|
|
|
צדק ויושר בדיני המס
"וישימו עליו שרי מִסים למען ענותו בסבלתם"?!
אביעד הכהן*
פרשת שמות, תשס"ג, גיליון מס' 105
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
השתת מס הייתה אמצעי, ימיו כימות עולם, בידי השליט להנהיג את ממלכתו1. עיון בדיני המסים שבמשפט העברי חושף בפנינו עולם מרתק המשקף עיסוק בסוגיות אחדות בתחום זה: חלוקת נטל המס, דרכי גביית המס, פטור ממסים, דרכי הערמה והשתמטות מתשלום מס, פרשנות דיני מסים, מניעת מיסוי כפול, חובת ניהול פנקסים ומתן הצהרות הון ועוד כהנה וכהנה. זעיר פה זעיר שם מתגלים במערכת דינים ענפה זו, לעתים רק בין השיטין, מתחים ומאבקים חריפים, המשקפים את חיוניותה של הקהילה היהודית ואת דרכי הסתגלותה למציאות המשתנה, חדשות לבקרים. על אף אבדן עצמאותה המדינית, שימרה הקהילה היהודית משך מאות בשנים מסורת משפטית עתיקת יומין שראשיתה בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, והלכה ונתפתחה עד שהייתה לאילן רב ענפים. במהלך הדורות, נכתבו מאות רבות של תשובות, תקנות קהל ופסקים בענייני המס, ואף הוקדשו חיבורים שלמים לנושא זה2.
המס במקרא
המקרא אינו נותן בידינו תיאור שיטתי של סוגי המסים וההיטלים, אבל יש בו, וגם במקורות אחרים בני התקופה (כגון כתובות ושברי חרסים3), עדות למציאותה של שיטת מיסוי מפותחת4. במהלך הדורות, לבש המס צורה ופשט צורה. כך, למשל, העלה המלך שלמה "מס מכל ישראל" לבניין בית המקדש, אך לא היה זה מס כספי אלא "מס עובד"5 - שירות כפייה של שלושים אלף פועלים עובדי עבודת כפיים, שנשלחו ללבנון לכרות ארזים לבניין בית המקדש (מלכים א ה, כז). בדומה לזה, מצינו כבר בדיני המלחמה שבתורה שהכובש היה מטיל "מס" על תושבי השטח הכבוש, כמו שנאמר6:
כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך7.
מס זה נתפס לעתים כאמצעי לדיכוי האוכלוסייה הנכבשת, והוא בא בניגוד לכבוד הממשל: "יד חרוצים תמשול, ורמיה [=ידו של העצל] תהיה למס" (משלי יב, כד). וכבר עמד וצווח הנביא ירמיהו כנגד המלך יהויקים, שניצל כנראה "מס עובד" זה לצרכיו האישיים:
הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, ברעהו יעבוד חינם ופועלו [=שכרו] לא יתן לו (ירמיהו כב, יג).
במגילת אסתר מסופר על מס שפשרו המדויק לא נתבהר שהשית המלך אחשורוש8 "על הארץ ואיי הים" (אסתר י, א). גם הנביא שביקש לתאר את אבלה של העיר ירושלים, קרא עליה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... שרתי במדינות היתה למס"9.
לצד "שרי המסים", מזכיר המקרא גם "נציבים", שתפקידם היה גביית המס10. ועוד, אחד מנושאי המשרה בימי דוד היה "אדרם על המס" (שמואל ב כ, כד).
בספרי המקרא מצויים כינויים הרבה לסוגי המס: גזי המלך, מנחה, מעשר, משאת, מכס, מס, סבל11. בספר עזרא בא תיאור המשקף מערכת מגוּונת של מסים ומכסים שנהגו בתקופה הפרסית, כגון "מנדה12 בלו13 והלך" (עזרא ד, יג-כ), שפרשני המקרא התחבטו בפירושם המדויק14.
לעתים היה השליט מכריז על "שמיטת חובות", ובכללם מסי המלכות. אפשר שזהו פשר הצהרתו של שאול המלך, שכל מי שיכה את גלית הפלישתי, "יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" (שמואל א יז, כה). בדומה לזה, נפטרו הכוהנים והלוויים ושאר משרתי המקדש מתשלום מסים (עזרא ז, כד)15.
הבה נתחכמה לו
בפרשתנו נזכרים "שרי המסים16" שהשית פרעה על עם ישראל "למען ענתו בסבלתם" (שמות א, יא), אך לא נתפרשה מהותם של המסים הללו והמניע להשתתם. רש"י הבין שבדומה לאמור אצל שלמה המלך, היה גם מס זה "מס עובד", שביטויו מפורט בהמשך הכתוב, בניית ערי המסכנות לפרעה, ואין כאן אלא שניים שהם אחד.
הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), רואה בציווי הזה פרק אחד מ"תכנית השלבים" של שעבוד פרעה, שנוהלה כולה למראית עין בחסות החוק והדין17:
"הבה נתחכמה לו" - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ [=מצרים] במצוות המלך הראשון.
וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה...
אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה18. ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם...
ואחרי כן ציווה לכל עמו: "כל הבן היִלוד היאורה תשליכוהו" - אתם. והעניין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך... אבל אמר לעם: כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור. ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמר שיביא עדים ויעשה בו נקמה.
וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות, ומתנכרין, ומוציאין הילדים משם.
דברים מעניינים מובאים בפירושו הארוך של ר' אברהם אבן עזרא, ולפיהם שתי "המילדות", התופסות מקום מרכזי בפרשתנו, היו "נציבות המס" של "ענף" המיילדוּת:
שרות היו על כל המיילדות. כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו. אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבים.
גובי המס
גביית מס פוגעת בקניינו של היחיד, גם אם היא באה לתכלית ראויה, ומכאן העוינות שמגלה לעתים ציבור הנישומים כלפי רשויות המס. מסתבר שכבר בימי קדם, גובי המס לא היו פופולריים ביותר בלשון המעטה, כעולה מספר מלכים: "וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת" (מלכים א יב, יח). הד מאוחר יותר לעוינות זו מצוי במדרש מאוחר, מדרש תנחומא, המביא משל "למדינה שהייתה חייבת מס למלך. שלח גבאים [=גובי מס] לגבותה. עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים [=גובי המס] ותלאום..." (תנחומא שמיני, ט).
על התכונות הנדרשות מגובי המס ודרך הילוכם במלאכתם, יש בידינו עדות מרתקת של ר' יוסף טוב עלם19, מחכמי צרפת הראשונים במאה הי"א:
שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם, ומסדרין ביניהם [=קובעים את השומה] כדרך שמסדרין בערכין20, שנאמר: "איש כמתנת ידו".
ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן, אלא כענין שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך".
וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות: נותנים עיניהן על הפיקחין... ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן.
בדברים אלה יש עדות ממקור ראשון ובה ביטוי מאלף לצורך בהטלת מס מדורגת, המתחשבת במצבו הכלכלי של הנישום, והיא רגישה למצוקותיו. לצד זה נהגו בני התקופה ביד קשה בעברייני המס, כעולה משאלה אחרת שהופנתה לר' יוסף טוב עלם: "וגזרו כולם [=בני הקהילה] כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין [=שמאי המס]. והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנידוי, ויוקנס [=ייקנס] ליטרא"21.
עיתוי גביית המס
אחת השאלות הרווחות בספרות השאלות ותשובות בימי הביניים היא שאלת החיוב במס, אם הוא נקבע לפי שעת השומה או לפי מועד הפירעון. הרשב"א22 נדרש להכריע בדינו של אחד מבני הקהילה שנקבעה לו שומה גבוהה, וכשהגיעה עת הפירעון, הורע מצבו הכלכלי, וביקש להפחית מן השומה שנקבעה לו. הרשב"א כָּלל כלל גדול בתורת דיני המס במשפט העברי:
כל ענייני המסין אני רואה בכל מקום ומקום הולכין אחר המנהג, לא על פי הדין הגמור.
ולפיכך, כל שיש מנהג ידוע, הולכין אחר המנהג. אבל אם באנו לדון בזה אחר הדין הגמור, בודאי הדין נותן שילך אחר הפסק הראשון [=השומה המקורית], כמי שהיו חייבים חוב בעלמא בשיתוף [=בשותפות], ולוו מאחר, ופרעו לזה... ואפילו היה עשיר והֶעֱנִי, יפרע אפילו מגלימא דעל כתפיה [=מן הבגד שעל כתפו].
אבל בקהילות ראיתי שפורעין לפי הפסק השני [=לפי השומה של שעת התשלום בפועל]. וכן אנו נוהגין כאן וכן בקהילות ששמענו.
עדות זו חשובה ביותר לעיגון מקומו של ה"מנהג" כמקור לדיני המסים, ויש לה הדים רבים בספרות המשפט העברי. לצד קביעה זו, קבעו חכמים איסור על גביית מס למפרע, הפוגעת רטרואקטיבית בזכויותיו של היחיד23, אף כשהיא נעשית בהסכמת רוב הקהל. וטעמו של דבר:
שאין הקהל יכולין לעשות חוק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל, אלא אם כן הסכים הוא עמהם, לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים24.
כלל גדול זה בתורת המשפט העברי, שדיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי. וכך שנינו בתשובתם של שלושה מגדולי חכמי מגנצא (מיינץ שבגרמניה)25, בראשית המאה הי"ב, שהרקע העובדתי מפורט בה:
ראובן טוען: הקהל שאלו ממני ליתן להם מס, כאשר נתנו למלך [=לשליט הנכרי] ממון הרבה. ואמרתי: אנוכי אשבע שאין לי ממון שאתן להם. ולא רצו לקבל שבועתי, אך אמרו: "כך וכך ממון יש לך ליתן, ולא ניקח פחות, וגם לא נקבל שבועתך".
