זכותו של האדם לשם

"ואלה שמות"

אלישבע הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין פתיחתו של ספר שמות, "ואלה שמות בני ישראל", מבליטה את מקומו של שם האדם במורשת ישראל. זאת ועוד, למרות שמו הקדום של הספר בפי חכמים, "ספר יציאת מצרים" (ובתרגום היווני, שנשתלשל ממנו שם הספר לשפות האירופיות - Exodus) או "ספר הגאולה", נקבע שמו במסורת ישראל לדורות כ"ספר שמות". וכבר ראו חכמים הראשונים בשם זה יותר מכינוי טכני הנגזר מן הפסוק הראשון בספר, ולדעתם נודע ל"שמות בני ישראל" מקום חשוב בתהליך הגאולה עצמו. החשיבות לשם האדם ולתהליך קריאתו בולטת בכל המקרא1, והיא שזורה בהרבה "מדרשי שמות", כגון בראש ספר בראשית: "ויקרא האדם שם אשתו חַוה כי היא היתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), וכשנולד בנם הבכור, חוה קראה לו שם, כדברי המקרא: "ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'" (בראשית ד, א). "משחק שמות" זה חוזר וחורז את ספר בראשית כולו. כך, לדוגמה, מצינו בדור הפלגה: "שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ"; וכן בנח: "ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט). מכאן אף המשקל הגדול שניתן לשינוי השם, כמו שנאמר באברהם: "וידבר אתו אלקים לאמר... ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם2 כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ג-ה). וכיוצא בו בשרה: "ויאמר אלקים אל אברהם: שרי אשתך, לא תקרא את שמה שרי כי שרה3 שמה" (בראשית יז, טו). "מדרש השמות" המקראי בולט בייחוד אצל שנים-עשר השבטים, בני יעקב: "ותקרא שמו ראובן, כי אמרה, כי ראה ה' בעניי" (בראשית כט, לב); "כי שמע ה' כי שנואה אנכי... ותקרא שמו שמעון" (שם, לג); "עתה הפעם ילוה אישי אלי... על כן קרא שמו לוי" (שם, לד); "הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה" (שם, לה), וכן הלאה. וכך בדור הבא, אצל בני יוסף: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני [=השכיח ממני] אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלקים בארץ עניי" (בראשית מא, נא-נב). הווי אומר: השם אינו רק כינוי טכני, תועלתני, לזיהוי האדם, בדומה למספר, אלא מקפל בתוכו עבר והווה, תקוות לעתיד, תפילה ושאיפה, חזון ודרך. שפרה ופועה "מדרשי השמות" מייחדים גם את פרשתנו, פרשת שמות, הן בפשט הכתובים הן במדרשם של חז"ל. כבר בראש הפרשה, מדגיש הכתוב את שמן של המיילדות העבריות, ואינו מסתפק בתיאור מקצוען: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות א, טו). כדרכם בהרבה מקומות, זיהו חכמי האגדה את ה"מילדות" עם יוכבד ומרים. באמצעות מדרש שמותיהן, כרומזים למעשיהן, מְחיים חכמי האגדה עולם שלם של מעשי האימהות במצרים:

"אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" - והלוא יוכבד ומרים שמן? ולמה נקרא שם יוכבד - שפרה? שהייתה משפרת [=מנקה ומייפה] את הוולד. [ולמה נקראה] מרים - פועה? שהייתה נופעת יין בתינוק [=נופחת בחוטמו יין, כדי להחיותו] אחרי אמה. דבר אחר: "שפרה" - שפָּרו ורבו ישראל על ידה; "פועה" - שהייתה מפעה את התינוק [=גורמת לו שיִפְעֶה, יבכה בקול רם, מעין הנשמה מלאכותית]... דבר אחר: "פועה" - שהופיעה [=העיזה] פנים כנגד פרעה, וזקפה חוטמה בו. אמרה לו: אוי לאותו האיש [=פרעה] כשיבוא האלקים לתבוע ממנו וליפרע ממנו [=להעניש אותו]!. "שפרה" - שהייתה משפרת על דברי בתה [=מְמַתנת אותם ומקהה את עוקצם] ומפייסת על ידיה. אמרה לו [=יוכבד לפרעה]: על זו אתה משגיח [=שׂם לב]? תינוקת היא4, ואינה יודעת כלום5.

