תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא עמוד ב
מתני'.
התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום.
הפועלים שבת אחת. [- שבת – שבוע].
העונה האמורה בתורה:
הטַיּילים בכל יום, והפועלים שתיים בשבת, והחַמָּרים אחת בשבת, הגַמָּלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לשלשה חודשים.
דברי ר' אליעזר.
[דף סב,ב]
אמר רב ברונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר.
אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי ר' אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות.
אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה, ועבדי עובדא בנפשייהו.
במשנה שני נושאים: כמה זמן רשאי אדם לעזוב את אשתו בגלל עבודה המתרחשת במרחק מן הבית, וכמה זמן רשאי תלמיד לעזוב את אשתו כדי ללמוד תורה.
המשנה מגדירה את משך הזמן שמותר לעזוב את הבית כדי ללמוד תורה: שלושים יום לתלמידים. פועל רשאי לעזוב את הבית לשבוע. כמו כן מגדירה המשנה מקצועות ומשך הזמן שהעובדים בהם רשאים להימצא מחוץ לבית. בסיומה של המשנה נאמר כי היא נאמרה על ידי רבי אליעזר.
רב אדא בר אהבה מציין כי באשר ללימוד תורה, דעת חכמים שונה מדעת ר' אליעזר, ולשיטתם תלמידים יכולים לעזוב את הבית 2-3 שנים בלי הסכמת האישה. על כך מעיר רבא: שחכמים סמכו על דברי ר' אבא בר אהבה, יצאו מביתם שתים ושלוש שנים בלי רשות האישה "ועשו מעשה בנפשם": משפט דו משמעי: א. עשו מעשה לפי רצונם. ב. עשו מעשה והתחייבו בנפשם.
בהמשך מביאה הגמרא שבעה סיפורים על חכמים שעזבו את ביתם, ומה שעלה בגורלם עקב כך. בשולי כל סיפור מובא תרגומו לעברית.
מבחינה כרונולוגית יש בקובץ הקדמת המאוחר ואיחור המוקדם
|
הסדר הכרונולוגי |
הסדר בסוגיה התלמודית |
החכם עליו מסופר |
זמנו |
|
7 |
הסיפור הראשון |
מספר על רב רחומי, תלמידו של רבא |
בדור הרביעי של האמוראים |
|
4 |
הסיפור השני |
מספר על יהודה, בנו של רבי חיא – |
אמורא בן הדור הראשון |
|
3 |
הסיפור השלישי |
מספר על רבי שעסק בחיתון בנו, באותה תקופה. |
סוף תקופת התנאים |
|
2 |
הסיפור הרביעי |
מספר על התנא רבי חנייה בן חכינאי, מתלמידי רבי עקיבא |
בדור הרביעי של התנאים |
|
5 |
הסיפור החמישי |
הוא על רבי חמא בר ביסא |
אמורא בדור הראשון |
|
1 |
הסיפור השישי |
חוזר לרבי עקיבא |
בדור השלישי של התנאים. |
|
6 |
הסיפור השביעי |
חוזר שוב לרבא |
בדור הרביעי של האמוראים |
1. רב רחומי
כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא. חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה.
"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא
היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום כיפור.
יום אחד משכתו השמועה,
הייתה מצפה אשתו: 'עכשיו בא', 'עכשיו בא'.
לא בא. חלשה דעתה.
ירדה דמעה מעינה.
היה יושב בגג,
נפתח הגג מתחתיו ומת".
סיפור זה מסתיים באסון: דמעתה של האשה גרמה לכך שרב רחומי ייענש, וימות.
והסוגיה ממשיכה:
עונה של תלמידי חכמים אימתי? אמר רב יהודה אמר שמואל: מערב שבת לערב שבת. [תהלים א'] אשר פריו יתן בעתו - אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מיטתו מערב שבת לערב שבת.
בקטע זה אומר רב יהודה בשם שמואל, כי אדם צריך לחיות עם אשתו בכל ערב שבת.
הסיפור הבא הוא על יהודה בנו של ר' חייא שנהג לבוא לביתו בכל ליל שבת, ומה עלה בגורלו כאשר פעם אחת לא בא.
2. יהודה בריה דר' חייא
יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי: כפו מיטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי [קהלת י'] כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.
יהודה בנו של ר' חיא
חתנו של ר' ינאי היה.
הלך וישב בבית רב,
וכל ערב שבת היה בא לביתו,
וכאשר היה בא
היה נראה לפניו עמוד של אש.
יום אחד משכתו שמועה [העמיק בלימודו ולא בא לביתו].