עיקר הסכסוך נסב אפוא על תוקפה של תקנת הקהל שקבעה שכל נישום חייב לשלם את המס שנקבע לו בלא יכולת לערער או להישמט מתשלומו בשל העובדה שירד מנכסיו. בתשובתם, מותחים חכמי מגנצא ביקורת חריפה על תוקפה החוקי של תקנה זו, ואלה דבריהם:
נראה לנו שהדין עם ראובן. דהא דאמרינן [=שזה שאמרנו]: "הפקר בית דין הפקר"26, זהו כשגוזרין דבר על האדם, שהוא יכול לקיים. ואם הוא במרד ובמעל [=עובר על החוק] - מפקירים נכסיו... אבל אם יְאָרְעו אונס [ואינו יכול לשלם] - חלילה להפקיר נכסיו, ד"אונס - רחמנא פטריה"27.
וכל שכן הכא [=כאן], שגוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו. דאטו [=וכי] רבים גזלנים ניהו [=הם]? חלילה... אבל אי לא אמיד [=אם אינו עשיר], למה ירדפוהו בחינם לקונסו ממה שאין בידו? השתא מדידהו יהבינן ליה [=עתה משלהם נותנים לו] להחיותו ואת בניו עמו28, איך יקחו ממנו?!
ואם אינו חשוד על השבועה [=להישבע שבועת שקר], למה לא יישבע וייפטר? מאחר שצווח מתחילה ועד סוף.
ועוד, שהקהל רצו [=הסכימו] לקבל שבועה מאחרים, ולמה ייגרע מהם29?
ואפילו אם יש להטות הדברים על פי ההלכות לחובתו של ראובן, מאחר שהוא דחוק, טוב הוא להקהל ליכנס עמו לפנים משורת הדין30, ועל זה נאמר: "למען תלך בדרך טובים, וארחות צדיקים תשמר"31.
גישה זו באה לביטוי גם באחת מתשובות הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג). הוא נשאל בעניין קהילה שביקשה לחייב נישום במס רכוש על נכסיו, אף שהם נמצאים הרחק מחוץ לגבולות הקהילה32. ראשי הקהילה טענו שיש להם סמכות לחייב אדם לשלם מסים גם עבור נכסים מעין אלו, מכוח סמכותם הכללית להתקין תקנות לטובת הציבור. הרשב"א מבטל טענה זו, ומבקר בחריפות את תקנת הקהל:
והטענה שאמרת, דיש לקהל [=סמכות ורשות] לעשות חוקים ודינים בדבר הזה, נראה לי שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות.
ומכל מקום, אם היתנו כל בני העיר בכך וקיבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי ולבאים אחריהם.
אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו [=לא הכול ממנו, היינו: אין זה מסמכותו] של קהל לגזול את ממונו של זה וליקח אותו לעצמן.
סוף דבר
עולמו של המשפט העברי רווי דוגמאות המבליטות את עקרונות הצדק והיושר בדיני המסים, ומציבות כללים מנחים לדרך הראויה שרשויות המס צריכות לילך בה, ולמעשה אשר יעשון. לצד הקפדתן על שמירת החוק והענשת העבריינים, עליהן לכרות את אוזנן לשמוע שוועת עניים, להקשיב לזעקת דלים ולגלות רגישות רבה בכל מעשיהן, למען לא תענינה את הנישומים ב"סבלותם".
הערות:
* אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן".
1. לסקירה כללית בנושא זה, ראה: י' בזק, הלכות מסים במקורות העבריים (ירושלים, תשכ"ד); M. Elon, Taxation, Encyclopedia Judaica, Vol. 15, pp. 840-872.
2. המפורסמים בהם הם: ספר "משא מלך", לר' יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז), שיצא לאור במהדורה מחודשת, מוערת ומבוארת ע"י י"ש שפיגל (ירושלים תשמ"ט); קונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט); חיבורו של בן דורו ועירו, ר' חיים פלאג'י, "משא חיים". לדיני המסים בספרות השו"ת, ראה מפתח השאלות והתשובות של חכמי ספרד וצפון אפריקה, בעריכת מ' אֵלון וב' ליפשיץ (ירושלים תשמ"ו), עמ' 244-234; מפתח השו"ת של חכמי אשכנז, צרפת ואיטליה, בעריכת ב' ליפשיץ וא' שוחטמן (ירושלים תשנ"ז), עמ' 177-170.
3. העדויות המפורסמות ביותר הן עשרות חרסים שהוטבעו עליה חותמות "למלך", שמקורן כנראה בכלים שאוחסנו בהם סחורות שונות (דוגמת שמן ויין), וניתנו כמס בעין לשלטון.
4. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 55-51.
5. ראה למשל: בראשית מט, טו; יהושע טז, י; שם יז, יג; שופטים א, כח-לה ועוד. וראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 56-55.
6. דברים כ, י-יא.
7. וראה דברי הרמב"ן על אתר, שפירש גם כאן את "ענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית ה'". וראה עוד: "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס" (שופטים א, כח). וראה שם דוגמאות נוספות.
8. חז"ל ראו בעין שלילית ביותר הטלת מס זו, ודרשו ואמרו עליו: "'הוא אחשורוש' - שהכל נעשו רשין [=עניים] בימיו. הוא - ברשעו מתחילתו ועד סופו" (מגילה יא ע"א).
9. איכה א, א. וראה מדרש זוטא-איכה (מהדורת בובר) על אתר, שבו העצימו את החורבן ואמרו: "'היתה למס' - אמר רבי יוחנן: עיר שכל אומות העולם היו מעלין לה מס, תהא היא נותנת מס לאחרים?!".
10. במקום אחד נזכרים "ניצבים" (מלכים א ד, ז), ואפשר שמדובר במשרה זו. מעניין הוא שבלשון המקצועית בת ימינו נשתמר התואר "נציב" לאיש אשר על המס - נציב מס הכנסה (על פי שמואל ב ח, יד, ראה רש"י שם), ואילו ה"ניצב" יוחד לאחת מדרגות הפיקוד הגבוהות במשטרה.
11. בתקופות מאוחרים יותר נוספו כינויים שונים שעניינם בדיני המס, כגון: מנה, ארנונה, פסק [=שיעור המס], הערכה, ועוד.
12. ככל הנראה הייתה ה"מנדה" מס כללי שניתן בכסף, מעין "מידת המלך" (נחמיה ה, ב).
13. ככל הנראה, שימש מונח זה במקורו כינוי למס שניתן בעין. במדינת ישראל הפך להיות מונח זה כינוי למס עקיפין המוטל על מוצרים שונים, דוגמת מוצרי טבק ומשקאות, ואף הוקמה יחידה מיוחדת במשרד האוצר האחראית לגבייתו, "אגף המכס והבלו".
14. כך לדוגמה מפרש אבן עזרא על פי הסברה: "'מנדה' - מן הרכוש; 'ובלו' - מס המדינות; 'והלך' - מס ההולכים דרך המלך [=מס דרכים].
15. ואפשר שגם אותה "הנחה" שנתן המלך אחשוורוש "למדינות", לכבוד המלכת המלכה אסתר, עניינה הקלת מס.
16. מעניין הוא תרגומו של אונקלוס לביטוי זה: "שרי מסים" - 'שלטונין מבאשין', כלומר: שליטים רעים. וכן פירש רב סעדיה גאון (בבל, המאה הי'): "ממונים להשפילם ולבזותם".
17. וכבר עמדו כמה מפרשני המקרא החדשים על ההשוואה המצמררת בין מעשי פרעה למעשי הצורר הנאצי במאה שעברה.
18. ראה: "בניהם [=של עממי הארץ] אשר נותרו אחריהם בארץ... ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה" (מלכים א ט, כא).
19. אף שבראשה באה הכותרת "הלכות מס", אינה אלא תשובה לשאלה שנשאל. ראה שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תתקמא; ח' סולובייצ'יק, שו"ת כמקור היסטורי (ירושלים תשנ"א), עמ' 65-54; א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 61.
20. לקביעת שיעור התרומה לבית המקדש, ראה ויקרא כז, א-ח.
21. שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן תכג. כעולה מהמשך דברי התשובה, ההקפדה היתרה על סרבני המס נבעה מחשש הקהילה שמא אם לא תעמוד בתשלום המס לשליט הנכרי, יגזור עליה גזרות קשות. לתשובה זו ורקעה ההיסטורי, ראה גם סולובייצ'יק (הנזכר לעיל, הערה 19), עמ' 76-66; גרוסמן (הנזכר לעיל, הערה 19), עמ' 59.
22. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן תיב. וראה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 625 ואילך.
23. סוגיה זו נידונה בהרחבה בפסיקה הישראלית. ראה למשל: בג"ץ 21/51 ביננבוים נ' עירית תל אביב, פ"ד ו 375; בג"צ 1827/92 התאחדות התעשיינים בישראל ואח' נ' שר האוצר, פ"ד מו(4) 385; בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 858; והכלל הגדול שטבע השופט חשין בבג"צ 6634/94 ארנן יקותיאלי נ' שר הדתות ואח', פ"ד מט(5) 45: "חוק הצופה פני עבר אינו קובע כלל נורמה".
24. ראה: שו"ת הריב"ש, סימן תעז; אלון, שם, 628-627.
