משפט שלמה כדגם לחשיפת האמת העובדתית

"כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט"

בני דון-יחייא^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מודל קלסי למשפט אידיאלי הפטרת פרשת מקץ1, פרק ג במלכים א, מציגה את המפורסם במשפטי התנ"ך, ואולי אף בתולדות המשפט: משפט שלמה. תקדים משפטי עתיק זה נהיה סמל משפטי, מעין מופת לחכמה משפטית, אנושית ופסיכולוגית, דגם קלסי של משפט המבוסס על תחכום המוביל לגילוי חד-משמעי של האמת. לפנינו סיפור קצר, בן כ250- מילים, המסתיים במהלך מבריק של שלמה המלך, שהביא לעשיית צדק. זהו חלומו של כל שופט: לגרום לצד שדינו להפסיד לעשות מעשה או לומר דבר מה, שיחשוף את קלונו. המשפט מספק לקחים משפטיים מעניינים גם לימינו. להלן נעמוד על כמה מהם. המעשה ידוע. שתי זונות באו אל שלמה למשפט: ביד האחת תינוק, והשנייה טוענת שהוא שלה. לגרסתה, בנה של יריבתה מת כששכבה עליו בלילה, והיא החליפה אותו בבנה החי. שלמה מורה לגזור את התינוק החי לשני חלקים. המחזיקה בתינוק אומרת: גזרוהו, וחברתה אומרת: אל תמיתוהו, ושלמה מחליט שהאם הרחמנייה היא אמו הביולוגית. התיק המשפטי שנפרס בפני שלמה היה קשה במיוחד: בעלי הדין חלוקים לחלוטין בעניין מהותי. לכל צד יש גרסה משלו. שלמה שומע עדות יחיד מול עדות יחיד של בעלות הדין: אין עדים נוספים, אין ראיות נסיבתיות, אין תמיכה או סיוע חיצוני. הואיל ומדובר בתינוק, אי-אפשר לקבוע את זהות האם על ידי דמיון חיצוני2. בקריאה ראשונה, נדמה שיש כאן מעין כתב חידה3. ושמא חייך המספר בהומור כשכתב את הסיפור, כאומר: נראה היוכלו הקוראים לפצח את החידה, מי היא האם האמתית? והמסקנה הסבירה: המספר רצה להעביר מסר שרק שלמה המלך בחכמתו מסוגל היה להכריע משפט כה בעייתי4. גרסת התובעת מבוססת על שתי השערות גרסת התובעת מבוססת על שתי השערות: האחת - בנה של חברתה מת בגלל שאמו שכבה עליו וחנקה אותו למוות; והשנייה - חברתה החליפה את בנה בבנה החי בעת שישנה. משמע שאין כאן אפילו עדות ראייה - נכונה או כוזבת - של התובעת, שהרי יכלה לומר: ישנתי שינה קלה, וראיתי דמות מתקרבת אליי, מתכופפת, עושה משהו שלא עמדתי על טיבו, כי הייתי אחוזה בחבלי שינה. היא גם לא סיפרה שראתה את חברתה שוכבת בחוסר זהירות על הילד וכדומה. תחת זאת היא מודה: "ואמתך ישנה". המילים "ואמתך ישנה" מצביעות על תום לב, שהרי יכלה לכזב, ולומר שראתה את חברתה מחליפה את התינוקות. מאידך, ניתן להעלות סברה, כפי שעשה התלמוד5, שהתובעת היא ערמומית מאוד, המעמידה פנים של אדם ישר, שהרי היא טוענת שישנה: אם כן, כיצד היא יודעת שהתינוק נחנק? שמא מת מוות בעריסה, ואולי נחש הכישו או היה חולה6? האצבע הקלה על ההדק, להאשים את האישה השנייה במות בנה בגלל רשלנות פושעת, פוגעת באמינותה של התובעת. הנתבעת אינה מציגה גרסה משלה הנתבעת אינה מרבה לדבר. היא אינה סותרת את הטענה ששכבה בחוסר זהירות על בנה ואינה מכחישה שהחליפה את הילדים. היא אינה מתייחסת לפרטי התביעה נגדה כלל, והיא מסתפקת באמירת שש מילים: "לא, כי בני החי ובנך המת". יש פרשנים7 האומרים שתגובתה הקצרה והחדה מעידה שהיא האם המזויפת. היא אינה מתרגשת ואינה פורסת גרסה משלה. היא מתעלמת מהעובדות ששטחה יריבתה לפני השופט. ואולם הגישה שלה נכונה מבחינת ניסיון החיים: מי שידו על העליונה, ונטל ההוכחה מוטל על התובע, אינו צריך לדבר יותר מדי. זה הכלל: מצבך המשפטי טוב - מלא פיך מים. דיבור מיותר עלול לסבך אותך8. מדוע חזר שלמה על דברי בעלות הדין לקח משפטי מעניין יש בפסוק הבא:

ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי.