כיוון שלא ראה [ר' ינאי חותנו] את אותו סימן [- עמוד האש],
אמר להם רבי ינאי: הפכו מיטתי (לאות אבלות, כי כנראה מת חתני).
שאילמלא יהודה קיים, לא ביטל עונתו.
הייתה אמירתו כשגגה שיוצא מלפני השליט (כקללה שיצאה בטעות)
ומת חתנו יהודה.
3. רבי
רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא, כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא. אמר רבי: חס ושלום פסולא איכא? יתיבו ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד.
אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב. אחלפוה קמיה, אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה א"ל: בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב: [שמות ט"ו] תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב: [שמות כ"ה] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי רב. עד דאתא איעקרא דביתהו. אמר רבי: היכי נעביד? נגרשה, יאמרו ענייה זו לשוא שימרה! נינסיב איתתא אחריתי, יאמרו זו אשתו וזו זונתו! בעי עלה רחמי ואיתסיאת.
רבי עסק לו לבנו (להשיא לו אישה)
בבית רבי חיא.
כאשר הגיע לכתוב כתובה, [בתחילת טקס הנישואין]
מתה הנערה.
אמר רבי:
חס ושלום, פסול יש כאן? [שבגללו מתה הנערה]
ישבו ועיינו במשפחות:
רבי בא משפטיה בן אביטל
ורבי חיא בא משמעי אחי דוד.
(שפטיה היה בנו של דוד, ואילו שמעי היה אחיו של דוד. רבי, שהיה נשיא, לא יכל להתחתן עם בחורה שאינה מצאצאי דוד).
הלך לעסוק לו לבנו (- למצוא אישה לבנו)
בבית רבי יוסי בן זימרא.
פסקו לו שתים עשרה שנים
ללכת לבית רב (ללמוד תורה).
העבירוה לפניו (כדי שיראה אותה).
אמר להם:
יהיו שש שנים (רצה להפחית את שנות הלימוד).
העבירוה לפניו.
אמר להם:
אשא אותה לאישה, ואחר אלך ללמוד.
היה מתבייש מאביו (שהוא להוט להתחתן).
אמר לו (אביו): בני, דעת קונך יש בך
[הגישה שלך מתאימה לגישה של הקב"ה בפסוק].
מלכתחילה כתוב 'תביאמו ותטעמו',
ולבסוף כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
[קודם בונים את המשפחה, ואחר כך מקדש = תורה].
הלך ישב שתים-עשרה שנים בבית הרב.
עד שבא - נהייתה אישתו עקרה.
אמר רבי איך נעשה?
נגרשה, יאמרו ענייה זו לשווא שימרה.
נשיאו אישה אחרת,
יאמרו זו אישתו וזו זונתו.
ביקש עליה רחמים, ונרפאה.
4. רבי חנניה בן חכינאי
רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי, א"ל: איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה. אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב. עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה. אזל יתיב אגודא דנהרא, שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה: בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל. אמר: שמע מינא, האי רביתא דידן, אזל בתרה. הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח רוחה. אמר לפניו: רבש"ע, ענייה זו זה שכרה? בעא רחמי עלה וחייה.
רבי חנניה בן חכינאי
היה הולך לבית רב,
בשלהי משתה החתונה של רבי שמעון בן יוחאי.
אמר לו: התעכב לי עד שאבוא אתך.
לא התעכב לו.
הלך, ישב שתי עשרה שנים בבית רב.
עד שבא השתנו שבילי המקום,
ולא ידע ללכת לביתו.
הלך, ישב על שפת הנהר.
שמע לאותה נערה, שהיו קוראים לה:
'בת חכינאי' 'בת חכינאי',
מלאי כדך ובואי נלך.
אמר: נשמע מזה, שזו הנערה שלנו היא.
הלך אחריה.
הייתה יושב אישתו מנפה קמח.
הרימה עיניה, ראתה אותו,
הבין לבה, פרח רוחה.
אמר לפניו:
ריבונו של עולם, ענייה זו, זה שכרה?
ביקש רחמים עליה, וחייתה.
5. רבי חמא בר ביסא
רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא. כי אתא, אמר: לא איעביד כדעביד בן חכינאי, עייל יתיב במדרשא, שלח לביתיה. אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה, הוה קא משאיל ליה שמעתא, חזא דקא מתחדדי שמעתיה, חלש דעתיה, אמר: אי הואי הכא, הוה לי זרע כי האי. על לביתיה. על בריה, קם קמיה. הוא סבר, למשאליה שמעתתא קא בעי, אמרה ליה דביתהו: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא? קרי עליה רמי בר חמא: [קהלת ד'] החוט המשולש לא במהרה ינתק - זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא.