בעזרת השם השם מתאר את האדם, מזהה אותו ומייחד אותו. השם עשוי להורות על תכונה מסוימת של נושאו: לרמוז למוצאו, למקום לידתו, למשפחתו, לנסיבות לידתו או לאירועים אחרים שבאו לעולם במשפחתו או בעמו בשעת לידתו. כאמור לעיל, המקרא מייחס חשיבות לשם, ומפרט לא רק את השם, אלא אף את מקורו, אם מן האב או מן האם. להדגשה מיוחדת זוכה שמו של משה רבנו, "אדון הנביאים", ששמו ניתן לו דווקא על ידי בת פרעה: "ויגדל הילד, ותביאהו לבת פרעה, ויהי לה לבן. ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י). זמן רב היה משה חסר שם, "ויגדל הילד", אנונימוס. רק כש"גדל"6, והיה לה ל"בן", קראה לו בת פרעה בשם. ומכאן למדו חכמים מוסר השכל גדול:

"ותקרא שמו משה" - מכאן אתה למד מתן שכרן של גומלי חסד. אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה7, לא נקבע לו שם בתורה אלא כמו שקראתו [=קראה לו] בת פרעה, ואף הקדוש-ברוך-הוא לא קראו בשם אחר8.

מכל האמור לעיל, עולה כוחו הגדול של השם וסיבת מתן חשיבות כה רבה לשם במורשת ישראל, עד כדי כך ש"הכרתת שמו" של אדם כמוה כהמתתו, כמאמר הנביא: "ונכריתנו מארץ חיים ושמו לא יזָכר עוד" (ירמיהו יא, יט). שלא שינו את שמם במרכזו של "ספר שמות" עומדת גאולת ישראל ממצרים. חכמים ראו בשמירת ה"שם" ראש וראשון לארבעת הגורמים המרכזיים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים. הד לכך נמצא כבר במקורות קדומים (דוגמת מדרש ההלכה התנאי לספר שמות, המכילתא) ובמדרשי האגדה:

רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה [=בעריות]. "לא שינו את שמם" - ראובן ושמעון נחתין [=ירדו למצרים], ראובן ושמעון סלקין [=עלו ממצרים]. ולא היו קורין לראובן רופוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני, וליוסף לסטים, ולבנימן אלכסנדרא. "ולא שינו לשונם" - להלן כתיב: "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי" (בראשית יד, יג); וכאן כתיב: "אלהי העברים נקרא עלינו" (שמות ה, ג); וכתיב: "כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב) - בלשון הקדש. "ולא אמרו לשון הרע" - שנאמר: "דבר נא באזני העם וְישאלו איש מאת רעהו" (שמות יא, ב), אַתְּ [=אתה] מוצא: זה הדבר [=הנכס] היה מופקד אצלם שנים עשר חדש, ולא נמצא בהן אחד שהלשין על חברו. "ולא נמצא אחד מהן פרוץ בערוה" - שנאמר: "ויצא בן אשה ישראלית... וַיקב בן האשה הישראלית" (ויקרא כד, יא) - להודיע שִבחן של ישראל, שלא נמצא בהם אלא זו, ופרסמה הכתוב.

