1. לשאלת האפשרות של פגיעה במעמדו האישי של הקטין, כפי שעולה ממערכת העובדות המפורטת בתיק, אקדים ואומר כי דעתי היא שאין להתנגד לתביעת הכרת האבהות של התובע, משום שהחשש שמעמדו האישי של הקטין ייפגע הוא קטן ביותר. להלן אפרט את נימוקיי.

2. השאלה העיקרית שיש לדון בה היא, האם בני הזוג נחשבו לנשואים על פי ההלכה לאחר שנישאו בנישואין אזרחיים ברוסיה, שלולי כן אין חשש שיוגדר הקטין כממזר אף אם נולד מגבר זר לפני שקבלה האישה גט פיטורין לפי דין תורה. בשאלת תוקפם של נישואים אזרחיים עסקו רבים מן הפוסקים בדורות האחרונים¹. הרב ש' דיכובסקי², דיין בבית הדין הרבני הגדול, שסקר את הדעות העיקריות כותב שיש אמנם מן הפוסקים שנטו להחמיר, ולראות בנישואין אזרחיים נישואין תקפים (שבעקבותיהם מוגדרת האישה כאשת איש הזקוקה לגט), אבל רוב הפוסקים נוטים להקל, ואינם רואים בנישואין אזרחיים נישואין תקפים. מסקנת הרב דיכובסקי במאמרו היא: "שלדעת רוב הפוסקים האחרונים יש להקל בנישואין אזרחיים לפוטרה בלא גט. אולם הלכה למעשה, לא הקלו [להתיר לה להינשא בלא גט לחומרא] אלא במקום עיגון כשהבעל אינו לפנינו"³.

בהתאם לגישה זו, פסק הרב משה פיינשטיין⁴, מגדולי הפוסקים בארה"ב בדור האחרון, במקרה דומה להפליא לזה שבנדון, שבת שנולדה כתוצאה מקיום יחסים בין אשת איש הנשואה בנישואין אזרחיים, לאחר, אינה ממזרת.

זאת ועוד, אף בין הפוסקים המחמירים, יש הסוברים שאין לחשוש לנישואין אזרחיים אלא אם מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים: האחד, שהנישואין נערכו במדינה שבה אין אפשרות לערוך את הקידושין כדת משה וישראל, משום שיש לחשוש שבאין אפשרות לקדש כדת משה וישראל, הייתה כוונתו של האיש לקדש את האישה בביאה⁵; והשני, שהאיש מודע לאפשרות לקדש בביאה, ואינו סומך אפוא על הטכס האזרחי שנאלץ לעשותו מתוקף החוק הנכרי⁶. והלא מסתבר שתנאים אלו אינם מתקיימים בנדון דידן.

3. ראוי להטעים שבתי הדין הרבניים במדינת ישראל נוהגים שלא להכיר בתוקפם של נישואים אזרחיים אף לא לכתחילה ולא רק בדיעבד (כשכבר נקבעו עובדות בשטח): כך למשל, במקרה אחד בו התברר שאישה הנשואה בנישואין אזרחיים זינתה, בית הדין לא אסר עליה להינשא לבועל למרות הכלל הקובע שאשת איש שזינתה תחת בעלה אסורה לבעל ולבועל⁷; במקרה אחר, התברר שאישה נישאה לבן של בעלה לשעבר (כידוע אשת האב היא מן העריות שבתורה), אבל מכיוון שנישואיה עם האב לא היו אלא נישואין אזרחיים בית הדין קבע שמי שנולדה מיחסי הבן עם אותה אישה אינה ממזרת והתיר לה להינשא כדת משה וישראל⁸.

4. אמנם נכון, שבתי הדין דורשים בדרך כלל גט לחומרא לזוגות שנישאו בנישואין אזרחיים, כפי שהיה בנדון דידן. אך דומה כי מתן גט זה אינו עלול לפגוע במעמד הקטין. ואכן זה היה גם המצב במקרה האחרון שהוזכר לעיל (האישה שהתחתנה עם בן בעלה האזרחי), ואף על פי כן לא היה בכך כדי לפגוע בכשרות הילדה.

5. העולה ממה שהובא עד כה הוא, שאין מקום של ממש להתנגד לתביעת האבהות. אוסיף, שזאת הייתה המלצתי גם אם הייתי מגיע למסקנה שתביעה זו עלולה לעורר ספקות אשר לכשרות הילד, שכן להערכתי בדיקה כזו לא הייתה עלולה להעמיד את הילד במצב גרוע יותר מן המצב שבו הוא נמצא בלאו הכי כיום. אבהיר את דבריי: רישום הקטין כבנו של בעל האישה מנישואיה האזרחיים, אינו עומד על הפרק, שכן זהו רישום כוזב, לכל הדעות. האפשרויות הפתוחות הן אפוא: אי-רישום שם אב (המצב הנוכחי), או רישום הקטין כבנו של התובע (בהנחה שתוצאות הבדיקה תהיינה חיוביות). קטין שזהות אביו אינה ידועה מכונה בהלכה "שתוקי", שדינו כספק ממזר, מעמד שהוא למעשה חמור יותר מזה של הממזר (שכן אינו יכול להתחתן כלל, גם לא עם ממזרת)⁹. נמצא אפוא שרישום התובע כאביו של הילד, אף אם יטען הטוען שעלול לעורר ספקות אשר לכשרות הילד, בוודאי אינו גרוע יותר מן המצב הנוכחי שאף הוא כבר מעורר ספקות אשר לכשרותו. להפך, אם יירשם הילד על שם התובע, טובים יותר סיכוייו שבבואו להירשם לנישואין לא יעורר הרישום שום ספק אצל רושם הנישואין, ולא יידרש להליך שיפוטי בפני בית הדין הרבני כדי להשיג היתר להינשא. לדעתי, זהו שיקול נכבד נוסף שלא להתנגד לתביעת הכרת האבהות.

6. כל האמור לעיל הוא בהנחה שבני הזוג הם יהודים. מעיון בתעודת הגירושין של בני הזוג עולה שנתון זה אינו נקי מספקות. אעיר שאם אכן אחד מהם אינו יהודי, הרי שלא עולה כאן שאלת ממזרות כלל ואין מקום כלל להתנגד לתביעת הכרת האבהות.

הערות:

1. סקירה נרחבת של הדעות השונות בעניין, ניתן למצוא למשל, בספרים הבאים: אוצר הפוסקים (ירושלים תשכ"א), אבן העזר, חלק ו, עמ' 10-16; א' ח' פריימן, סדר קידושין ונישואין (ירושלים תש"ה), עמ' שסב-שעט.
2. תחומין ב (תשמ"א), עמ' 252-266.
3. זו גם דעתו של הרב שאר ישוב הכהן, והוא מוסיף: "והנה בנדון רוסיא הסובייטית, כבר דנו חכמי הדור בשאלה זו, ורבו המתירים על האוסרים". ראה תחומין ג (תשמ"ב) 163.
4. שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן כ.
5. כך למשל, כותב הרב ש' ז' אויערבך, דברי משפט ד (תשנ"ח), עמ' כט.
6. ראה למשל: שו"ת משנה הלכות, חלק ז, סימן ריד, ד"ה ולפי"ז.
7. פד"ר כ, עמ' 173.
8. שו"ת יביע אומר, חלק ח, אה"ע, סימן י.
9. אמנם יש דרכים הלכתיות להתיר "שתוקי", אך מכלל ספק לא יצאנו.

---

---