"ביקור" בעיר החטאים

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"רעים וחטאים" "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג). מידותיהם הרעות של "אנשי סדום" הפכו למשל ולשנינה במורשת ישראל. "מידת סדום" הייתה שם נרדף לחברה קלוקלת, נהנתנית, רכושנית, אגואיסטית, שדואגת לעניינו של הפרט גם במחיר רמיסת כבודם של בני אדם אחרים והעדפה פסולה של האינטרס האישי על פני האינטרס הציבורי. עד כדי כך גדלה חטאתם של אנשי סדום, עד שאמרו חכמים: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא" (תלמוד בבלי, סנהדרין קז ע"ב). ברם, שאלה היא: מה היה חטאם של אנשי סדום, עד שהמקרא מכנה אותם "רעים וחטאים לה' מאד"? סתם המקרא ולא פירש. חז"ל, כמו גם פרשני המקרא לדורותיהם, ביקשו ל"השלים" פער זה ולאפיין את "אנשי סדום". בדמיונם (או שמא על פי מסורות שהיו בידם?), ביקשו לתאר את אורחותיה של "עיר החטאים" סדום, אנשיה ומעשיהם. ברבות הימים, יצרו תיאורים אלה אב-טיפוס של "עיר חטאים", שאנשיה הם חסרי רגישות חברתית ואנושית. עד כדי כך, שאמרו במדרש: "כשאדם רע - קורין אותו סדומי" (בראשית רבה מא, ז). בעקבות הביטוי ה"כפול" במקרא, "רעים וחטאים", ראו חכמי התלמוד גם את חטאם של אנשי סדום כחטא כפול הן במישור ההתנהגותי, הן במעשי רמאות הנוגעים בממון. וכך אמרו בתלמוד הבבלי (סנהדרין קט ע"א):

אמר רב יהודה: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". רעים - בגופם, כדכתיב: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלקים" (בראשית לט, ט), וחטאים - בממונם, כדכתיב: "והיה בך חטא" (דברים טו, ט). במתניתא תני [=בברייתא שנינו]: רעים - בממונם, כדכתיב: "ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו, ט), וחטאים - בגופם כדכתיב: "וחטאתי לאלקים" (בראשית לט, ט).

אגדת חז"ל מרחיבה דברים בעניין חטאת סדום:

אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. מה נאמר בארצם? "ארץ ממנה יצא לחם... מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו" (איוב כח, ה), שאין לך כל שביל ושביל בסדום שלא היו בו שבעה אילנות זה למעלה מזה... כשהיה אחד הולך לגנן והיה אומר לו: "תן לי באיסר ירק [=כמות קטנה]" - כשהוא נותן לו, היה משכשכו במים [=טובלו למראית עין בלבד] ומוציא מעפר [=הדבוק בשורשי הירק] זהב. אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלווה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו - למה לנו עוברי דרכים [=אורחים], שאין באים אלא לחסרנו?... דרש רבא: מהו שנאמר (תהלים סב, ד): "עד אנה תהותתו על איש תרצחו, כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה"? מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין [=דוחפים] אותו עליו, ובאים ונוטלים את ממונו. מי שהייתה לו שורה של לבנים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אבן אחת, ואומר: לא נטלתי אלא אחת...

"הכצעקתה"? אחד הביטויים החריפים ביותר לעוול שמסמלת סדום נמצא באגדה התלמודית. מעשה שהיה כך היה (פרקי דרבי אליעזר, כה; בראשית רבה מט, ו):

הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידו [=נותן] בפת לחם לעני, לגר ולאביון יישרף באש. מעשה בשתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים מן המעיין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מילאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיוון שהרגישו אנשי סדום בדבר, נטלוה ושרפוה. אמר הקדוש-ברוך-הוא: אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. זהו שנאמר: "הכצעקתה" (בראשית יח, כא) - צעקתה של נערה.

