|
|
|
עשרת הדיברות באספקלריית הדורות
ובראי המשפט הישראלי
אליקים רובינשטיין*
פרשת יתרו, תשס"ג, גיליון מס' 108
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
בפתח הדיברות
עשרת הדיברות - הבאים בתורה פעמיים, בפרשתנו (שמות כ, א-יד) ובפרשת ואתחנן (דברים ה, ו-יח) - הטביעו את חותמם בעולם היהדות ובתולדות העם היהודי והתרבות האנושית.
מרכזיותם של עשרת הדיברות בתודעה ההיסטורית באה לידי ביטוי בתיאור מעמד הר סיני במקרא: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעֶשן הכבשן ויחרד כל העם מאד" (שמות יט, יח), וגם: "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויֶחי" (דברים ד, לג); "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי" (שם ה, כב). לדעת חוקר המקרא, פרופ' יחזקאל קויפמן: "החידוש שבחוקת סיני לא היה בתכנה. משפטיה היו ברובם עתיקים ומקובלים. החידוש היה בעצם המתן. בפעם הראשונה ניתן המוסר כגילוי נבואי, כביטוי לרצונו המוסרי של האל. לא תורת חכמים ולא פקודת מושלים כמו בעולם האלילי, אלא דבר נביא-שליח לשבטי מאמינים"1.
ומסופר על בעל "שאגת אריה", מגדולי התורה במאה הי"ח, שנתמנה בזקנתו לרב בעיר מץ. בהיכנסו לכהונתו, נאמר לו שלפי מסורת הקהילה, כל רב יכול לתקן תקנה בתקנות הקהל, אך הוא ביקש לתהות תחילה על קנקנה של הקהילה. כעבור זמן ביקש להוסיף את עשרת הדיברות לתקנות הקהל, באמרו: ראיתי שבקהילתנו מקפידים מאוד על תקנות הקהל, ואפשר שאם נצרף אליהן את עשרת הדיברות, יקיימו גם אותם באותה מידה של הקפדה.
והרי שתי דוגמאות מן העת האחרונה לאזכור עשרת הדיברות בהקשרים לא-ישראליים.
הנסיך הירדני חסן, במאמר שכתב בעיתון "ג'ורדן טיימס", אומר על מות חפים מפשע בהתקפות טרור: "היכן עשרת הדיברות שניתנו למשה? היכן קריאתו של ישו 'אהוב את אויבך'? היכן האיסור הקוראני של הריגת חפים מפשע"?".
עשרת הדיברות, בתרגומם לאנגלית בגרסת המלך ג'ימס שעל קיר בית משפט במדינת פנסילבניה הם כיום נשוא התדיינות משפטית בשאלה אם הדבר נוגד את הפרדת הדת והמדינה שבחוקת ארה"ב2.
מקומם של עשרת הדיברות בתולדות התרבות היהודית והאנושית הוא נצחי בלשון ובתודעה כאחת. ומאחר שנכתב עליהם הרבה, נעיין כאן רק במעט מן המעט על מקומם ביהדות ובמשפט הישראלי.
עשרת הדיברות בעולם ההלכה והמחשבה היהודית
מעמד הר סיני הלהיב את הדמיון. הרכבם המיוחד של עשרת הדיברות פתח פתח לפרשנות נרחבת3, תוך ראייתם כמשקפים את עיקרי המוסר היהודי4 ואת האידיאל החינוכי - ההידבקות במידות הקדוש ברוך הוא. הם נתפסים כמדברים אל האומה ואל היחיד וכמורה דרך לאדם מישראל.
המשנה5 המתארת את סדר הקרבתו של קרבן התמיד במקדש יום יום מונה את "עשרת הדברים" בין הטכסטים שאמרו הכוהנים לפני קריאת שמע. ואומר פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא: "לפי שהן עיקר התורה. והדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולין [= בכל מקום ולא רק במקדש], אלא שביטלום מפני תרעומת המינים [=הרגזה בידי כופרים] שהיו אומרים: אלו לבדם ניתנו בסיני, ולא שאר התורה"6. וכבר ביאר רש"י7 את המושג "תרעומת המינים", ואמר: "שלא יאמרו [המינים] לעמי הארץ אין שאר תורה אמת. ותדעו [=והראיה] שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני".
