. אם נבחר בגישה זו, נוכל לומר כי גם האור שהיה בשדה הקרב של יהושע היה אור מקומי, שהאיר את שדה המלחמה, ונתן ליהושע אפשרות לנצח את האמורי ולהכות אותו מכה שלמה.
פירוש שלישי: אפשר לכפור לחלוטין בקיומו של נס במלחמת יהושע. וכיצד יפרש בעל גישה כזו את הפסוק "וידום השמש וירח עמד"? הוא יפרש את הפסוק בלשון הפלגה: המלחמה הייתה כל כך יעילה, והלוחמים נלחמו בהתלהבות גדולה כל כך, עד כי כאילו עמד השמש במקומו. אנו מכירים תחושה זו. כאשר אנו פועלים מתוך התלהבות גדולה, נדמה לנו שהזמן נעצר, ואנו מספיקים לעשות הרבה מאוד באפס זמן.
אריסטו על תנועת גרמי השמים
כדי להבין את הבעיות של הפילוסופים צריך להוסיף עוד עניין קצר אחד: כיצד אריסטו מבין את תנועתם של גרמי השמים.
אצל אריסטו תנועתם הסיבובית של גרמי השמים היא תנועה אין-סופית, שאיננה מקרית. זהו יסוד חשוב בפילוסופיה שלו: הקוסמוס מסתובב בתנועה סיבובית, והתנועה הזאת היא אין-סופית, ואינה נעצרת לעולם.
אנו כבר מבחינים בבעיה האורבת לנו: אריסטו, וכל הוגה דעות ההולך בעקבותיו, לא יוכלו לקבל את הפירוש הראשון מבין שלושת הפירושים שהצגנו כאפשריים: הפירוש שכדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו. לפי אריסטו תנועת הקוסמוס היא תנועה קבועה, אין-סופית וללא הפסקה.
עכשיו, כשהאפשרויות להבין את הפסוק ידועות לנו, וגם הבעיות של אריסטו בקשר להפסקת סיבוב כדור הארץ ידועות לנו, אנו יכולים לגשת לפרשנים הפילוסופים, ולבדוק כיצד הם מפרשים את הנס של "שמש בגבעון דום".
רמב"ם על הנס של "שמש בגבעון דום"
נקודת המוצא תהיה דברי רבי משה בן מימון, רמב"ם, בספר "מורה נבוכים". רמב"ם דן בנס שעשה יהושע אגב דיון בנבואתו של משה רבנו. נבואתו של משה הייתה גדולה מהנבואה של אברהם, יצחק ויעקב, וגם הנסים שעשה היו גדולים מן הנסים שעשו נביאים אחרים.
אנחנו יכולים לשער כיצד מתקיף רמב"ם את הבעיה שלנו: בכל הנסים שעשה משה אין נס שבו הוא עוצר את תנועת כדור הארץ. לדעת אריסטו, לא ייתכן כלל שכדור הארץ ייעצר. כיצד קרה שיהושע עשה נס שהוא גדול יותר מן הנסים שעשה משה? הנס של יהושע, העוצר את תנועת כדור הארץ, הוא נס גדול מאין כמוהו, נס שלפי אריסטו לא יתכן כלל!
נבין את נקודת המוצא של רמב"ם: מצד אחד הוא מקבל את ההנחה של אריסטו, שלא ייתכן שכדור הארץ ייעצר, ומצד שני הוא צריך להסביר כיצד הנס שעשה יהושע באמרו "שמש בגבעון דום" קטן יותר מן הנסים שעשה משה.
עכשיו נקרא את דברי רמב"ם ב"מורה נבוכים":
ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם... כי לא יאמר "כל ישראל" כמו שבא במשה אלא "לעיני ישראל." (מורה נבוכים, חלק שני, פרק ל"ה)
במשפט זה מבדיל הרמב"ם בין הנס שעשה יהושע לבין הנסים שעשה משה בכך, שאת הנסים שעשה משה ראו כל ישראל, ואילו את הנס שעשה יהושע בגבעון ראו רק החיילים שהיו בשדה הקרב. רמב"ם מבחין, כי בתיאור הנס שעשה יהושע כתוב "לעיני ישראל", ואצל משה כתוב "לעיני כל ישראל". בדרך זו פתר רמב"ם את השאלה שהציקה לו: כיצד ייתכן שיהושע עשה נסים גדולים מן הנסים שעשה משה? והרי משה הוא הגדול שבנביאים!
ועדיין הבעיה האריסטוטלית קיימת. לפי אריסטו אי אפשר לעצור את תנועת כדור הארץ. אם יהושע עצר את תנועתו, הרי הנס שעשה היה גדול ביותר, גדול מן הנסים שעשה משה. לכן ממשיך רמב"ם וכותב:
"...ייראה לי באמרו "כיום תמים" שהוא כיום הגדול שיהיה. כי "תמים" = "שלם", כאילו אמר שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הקיץ שם."