מדרש חכמים הוא גם המקור למונח הרווח עד היום בלשון העברית, "מיטת סדום", שמשמעו מקום צר או מצב דחוק ביותר שאין בו מרחב ואפשרות לפעולה חופשית. ניב זה מבוסס על המדרש ולפיו הייתה לאנשי סדום מיטה אחת שהיו משכיבין בה את האורחים, בין גבוהים בין נמוכים: "אדם ארוך - קצרוהו, קצר - מתחוהו". "מידת סדום" אפיונה של סדום כחברה קלוקלת המעוותת את המשפט ואינה דואגת לכבודם של האנשים הבאים בתחומה הביא בתקופה מאוחרת יותר את חכמי המשפט העברי ליצירת קטגוריה משפטית של "מידת סדום", דהיינו: התנהגות שלא מן היושר. התנהגות אנוכית זו, "מידת סדום", באה לידי ביטוי חריף במשנת אבות (ה, י):

האומר: שלי שלי ושלך שלך - הרי זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום.

בהסברה של משנה זו, כתב ר' פינחס קהתי:

"האומר: שלי שלי ושלך שלך" - היינו: אינני רוצה להנותך משלי ואל תהנה אותי משלך. "זו מידה בינונית" - של האדם הבינוני, שאינו חסיד אבל גם רשע איננו, שהרי נזהר הוא ליהנות משלו בלבד ולא משל אחרים. "ויש אומרים: זו מידת סדום" - כלומר, מידה זו שלא להנות את אחרים היא מידה רעה שנהגו בה אנשי סדום, ועל ידי כך מנעו רגל אורחים מביניהם ואף התאכזרו לעניים ואביונים. ורבי עובדיה מברטנורא מפרש: "זו מידת סדום" - קרוב הדבר לבוא לידי מידת סדום, שמתוך שהוא רגיל בכך אפילו בדבר שחברו נהנה והוא אינו חסר, לא ירצה להנות את חברו, וזו היתה מידת סדום.

פירוש יפה על משנה זו הוסיף הרב משה אביגדור עמיאל (1946-1883), רבה הראשי של תל-אביב-יפו:

"האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית": חברה שיחידיה ("האומר", לשון יחיד) אומרים: "שלי שלי ושלך שלך" - כל אחד יעשה רק לביתו שלו, היא חברה שמידותיה "בינוניות" המה, שכן בחברה טובה כל אדם מוכן לתת משלו גם לאחרים ואינו שומר כל ממונו רק לטובת עצמו. אבל "יש אומרים" - לשון רבים - כאשר מידה זו של אנוכיות הופכת להיות נחלת הכלל, הרי "זו מידת סדום". חברה כזו אינה יכולה לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת.