מדוע משמיע המלך את הדברים ששמע? חכמי ההלכה למדו מכאן שהדיין חייב לחזור על דברי המתדיינים בפניו. כך הוא מוכיח להם שהבין את עיקר הטענות, ולא טעה. הוא מאפשר להם להעמיד אותו על טעותו, אם טעה. הרמב"ם פסק9:

צריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין ולשנות טענותיהם. שנאמר: "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת" וכו'. ומצדק את הדין בלבו, ואחר כך חותכו.

המשפט - התראה למתדיינים מפני שפיטתו של שלמה ייתכן שתכלית הסיפור, שהיה בראשית מלכות שלמה, היא "חינוכית" - להרתיע את העם ממשפטי בדיה וכזב, שכן אין סיכוי להטעות את המלך. בתום המשפט נאמר:

וישמע כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, ויראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט.

הדגש הוא על "וַיִּרְאוּ". בעלי הדין חששו שמא יחשוף השופט את האמת ויוקיע אותם. יש חשיבות רבה לאימה, שבית המשפט מטיל על המתדיינים. ב"דעת סופרים" לספר מלכים, נאמר:

אחד הדברים הקשים ביותר בחיים הוא פתרון תעלומת פשעים שנעשו ללא עדים. על כך נאמר בתורה: "הנסתרות לה' אלקינו" (דברים כט, כח)... עתה נתברר שאין להעלים משלמה דבר, ומעתה גם חוטאים בסתר פחדו ממנו בחששם שתמיד ימצא דרך כיצד לגלות את הרעה שנעשתה.

ורד"ק פירש10:

לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע, ואפילו בסתר, כי ראו כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט, כמו שנעשה בזה המשפט.

כיוצא בזה כתב האברבנאל:

חכמת האלקים במיוחדת אליו יתברך והיא לבחון לבות לחקור כליות היתה בקרב שלמה, ולזה היו יראים ממנו בחשבם שלא יוכל אדם לחשוב מחשבה בלבו שיסתר מן המלך.

המניע של האם המזויפת פרשנים תהו באשר לצד האנושי-פסיכולוגי של הסיפור: מה הניע את הנשים? האברבנאל סובר11 שהאם שחנקה את ילדה למוות התביישה במעשה, ואף חששה מפני העמדתה לדין באשמת רצח או הריגה ברשלנות. לכן באה בטענת שווא. ויש התולים את פעולתה בקנאה: ילדי מת, לה יש ילד - גם אני רוצה ילד, ולא לא יהיה לאף אחת מאתנו ילד12. הסבר זה נתלה בפנייתה הישירה של האם "הרעה" אל רעותה, ולא אל המלך: "גם לי גם לך לא יהיה!". מיד אחר כך היא פונה אל משרתי המלך, ומצווה עליהם: "גזורו!". פירוש המצודות גורס שכוונתה של האישה המכזבת הייתה:

לבל תשמח חברתה במות בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת. ובשמעה שציווה המלך, להמיתו רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת. והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה.

הביקורת על ניהול המשפט לצד ההתפעלות מתושיית שלמה, עורר משפטו גם ביקורת. המדרש13 מספר על ר' יהודה בן ר' עילאי, שאמר עליו, לא פחות ולא יותר:

אילו הייתי שם, פוקרין [=גזעי צמר] היית נותן על צווארו של שלמה [לחונקו]. לא די לו שהיה תינוק אחד מת, היה גוזר גם על השני מיתה?!

ר' יהודה מתייחס בדבריו לתחילת המהלך של שלמה, לפני שהתברר שהניח, למעשה, מלכודת לאישה הרמאית. כששמעו יועציו של שלמה שהוא אומר: "קחו לי חרב", פסקו את פסוקו של קוהלת: "'אי לך ארץ שמלכך נער' - אילו לא היה נער, לא היה עושה כן"14. ביקורת אחרת מתייחסת להימורו של שלמה: נניח שאף אחת מן הנשים לא הייתה אומרת דבר לאחר שהורה המלך להניף את החרב. ברור ששלמה לא היה מורה לבצע את פסק הדין. משמע שהוא היה חוזר בו ומוציא מלפניו פסק דין אחר, ואין זה מהלך תקין. שופט אינו יכול לשנות את דעתו, ולומר: אני חוזר בי. אקרע את פסק הדין הקודם, ואתן עכשיו חדש. אולי משום כך נאמר בתלמוד15: "יצאה בת קול ואמרה, היא אמו". לאמור, מן השמים אישרו את החלטתו של שלמה. טענה נוספת היא שהשופט חייב לנהל את המשפט באופן מסודר ומהודק, על פי כללי ברזל עקביים, בלא תחבולות, הטמנת מלכודות והימורים. המקרא אינו מספר על חקירות, אף לא מתייחס לכללים בסיסיים, כגון: "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו); אין דנים על פי אומדנא ודברים שבלב; "המוציא מחברו עליו הראיה"16. וכתב אביגדור הנמן17:

לפני שלמה לא עמדה התלבטות הלכתית, והוא ידע כי ראוי לו לפסוק על פי דין "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם בשאלה טעונה כל כך מבחינה רגשית אסור שייראה כאילו הדין נכון רק באופן פורמלי.

ועוד קושיה: האם יהיה זה בלתי-סביר להניח שהאם הביולוגית נתקפה בהלם, ולכן התפרצה וקראה: "גזורו!"? אולי איבדה את עשתונותיה? אולי היה זה משבר לידה? העובדה שאישה אחת ריחמה על הילד והשנייה הייתה מוכנה להוציאו להורג מובילה למסקנת שלמה, אלא שהיא לא הוכחה משפטית חד-משמעית. אולי החכם מכל אדם נחפז להוציא מסקנה משפטית? שלמה ידע מי האם האמתית עוד לפני מבחן החרב התשובה העיקרית במקורות ההלכה והפרשנות המקראית לביקורת זאת היא, ששלמה הגיע למסקנתו עוד לפני מבחן החרב. האברבנאל כתב שהמלך התבונן בדמיון הפיסי בין הנשים לתינוק או התינוקות (לא ברור מן הכתוב אם גם התינוק המת הובא אליו). עוד כתב האברבנאל שהכיר את טבע התובעת, שהיא זריזה וזהירה, ושלא שכבה על בנה, בעוד חברתה נראתה לו כמי שעשויה הייתה לפגוע בבנה. לפי פרשנות אחרת, הדיוק בדברי הנשים העמיד את שלמה על זהות האם האמתית. אחת אמרה: "לא, כי בני החי ובנך המת"; והשנייה ענתה לה: "לא, כי בנך המת ובני החי". מהו ההבדל בין שתי הגרסאות? האחת הקדימה את בנה: "כי בני החי", ואחר אמרה: "ובנך המת". ואילו השנייה הקדימה את הילד המת: "לא, כי בנך המת", ורק אחר כך הזכירה את בנה: "ובני החי". המלבי"ם אומר בענייו זה:

וכלל בלשון, שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העיקר ויאחר את הטפל. ולפי זה הסברא, שהאשה שדיקדקה להקדים בלשונה, "בני החי" קודם, עיקר מגמתה שיהיה החי בנה. והמקדמת בלשונה בנה המת, עיקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה.

רק כשהשתכנע שלמה מי אם החי, הגיע הזמן "להצגה" הגדולה: "ויאמר המלך קחו לי חרב!". כשחקן הזקוק לתשואות הקהל כחמצן לנשימה, השתוקק שלמה להתפעלות הקהל, הנוכחים באולם ועם ישראל, וזו נזדמנה לו על ידי ההצגה הדרמטית הנפלאה. בין אמת שיפוטית לאמת עובדתית חתירתו של שלמה לעשיית צדק מוחלט במשפט המפורסם מקרינה על כל העוסק במשפט, והיא האידיאל של המחוקק והשופט, הנאלצים להתפשר על יישום שאיפה זו בגלל הנסיבות הקשות של ניהול משפטים במדינה מודרנית. המחוקק הישראלי חוזר על ההוראה ל"עשות משפט צדק" בחוקים רבים18. בתי המשפט בישראל עוסקים תדיר בליבון סוגיית החתירה למיצוי האמת ועשיית הצדק. הם מתמרנים בין בירור האמת העובדתית לליבון האמת המשפטית שאינן חופפות תמיד. השופט מנחם אֵלון עסק בשאלה זה בכמה פסקי דין. באחד מהם כתב19:

שתי אמיתות אלה יחסיות הן ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו, שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודת המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר העובדתי-היסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם כי יש שמסקנות ואמיתות שונות יעלו בידי כל אחד מהם.