25. שו"ת מהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים], אור זרוע, סימן רכב. וראה אלון, המשפט העברי, עמ' 618-617.
26. כלל משפטי המאפשר לבית הדין או לרשות הציבורית ל"הפקיר" ולהפקיע בהתקיים נסיבות מסוימות את ממונו של היחיד. לעיקרון חשוב זה במשפט העברי, ראה: ח' כהן, "הפקר בית דין הפקר: לשיטתם של רבי יצחק ושל רבי אלעזר", דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות א (ירושלים, תשכ"ז), עמ' 188-185; א' הכהן, "'וכי הרבים גזלנים הם?' על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א (תשנ"ז), עמ' 47 והמקורות שנזכרו שם.
27. שהתורה פטרה אותו מתשלום. ראה בבא קמא כח ע"ב ועוד.
28. כלומר: מעיקר הדין צריכה הקהילה לתמוך במעוטי יכולת שאין ידם משגת ולהחיותם.
29. כאן עולה גם טענת אפליה. לעקרון השוויון ואיסור האפליה, ראה לפי שעה מה שהבאתי בקובץ המקורות שבעריכתי, דיני חוקה ומנהל ציבורי במשפט העברי (מכללת שערי משפט, תשנ"ז), עמ' 423-272.
30. דומה שאין זה מקרה שרטוריקה זו, המדגישה את חובת הדיין לנהוג לפנים משורת הדין, יצאה מתחת ידי חכמי מגנצא, ר' יהודה בר קלונימוס, ר' משה בר מרדכי ור' ברוך בר שמואל, אבותיהם של "חסידי אשכנז", שנתנו עיניהם ולבם כל הימים למצוקות ולפערים החברתיים בימיהם. ראה למשל: ח"ה בן ששון, "חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", בתוך: רצף ותמורה (בעריכת י' הקר, תל-אביב תשמ"ד), עמ' 197-177.
31. משלי ב, כ. פסוק זה היה אחד המקורות הראשיים לביסוס החובה לנהוג "לפנים משורת הדין" במשפט העברי. ראה בבא מציעא פג ע"א. וראה בהרחבה, מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 125 ואילך.
32. שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח ומקבילתה שם, חלק א, סימן תשפח. לדיון בה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 621-620.
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
אקדמות מילין המס במקרא |
כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך7.
|
|
מס זה נתפס לעתים כאמצעי לדיכוי האוכלוסייה הנכבשת, והוא בא בניגוד לכבוד הממשל: "יד חרוצים תמשול, ורמיה [=ידו של העצל] תהיה למס" (משלי יב, כד). וכבר עמד וצווח הנביא ירמיהו כנגד המלך יהויקים, שניצל כנראה "מס עובד" זה לצרכיו האישיים:
|
הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, ברעהו יעבוד חינם ופועלו [=שכרו] לא יתן לו (ירמיהו כב, יג).
|
|
במגילת אסתר מסופר על מס שפשרו המדויק לא נתבהר שהשית המלך אחשורוש8 "על הארץ ואיי הים" (אסתר י, א). גם הנביא שביקש לתאר את אבלה של העיר ירושלים, קרא עליה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... שרתי במדינות היתה למס"9.
לצד "שרי המסים", מזכיר המקרא גם "נציבים", שתפקידם היה גביית המס10. ועוד, אחד מנושאי המשרה בימי דוד היה "אדרם על המס" (שמואל ב כ, כד). בספרי המקרא מצויים כינויים הרבה לסוגי המס: גזי המלך, מנחה, מעשר, משאת, מכס, מס, סבל11. בספר עזרא בא תיאור המשקף מערכת מגוּונת של מסים ומכסים שנהגו בתקופה הפרסית, כגון "מנדה12 בלו13 והלך" (עזרא ד, יג-כ), שפרשני המקרא התחבטו בפירושם המדויק14. לעתים היה השליט מכריז על "שמיטת חובות", ובכללם מסי המלכות. אפשר שזהו פשר הצהרתו של שאול המלך, שכל מי שיכה את גלית הפלישתי, "יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" (שמואל א יז, כה). בדומה לזה, נפטרו הכוהנים והלוויים ושאר משרתי המקדש מתשלום מסים (עזרא ז, כד)15. הבה נתחכמה לו הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), רואה בציווי הזה פרק אחד מ"תכנית השלבים" של שעבוד פרעה, שנוהלה כולה למראית עין בחסות החוק והדין17: |
"הבה נתחכמה לו" - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ [=מצרים] במצוות המלך הראשון.
וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה... אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה18. ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם... ואחרי כן ציווה לכל עמו: "כל הבן היִלוד היאורה תשליכוהו" - אתם. והעניין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך... אבל אמר לעם: כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור. ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמר שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות, ומתנכרין, ומוציאין הילדים משם. |
|
דברים מעניינים מובאים בפירושו הארוך של ר' אברהם אבן עזרא, ולפיהם שתי "המילדות", התופסות מקום מרכזי בפרשתנו, היו "נציבות המס" של "ענף" המיילדוּת:
|
שרות היו על כל המיילדות. כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו. אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבים.
|
|
גובי המס על התכונות הנדרשות מגובי המס ודרך הילוכם במלאכתם, יש בידינו עדות מרתקת של ר' יוסף טוב עלם19, מחכמי צרפת הראשונים במאה הי"א: |
שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם, ומסדרין ביניהם [=קובעים את השומה] כדרך שמסדרין בערכין20, שנאמר: "איש כמתנת ידו".
ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן, אלא כענין שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות: נותנים עיניהן על הפיקחין... ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן. |
|
בדברים אלה יש עדות ממקור ראשון ובה ביטוי מאלף לצורך בהטלת מס מדורגת, המתחשבת במצבו הכלכלי של הנישום, והיא רגישה למצוקותיו. לצד זה נהגו בני התקופה ביד קשה בעברייני המס, כעולה משאלה אחרת שהופנתה לר' יוסף טוב עלם: "וגזרו כולם [=בני הקהילה] כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין [=שמאי המס]. והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנידוי, ויוקנס [=ייקנס] ליטרא"21.
עיתוי גביית המס |
כל ענייני המסין אני רואה בכל מקום ומקום הולכין אחר המנהג, לא על פי הדין הגמור.
ולפיכך, כל שיש מנהג ידוע, הולכין אחר המנהג. אבל אם באנו לדון בזה אחר הדין הגמור, בודאי הדין נותן שילך אחר הפסק הראשון [=השומה המקורית], כמי שהיו חייבים חוב בעלמא בשיתוף [=בשותפות], ולוו מאחר, ופרעו לזה... ואפילו היה עשיר והֶעֱנִי, יפרע אפילו מגלימא דעל כתפיה [=מן הבגד שעל כתפו]. אבל בקהילות ראיתי שפורעין לפי הפסק השני [=לפי השומה של שעת התשלום בפועל]. וכן אנו נוהגין כאן וכן בקהילות ששמענו. |
|
עדות זו חשובה ביותר לעיגון מקומו של ה"מנהג" כמקור לדיני המסים, ויש לה הדים רבים בספרות המשפט העברי. לצד קביעה זו, קבעו חכמים איסור על גביית מס למפרע, הפוגעת רטרואקטיבית בזכויותיו של היחיד23, אף כשהיא נעשית בהסכמת רוב הקהל. וטעמו של דבר:
|
שאין הקהל יכולין לעשות חוק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל, אלא אם כן הסכים הוא עמהם, לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים24.
|
|
כלל גדול זה בתורת המשפט העברי, שדיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי. וכך שנינו בתשובתם של שלושה מגדולי חכמי מגנצא (מיינץ שבגרמניה)25, בראשית המאה הי"ב, שהרקע העובדתי מפורט בה:
|
ראובן טוען: הקהל שאלו ממני ליתן להם מס, כאשר נתנו למלך [=לשליט הנכרי] ממון הרבה. ואמרתי: אנוכי אשבע שאין לי ממון שאתן להם. ולא רצו לקבל שבועתי, אך אמרו: "כך וכך ממון יש לך ליתן, ולא ניקח פחות, וגם לא נקבל שבועתך".
|
|
עיקר הסכסוך נסב אפוא על תוקפה של תקנת הקהל שקבעה שכל נישום חייב לשלם את המס שנקבע לו בלא יכולת לערער או להישמט מתשלומו בשל העובדה שירד מנכסיו. בתשובתם, מותחים חכמי מגנצא ביקורת חריפה על תוקפה החוקי של תקנה זו, ואלה דבריהם:
|
נראה לנו שהדין עם ראובן. דהא דאמרינן [=שזה שאמרנו]: "הפקר בית דין הפקר"26, זהו כשגוזרין דבר על האדם, שהוא יכול לקיים. ואם הוא במרד ובמעל [=עובר על החוק] - מפקירים נכסיו... אבל אם יְאָרְעו אונס [ואינו יכול לשלם] - חלילה להפקיר נכסיו, ד"אונס - רחמנא פטריה"27.