"כופין על מידת סדום" מכוח הגישה הנזכרת, הרואה במעשיהם של בני סדום שלילה מוחלטת, עיצבו חכמי המשפט העברי את הכלל לפיו במצבים מסוימים אף "כופין על מידת סדום"1, היינו: מונעים מן האדם לעשות שימוש לרעה בזכות משפטית שבידו. כאמור לעיל, אנשי סדום היו רגילים להתנגד לכל מעשה שיש בו כדי לסייע לזולת, אף אם אינו כרוך בתשלום או בטורח כלשהו. חכמים קבעו שיש סמכות (לבית דין או לסמכות מחייבת אחרת) לכפות אנשים להימנע מלנהוג במידתם של אנשי סדום. כך, לדוגמה, מי שהשכיר רחיים לחברו וקבע עמו שבמקום דמי שכירות "ישלם" לו באמצעות עבודתו: שיטחן למשכיר את תבואתו. לימים התעשר המשכיר, רכש רחיים משלו ולא היה זקוק עוד ל"שירותי הטחינה" של השוכר. לפיכך, תבע מהשוכר שישלם לו את דמי השכירות בכסף ממש. הדין הוא שאם יש לשוכר מספיק עבודה גם בלי עבודתו למשכיר, ניתן לכפות עליו לשלם למשכיר את דמי השכירות בכסף ולא ב"עבודה" שוות כסף, על אף שתנייה זו לא נכללה בהסכם המקורי שבין הצדדים. מכיוון שהשוכר אינו מפסיד במקרה זה דבר מהשינוי בצורת התשלום, "כופין על מידת סדום" ומחייבים אותו לשלם למשכיר בכסף מזומן. באופן דומה, מי שהשכיר ספינה לחברו להוביל בה סחורה מסוימת, אינו יכול להתנגד להחלפת הסחורה המוסכמת בסחורה דומה, כשאינו ניזוק על ידי כך2. בדומה לכך, נקבע בסעיף 17 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א1971-, שה"שוכר חייב לאפשר למשכיר, בכל עת סבירה, לבדוק את המושכר". הסדר זה עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי ולפיה כשלא נגרם לשוכר נזק כלשהוא מבדיקת המושכר, יש בהתנגדותו לבדיקה זו משום "מידת סדום". זאת, על אף שלפי הדין הנוהג במשפט העברי אין הוא חייב לאפשר אותה3. וברוח זו אף נקבע, שהמשכיר אינו רשאי להתנגד להשכרת המושכר בשכירות-משנה כשלא נגרם לו כל נזק עקב כך4. דוגמה מעניינת לשימוש בכלל זה נידונה באחד מפסקי הדין של בית הדין לממונות. פלוני קנה מקרר גדול ולא הייתה לו אפשרות להכניסו לביתו אלא דרך מעבר במרפסת של שכנו, והלה התנגד לכך. בית הדין הגיע למסקנה שמאחר ש"רוב בני אדם" אינם גובים תשלום עבור מעבר חד-פעמי בתוך רשותם, ואינם רואים בדבר פגיעה בבעלותם, יש בהתנגדות השכן משום "מידת סדום", וניתן לכפותו לאפשר את מעבר המקרר דרך מרפסת ביתו5. עיקרון זה, "כופין על מידת סדום", הינו אחד הנימוקים לכלל גדול אחר במשפט העברי: "זה נהנה וזה לא חסר - פטור". במקרה זה פטור אדם שקיבל טובת הנאה מחברו לשלם לו כשהמזכה לא חסר דבר. מנגד, אין בכוחה של הכפייה על "מידת סדום" לחייב בעל נכס להרשות לכל דייר לגור בחצרו ללא תמורה, גם אם החצר אינה עומדת להשכרה6. יישום העיקרון הלכה למעשה עיקרון גדול זה בעולמו של המשפט העברי, ולפיו "כופין על מידת סדום", היה לעיקרון מנחה בפתרונן של סוגיות משפטיות שונות, ואף בתי המשפט במדינת ישראל הטמיעו אותו במערכת המשפט הישראלית. דוגמה יפה ליישומם של העקרונות האמורים במשפט מדינת ישראל מצויה בפסק דין שעניינו דיני שותפות7. בפני בית המשפט נידונה השאלה: כיצד יש לחלק בין שני שותפים שני חלקים השווים מבחינת ערכם הכספי? האם החלוקה תיעשה על פי גורל או שיש לתת לאחד השותפים את הזכות לבחור באותו חלק שיש לו כלפיו סנטימנט אישי, כשהשותף השני אינו מפסיד מכך מבחינה כספית? שופט בית המשפט המחוזי, השופט לם, שישב בדין, החליט שלא ללכת בעניין זה בעקבות המשפט האנגלי8 השולל זכות בחירה זו מאותו שותף, ובמקום זה פנה למשפט העברי הקובע שהשותף רשאי לבחור חלק זה משום ש"עיכוב בדבר זה - מידת סדום היא". בפסק הדין הובאו דברי הרמב"ם ב"משנה תורה" בעניין זה (הלכות שכנים, פרק יב, הלכה א):

האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה שווה ואין שם מקום 'טוב' או מקום 'רע', אלא הכל אחד - חולקין לפי המידה בלבד. ואם אמר אחד מהם: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה שלי ויהיה הכל שדה אחת - שומעין לו, וכופה אותו [=את אחיו או שותפו] על זה, שעיכוב בדבר זה מידת סדום היא.