בפסק דין אחר20, כתב השופט מישאל חשין:

אֵם כל השיקולים היא, שה'אמת' אותה מבקשים אנו למצוא הינה אמת של משפט, אמת-שיפוטית. ולא הרי אמת-שיפוטית כהרי אמת שאינה אמת-שיפוטית, כאמת-מדעית או אמת היסטורית. תכליתו ומטרתו של המשפט הן לעשות צדק בין-אדם-לחברו. בשיבתו על כס לשפוט בין בעלי-ריב, עוטף שופט את גופו גלימה-של-צדק וחומו של צדק עולה בו, מרכיב הוא על אפו משקפיים-של-צדק, ומבעד לזגוגיות הצדק משקיף הוא על סביבותיו, מכוון הוא את ליבו אל הצדק, ועושה הוא צדק וחסד. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז)"21.

והשופט מאיר שמגר כתב22 על

השאיפה המתמדת לסגירת כל פער בין הדין הפורמלי לבין ציוויו של הצדק. בשל קוצר השגתנו, המשפט והצדק אינם חופפים תמיד, אך מן הראוי שהן החקיקה והן הפסיקה יוליכו, במידת האפשר, אם לא למזיגה, הרי לפחות לקירבה רבתי בין השניים. כדברי קנט, שניים הדברים שממלאים אותו בהתפעמות ויראה: השמיים זרועי הכוכבים מעלינו והצו המוסרי בקירבנו.

השופט משה זילברג ניסח את הדילמה במשפט ידוע23:

תחומי המוסר והחוק הם שני עיגולים קונצנטריים, מכסים זה את זה אך בחלקם... האידיאל הנכסף הוא, שיהיו שני העיגולים חופפים זה את זה לכל היקפם - כמים לים מכסים.

סוף דבר המלך יכול היה להקל על עצמו את מלאכת השפיטה, משום שהתובעת לא הרימה את הנטל שהוטל עליה, והיה יכול לומר לה: צר לי, אין לך הוכחות. אני דוחה את תביעתך. אבל שלמה חתר לעשות צדק לאמתו. לשם כך נזקק לתכסיס חכם וערמומי ולהפעלת תכסיס שיחשוף את האמת ויוציא את שמו כשופט עליון, החכם מכל האדם24. הוא אינו מסתפק בצדק משפטי פורמלי-טכני, ואף לא בקביעת האמת המשפטית, אלא רוצה לגלות את האמת העובדתית. זהו, לדעתי, המסר העיקרי מסיפור המשפט.