וכמו מאליה נשאלת השאלה: מדוע ניתן לשם משקל כה גדול, עד כדי כך ש"בזכותו נגאלו ישראל ממצרים"? דומה שהשמירה על ה"שם" מבטאת את זיקתו של האדם למורשתו ולעברו, לבית אביו ולמולדתו, ויש בה ערובה לשמירת זהותו וה"אני" שלו גם בהיותו נתון לעבדות ושעבוד, ולשמרו מטמיעה והתבוללות. ואפשר שלא לחינם הוסיפו דרשנים ונתנו טעם באותה תפילה-תקווה שנושאים עמם ההורים במורשת ישראל, בעת הכנסת בנם בבריתו של אברהם אבינו וקריאת שמו לראשונה: "כשם שנכנס לברית" - בשם עברי, כגון יעקב או משה או יוסף - "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". לאמור: גם כשיגדל ויהיה ל"איש", ישמור על שמו, ולא ייטמע ולא יתבולל עד כדי איבוד זהותו היהודית. כיוצא בו מתפלל יעקב על נכדיו, שנולדו במצרים והיו חשופים לסכנת טמיעה וההתבוללות: "וְיקָרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק" (בראשית מח, טז). השם במדינת ישראל מקומו של השם ומעמדו הנורמטיבי עלה על סדר יומה של המערכת המשפטית במדינת ישראל בכמה הזדמנויות. באחד המקרים המעניינים, נידונה השאלה9: האם יכולה המדינה לחייב את נציגיה להמיר את שם משפחתם הלועזי בשם עברי? מעשה שהיה כך היה: מראשית ימי מדינת ישראל, נדרשו אנשי שירות המדינה הנוסעים לחוץ לארץ בדרכוני שירות או דרכונים דיפלומטיים לשנות את שם משפחתם הלועזי לשם משפחה עברי או למצער להוסיף לעצמם שם משפחה עברי לצד שמם הלועזי. עם חקיקת חוקי היסוד ועיגונן של זכויות היסוד, נתעוררה שאלת חוּקיותה של דרישה זו. מחקר היסטורי מעלה כי עוד בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ', שינו רבים מאנשי העלייה הראשונה והשנייה את שמות משפחתם משמות לועזיים לשמות עבריים. אחד הראשונים לשינוי השם היה אליעזר בן-יהודה, "מחיה השפה העברית", ששינה את שם משפחתו מפרלמן לבן-יהודה בעלותו לארץ בשנת תרמ"ב (1882). גם דוד בן-גוריון (גרין) ויצחק בן-צבי (שמשלביץ'), כמו שאר חבריהם אנשי העלייה השנייה, שינו את שם משפחתם10. משנתמנה יצחק בן-צבי לעמוד בראש הוועד הלאומי בשנת תרצ"א, פתח בפעולת הסברה נרחבת שמטרתה החלפת שמות המשפחה הלועזיים בשמות עבריים. בשנת תש"ד (1944), אף הכריזו ההנהלה הציונית והוועד הלאומי על השנה כ"שנת ההתאזרחות והשם העברי". מרדכי נמצא-בי, יועץ הסוכנות היהודית לענייני הג"א, אף פִּרסם באותה שנה חוברת מיוחדת שכללה דברי הנמקה "לעניין עקירתם של השמות הנכריים מתוכנו וחילופם בשמות עבריים". עם קום המדינה, פרסם יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי, ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל, קול קורא בעיתונות העברית, "יהיו שמותנו עבריים!". עם שוך קרבות מלחמת העצמאות, ביקש דוד בן-גוריון, שהיה אחד מ"קנאי" הלשון העברית, לשכנע מספר רב של בני אדם להמיר את שמם הלועזי בשם עברי טהור. בפקודה שהוציא לחיילי צה"ל כתב, אמנם בלשון שאינה מחייבת: "רצוי שכל מפקד (ממפקד כיתה עד ראש המטה) יחליפו שמות משפחתם - במקרה שהם גרמניים, אנגלו סכסיים, סלביים, צרפתיים ולועזיים בכלל - בשמות משפחה עבריים, למען היות דוגמא לחיילים. צבא ההגנה לישראל צריך להיות עברי ברוחו, בחזונו ובכל גלוייו הפנימיים והחיצוניים"11. הוראה דומה נכללה בחוזר משרד ראש הממשלה מיום 13.3.50, שקבע: "הננו מביאים לידיעתכם את ההחלטה הבאה של שר החוץ. משרד החוץ לא יוציא דרכונים דיפלומטיים או דרכוני שירות לאנשים בעלי שמות לועזיים, בין אם הם שמות משפחה או