בעניין אחר9, נידון עניינה של ילדה בת שלוש שסבלה ממחלה חשוכת מרפא. לפי עדות הרופאים, הייתה הילדה צפויה למות תוך זמן קצר, אם לא יושתל בגופה מח עצמות שיילקח מאחותה בת התשע. לדעת הרופאים, תהליך ההשתלה כמעט ואינו מסכן את התורם, אך הוא עלול לזרז את מות החולה במקרה של אי-הצלחה. היועץ המשפטי לממשלה והורי הילדה פנו לבית המשפט בבקשה שיורה לרופאים שהמליצו על ההשתלה לבצעה. השופט צבי טל, שישב בדין, נתן דעתו גם על עמדת המשפט העברי במקרה זה, ולפיה חלה חובה מן התורה להציל אדם הנתון בסכנת חיים. חובה זו חלה גם כשההצלה כרוכה בצער מסוים למציל10, ובמקרים מסוימים אף ניתן לכפותו להציל משום שאי-ההצלה נחשבת כ"מידת סדום", ובמקרה כגון זה "כופין על מידת סדום" (תלמוד בבלי, בבא בתרא יב ע"ב). עיקרון זה נזכר גם בפסק דין נוסף שנקבע בבית המשפט העליון11 שנידון בו חיובם של מנהלי חברה שערבו אישית לחובותיה כלפי הבנק המשיב. המערערים טענו כי על פי ההסכם ביניהם לבין הבנק, הבנק היה חייב לעשות להקטנת הנזק ללקוחותיו על ידי "כיסוי" יתרת החוב בחשבון באמצעות כספי החסכונות של מנהלי החברה. השופט טל קבע שבמקרה זה, שבו "זה נהנה [=הלקוח] וזה [=הבנק] לא חסר", היה מקום להחיל את הכלל "כופין על מידת סדום" ולחייב את הבנק בהקטנת הנזק, כאמור. סייגים לשימוש בעיקרון "כופין על מידת סדום" אכן, השימוש בכלל "כופין על מידת סדום" צריך שייעשה בזהירות הראויה12. מחלוקת מעניינת בעניין הסייגים הראויים לשימוש בכלל זה נתגלעה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון13. במקרה זה, בנו המערערים תוספת לדירתם על שטח ה"רכוש המשותף" של המשיבים, שאר דיירי הבניין. המשיבים הוציאו צו המחייב את המערערים להרוס את תוספת הבנייה לדירתם ולהשיב את המצב לקדמתו. הערעור על תקפות הצו נדחה בבית המשפט המחוזי והעניין הגיע להכרעת בית המשפט העליון, וזה ישב בדין בהרכב של שבעה שופטים. בפסק הדין נידונה, בין השאר, סוגיית ה"שימוש לרעה בזכות במקרקעין". השופט י' אנגלרד סבר, בדעת מיעוט, שבמקרה זה, למרות שתוספת הבנייה נבנתה על שטח "הרכוש המשותף", שלא כדין, יש לבית המשפט שיקול דעת באשר למתן הסעד המבוקש, ובכוחו למנוע את הריסת תוספת הבנייה תוך מתן פיצוי כספי לשאר הדיירים שניזוקו. השופט אנגלרד מעגן עמדה זו בעיקרון "כופין על מידת סדום". לדעתו, "היקף תחולתו של דין "כופין על מידת סדום" במסגרת העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" עשוי להיות רחב יותר מזה של הדוקטרינה המקובלת של שימוש לרעה בזכות", והוא מוסיף:

מן הראוי כי המשפט היהודי ישמש מקור השראה בפרשנותו של הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, ולאו דווקא משום שלשונה של זו סתומה ומגומגמת. נראה לי כי המגמה המוסרית המובהקת המצויה במסורת המשפטית היהודית לגבי מושג הבעלות, ואשר מטרתה להגביל את שלטונו של אדם על נכסיו, תמצא ביטוי במשפט של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יצויין כי מעבר למימד המוסרי-אינדבידואלי של העיקרון "כופין על מידת סדום", מצוי בו גם, ואולי הוא עיקר, מימד חברתי חשוב. כי הלוא בשל חסרונו של מימד חברתי זה, נחתם גזר דינם של אנשי סדום, שעל מידתם הרעה נקרא העיקרון (פיסקה 26 לפסק הדין).