שלום אלבק8 עומד על ייחודם של עשרת הדיברות לעומת החוקים המקובלים: "בנוהג שבעולם, חוקים ומשפטים, שעל הציבור לנהוג לפיהם, ניתנים לשליט ולמושל עליהם, כדי שיודיע ויכוף אותם על הציבור... ואילו עשרת הדיברות ניתנו לכל יחיד ויחיד בישראל, בלא מתווכים... ובלשונו של הדרשן (מדרש לקח טוב): 'למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר, בשבילי ניתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר, דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים'".
עשרת הדיברות בדיון על החוקה עם קום המדינה
יש קסם "חוקתי" בעשרת הדיברות הנובע מעצם היותם טכסט מתוחם, מן המעמד המיוחד ועז הרושם של קבלתם, כמתואר בתורה9, ומן המסרים החדים שבהם, המיוחדים בקיצורם ובבהירותם: משולב בהם האוניברסלי עם הלאומי והאינדיבידואלי, והם מדברים לכל אדם בכל תקופה, בוודאי לאדם מישראל. אך שאלה היא: האם הם חוקה? בשנת תש"י (1950) דנה הכנסת בנושא החוקה, ובעניין זה עצמו ניטש ויכוח מרתק בין פרופ' בן ציון דינבורג (דינור), ח"כ מסיעת מפא"י, היסטוריון נודע של עם ישראל, ולימים שר החינוך והתרבות, ובין ראש הממשלה דוד בן גוריון.
דינבורג תמך ברעיון חקיקת חוקה. לדעתו זו דרך החקיקה הראויה; תחילה יש לחוקק את עקרונות השיטה ורק לאחר מכן את החוקים המיוחדים, כפי שנהגה התורה כשהקדימה את עשרת הדברות לפרשת משפטים: "כל הבנין של 'ואלה המשפטים' בנוי לפי העקרונות של עשרת הדברות"10.
ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהסתייג מן החוקה, דוחה את הראיה שהביא דינבורג מעשרת הדברות: "תמהני למה מתחיל דינבורג מפרק י"ט, שבו מסופר כבר על החודש השלישי לצאת ישראל ממצרים. מתן החוקים החל זמן רב לפני כך [כגון קרבן פסח, וארגון מערכת המשפט, ועוד]". בהמשך הוא מוסיף טיעון בעייתי לפיו מה שהתורה מכנה "עשרת הדברים" אינו זהה למה שאנו מכנים "עשרת הדברות", שבפרשת יתרו: "התורה מזכירה בפירוש "עשרת הדברים" לא בפרק כ', שאותו ציטט דינבורג, אלא בפרק ל"ד, הרבה פרקים לאחר "ואלה המשפטים", ותוכן 'עשרת הדברים' ההם שונה לגמרי מתכנו של פרק כ'... וקשה לבנות הצורך בחוקה על ראיה מפוקפקת זו של החבר דינבורג. בתורה ובנ"ך אין בכל אופן שום הבחנה בין חוקה ובין חוק". והוא חותם את דבריו: "בויכוח חשוב זה על החוקה שמעתי... הרבה קולות וברקים, אבל... עלי להגיד שלא שמעתי קול אלהים מדבר מתוך האש"11.
בוויכוח העכשווי על מעמדם החוקתי של חוקי היסוד מסתייג השופט חשין ממעמד זה, בין השאר בשל אופן חקיקתם: "הנה כך נתחייב עם ישראל בחוקתו הראשונה. בתחילה חויב העם להיטהר לקראת קבלת החוקה... שלושה ימים... ממתין העם לקבלת החוקה, וביום השלישי מתחיל הטכס נורא ההוד... קולות וברקים וענן-כבד, וקול שופר חזק מאוד... ואחרי כל אלה בא דבר החוקה... הנה הוא מעמד הר סיני, מעמד נורא הוד של קבלת התורה... אין ספק מי הוא נותן החוקה, אין ספק בסמכותו... אין ספק כי חוקה היא הניתנת"12.
עשרת הדיברות והחוק הישראלי
ברי שאין חוק המדינה נדרש לעניינים התאולוגיים שבשלושת הדיברות הראשונים: "אנכי ה'...; לא יהיה לך אלהים אחרים על פני; לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". אלה מסורים לאמונתו של אדם. הכרזת העצמאות מדברת על "בטחון בצור ישראל", כפשרה בין כלל חותמי ההכרזה המאפשרת לכל אחד לפרש את "צור ישראל" כרצונו13.
הדיבר הרביעי, "זכור", עניינו יום המנוחה השבועי, השבת. ויש שתי גרסאות לטעם דיבר זה. בפרשתנו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא); ובדברים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם" (דברים ה, טו). כלומר: מנוחה מזה, כביטוי דתי לאמונה בבריאת העולם ודבקות במידותיו של הבורא, ומנוחה מזה, כערך סוציאלי בחינת זיכרון ליציאה מעבדות מצרים.
חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, הבסיס המשפטי למנוחת השבת במדינת ישראל, נתפרש בפסיקה במשמע סוציאלי ודתי כאחד: "בקביעת העקרון של יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת, חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי ליעד יום מנוחה שבועי לכל אדם... שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל"14.
בשאלת שמירת השבת בכביש בר-אילן בירושלים, כתב הנשיא אהרן ברק: "אכן, שמירת השבת היא ערך מרכזי ביהדות. השבת היא הדיבר הרביעי בעשרת הדברות. היא מהווה תרומה ישראלית מקורית וחשובה לתרבות העולם. היא מהווה אבן יסוד במסורת היהודית. היא סמל המבטא באופן מובהק את דברה של היהדות ואת צביונו של עם ישראל. טול מהיהדות את השבת ונטלת ממנה את נשמתה"15.
הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", הוא מקדמת דנא חלק מסדרי עולם מתוקן. בית המשפט העליון נדרש למצווה זו ולגדריה בפרשה העגומה של הגר נ' הגר16, כשנחלקו הורי המת ואלמנתו בעניין מצבתו. ואלה דברי השופט אֵלון כשקבע שיש להוסיף את שם ההורים למצבת בנם: "הקשר בין ילד להוריו ומצוות כיבוד הורים יסוד מוסד ועקרון מקודש הם במורשת ישראל מקדמת דנא, ובכל חברה אנושית בת תרבות; והוא הדיבר החמישי שבעשרת הדברות. וכל כך למה, על שום ש'שלושה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו ואמו' (בבלי קידושין ל ע"ב)".
בדין הישראלי - בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962, בדיני מזונות ובדיני הירושה, וגם בדיני העונשין - ניתן משקל למצווה זו. בסעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נקבע: "הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם", שנקבעה בסעיפים 15-14 לחוק. כמו כן נקבעה חובת הילדים לזון את הוריהם: "אדם חייב במזונות בני משפחתו... הוריו והורי בן זוגו, הורי הוריו שלו ושל בן זוגו"17.
על הדיבר השישי, "לא תרצח", נאמר בספר "החינוך": "שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי השמש". ואכן, הנוטל נשמתו של אדם כפוגע בצלם אלהים, שנאמר :"שׁפֵך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו), ואמרו חכמינו ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). ועוד אמרו: "כיצד ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתוב אנכי ה' אלהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך"18.
פשיטה שעבירת הרצח (סעיף 300 לחוק העונשין) היא מן החמורות שבספר החוקים. באשר לענישה, מדינת ישראל הסירה את עונש המוות מספר החוקים שלה, למעט במקרים הנדירים של עשית דין בנאצים ובעוזריהם ובגידה. בדיון על ביטול עונש המוות, אמר ח"כ מסיעת מפא"י, יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה: "אני יודע את ה'לא תרצח' שבתורה. 'לא תרצח' הוא כלל גדול, כלל אנושי מהמדרגה הגבוהה ביותר... אולם אין לפרשו כביטול עונש מוות. יש עוד כלל אנושי, 'שפך דם האדם באדם, דמו ישפך'"19. כנגדו טענה חברת סיעתו, הגב' חסיה דרורית: "'לא תרצח' הוא הלאו העליון, הבא לשמור על חיי אדם שנברא בצלם... עונש המוות הוא זר לרוח היהדות, ונפש כל יהודי סולדת ממנו... גם בימים קדומים, בזמן הסנהדרין, היה ענין הוצאת פסק דין מוות קשה..."20.
בפועל, הופעל עונש זה פעמיים בתקופת המדינה. בפעם הראשונה היה זה אחר משפט השדה השגוי שנעשה למאיר טוביאנסקי בעיצומה של מלחמת הקוממיות. לימים, לאחר מאבקה של אלמנתו, התנצל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפני המשפחה מעל בימת הכנסת. וזכור שירו המרטיט של נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד"21, האומר: "מהו עוז מדינות? לעמוד לבלי סגת בשער - אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים של אשה אלמנה ונער!". ולהבדיל, לאחר קום המדינה, הוצא להורג ארכי-הפושע הנאצי אדולף אייכמן.
