ביום 13.4.04 פנית אליי כדלקמן:
בטרם אדון בשאלה לגופה, עליי להבהיר שאין מקום לדון בה אלא בהנחה שהנזק שנגרם היה צפוי ולא בא כתוצאה מכוח עליון (כגון סערה בעוצמה שלא ניתן היה לצפותה), שאם כן, עם כל הצער שבדבר, אין להטיל אחריות לנזק שסבל הנפגע על איש - לא על בעל העץ ולא על העירייה. אצא אפוא מנקודת הנחה שהנזק היה צפוי ומי שהיה אחראי לסלק את המפגע ולא עשה כן התרשל. ובכן, מי היה אחראי לסלק את המפגע? בעל העץ (שברשותו נטוע העץ שענפיו נפלו) או העירייה (שבתחומה חדרו ענפי העץ שנפלו)? או שמא שניהם גם יחד?

כפי שיבואר להלן, על פי מקורות המשפט העברי אין קשר הכרחי בין החובה לסלק את המפגע ובין שאלת האחריות בנזיקין כאשר המפגע לא סולק וגרם נזק¹. אפתח אפוא בדיון בשאלה הראשונה (החובה לסלק את המפגע), ואחר כך אתייחס לשאלה השנייה (חובת תשלומי נזיקין כשלא סולק המפגע וגרם נזק).

1. הבסיס המשפטי לחובה לסלק מפגע מסוכן

דומה שאפשר לבסס את החובה לסלק את המפגע על כל אחד משלושת העקרונות הנורמטיביים הבאים: חובת מניעת סיכון; חובת ההצלה; מניעת מטרד. להלן נפרט את משמעותם והיקפם של עקרונות אלה הן על בעל העץ והן על העירייה.

א. חובת מניעת סיכון

נאמר בתורה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח). מכאן שמוטלת חובה בראש ובראשונה על בעל המפגע (הגורם המסוכן) לסלקו מרשותו הפרטית ואינו יכול להסתתר מאחורי הטענה כי רשות יש לו לעשות בשלו ככל העולה על רוחו. אין צריך לומר שאין לו רשות לכך כאשר המפגע עלול לגרום נזק למי שמצוי מחוץ לרשותו, כפי שהוא במקרה שבנדון. החובה למנוע סיכון אינה מוגבלת לגג מסוכן, אלא היא חלה כל אימת שיש ברשותו של אדם גורם סיכון כלשהו, וכך כתב הרמב"ם²:

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר: (דברים ד, ט) "השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים".

אין ספק אפוא שבעל העץ חייב היה לדאוג להסרת הענפים שצפויה הייתה מהם סכנה. אבל נראה שחובה זו לא הייתה חובתו הבלעדית של בעל העץ, אלא גם על העירייה מוטלת הייתה האחריות לדאוג להסרת המפגע, ולוּ בגידור המקום המסוכן ומניעת המעבר בו.

ב. חובת ההצלה

מקור נורמטיבי נוסף שאפשר לבסס עליו את חובת סילוק המפגע, הן על בעל העץ והן על העירייה, הוא המצווה המוטלת על כל אדם להציל את חברו מסכנה. וכך נפסק בשולחן ערוך³:

הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

הדין האמור, הנגזר ממצוות "לא תעמוד על דם רעך", מטיל חובת הצלה על כל אדם שביכולתו להציל את זולתו מסכנה, ובכלל חובה זו סילוק המפגע או למצער אזהרה שתוכל למנוע או לצמצם את הסכנה. החוק הישראלי⁴ אף הוא אימץ את גישת המשפט העברי הדורש פעולה ויוזמה כדי להציל את חברו מסכנה⁵.

לענייננו ברור שחובה על כל אדם להזהיר את העוברים ושבים מפני סכנה כגון עץ מט ליפול, ואין צריך לומר שחובה זו מוטלת גם על מי שמרשותו מתפשט המפגע.

אף שמלבד חובת ההצלה הכללית, לא מצאנו במקורות המשפט העברי הוראה מיוחדת ומפורשת בדבר אחריותה של רשות ציבורית לדאוג לסילוקם הפיזי של מפגעים, מצאנו גם מצאנו הוראה שלפיה מסמכותה של הרשות הציבורית להתרות בבעל המפגע ולדרוש ממנו לסלק את המפגע לבל יגרום נזק לאחרים, וכך נפסק בשולחן ערוך⁶:

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים [והזיקו⁷], פטור מלשלם... לפי שאינם דומים לבור שהרי אין תחלתו להזיק⁸. ואם היו רעועין, בית דין קובעים לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל. וכמה הזמן, ל' יום. נפלו בתוך הזמן והזיקו, פטור; לאחר הזמן חייב, מפני שהשהה אותם.