לאור עמדה זו, ולאחר שניתח בהרחבה את עמדת הפסיקה הקיימת בסוגיה זו, מגיע השופט אנגלרד למסקנה שבנסיבות המקרה יש להעדיף מתן פיצויים לשכנים הנפגעים ולא לחייב את הריסת התוספת שנבנתה שלא כדין. והוא מוסיף:

דומה כי הפיתרון של מתן פיצויים, במקום הריסה, תואם גם את גישת המשפט העברי במסגרת העיקרון "כופין על מידת סדום". אמנם, יש כאן חסר מסוים בשימוש הבעלים ברכוש המשותף אך לאור נכונותו של ה"נהנה" לשלם עבור השימוש ברכוש המשותף, נראה כי הריסת המבנה בנסיבות המקרה תיחשב כמידת סדום, שיש בה אולי גם יסוד של "בל תשחית".

לעומתו, סבר השופט י' טירקל, וכמוהו נפסק בדעת הרוב, כי אין בנסיבות המקרה משום הצדקה לפגוע בזכויות הקניין של שאר הדיירים ב"רכוש המשותף", וכי יש לקיים את צו בית המשפט בערכאה הראשונה, שהורה על הריסת תוספת הבנייה והשבת המצב לקדמותו. את פסק דינו פותח השופט טירקל בציטוט מדברי הנביא ירמיהו: "הוי הבונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (כב, יג). בהמשך פסק הדין, קובע השופט טירקל ששיקול הדעת של בית המשפט שלא להושיט סעד למי שזכותו הקניינית נפגעה מוגבל ומצומצם, ובנסיבות המקרה אף דיני היושר יכריעו את הכף לחובת המערערים שבנו את תוספת הבנייה שלא כדין. בסוף דבריו, חולק השופט טירקל על עמדת השופט אנגלרד, שבמקרה זה ניתן להחיל את הכלל "כופין על מידת סדום":

הכלל של "כופין על מידת סדום"... הוא כלל חשוב שטבעו חז"ל בדיני היושר שבמשפט העברי, אולם אין בכלל זה כוח כדי לעקור מצוות לא תעשה שבתורה. הלוא מקרא מפורש הוא: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים"... מכאן שאין אוחזין בכלל של "כופין על מידת סדום" כדי להכשיר מעשה של עקירת גבול וגזילת קרקע. לא זאת בלבד. לכאורה מראה העיון במקורות שלא נעשה שימוש בכלל זה באופן הפוגע בזכויות בעלות במקרקעין...

פסק דין זה של בית המשפט העליון מהווה אפוא דוגמה נאה לשימוש שניתן לעשות בעיקרון "כופין על מידת סדום", אך מנגד מפנה את שימת הלב לזהירות המתחייבת מהחלתו ומהחובה לסייגה רק למקרים שהנסיבות בהם אכן מאפשרות את החלת הכלל. השימוש בעיקרון בתחום המשפט הציבורי גם בתחום המשפט הציבורי נעשה שימוש בעיקרון "כופין על מידת סדום". בבית המשפט העליון14, נידונה עתירתם של שני חברי כנסת שעניינה הענקת הטבות לחיילים משוחררים. העותרים טענו שההסדר שנתקבל על ידי שר האוצר מפלה לרעה את בני המיעוט הערבי שאינם זכאים להטבות אלה. כמו כן עתרו להפסקה מיידית של מתן תמיכות מקופת המדינה לכאלף משפחות הנמנות עם השכבות החלשות בחברה, משום שגם תמיכה זו נגועה באפליה. השופט יעקב טירקל, שישב בדין, ניתח בפסק דינו את היבטיה השונים של סוגיית האפליה, ואגב כך התייחס בהרחבה למקורות המשפט העברי בסוגיה זו. השופט טירקל קבע כי הפסקה מיידית של תמיכת המדינה במשפחות מעוטות היכולת אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל, והוסיף:

בכגון דא ראוי לאחוז גם במידת הרחמים - המתעוררת נוכח אותם עניים שהתמיכה שלה הורגלו עתידה להיכרת מפיהם - ולא רק במידת הדין, שמיצוייה במקרה דנן הוא בגדר מידת סדום. אם מעכבים ביצוע עונשם של עבריינים, שהושת עליהם כדת וכדין, לעלובים אלה על אחת כמה וכמה.