וכתב השופט יעקב קדמי באחת הפרשיות: "לא בכדי הוצב הדבור 'לא תרצח' בראש הדברות המבטאות את הכללים הבסיסיים של חיים בחברה מתוקנת; שאין לך מעשה נורא הימנו... כך הם פני הדברים בנטילת חיי כל אדם באשר הוא אדם; אך נוראה שבעתיים היא נטילת חיי אב או אם, מקור החיים של הממית... הדיבור 'כבד את אביך ואת אמך' הקדים את 'לא תרצח' המתת אב ואם מהוה פגיעה בוטה בשני העיקרים כאחד"22.
ונזכיר שלפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, גרימת מוות להורים או לסבים במזיד, במעשה או במחדל אסורים שונה מגרימת מוות של אדם בכוונה תחילה (ס"ק(2)), והכוונה הנדרשת בגרימת מוות זו היא בדרגה פחותה מזו של רצח בכוונה תחילה, אף כי שתיהן בגדר עברות רצח.
הדיבר השביעי, "לא תנאף", אינו חלק של החוק הפלילי בימינו, אך יש לו נפקות בבתי הדין הרבניים כשהם דנים בענייני גירושין, שכן הניאוף הוא עילת גירושין ובעקבותיו נאסרת האישה לבעלה ולבועלה. נפקות נוספת היא שהנולד מן הניאוף מוגדר כממזר. אכן, במיוחד בחברה שיש בה חלקים הדוגלים במתירנות, מתעוררות שאלות לא פשוטות בעניין זה. שאלות כבדות ביותר הקשורות בממזרות של ילדים שנולדו מיחסים האסורים הלכתית עולות לעתים קרובות על שולחני כיועץ משפטי לממשלה. בגלל הנפקות המיוחדת בענין הממזרות והאיסור לבוא בקהל, יש מאמץ גדול בהלכה ומצד בתי הדין הרבניים להימנע מלהכריז על ממזרות. אנו, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות - הרואים את עצמנו בראש וראשונה באי כוחם של הילדים, שנאמר עליהם במשנה: "ר' שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להיתקן? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר"23 - משתדלים למנוע ככל האפשר הכרזה על ממזרות, כדי שלא לאמלל חלילה ילדים וילדות.
הדיבר השמיני, "לא תגנב", נתפרש בהלכה כמדבר בגנבת נפשות, חטיפת אדם, בהקבלה לחומרת הרציחה והניאוף שנזכרו לפניהן, בחינת דבר הלמד מעניינו. וכבר אמרה תורה: "וגנב איש ומכָרו, ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז). ואמר הרמב"ם24: "כל הגונב נפש אדם עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תגנוב' (שמות כ, יג). פסוק זה, האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות, וכן המוכרו... ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ומיתתו בחנק". גם את האיסור על גנבת חפצים מייחס הרמב"ם לאיסור שבעשרת הדיברות: "כל הגונב ממון משווה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה. שנאמר: 'לא תגנוב'". כנגד זאת, במצוה רמ"ד בספר המצוות לרמב"ם, מיוחסת לגונב ממון עברת "לא תגנובו". התלמוד הבבלי25 מייחס את עברת גנבת החפץ לפסוק: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא)26.
החוק הישראלי (סעיפים 377-369 לחוק העונשין שעניינם פגיעה בחירות) כולל עברות של חטיפה, שדינן עשרים שנות מאסר ועברות אחרות של כפייה.
לעומת זאת, עברת הרכוש ה"רגילה" היא בגדר עוון (סעיף 384 לחוק העונשין). אף יש עברות של גנבה בידי עובד ציבור (סעיף 390 - עשר שנות מאסר), ובידי עובד (סעיף 391 - שבע שנות מאסר), והן בגדר פשע.
על איסור "לא תענה ברעך עד שקר" (בדברים: "עד שוא"), אומר הרמב"ם27: "וכל המעיד מפי אחרים, הרי זה עד שקר, ועובר בלא תעשה. שנאמר: לא תענה ברעך עד שָׁקר" (שמות כ, יג). וכתב בעל "ספר החינוך": "כי השקר נמאס ונאלח לעיני כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד... אם כן עדות שקר סימן לחורבן היישוב"28.
בדין הישראלי, עדות שקר בהליך שיפוטי היא בגדר פשע, ודינה מאסר שבע שנים. ואם נעשה הדבר בעד טובת הנאה, דינה תשע שנים29.