רבי משה איסרליש, הרמ"א⁹ (פולין, המאה הט"ז) מעיר על דין זה: "ודווקא שהתרו בו בית דין, אבל בלא בית דין אף על פי שהתרו בו חביריו אינו כלום". מכאן שהסמכות החוקית להתרות בבעל המפגע קנויה לבית הדין דווקא, ורק התראת בית דין, המגדירה את המפגע כמפגע, יוצרת את הבסיס לחייב את בעל המפגע בנזיקין¹⁰. ולא זו בלבד, אלא לבית הדין נתונה אף הסמכות לכפות על סילוק המפגע: "ואם הדבר נחוץ ויש לחוש שיזיק לאחרים, אין נותנין לו זמן רק כופין אותו לסלק היזיקו מיד"¹¹.

סמכויות אלו מעידות על כך שמלבד תפקידו השיפוטי, יש לבית הדין גם תפקיד ציבורי לדאוג לשלום הציבור. ומסתבר שמוטלת עליו החובה להפעיל את שיקול דעתו ולהשתמש בסמכויותיו כדי למלא את תפקידו בנסיבות המתאימות.

ונראה שזה גם דינה של רשות מקומית; בהיותה מוסד ציבורי המופקד על שלום הציבור, היא מוסמכת לתת צו להסרת המפגע תוך פרק זמן שייקבע על פי הערכת מומחים, ואף לכפות את ביצועו¹². זאת ועוד, בחלוף פרק הזמן שהוקצב לבעל המפגע רשאית הרשות, ואולי אף חייבת, לסלק בעצמה את המפגע¹³ (ויכולה היא לעשות כן על חשבון בעל המפגע¹⁴).

ג. מניעת מטרד

מקור נוסף הרלוונטי לענייננו, אם כי לא לעניין סילוק גורם מסוכן אלא לעניין סילוק גורם מפריע (מטרד), מצאנו במשנה (שרמזת לה בפנייתך אליי) שזה לשונה:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו...¹⁵.

המשנה דנה בעץ הנטוע ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים ומפריע לעוברים ושבים. לא ברור אם כוונת המשנה היא לחייב את בעל האילן לקצוץ את אילנו כך שלא יפריע לבני רשות הרבים? או שמא כוונתה לתת רשות לבני רשות הרבים לקצוץ את ענפי האילן המפריעים¹⁶, על אף שיש בכך פגיעה בזכות הקניין של בעל העץ, ובלבד שתיעשה הפגיעה המינימלית הדרושה¹⁷. מהקשרה של המשנה נראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה¹⁸. על כל פנים לא נראה שאפשר לבסס על משנה זו את חובתה של הרשות הציבורית לסלק את הענפים המפריעים אלא רק את הרשות לעשות כן¹⁹.

אף שלא ניתן להסיק ממשנה זו את חובתו של בעל האילן לסלק את ההפרעה שאילנו גורם לבני רשות הרבים, ייתכן שניתן להסיק זאת ממקור אחר. בעניין דומה נקבע²⁰:

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו, והוא שלא יאפיל הדרך על גבי רשות הרבים.

מהלכה זו עולה לכאורה כי חובה על בעל המקרקעין הגובלים ברשות הרבים לדאוג לכך שמרשותו לא ייגרם מטרד לעוברים ושבים ברשות הרבים - ומה לי זיזין וגזוזטראות, מה לי ענפים²¹. ואכן התלמוד²² מספר שרבי ינאי קצץ ענפי אילנו שנטו לרשות הרבים וכך הורה לאחרים לעשות²³. עם זאת מסקנה זו אינה נקייה מספקות, שכן אולי יש להבחין בין זיזין וגזוזטראות המזיקים מתחילת בנייתם, ובין עץ שבשעה שניטע לא היה בו כדי להזיק והנזק שגורמים ענפי העץ המתפשטים לעבר רשות הזולת לא בא אלא ממילא²⁴.

2. האחריות בנזיקין כשלא סולק המפגע וגרם נזק

ברור שמי שיש לו רשות לסלק מפגע אינו נושא באחריות בנזיקין אם נמנע מלעשות כן והמפגע גרם נזק²⁵.