הטיית משפט ועיוות דין החברה ה"סדומית" נתאפיינה באגדת חז"ל גם בהטיית המשפט ועיוות הדין (בראשית רבה נ, ג):

חמשה ראשי דיינים היו בסדום: קו-שקר, ורב-שקר, רב-נבל, רב מסטידין וקלאפנדר. לוט היה ארכי הדיינים15 שבכולם. בשעה שהיה אומר להם דברים שהם ערבים להם, הם אומרים לו: "גש הלאה" (בראשית יט, ט) - עלה למעלה; ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם, היו אומרים לו (שם יט, ט): "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?

ובמקום אחר אמרו:

ארבעה דיינים היו בסדום: שקראי ושקרוראי [=לשון שקר] וזייפאי [=זייפן, רמאי] ומצלי-דינא [=מטה ומעוות הדין]. מי שהיכה את אשת חבירו והפילה, היו אומרים לו [=לבעלה]: תננה לו שיעברנה לך. מי שקיצץ אוזן של חמור חבירו, אמרו לו [=לבעל החמור]: תנהו לו עד שתצמח. מי שפצעו חבירו, אמרו לו: תן לו שכרו שהקיז לך דם...

הנה כי כן, מדינה שערכיה המה "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", ראוי לה כי תסלוד מ"מידת סדום", ותשתית את ערכיה על חברה צודקת, שומרת משפט, הנוהגת בבניה ובכל אורחותיה במידות של צדק ורחמים, לפנים משורת הדין16.

הערות: * אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", הוד השרון. 1. ראו, לדוגמה: תלמוד בבלי, כתובות קג ע"א. 2. ראו: תלמוד בבלי, כתובות קג ע"א; בבא מציעא עט ע"א-ע"ב; ובהרחבה: מ' ויגודה, שכירות ושאילה (ירושלים, תשנ"ח), עמ' 73-71. 3. ראו ויגודה (לעיל, הערה 2), שם, עמ' 398-391. 4. ויגודה, שם, עמ' 511. 5. הרב מ' פרבשטיין, "שו"ת בדין כופין על מידת סדום", שורת הדין, כרך ב (ירושלים, תשנ"ד), עמ' שכג. 6. ראו: י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט (ירושלים, תשנ"ב), עמ' 55; 57, הערה 2. 7. המ' 309/59 בעניין שותפות האחים ליטוינסקי, פס"מ יח, 64. 8. וראו עוד: מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 1603, הערה 30. 9. תמ"א (י-ם) 26/82 היועמ"ש לממשלה ופלונית נ' פרופ' ציוידאלי ואח', פס"מ תשמ"ג(1)230. 10. בהמשך פסק הדין דן השופט טל בשאלה: האם חובת ההצלה חלה גם כשהמציל עצמו יכול להיכנס לסכנת חיים עקב מעשהו? 11. ע"א 4836/90 פמ"ר חברה לבנין נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2)560. 12. ראו גם דברי השופט אלון בע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סלומון, פ"ד לח(2)134. 13. רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון ואח', טרם פורסם. כעין זה ראו גם: ע"א 538/80 דרחי נ' כורש ואח', פ"ד לו(3)502, בפסק דינו של השופט שינבוים. 14. בג"צ 200/83 מוחמד ותאד ואח' נ' שר האוצר, פ"ד לח(3)113. 15. ארכי הדיינים: ראש הדיינים (דוגמת: ארכיבישוף). ודומה שכך אף יש לפרש את המשנה באבות: "אל תעש עצמך כארכי-הדיינים" (א, ח). על משמעו של מונח זה, שנשתבש ל"עורכי הדינים(!)", ראו: א' הכהן, "עו"ד יישמע? - על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459. 16. על מקומו החשוב של העיקרון "לפנים משורת הדין" במשפט העברי ראו: מ' אלון, המשפט העברי (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 137 ואילך.

---

---