הערות: * עו"ד בני דון-יחייא מתמחה בדיני משפחה. הרשימה נערכה מתוך הרצאה מקיפה בנושא זה. 1. השנה, בשל חג החנוכה, נקראת הפטרה אחרת במועד זה, שעוסקת בעניינו של יום. 2. לעניין הדמיון החיצוני, הרדב"ז אומר: "המלך שלמה ע"ה הכיר את אם הילד מכמה בחינות. חדא שהכיר פרצוף הילד החי דומה לפרצוף האשה אשר תובעת אותו, ופרצוף הילד המת דומה לפרצוף האשה אשר בידה הילד החי" (שות הרדב"ז, חלק ג, סימן תרלד). דיון באפשרות להכריע בתביעת אבהות על סמך דמיון חיצוני, לפני שהחל השימוש בבדיקת רקמות, התנהל בע"א 407/60 פלונית נ' אלמוני, פ"ד טו 212. השופט משה זילברג הביא תנא דמסייע מן התלמוד ומרש"י: "ואלה תולדות יצחק... לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו; מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק'" (בבא מציעא פד ע"א; רש"י ראש פרשת וישלח). 3. ראה אליעזר חדד, "משפט שלמה", מגדים כז, עמ' 101. 4. המלבי"ם כותב: "שמעו איכות המשפט ובאיזה אופן הבין מתחילה עם מי הצדק". בפסוק האחרון בהפטרה נאמר: "ויהי שלמה מלך על כל ישראל", ופירש רש"י בחרוז: "כיוון שראו כולם חוכמתו - שמחו כולם במלכותו". ח' גבריהו כותב: "מקובל היה בעולם העתיק, שמלך חדש פותח את הנהגת עניני הממלכה על-ידי מעשה חסד או על-ידי משפט מישרים... בזה הוא רוכש לו שם של 'מלך צדק'" ("עיונים בספר מלכים" של החברה לחקר המקרא, עמ' 269). 5. ראה: "ודלמא אערומי מערמא" (מכות כג ע"ב) - שמא היא מערימה. 6. ראה אליה וגילה ליבוביץ, "משפט שלמה", "בית מקרא" קכב, עמ' 242. 7. יהודה קיל, בפירושו "דעת מקרא" למלכים א. 8. כיום ייתכן שניתן היה לפתור את המחלוקת באמצעות בדיקה מדעית שתגלה מי היא האם האמתית, אבל ב"מושגי הימים ההם היה זה מקרה קלאסי להכרעה אלוהית", כדבריו של פרופ' דניאל פרידמן בספרו, הרצחת וגם ירשת, תל-אביב 2000, עמ' 38. 9. משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ט. 10. בפירוש על מלכים. 11. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) כותב בספרו קדמוניות היהודים (ספר שמיני), כי שלמה "דן לעונש את השניה על רשעתה, על שגרמה למות תינוקה ועל שרצתה לראות במותו של תינוק חברתה". 12. הרב יגאל אריאל, בספרו "מקדש מלך - עיונים בספר מלכים". 13. קוהלת רבה פרק י, טז. 14. יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים: "לשמע הדבר הזה לעג כל הקהל בסתר למלך כלאדם צעיר". 15. מכות כג ע"ב, והביא רש"י את הדברים. 16. לביקורת מקיפה על המשפט, ראה יואב ברזילי, "ההקדמה למלכות שלמה (מלכים א ג)", מגדים יא, עמ' 73, הכותב: "שלמה מעמיד עצמו במשפט זה כמי שהחיים והמוות מצויים ברשותו, ובהבל פיו הוא ממית ומחיה את הילד. הכתוב מעצב כאן תמונה המזכירה בסופה את מלאך ה' הקורא אל אברהם מן השמים 'אל תשלח ידך אל הנער' (בראשית כב)". 17. במאמרו, "משפט שלמה ודין 'המוציא מחברו'", מגדים ל, עמ' 111. 18. כגון בשנים האחרונות, בסעיף 8(א) ל"חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"א1995-", שהגמיש את כללי הדיון כדי לאפשר מיצוי טוב יותר של גילוי האמת: "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת לפי חקוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". הוראה דומה מופיעה בחוקים נוספים. 19. בג"צ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449; ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח', פ"ד מח(1) 711. בעניין זה גברה טובת קטין (שלא יעמוד בסיכון שידבק בו אות ממזרות) על מיצוי חקר האמת באמצעות בדיקת רקמות. 20. דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3) 1. 21. לחיפוש מקורות לבירור הצדק, מעניינים דבריו של השופט ח' כהן, ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89: "במקום ושעה שלמען עשיית צדק רואים אנו להעלים עינינו מן ההלכה הפסוקה האנגלית והאמריקנית, הרגלתי עצמי לברר תחילה שמא ניתן למצוא בדיני התורה אילן להיתלות בו: לא חלילה שהתקדימים האנגליים מחייבים אותנו כל עוד לא מצאנו לנו תקדים אחר במשפט העברי, ולא שיש בדיני הממונות של המשפט העברי כדי לחייבנו לפסוק על-פיהם; אבל הצדק שאנו חייבים ומשתדלים לעשותו, יהיה בטוח ומיוסד יותר כשהוא מוצא לו סימוכין במסורתנו המשפטית ובחכמת צדקתם של קדמונינו זכרם לטוב". 22. 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח', פ"ד מח(1) 711. 23. בספרו כך דרכו של תלמוד, ירושלים תשמ"ד. 24. תחכום שהביא לגילוי הבן האמתי במחלוקת בין יורשים, המזכיר את סיפור משפט שלמה, מובא במסכת בבא בתרא נח ע"א. מקרה אחר על ערמתו של דיין, "קניא דרבא", מסופר במסכת נדרים כה ע"א. דוגמאות נוספות מובאות במאמרו של יואב ברזלי, הנזכר לעיל, הערה 16. ראויים לעניין זה גם דבריו של הרב ש' זעפראני, בספרו ספר משפט שלמה, עמ' 8: "בקשת דוד שנתקבלה היתה שיזכה שלמה בנו להיות מורה ודאין [=ודן] דין אמת לאמיתו ולא רק על פי הכללים היבשים, ולפי שאפשר לו לאדם לבוא לכלל טעות ולהיכשל באמיתות המשפט אם ישפוט את הדין רק על פי חשבון וצירוף של כללים בלבד, וזהו דין אמת אך אינו לאמיתו. ואולם דין אמת לאמיתו הוא דמלבד ארבעה טורי שולחן ערוך ניחן הדיין ב'טור החמישי' להיות מורה ודן ולחוש את האמת נחרצת לפניו בחכמה, בינה ודעת ובעינא פקיחא".

---

---