שמות פרטיים". יש לציין כי גם בלא ההוראה הנזכרת, ניכרת בשנים שקדמו להקמת המדינה ומיד לאחר מכן מגמה כללית של אנשים, הן בשירות הציבורי הן מחוצה לו, להמיר שמות לועזיים בשמות עבריים טהורים. די לנו אם נביא לדוגמה את שמות ראשי מערכת הביטחון ושרי הממשלה הראשונה: יגאל פייקוביץ' - יגאל אלון; גולדה מאירסון - גולדה מאיר; פנחס לוביאנקר - פנחס לבון; ברנרד ג'וזף - דב יוסף, ועוד. עם זאת, רבים ממנהיגי המדינה החליטו לקיים את שמם הלועזי, כגון ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של המדינה, ושרי הממשלה הראשונה: אליעזר קפלן, משה שפירא ובכור שלום שיטרית. מעניין לציין כי רק מעטים מן השופטים שינו את שמותיהם, כגון: שופט בית המשפט המחוזי, נתן בר-זכאי (ברדקי), שופט בית המשפט העליון, הרב שמחה אסף (אוסובסקי). לעומתם קיימו רוב השופטים את שמותיהם הלועזיים, כגון: חשין, זילברג, גויטיין, אגרנט, דונקלבלום, זוסמן, ויתקון ואחרים. לשם מילוי הוראת "שינוי השם", נתכוננה "ועדת שמות עבריים" שתפקידה היה להציע שמות עבריים לכל החיילים והמפקדים בצבא ההגנה לישראל. לצדה, פעלה ליד הוועד הלאומי וועד הלשון העברית "ועדת השם העברי" שיעצה לכל הפונים אליה בעניין המרת שמם לשם עברי. בהודעת נציבות שירות המדינה מיום 15.10.55 (הודעה מס' טז - 9), נקראו כל עובדי המדינה ששמם הלועזי הוא בעל צליל זר או קשה להיגוי בפי דוברי העברית לשנות את שמם. בדברי ההסבר שנספחו להודעה, נאמר כי השמירה על שם לועזי "אינה נאה לאזרח המדינה", ובמיוחד "אינה הולמת" את מי שתפקידו לייצג את המדינה. תופעה זו, קיום שמות לועזיים, כך נאמר בהודעת נציב שירות המדינה, חמורה במיוחד כשמדובר בממלאי תפקידים בחוץ לארץ, המייצגים את מדינת ישראל בפני ציבור רחב. ביום 23.3.69, הפיץ סגן המנהל הכללי במשרד החוץ חוזר לכל הנוגעים בדבר במשרדי הממשלה בנושא הענקת דרכוני שירות, והוא חזר בו על ההוראה, ולפיה: "לא יוענק דרכון שירות לאדם אשר אינו נושא שם עברי או בעל אופי עברי. טוען אדם, הנושא שם לועזי, שאינו רוצה לשנות את שמו, מתבקש המשרד האחראי לשליחתו לברר אתו סיבת סירובו. שוכנע המשרד בצדקת טענותיו, יודיע זאת במכתב הבקשה המופנה למחלקה הקונסולרית". ביום 5.7.87, קיבל ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ החלטה עקרונית לאפשר רישום שמות כפולים בדרכונים רשמיים, וכך נתמתנה במקצת העמדה המקורית, ומאז נושאי הדרכונים הרשמיים היו רשאים לקיים את שם משפחתם המקורי לצד שם משפחה עברי חדש. על סמך החלטה זו, הציע משרד החוץ לאנשים המסרבים לשנות את שמם להוסיף לעצמם שם עברי לצד שמם המקורי. היקף ההוראה יש ליתן את הדעת לעובדה שההוראות השונות נגעו בעיקר לאנשים המייצגים את המדינה בחוץ לארץ. נראה שיסוד דרישה זו היה הרצון להציג את המדינה החדשה כמדינה בעלת ייחוד גם בלשונה - השפה העברית המתחדשת - כששם המשפחה הוא חלק ממנה. יש להדגיש כי כותבי ההנחיות האמורות הכירו בחוסר היכולת לאכפן במדויק. כך, לדוגמה, כתב בן-גוריון בראש מכתבו הנזכר לעיל, מיום 2.6.1955, כי "חיילים כאזרחים יש להם כל זכויות האזרחים, לרבות ה"זכות" המפוקפקת לשמור על שמות משפחה זרים (סלווים, גרמניים וכדומה), אם כי רצוי הדבר שלפחות חיילי קבע יהיו להם שמות משפחה עבריים, אבל אין סמכות לשר הבטחון או למטה להטיל זאת כחובה על חיילים וקצינים". יחד עם זאת, הסכים לעתים בן-גוריון, נותן ההוראה הראשונה, לאפשר לנושא המשרה לשמור על שמו