רבי חמא בר ביסא הלך ישב שתים עשרה שנה בבית רבו.
כשבא, אמר: לא אעשה כדרך שעשה בן חכינאי.
נכנס, ישב בבית המדרש ושלח לביתו.
בא ר' אושעיא בנו ישב לפניו.
היה שואל אותו על שמועה.
ראהו ששמועותיו מחודדות.
חלשה דעתו. אמר:
אילו הייתי כאן, היה לי זרע כזה!
נכנס לביתו. נכנס אחריו [בנו]. קם לפניו.
הוא [רבי חמא] סבר שרוצה לשאלו על השמועה.
אמרה לו אשתו, וכי יש שקם מלפני תינוקו?
קרא עליו ר' בר חמא: "החוט המשולש לא במהרה יינתק".
זה ר' אושעיה בנו של ר' חמא בר ביסא [תרגום - יונה פרנקל]
6. רבי עקיבא
רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי.
אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב?
אמר לה: אין.
איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה.
שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה.
אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב.
כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי.
שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים?
אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני.
אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב.
כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי.
שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה.
אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי.
אמרה להו: [משלי י"ב] יודע צדיק נפש בהמתו.
כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה.
הוו קא מדחפי לה שמעיה.
אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא.
שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי.
אתא לגביה, אמר ליה: אדעתא דגברא רבה מי נדרת?
אמר ליה: אפילו פרק אחד, ואפילו הלכה אחת.
אמר ליה: אנא הוא! נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה, ויהיב ליה פלגא ממוניה.
ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי.
והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא,
כעובדי אמה כך עובדי ברתא.
"ר' עקיבא רועה צאן של בן כלבא שבוע היה.
ראתה אותו בתו שהוא צנוע ומעולה.
אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית הרב?
אמר לה: 'כן'.
התקדשה לו בצנעה ושלחתו.
שמע אביה הוציאה מביתו, הדירה הנאה מנכסיו.
הלך ישב שתים עשרה שנים בבית הרב.
כאשר בא, באו אתו שנים עשר אלף תלמידים.
שמעו לאותו זקן שהוא אומר לה : עד כמה את נוהגת כאלמנה חיה.
אמרה לו : אם לי ציית, ישב שתים עשרה שנים אחרות.
אמר: ברשות אני עושה.
חזר הלך וישב שתים עשרה שנה אחרות בבית הרב.
כשבא, באו אתו. שמעה אשתו, הייתה אשתו יוצאת לקראתו.
אמרו לה שכנותיה: שאלי כלי לבוש והתכסי.
אמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו.
כאשר הגיע אליו, נפלה על פניה ונשקה את רגליו.
היו דוחפים אותה תלמידיו.
אמר להם: "שלי ושלכם, שלה הוא".
שמע אביה שבא אדם גדול לעיר
אמר: אלך אליו, אולי יפר את נדרי [שהידרתי את בתי מנכסי]
בא לפני רבי עקיבא.
אמר לו [רבי עקיבא]: האם היית מדיר את בתך לו הייתה בוחרת להתחתן עם תלמיד חכם?
אמר לו [אביה]: הלוואי והיה יודע אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת.
אמר לו [רבי עקיבא]: אני הוא.
נפל [אביה] על פניו, נשקו על רגליו, ונתן לו מחצית ממונו.
בתו של רבי עקיבא עשתה לבן עזאי כך.
וזה שאומרים אנשים:
רחל [-כבשה צעירה] אחרי רחל הולכת,
כמעשי האם כך מעשי בתה.
7. רב יוסף בנו של רבא
רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב לקמיה דרב יוסף, פסקו ליה שית שני. כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר: איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי. שמע אבוהי, שקל מנא ונפק לאפיה, אמר ליה: זונתך נזכרת? איכא דאמרי, אמר ליה: יונתך נזכרת? איטרוד, לא מר איפסיק ולא מר איפסיק.
רב יוסף בנו של רבא,
שלח אותו אביו לבית הרב,
לפני רב יוסף.
פסקו לו שש שנים (ללמוד תורה).
כאשר עברו שלוש שנים,
הגיע ערב יום הכיפורים
אמר: אלך ואראה את אנשי ביתי.
שמע אביו,
לקח כלי ויצא לקראתו.
אמר לו: זונתך נזכרת?!
יש אומרים,
אמר לו: יונתך נזכרת?!
נטרדו.
לא מר הפסיק (- סעד סעודה מפסקת)
ולא מר הפסיק.