לשאלת החבות בנזיקין של בעל העץ בקרות הנזק כתוצאה מנפילת הענפים, הדבר אינו נקי מספקות, שכן, כפי שראינו לעיל, לא ברור אם מוטלת עליו חובה לסלק את הענפים המפריעים אם לאו²⁶. אם הוזהר על ידי הרשות המקומית לסלק את הענפים המסוכנים ולא עשה כן, ברור שאפשר לחייבו בתשלומי נזיקין, כדין כותל ואילן רעועים שהוזכר לעיל²⁷. גם אם לא הוזהר כאמור, מסתבר שיש לחייבו בתשלומי נזיקין אם הסכנה לנפילת הענף הייתה ברורה וגלויה לעין כל²⁸.

אשר לחיובה של הרשות בתשלומי נזיקין, אין מקום להשתית חיוב זה על המסגרת הרגילה של דיני הנזיקין במשפט העברי, שכן אין כאן לא אדם המזיק בגופו ולא ממונו של אדם המזיק (העץ אינו רכושה של העירייה²⁹). השאלה היא אפוא, האם העירייה נושאת באחריות בנזיקין בגין מחדלה כשלא דאגה להסרת המפגע? בעניין זה שונה גישת המשפט העברי מגישת החוק; החוק מחייב באחריות בנזיקין בגין מחדל מכוח עוולת הרשלנות המוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ואילו המשפט העברי פוטר מאחריות בגין מחדל אסור משום שאינו אלא גרמא³⁰. ואף על פי כן, דומה שיש תוקף הלכתי לעמדת החוק מכוח תקנת הציבור ודינא דמלכותא.

הערות:

1. ראה לדוגמה דבריו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין (פולין, המאה הי"ט) ערוך השולחן, חושן משפט, סימן תי סעיף ד, בעניין האחריות בגין אי-הסרת מפגעים מרשות היחיד: "ואף על גב דחייב כל אדם להסיר מכשול נזק גם מרשות עצמו, כמו שחייבה התורה במעקה, זהו לעניין מצווה וחובה, ולעבור בלאו כשלא הסיר הנזק ולא לעניין חיוב תשלומים [למי שהסיג את גבולו]". וראה עוד להלן, הערה 25.
2. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ד. וכן פסק גם שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכז, סעיף ז.
3. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכו, סעיף א. על פי התלמוד סנהדרין עג ע"א.
4. חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998.
5. אלא שקיימים הבדלים ביניהם. למשל, החוק הישראלי מדבר על סכנה מיידית, בעוד שהמשפט העברי נראה כמרחיב את חובת ההצלה גם בסכנה רחוקה (ראה המקרים המפורטים בשולחן ערוך המצוטט לעיל). ליחס בין החוק הישראלי למשפט העברי ראה נ' הנדל, חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות, משפטים טז (תשס"א), 275-229. וראה גם נ' רקובר, "'לא תעמוד על דם רעך' - האומנם?", מחקרי משפט יז (תשס"ב) 507-495.
6. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תטז, סעיף א. על פי: בבא מציעא קיז ע"ב-קיח ע"א; בבא קמא ו ע"ב.
7. כך לשון הרמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה יט.
8. תנאי לאחריות אדם לנזקי נכסיו (ממונו) הוא ש"תחילת עשייתם לנזק", היינו שניכר בנסיבות העניין שהנכס טומן בחובו סיכון. וראה להלן, הערה 10.
9. בהגהתו על דברי השולחן ערוך, שם. ומקורו בשו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ספרד, המאה הי"ג) חלק ג, סימן קסד.
10. נראה שהתראת בית דין נחוצה לבסס אחריות בנזיקין, משום שבלעדיה יוכל בעל המפגע לטעון שסבר בתום לב שהכותל או העץ אינם מהווים סכנה, שהרי אין תחילת עשייתן לנזק (האילן ניטע היטב והכותל נבנה כשורה). אין להטיל אפוא אחריות בנזיקין על בעל הכותל או האילן אלא כאשר נקבע על ידי גוף מוסמך, שהעץ והכותל הפכו למסוכנים. ראה "תורת חיים" שהביא א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 191, הערה 3 (מכאן ואילך: שיינפלד). וכך כתב גם הרב צ' שפיץ, משפטי התורה, בבא קמא (ירושלים תשס"ב), סימן ח (עמ' נג), ראה לשונו להלן, הערה 12. והשווה הרב י"י בלויא, פתחי חושן, הלכות נזיקין (ירושלים, תשמ"ח), פרק ח, הערה נז, ד"ה ולכאורה (בעמ' רנב), שמסוף דבריו נראה שמאחר שהכותל נבנה בצורה חזקה, אף אם נתרועע לאחר מכן והוא מט ליפול, הסמכות להגדירו כנזק נתונה בלעדית לבית הדין. וראה להלן, הערה 27, הנפקות בין הגישות לעניין האחריות בנזיקין כשנפל הכותל והזיק.
11. רמ"א, שם, על פי שו"ת הריטב"א (ר' יום טוב בן אברהם אשבילי, ספרד, המאה הי"ג) סימן מב.
12. כך כתב במפורש הרב צ' שפיץ (הנזכר לעיל, הערה 10): "כי לגבי כותל ואילן שנבנו או נטעו היטב, מצד עצמם אין סיבה שיפלו, ולפיכך כדי להחליט שנוצר כעת מצב הפוך ממה שהיה עד כה והם כעת במצב מסוכן, לצורך זה צריך בדיקה של מומחים שבקיאים בכך כמו בית הדין או מהנדסים מוסמכים וכדומה, ולא מהני [=מועיל] כל אדם מעלמא שחושב שהעץ רעוע".
13. ראה הרב ב' ישר, "קוים לחוקת התחבורה בישראל", בתוך: בצומת התורה והמדינה, כרך ג (אלון שבות, תשנ"א), עמ' 184. הבסיס לחובת הרשות לסלק את המפגע הוא היותה גוף שלטוני המופקד על שלום הציבור וביטחונו ועל קיום שלטון החוק (ראה מקורותיו שם, הערות 2-1). חובתה זו של הרשות רחבה יותר מחובת בית הדין, שתפקידו הוא אך להתרות ולכפות את סילוק המפגע, אך אין מתפקידו לסלק את המפגע בעצמו.
14. בדומה למתן צו הריסה למבנה מסוכן או לגרירת מכונית החונה במקום חניה אסור.
15. משנה בבא בתרא ב, יד. וכך נפסק להלכה, ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה כו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנה, סעיף כז, וסימן תיז, סעיף ד.
16. בעניין דומה פסק השולחן ערוך, שם, סעיף ד: "ומניחין מקום פנוי משתי שפתות הנהר כרוחב כתפי המלחים שיורדים שם ומושכים הספינה, וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרין בבעליו, שהרי מעכב מושכי הספינה". נמצא, שבמקום שיש מטרד לרבים שסילוקו אינו סובל דיחוי, יכולים הם לסלק את המטרד בלא הודעה מוקדמת. אבל אם סילוק המטרד סובל דיחוי, מסתבר שיש להתרות בבעל המטרד ולאפשר לו לסלקו בעצמו.