הלועזי, אם היו לו נימוקים טובים לכך. דבר זה עולה ממכתבו של ד"ר גדליה אלקושי ביום 4.2.58 בעניינו של הרמטכ"ל חיים לסקוב: "הקצין לסקוב ביקש ממני רשות להניח לשמו, כי אבא מת, ואמא שלו היא יהודיה פשוטה, ולא תבין פשר הדבר, ותחשוב כאילו הבן מתבייש באבא. אמרתי לו כי כיבוד אב קודם לשינוי שם עברי". מעמדה הנורמטיבי של הוראת משרד החוץ אף שהוראת משרד החוץ האמורה לא הפכה מעולם לדבר חקיקה רשמי, וממילא לא פורסמה בספר החוקים או ב"ילקוט הפרסומים", יש לה לכאורה מעמד בדין מכוח היותה "הנחיה מִנהלית": הוראה כללית בעלת אופי נורמטיבי, לא פורמלית וגמישה, שרשות מִנהלית קובעת לעצמה כדי שתדריך אותה בפעולותיה. אין מדובר בהוראה אינדיבידואלית המכוונת כלפי פלוני או אלמוני (דוגמת רשיון לפתיחת עסק או היתר בנייה), אלא בהוראה כללית המכוונת כלפי ציבור גדול של עובדים בשירות החוץ הישראלי ובעובדי מדינה אחרים (דוגמת נספחי צה"ל ונספחים לענייני כלכלה וחקלאות) המייצגים את המדינה בחוץ לארץ. אף אין מדובר בהוראה פורמלית שפורסמה בקובץ התקנות מכוח הסמכה מפורשת של המחוקק, בדרך הקבועה בחוק ליצירת תקנות, אלא בהוראה שאין הסמכה מפורשת בדין לעשותה. במקרה שלפנינו, אמנם הועלתה ההוראה על הכתב, אולם דומה שגם אם לא היה הדבר כן, עדיין היינו רואים אותה כהנחיה מִנהלית הקיימת, הלכה למעשה, כ"תורה שבעל פה" המוּחלת בצורה עקיבה ומתמשכת על כלל העובדים בשירות החוץ הישראלי. הסדרת הנושא בדרך של הנחיות מִנהליות במשך עשרות שנים מעוררת תמיהה. ההנחיה המִנהלית עומדת במקום נמוך בסולם הנורמות, למטה מחקיקת המשנֶה, וקל וחומר שהיא מצויה מתחת למדרגת החקיקה הראשית. לאור תוכן ההוראה, דומה שהיה ראוי לקבעהּ בחקיקה ראשית, לא בהנחיה פנימית. ונעיר בדרך אגב כי אפילו היו ההנחיות מפורסמות על דרך חקיקת-משנֶה, ונקבעות בתקנות, היה מקום לערער עליהן ולהרהר אחר מידת תקֵפותן לאור העובדה שמדובר בפגיעה בזכות יסוד שיש לעגנה, אם אמנם היא מוצדקת, בחקיקה ראשית, לא בחקיקת משנֶה. שאלת הסמכות ועדיין צריך לעיין בשאלה: האמנם שר החוץ מוסמך להוציא הנחיה מעין זו? על פי חוק השמות, תשט"ז - 1956, נמסרה סמכות הסדרת רישום השמות ושינויים לידיו של שר הפנים, המופקד אף על מרשם התושבים. אמנם משרד החוץ מופקד על ניהול יחסי החוץ של המדינה, ובמסגרת סמכותו זו הוא מנפיק דרכונים דיפלומטיים, אך שינוי שם משפחתו של האדם אינו קשור קשר ישיר ליחסי חוץ אלה. אכן, ספק הוא בעינינו אם די בקשר העקיף, שעיקרו ייצוגה של המדינה באמצעות שליחיה בשם עברי, להקנות לשר החוץ סמכות לפגוע בזכות יסוד על ידי שינוי מוחלט של שמו או הוספת שם עברי לצד שמו הלועזי. מכל מקום, בהיות הזכות לשם זכות יסוד, ראויה הייתה סמכות שר החוץ בעניין זה - אם אמנם היא קיימת - להיקבע בהוראה מפורשת, לא מוסקת מכללא, ובהיעדר הסמכה מפורשת, אין השר רשאי לכפות על אדם שינוי שמו. דומה שניתן להביא סעד וסמך לגישה זו גם מסעיף 10 ל"חוק השמות", הקובע לאמור: "בָּגיר רשאי לשנות את שם משפחתו ושמו הפרטי". לשון החוק, "רשאי", מוסרת לכאורה את שיקול הדעת בעניין שינוי השם, מלבד במקרים חריגים, ל"בעל השם" עצמו (אכן לא די בזה, שהרי ידוע שלשון "רשאי" ניתן להתפרש גם כלשון חובה). בסופו של דבר, הגורמים הקובעים לעניין הפרשנות הם הקשרו של המונח ותכליתו של החוק שהוא נטוע בו. למן ימים קדמונים, הוכרה זכות זו כראויה לבוא במניין זכויות היסוד, כפי שאמר השופט ויתקון בעניין זמולון12:

זכות של אדם בגיר לשנות את שמו היא אחת מזכויות היסוד שהמשפט מעניק לו במדינה חופשית. אפילו תאמר כי זכות זו אינה מן החשובות ביותר, ראויה היא שנשמור עליה מכל משמר. בכגון דא, יאה להיות קנא. חרותו של אדם, קטנה או גדולה, מן הדין לפרשה ביד רחבה.

על עמדה זו חזר לאחרונה השופט ברק, בפרשת אפרת13, כשקבע לעניין הזכות לשם:

בין אם היא זכות יסוד ובין אם היא זכות שאינה יסודית, ודאי שהיא חירות המוענקת לפרט במדינה דמוקרטית. אכן, המשפט המקובל (באנגליה וארה"ב) הכיר בחופש ((Liberty של כל פרט לשנות את שמו כרצונו, ובלבד שאין בכך כדי להונות או לגרום נזק.

ניתן לראות ב"זכות לשם" זכות עצמאית, שמקורה "טבעי" או נובע מכוח המנהג והמסורת, ואפשר שניתן לראות את מקורה בזכות היסוד של "חופש הביטוי", שזכותו של אדם לשם היא סעיף משנֶה שלה, לאמור: חופש הביטוי הוא מושג רחב כל כך, עד שהוא מותיר לאדם את הזכות להציג את עצמו בשם פלוני או אלמוני, בתנאי שאין בדבר כדי לפגוע באינטרסים ראויים אחרים. בין כך ובין כך, דומה שאם יש לאדם זכות לבחור לעצמו שם חדש, קל וחומר שזכותו לשמור על שמו הקיים, שבנסיבות מסוימות הוא הופך לחלק מאישיותו והמוניטין שהוא צובר לעצמו ומזוהה עמם, ויש לו זכות לשמור על שמו כפי שהוא, ולא להידרש לשנותו, לא על ידי החלפתו באחר ולא על ידי הוספת שם חדש לצד שמו הקיים. דומה שאף "תקנת הציבור", עם כל הבעיות המקופלות בתוכה, מובילה למסקנה שלא ניתן לכפות על האדם לשנות את שמו. עניין זה צריך להישאר בתחום הרצון, לא בתחום ה"חובה", כי אסור שייעשה מתוך כפייה ואונס. את חוסר ההצדקה לכפות על אדם לשנות את שם משפחתו, אפילו מטעמים ראויים, ניתן לתלות אף בפרשנות "חוק השמות". ואף שנושא כפיית האדם לשנות את שמו נידון בכנסת במסגרת הדיון ב"חוק השמות", לא הוכנס הסדר מעין זה לחוק גופו. מבחינה פרשנית, ובצירוף לנימוקים האחרים, שהובאו לעיל והמובאים להלן, ניתן לומר ש"מכלל לאו אתה שומע הן": בהשאירו עניין זה מחוץ לתחומו של החוק, נתכוון המחוקק ליצור "הסדר שלילי", ולומר שלא ניתן לכפות על האדם באמצעות נורמות לשנות את שמו14. גם עקרונות דיני הפרשנות מחייבים את המסקנה שהמחוקק נמנע - במתכוון, לא מחמת "שכחה" - מלהגביל את זכותו של האדם לשמור על שמו, שהרי כלל גדול נקוט בידינו מקדמת דנא: "הלכה בדיני פרשנות היא שהמחוקק, כל דעָביד לטב עָביד, ואין מייחסים לו השמטה או שכחה".15 יתר על כן: מטרות החוק ותכליתו החקיקתית, כעולה מלשון החוק ומרקעו החקיקתי, מלמדות שהרציונלים להגבלות, אם אמנם הן קיימות, על זכותו של האדם לשם אינם נוגעים כלל למצב שהאדם מבקש לשמר את שמו. החשש מפני הטעָיה, הנזכר בדברי ההסבר להצעת החוק, וכמוהו החשש מפני אי-התאמה בין המרשם לסוגיו לבין שמו האמִתי של האדם, יכולים להתקיים רק כשהאדם מבקש לשנות את שמו, אך אין להם מקום כשהאדם מבקש לשמור עליו. דווקא פעולת הרָשות, המבקשת לכפות על האדם לשנות את שמו, עלולה להביא להטעיית הציבור, כאשר הכול מכירים אדם בשם שניתן לו מימים-ימימה, ואילו בתעודותיה הרשמיות של המדינה הוא רשום בשם אחר. כבוד האדם וחירותו חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" העניקה בסיס נוסף לזכותו של האדם לשמו, והיא מונעת כמעט לחלוטין את יכולת הרָשות הציבורית לכפות על האדם לשנות את שמו, הן על ידי החלפת שמו הן על ידי הוספת שם חדש לשמו הקיים. יפים לעניין זה דבריו של השופט ברק16:

ביסוד כבוד האדם כערך חוקתי על-חוקי, עומדת התפיסה כי האדם הוא יצור חפשי, אשר לו נתון החופש הכללי לעצב את אישיותו... כבוד האדם הוא הערך של האדם, קדושת חייו והיותו בן חורין... ביסודם של אלה עומד חופש ההכרעה של האדם שאינו מהווה אמצעי אלא מטרה בפני עצמו... מתפיסה זו של כבוד האדם וחירותו, הקושרת אותו עם האוטונומיה של הרצון הפרטי, יש להסיק כי כבוד האדם הוא חופש הפעולה (הפיזית והמשפטית) של הפרט... מכבוד האדם נגזרת זכותו של אדם לבחור לעצמו שם כרצונו (ההדגשה שלי - א"ה).

שינוי שם משפחתו של האדם בכפייה יש בו משום פגיעה הן ב"כבוד האדם" הן ב"חירותו". יתר על כן, יש בו כדי להפר את עקרון ה"מידתיות" הקבוע בחוק. בענייננו, יהא די בהוספת שם עברי כדי לענות על צורכי הייצוג של מדינת ישראל, ואין בהם להצדיק כפיית האדם למחוק את שמו הלועזי באופן מוחלט. ואכן, בעוד שבשנים הראשונות חייבה ההנחיה את המרת השם ושינויו לשם עברי, הרי שבהנחיה האחרונה של משרד החוץ מיום 5.7.87 הותר עקרונית רישום כפול, שם לועזי ושם עברי, בדרכונים הרשמיים. סוף דבר אמר הסופר במאמרו המופלא על "שינוי השם":

כאן בארץ ישראל, שנוהגים בכמה דברים כמנהג אנגליא, יכול כל אדם לשנות את שמו, ואפילו פעמיים בכל חודש, ובלבד שהוא נותן כך וכך פרוטות דמי שינוי השם. ואפילו פחות שבפחותים יכול ליטול לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואף אני זכיתי שכמה בני בלי שם נטלו לעצמם את שמי, כאילו חס ושלום קרובַי הם. אבל יש ארצות שאין אדם יכול לשנות שמו אלא על מנת שירצה שר השרים, ראש הממשלה או נציב המדינה. והם, לא כמות שרוצה הוא, רוצים הם. ואפילו הוא מתפקע, ואפילו הוא מת - שב לאדמתו בשמו שניתן לו ביום מילתו17.

מכל האמור לעיל, עולה כי טוב יעשו שרים ונגידים אם יתנו לאדם מישראל שישוב לאדמתו בשמו המקורי, לרבות שם משפחתו שניתן לו ביום מילתו, ושלא ישנו את שמו אלא ברצונו או בהסכמתו. ואם יעשו כן, יימנעו מהספק הגדול התלוי בעקבה של ההוראה הכופה על נציגי ישראל המבקשים לקבל דרכון שירות לשנות את שם משפחתם הלועזי לשם עברי או לצרף שם עברי לשם משפחתם. מכל האמור לעיל, עולה שהוראה זו אינה עולה בקנה אחד לא עם ערכיה היהודיים של מדינת ישראל אף לא עם ערכיה הדמוקרטיים. גם האינטרס העומד ביסוד ההוראה - הרצון לייצג את המדינה העברית המתחדשת - אין בכוחו לגבור על חופש הפרט וזכותו היסודית להיקרא בשם שבחרו לו הוריו, כמאמר השופט ברק בעניין אפרת הנ"ל (בעמ' 770):

שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד... חברה דמוקרטית האמונה על פורמליזם... מכירה ומוקירה את חירותו להיקרא בשם כרצונו ואת החופש שלו לשנות את שמו... ההכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא ההכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית.