המשפט הזה איננו ברור כל צורכו. ננסה להבינו, ואחר כך נקרא מדברי הוגים שפירשו את רמב"ם.
בספר יהושע כתוב:
וַיַּעֲמד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוא כְּיום תָּמִים: (יהושע י: יג).
רמב"ם מפרש את המילים "כיום תמים" במשמעות של "כיום הגדול ביותר", ופירוש הפסוק: השמש עמד בחצי השמים, והיום ההוא היה ארוך כמו הימים הארוכים של ימי הקיץ. אורך היום הארוך בקיץ בארץ ישראל הוא 14 שעות. לפי רמב"ם זה היה אורך היום שבו נעצרה השמש בפקודת יהושע.
אם נסכם את דברי רמב"ם, נקבל הסבר זה: הנס של יהושע היה קטן מן הנסים של משה, כי הנסים שעשה משה היו לעיני כל ישראל, ואילו הנסים של יהושע היו לעיני חלק מן העם. ועוד, אורך היום שמדובר בו היה כאורך יום קיץ ארוך, 14 שעות. אנו זוכרים פירושים של חכמי התלמוד שהסבירו כי אורך היום ההוא היה 24 שעות או 36 שעות או 48 שעות. לפי רמב"ם אורך היום לא היה יותר מאשר יום קיץ ארוך, 14 שעות.
בדברי רמב"ם יש מילה אחת שנצטרך לבדוק ולהבין: המילה "אור" במשפט "ולא יטעו אותך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע". רמב"ם אינו מדבר על עמידת השמש ליהושע, אלא על עמידת אור השמש. דבר זה שונה ממה שכתוב בספר יהושע; שם נאמר "ויעמוד השמש בחצי השמים".
אנו מבינים לאן חותר רמב"ם: הוא מדבר על נס מקומי, שראו אותו רק הנמצאים בשדה הקרב, ולא כל ישראל. היום היה ארוך כמו יום קיץ ארוך, וגם מצאנו מילה אחת שרמב"ם הוסיף לפסוק שבספר יהושע: אור השמש עמד יום שלם, ולא השמש.
מה היה, אפוא, הנס לפי פירושו של רמב"ם? הצענו למעלה שלושה הסברים אפשריים לנס. איזה משלושת הפירושים יהיה פירושו של רמב"ם?
נראה שהפירוש שכדור הארץ הפסיק להסתובב אינו מתאים לדבריו של רמב"ם, מהסיבה הפשוטה שבמקרה כזה היה הנס נראה לעיני כל ישראל, ואפילו לעיני כל העולם, והרי רמב"ם כותב כי הנס היה נס מקומי, וראו אותו רק הלוחמים בשדה הקרב.
הפירוש כי לא היה כל נס וכי הפסוקים מתארים את התלהבות הלוחמים גם הוא אינו יכול להיות פירושו של רמב"ם, כי אם זה מה שקרה בגבעון, אין צורך להשוות "נס" זה לנסים של משה ולהסביר מדוע הנסים שעשה משה גדולים יותר מן הנסים שעשה יהושע.
נותר הפירוש השני: הנס היה אור מקומי שהאיר על שדה המלחמה והאריך את היום. גם פירוש זה מעורר קושי: אם הנס הוא אור מקומי, מדוע משתדל רמב"ם לבאר כי האור הזה האיר 14 שעות ולא יותר?
יש שלושה פירושים אפשריים להבין את הנס שעשה יהושע, ואף אחד מהם אינו מתאים לדברי רמב"ם!
פרשני רמב"ם על נס יהושע
מפרשים שונים פירשו את דברי רמב"ם בכל אחד משלושת הפירושים האפשריים שהעלינו.
פירוש ראשון לדברי רמב"ם נביא מפי נרבוני, הוא משה בן יהושע נרבוני, שנולד במאה ה- 14 בדרום צרפת, וחיבר פירוש ל"מורה נבוכים", ולכמה מספריו של הפילוסוף הערבי אבן רושד.
נרבוני היה פילוסוף אריסטוטלי. לפי אריסטו לא ייתכן שגלגלי הקוסמוס יפסיקו את סיבובם. הסיבוב הוא אין-סופי, קבוע וללא שינוי. לא יתכן שיהושע עצר את סיבוב כדור הארץ.