וכל שכן הכא [=כאן], שגוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו. דאטו [=וכי] רבים גזלנים ניהו [=הם]? חלילה... אבל אי לא אמיד [=אם אינו עשיר], למה ירדפוהו בחינם לקונסו ממה שאין בידו? השתא מדידהו יהבינן ליה [=עתה משלהם נותנים לו] להחיותו ואת בניו עמו28, איך יקחו ממנו?! ואם אינו חשוד על השבועה [=להישבע שבועת שקר], למה לא יישבע וייפטר? מאחר שצווח מתחילה ועד סוף. ועוד, שהקהל רצו [=הסכימו] לקבל שבועה מאחרים, ולמה ייגרע מהם29? ואפילו אם יש להטות הדברים על פי ההלכות לחובתו של ראובן, מאחר שהוא דחוק, טוב הוא להקהל ליכנס עמו לפנים משורת הדין30, ועל זה נאמר: "למען תלך בדרך טובים, וארחות צדיקים תשמר"31. |
|
גישה זו באה לביטוי גם באחת מתשובות הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג). הוא נשאל בעניין קהילה שביקשה לחייב נישום במס רכוש על נכסיו, אף שהם נמצאים הרחק מחוץ לגבולות הקהילה32. ראשי הקהילה טענו שיש להם סמכות לחייב אדם לשלם מסים גם עבור נכסים מעין אלו, מכוח סמכותם הכללית להתקין תקנות לטובת הציבור. הרשב"א מבטל טענה זו, ומבקר בחריפות את תקנת הקהל:
|
והטענה שאמרת, דיש לקהל [=סמכות ורשות] לעשות חוקים ודינים בדבר הזה, נראה לי שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות.
ומכל מקום, אם היתנו כל בני העיר בכך וקיבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי ולבאים אחריהם. אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו [=לא הכול ממנו, היינו: אין זה מסמכותו] של קהל לגזול את ממונו של זה וליקח אותו לעצמן. |
|
סוף דבר |
הערות:* אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. לסקירה כללית בנושא זה, ראה: י' בזק, הלכות מסים במקורות העבריים (ירושלים, תשכ"ד); M. Elon, Taxation, Encyclopedia Judaica, Vol. 15, pp. 840-872. 2. המפורסמים בהם הם: ספר "משא מלך", לר' יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז), שיצא לאור במהדורה מחודשת, מוערת ומבוארת ע"י י"ש שפיגל (ירושלים תשמ"ט); קונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט); חיבורו של בן דורו ועירו, ר' חיים פלאג'י, "משא חיים". לדיני המסים בספרות השו"ת, ראה מפתח השאלות והתשובות של חכמי ספרד וצפון אפריקה, בעריכת מ' אֵלון וב' ליפשיץ (ירושלים תשמ"ו), עמ' 244-234; מפתח השו"ת של חכמי אשכנז, צרפת ואיטליה, בעריכת ב' ליפשיץ וא' שוחטמן (ירושלים תשנ"ז), עמ' 177-170. 3. העדויות המפורסמות ביותר הן עשרות חרסים שהוטבעו עליה חותמות "למלך", שמקורן כנראה בכלים שאוחסנו בהם סחורות שונות (דוגמת שמן ויין), וניתנו כמס בעין לשלטון. 4. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 55-51. 5. ראה למשל: בראשית מט, טו; יהושע טז, י; שם יז, יג; שופטים א, כח-לה ועוד. וראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 56-55. 6. דברים כ, י-יא. 7. וראה דברי הרמב"ן על אתר, שפירש גם כאן את "ענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית ה'". וראה עוד: "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס" (שופטים א, כח). וראה שם דוגמאות נוספות. 8. חז"ל ראו בעין שלילית ביותר הטלת מס זו, ודרשו ואמרו עליו: "'הוא אחשורוש' - שהכל נעשו רשין [=עניים] בימיו. הוא - ברשעו מתחילתו ועד סופו" (מגילה יא ע"א). 9. איכה א, א. וראה מדרש זוטא-איכה (מהדורת בובר) על אתר, שבו העצימו את החורבן ואמרו: "'היתה למס' - אמר רבי יוחנן: עיר שכל אומות העולם היו מעלין לה מס, תהא היא נותנת מס לאחרים?!". 10. במקום אחד נזכרים "ניצבים" (מלכים א ד, ז), ואפשר שמדובר במשרה זו. מעניין הוא שבלשון המקצועית בת ימינו נשתמר התואר "נציב" לאיש אשר על המס - נציב מס הכנסה (על פי שמואל ב ח, יד, ראה רש"י שם), ואילו ה"ניצב" יוחד לאחת מדרגות הפיקוד הגבוהות במשטרה. 11. בתקופות מאוחרים יותר נוספו כינויים שונים שעניינם בדיני המס, כגון: מנה, ארנונה, פסק [=שיעור המס], הערכה, ועוד. 12. ככל הנראה הייתה ה"מנדה" מס כללי שניתן בכסף, מעין "מידת המלך" (נחמיה ה, ב). 