17. אמנם כשענפי העץ מתפשטים לעבר רשות הזולת יש בכך משום הסגת גבולו של הזולת, אך אף על פי כן חכמים שעבדו את רשותו של אדם לשימושיו של זולתו כל זמן שאלה אינם מפריעים לו. לכן אין בני רשות הרבים רשאים לקצץ יותר מן הדרוש להם למעבר נוח. ראה חזון איש, חושן משפט, בבא בתרא, סימן יא, אות א; שיינפלד, עמ' 205-204.
18. שכן שתי המשניות הקודמות למשנתנו דנות גם הן באילן המתפשט מרשות אחת לחברתה ונקבע בהן שמי שהעץ מתפשט לתוך רשותו רשאי לסלק את השורשים ואת הענפים המפריעים לו. ראה בבא בתרא, שם, משנה יב: "היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק [בעל השדה] שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה. היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו". ומשנה יג: "אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ [בעל השדה] מלא המרדע על גבי המחרישה".
כך נראה גם מהקשר הדברים בשולחן ערוך, שם, סימן קנה, ובמיוחד בדברי הרמ"א, שם, סעיף כז, הפוסק שאין בני רשות הרבים יכולים למנוע מבעל החצר להוציא זיז למעלה מגובה גמל ורוכבו. וראה גם ערוך השולחן, חושן משפט, סימן קנה, סעיף מ, וסימן תיז, סעיף ז. והשווה פתחי חושן, הלכות נזיקין, פרק ח, הערה צד, שנראה שפירש כאפשרות הראשונה, שהחובה על בעל האילן לקצץ את הענפים המפריעים.
19. אף שאין להביא ראיה לקיום החובה ממקור זה אין פירוש הדבר שאין חובה כאמור, וכפי שכבר הערנו לעיל, ליד ציון הערה 13.
20. רמב"ם, שם, הלכה כד, על פי המשנה בבא בתרא ג, ח; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תיז, סעיף ב.
21. וכך עולה אמנם מתירוצו השני של הרמב"ן לשאלה מדוע אין דינם של שורשים המתפשטים בתוך מקרקעי הזולת וגורמים שם נזק כדין שור המזיק. ראה, קונטרס דינא דגרמי (מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תש"ל, עמ' קמב), שם מסביר הרמב"ן (בתירוצו השני) שההבדל הוא שהשורשים מוסתרים מן העין ואין אפוא אפשרות מעשית לעקוב אחר התפשטותם. לפי זה, בעל העץ חייב למנוע גרימת נזק על ידי ענפי אילנו, שהרי הם גלויים, כשם שהוא חייב למנוע נזקי שורו. כך הסיק מתירוץ זה הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, א (כפר דרום, תשנ"ח), חושן משפט, סימן צ.
22. בבא בתרא ס ע"א-ע"ב.
23. מכך שהורה גם לאחרים לקצוץ מוכח שראה בכך חובה מן הדין ולא רק מידת חסידות לפנים משורת הדין.
24. הבחנה זו עולה ממקורות אחדים, ראה לדוגמה: רמב"ם, הלכות שכנים, פרק י, הלכה ז: "מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותו, שזה נזק הבא מאליו הוא לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו". וכך עולה גם מתירוצו הראשון של הרמב"ן (הנזכר לעיל, הערה 21), שם הוא מסביר שזהו ההבדל בין נזקי שורשים לנזקי שור, ולעניין זה אין הבדל אפוא בין שורשים וענפים. כך הסיק מתירוץ זה הרב אריאל (הנזכר לעיל, הערה 21).
25. הלא רשות יש לכל אדם לסלק מטרד של אחר מרשות הרבים, ואף על פי כן לא עולה על הדעת להטיל עליו אחריות בנזיקין אם נמנע מלעשות כן ונגרם נזק. ולא זו בלבד אלא ראה דברי ערוך השולחן שהובאו לעיל, הערה 1, לפיהם אדם פטור מתשלומי נזיקין למי שהשיג את גבולו, אף על פי שחובה הייתה עליו להסיר תקלות ומכשולות מרשותו.
26. ראה תשובת הרב י' אריאל, לעיל, הערה 21.
27. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תטז, סעיף א (הובא לעיל, ליד ציון הערה 6). ואולם השווה פתחי חושן (הנזכר לעיל, הערה 12), שמדבריו עשוי להשתמע שדווקא התראת בית דין, כמוסד הלכתי, עשויה להטיל על בעל העץ אחריות בנזיקין, ולא כל גוף אחר אפילו לא רשות מקומית. ועדיין צריך עיון אם זו אמנם כוונתו.
הדיון בשאלה אם יש לסווג את הנזק כ'בור' או כ'אש' (שיש בו נפקויות רבות לעניין היקף החבות בנזיקין) חורג ממסגרת חוות דעת זו. לעת עתה ראה: תוספות, בבא קמא ו ע"א, ד"ה היינו בור (שהעלה את הספק); פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק א, סוף סימן א (שהכריע שדינו כדין "בור" גם בשעת נפילה). אבל השווה הרב יעקב קנייבסקי, קהילות יעקב, בבא קמא (בני ברק, תשל"א), סימן ד, אות ב (שדוחה גישה זו ולדעתו, בשעת נפילה דין הכותל הרעוע כדין "אש", והשאיר את דברי הרא"ש בצריך עיון).
28. שכן אם היה ברור בעליל שיש בענפים כדי להזיק אין צורך באזהרה רשמית ומוסמכת כדי לקבוע שיש בכך סכנה. ראה הרב צ' שפיץ (הנזכר לעיל, הערה 10), בעניין אחריותו בנזיקין של בעל עץ תאנה כשנשרה תאנה מתאנתו ברשות הרבים והחליק בה אדם וניזוק. אבל השווה "פתחי חושן" (הנזכר לעיל, הערה 27).
29. גם במפגעים שבבעלות הרשות המקומית יש מקום לדון בהיקף האחריות של הרשות הציבורית. בעניין אחריות המדינה בנזיקין ראה שיינפלד, עמ' 165-167.
30. ראה שיינפלד, עמ' 160.

---

---