כיצד פירש נרבוני את דברי רמב"ם ביחס לנס שעשה יהושע? לדעתו יש להסביר את הנס שעשה יהושע בדרך אלגורית. השמש לא עמד מסיבובו. כל מה שהיה שם הוא שהרגשת הלוחמים הייתה שהזמן אינו מתקדם. הם היו עסוקים במלחמה, עד שלא הרגישו בזמן העובר. הם רדפו את האויב בכל כוחם, הספיקו לנצח אותו ולהכות בו במהירות גדולה מאוד, והתחושה הייתה שהשמש עמד בשמים.
דברים אלה של נרבוני מתאימים לגישה האריסטוטלית. לפי אריסטו לא ייתכן שכדור הארץ יפסיק להסתובב. יותר מזה: לא ייתכן בשום פנים שינוי חוקי הטבע; לא ייתכנו נסים. אריסטו מסכים כי אלהים הוא הסיבה לקיומו של העולם, אבל לדעת אריסטו אין אלהים מתערב במהלך ההיסטוריה, ולכן אין הוא יכול לשנות את החוקים ולעשות נסים. בפירוש הפסיכולוגי שפירש נרבוני את הנס שעשה יהושע הוא הצליח לשמור על העקרונות של הפילוסופיה האריסטוטלית, אבל הכפיף את הפסוקים לתיאוריה שבחר בה.
פירוש זה קיצוני מאוד. קשה לשכנע כי רמב"ם הבין כך את הנס של "שמש בגבעון דום". טוענים נגד פירושו זה של נרבוני: אם כל הנס הוא הצלחה פסיכולוגית ותחושה סובייקטיבית של הלוחמים, מדוע רמב"ם עוסק בנס הזה ומסביר את ההבדל בינו לבין הנסים שעשה משה רבנו? אין להשוות הרגשה של לוחמים המצליחים במלחמתם לנסים שעשה משה לישראל! גם הפסוק "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש" אינו מתאים לפרוש כזה: כל זה בגלל אילוזיה פסיכולוגית?
פירוש אחר לדברי רמב"ם מפרש אברבנאל. רבי יצחק אברבנאל חי בספרד, והיה שר במלכות ספרד. בעת גירוש היהודים מספרד איבד אברבנאל את כל אשר לו, ויצא בראש הגולים שסירבו להתנצר. אברבנאל השאיר אחריו ספרים רבים: פירושים לתנ"ך וספרי מחשבה. בין ספריו חיבר פירוש ל"מורה נבוכים" של רמב"ם.
אברבנאל מעדיף את הפירוש השני שהבאנו: הנס היה נס מקומי. היה אור על שדה המלחמה, אור שהאיר רק את מקום המלחמה, ולא היה כל שינוי בסדרי היום והלילה בעולם כולו. בפירוש זה אברבנאל מתאים את דבריו לטענה של רמב"ם, כי הנס של יהושע היה לחלק מעם ישראל, ולא לכל ישראל. היה אור נסי בשדה המלחמה, שנראה רק ללוחמים, ולא לכל ישראל, ובוודאי לא לעולם כולו.
אך אם הנס הוא אור מלאכותי, שהאיר את שדה המערכה, מדוע רמב"ם מפרש שנס זה היה 14 שעות ולא יותר? אברבנאל עונה על השאלה בפשטות: נס מתרחש רק במידה שצריכים אותו, ולא יותר. אין הקב"ה עושה נסים ללא צורך. הארכת היום עד לאורכו של היום הארוך ביותר הספיקה כדי לנצח במלחמה, ועל כן זה היה אורכו של היום ההוא.
ועדיין נשאר הפירוש הראשון שהבאנו פנוי: לפי פירוש זה היה הנס כפשוטו וכפי שהבינו אותו חז"ל: כדור הארץ נעצר במקומו. השמש נעצר ברקיע. ואמנם, גם פירוש זה ניתן לדברי רמב"ם.
בעל הפירוש הוא קרשקש, ממפרשי הספר "מורה נבוכים", והוא מפרש את דברי רמב"ם כמתכוונים לעמידת השמש ממש. לפי פירוש זה רמב"ם מפרש את הנס שעשה יהושע בדרך שחז"ל מפרשים אותו: השמש והירח נעצרו במקומם, והיום התארך, עד שסיימו בני ישראל את הקרב. פירוש זה, כמובן, מתעלם מאריסטו ומההנחה שתנועת הגלגל היא אין-סופית, ומתעלם מההבחנה בין "לעיני כל ישראל" לבין "לעיני ישראל".
סיכום
שני כיוונים ראשיים בפירוש הפרשה: הפרשנות של חז"ל, הרואה את הנס כפשוטו: השמש עמדה ברקיע ולא נעה עד שהקרב הסתיים, והפרשנות הפילוסופית, המנסה להסביר את הפסוקים לפי העקרונות הפילוסופיים שאינם מכירים בקיומו של נס.