13. ככל הנראה, שימש מונח זה במקורו כינוי למס שניתן בעין. במדינת ישראל הפך להיות מונח זה כינוי למס עקיפין המוטל על מוצרים שונים, דוגמת מוצרי טבק ומשקאות, ואף הוקמה יחידה מיוחדת במשרד האוצר האחראית לגבייתו, "אגף המכס והבלו". 14. כך לדוגמה מפרש אבן עזרא על פי הסברה: "'מנדה' - מן הרכוש; 'ובלו' - מס המדינות; 'והלך' - מס ההולכים דרך המלך [=מס דרכים]. 15. ואפשר שגם אותה "הנחה" שנתן המלך אחשוורוש "למדינות", לכבוד המלכת המלכה אסתר, עניינה הקלת מס. 16. מעניין הוא תרגומו של אונקלוס לביטוי זה: "שרי מסים" - 'שלטונין מבאשין', כלומר: שליטים רעים. וכן פירש רב סעדיה גאון (בבל, המאה הי'): "ממונים להשפילם ולבזותם". 17. וכבר עמדו כמה מפרשני המקרא החדשים על ההשוואה המצמררת בין מעשי פרעה למעשי הצורר הנאצי במאה שעברה. 18. ראה: "בניהם [=של עממי הארץ] אשר נותרו אחריהם בארץ... ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה" (מלכים א ט, כא). 19. אף שבראשה באה הכותרת "הלכות מס", אינה אלא תשובה לשאלה שנשאל. ראה שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תתקמא; ח' סולובייצ'יק, שו"ת כמקור היסטורי (ירושלים תשנ"א), עמ' 65-54; א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 61. 20. לקביעת שיעור התרומה לבית המקדש, ראה ויקרא כז, א-ח. 21. שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן תכג. כעולה מהמשך דברי התשובה, ההקפדה היתרה על סרבני המס נבעה מחשש הקהילה שמא אם לא תעמוד בתשלום המס לשליט הנכרי, יגזור עליה גזרות קשות. לתשובה זו ורקעה ההיסטורי, ראה גם סולובייצ'יק (הנזכר לעיל, הערה 19), עמ' 76-66; גרוסמן (הנזכר לעיל, הערה 19), עמ' 59. 22. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן תיב. וראה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 625 ואילך. 23. סוגיה זו נידונה בהרחבה בפסיקה הישראלית. ראה למשל: בג"ץ 21/51 ביננבוים נ' עירית תל אביב, פ"ד ו 375; בג"צ 1827/92 התאחדות התעשיינים בישראל ואח' נ' שר האוצר, פ"ד מו(4) 385; בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 858; והכלל הגדול שטבע השופט חשין בבג"צ 6634/94 ארנן יקותיאלי נ' שר הדתות ואח', פ"ד מט(5) 45: "חוק הצופה פני עבר אינו קובע כלל נורמה". 24. ראה: שו"ת הריב"ש, סימן תעז; אלון, שם, 628-627. 25. שו"ת מהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים], אור זרוע, סימן רכב. וראה אלון, המשפט העברי, עמ' 618-617. 26. כלל משפטי המאפשר לבית הדין או לרשות הציבורית ל"הפקיר" ולהפקיע בהתקיים נסיבות מסוימות את ממונו של היחיד. לעיקרון חשוב זה במשפט העברי, ראה: ח' כהן, "הפקר בית דין הפקר: לשיטתם של רבי יצחק ושל רבי אלעזר", דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות א (ירושלים, תשכ"ז), עמ' 188-185; א' הכהן, "'וכי הרבים גזלנים הם?' על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א (תשנ"ז), עמ' 47 והמקורות שנזכרו שם. 27. שהתורה פטרה אותו מתשלום. ראה בבא קמא כח ע"ב ועוד. 28. כלומר: מעיקר הדין צריכה הקהילה לתמוך במעוטי יכולת שאין ידם משגת ולהחיותם. 29. כאן עולה גם טענת אפליה. לעקרון השוויון ואיסור האפליה, ראה לפי שעה מה שהבאתי בקובץ המקורות שבעריכתי, דיני חוקה ומנהל ציבורי במשפט העברי (מכללת שערי משפט, תשנ"ז), עמ' 423-272. 30. דומה שאין זה מקרה שרטוריקה זו, המדגישה את חובת הדיין לנהוג לפנים משורת הדין, יצאה מתחת ידי חכמי מגנצא, ר' יהודה בר קלונימוס, ר' משה בר מרדכי ור' ברוך בר שמואל, אבותיהם של "חסידי אשכנז", שנתנו עיניהם ולבם כל הימים למצוקות ולפערים החברתיים בימיהם. ראה למשל: ח"ה בן ששון, "חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", בתוך: רצף ותמורה (בעריכת י' הקר, תל-אביב תשמ"ד), עמ' 197-177. 31. משלי ב, כ. פסוק זה היה אחד המקורות הראשיים לביסוס החובה לנהוג "לפנים משורת הדין" במשפט העברי. ראה בבא מציעא פג ע"א. וראה בהרחבה, מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 125 ואילך. 32. שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח ומקבילתה שם, חלק א, סימן תשפח. לדיון בה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 621-620. |