לעיון נוסף: י"ב לויטרבך, "קריאת שם לבן ולבת במסורת הדורות", בתוך: הרב מ' הכהן, ספר חיי אדם - לידה, ירושלים תשנ"א, עמ' 75-70; פ' פלאי, תורה היום, תל-אביב תש"ן, עמ' 57.

הערות: * עו"ד אלישבע הכהן, המרכז הארצי לגישור ויישוב סכסוכים, משרד המשפטים. 1. עד כדי כך, שבמקרא מאוזכרים השם וקריאתו כ860- פעם (!). 2. רש"י: "בתחילה לא היה אב אלא לארם, שהוא מקומו, ועכשיו [="אברהם"] - אב לכל העולם". 3. רש"י: "'לא תקרא את שמה שרי' - שרי לי, ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל העולם". 4. לפי מסורת חכמים, הייתה מרים באותה שעה בת חמש שנים. 5. שמות רבה א, יג, מהדורת א' שנאן, עמ' 57 [כל הציטוטים כאן הם ממהדורה זו]. 6. חז"ל ביקשו להגדיר את התקופה: "'ויגדל הילד' - עשרים וארבעה חודשים הניקתו [=היניקה אותו], ואַתְּ אמרת [=ואתה אומר]: 'ויגדל הילד'? אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ [=גידולו הפיזי היה מהיר במיוחד] (שמות רבה, א, ה, עמ' 81). 7. המדרש מונה כמה מהן, על בסיס האמור לעיל: "'ותרא אותו כי טוב הוא' (שמות א, כ) - תני [=שונה] רבי מאיר: טוב שמו. רבי יהודה אמר: טוביה שמו" (שמות רבה א, כ, עמ' 71). במדרשים אחרים הוסיפו עליהם למעלה מתריסר שמות. 8. שמות רבה א, כו, עמ' 84. 9. הדברים שלהלן מבוססים על חוות דעת מקיפה שכתבתי בעת שירותי בלשכת הייעוץ המשפטי של נציבות שירות המדינה. מחמת קוצר היריעה, אביא להלן רק את עיקריה. 10. סקירה מקיפה בעניין זה מצויה בקונטרסו של יעקב אריכא, "בחר לך שם משפחה עברי", לשוננו לעם ה (תשי"ד), קונטרס ט-י, עמ' 8-1. 11. ראה: מ' נמצא-בי, "בחר לך שם עברי", הוצאת שירות התרבות של צה"ל, בשיתוף מטכ"ל-אכ"א וועדת השמות העבריים, תש"ט, עמ' 3. 12. בג"צ 73/66 זמולון נ' שר הפנים, פ"ד כ(4) 655. וראה גם דברי השופט אגרנט, בג"צ 243/71, אייזק (שי"ק) נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 49. 13. בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על המרשם, פ"ד מז(1) 770. 14. נימוק פרשני זה, הסומך עצמו על "שתיקת המחוקק", היה הנימוק המרכזי שבעטיו נדחו בראשונה בקשותיהן של "ידועות בציבור" לשאת את שם משפחתו של בן זוגן. ראה עניין זמולון (לעיל, הערה 12); בג"צ 243/71 שי"ק נ' שר הפנים, פ"ד כו(2)35. 15. כביטויו הנאה של השופט מלץ, בת"א (ת"א) 2242/78 מרקוביץ נ' תדהר, פס"מ תשמ"ב(ב) 78. 16. א' ברק, פרשנות במשפט, ג, ירושלים תשנ"ד, עמ' 421. 17. ש"י עגנון, "שינוי השם", עיר ומלואה, ירושלים-תל-אביב תשל"ג, עמ' 688.

---

---