הדיבר העשירי הוא "לא תחמד". פרופ' אלכסנדר רופא30 דן בשאלה אם החימוד טעון מעשה או די במחשבה בלבד, והוא מביא את דעת הרמב"ם בספר המצוות בדבר ההימנעות "מלשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מבוא לעשות תחבולה לקנותו" (מצווה רסו), הכוללת איסור "על כל הסגת גבול ועל כל חדירה לרשות הזולת, שיש עמה גרימת נזק או פגיעה בזכות הבעלות"31. דבר זה מביאנו, בדין הנוהג, להסגת גבול ולכל פגיעה ברכוש הזולת שיש עמה נזק, ואף לפגיעה בפרטיות. בחוק הישראלי ניתן לזהות את הסגת הגבול (עברת עוון שבסעיף 447 לחוק העונשין) ועברות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. לצדן מצויה העוולה האזרחית שנקבעה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הסגת גבול במקרקעין32.
על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועשרת הדיברות
חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו משקף גם חלק מציוויי עשרת הדיברות. כך, למשל, סעיף 2 לחוק היסוד קובע ש"אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". "לא תרצח" ו"לא תגנב" במשמעו התלמודי - גנבת נפשות - באים בוודאי בגדר זה. סעיף 3 קובע שאסור לפגוע "בקנינו של אדם", וגנבת רכוש היא פגיעה בקניין. סעיף 5 קובע "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". אם נרצה, היציאה מעבדות מצרים (במצוות השבת), ו"לא תגנב" במשמעו התלמודי כלולים כאן. סעיף 7 קובע זכות כל אדם "לפרטיות ולצנעת חייו", וזהו אולי "לא תחמד". ועל כולם חופה כבוד האדם כערך, וגם כיבוד ההורים במשמע.
סוף דבר
עשרת הדיברות מייצגים המשכיות היסטורית של מסרים שלא נס ליחם, והם משתקפים בדרכים מגוונות במשפט המדינה. כמושג דתי או תרבותי בפרשנות זאת או אחרת, הם מצויים במוחות ובלבבות.
הערות:
* היועץ המשפטי לממשלה.
1. תולדות האמונה הישראלית, ד-ה, עמ' 69-68 (ההדגשות במקור).
2. התיק Free Thought Society for Greater Philadelphia v. Chester County מצוי בבית המשפט לערעורים (נודע לי עליו מפרופ' ברטון קיין מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, המייצג בתיק זה קבוצות ציבוריות).
3. ראה למשל בפירושו הדרשני של ר' אפרים זלמן מלונטשיץ (פראג, המאות הט"ז-הי"ז), "כלי יקר" לתורה, שמות כ, יב, המחלק את הדיברות לשתי קבוצות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומצוות כיבוד אב ואם מחברת ביניהן, שכן שלושה שותפים הם באדם, והמכבד אביו ואמו, אומר עליו הקדוש ברוך הוא: "כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".
4. ראה לדוגמה, ר' ישעיהו הורוביץ, השל"ה הקדוש (פולין, המאות הט"ז-הי"ז), בעל ספר שני לוחות הברית, הרואה את כל התורה וכל המצוות ככלולים בהם.
5. תמיד ה, א.
6. וראה גם: בבלי, ברכות יא ע"ב-יב ע"א; ירושלמי, ברכות, פרק א, הלכה ד. אבל ראה, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן א, סעיף א, שבכל זאת ראוי לומר עשרת הדיברות בכל יום, אלא שהעיר הרמ"א, רק ביחיד ולא בציבור.
7. ברכות יב ע"א, ד"ה מפני תרעומת המינים.
8. ש' אלבק, "עשרת הדיברות ועיקרי האמונה", בתוך: עשרת הדברות בראי הדורות (בן-ציון סגל עורך), ירושלים תשמ"ו, עמ' 199, בעמ' 219.
9. דון יצחק אברבנאל, בפירושו לתורה, רואה במעמד הר סיני, על הקולות והברקים, הענן, העשן והשופר מעמד שנועד להשריש בעם את יסודי התורה, האמונה וההשגחה נגד הכופרים.
10. דברי הכנסת, כרך 4, עמ' 743-742. מובא בידי נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, א, תשמ"ט, עמ' 160.
11. דברי הכנסת, שם, עמ' 820; רקובר, שם, עמ' 173. וראה גם דברי ח"כ אליהו הכרמלי (מפא"י), דברי הכנסת, כרך 5, עמ' 1271; רקובר, שם, עמ' 178.
12. ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל, פ"ד מ"ט(4) 221, 474.
13. ראה ז' שרף, שלושה ימים, תשי"ט.
14. בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל נ' עיריית נתניה, פ"ד מ"ז(3) 192, 207-206, מפי הנשיא שמגר. וראה גם: אמנון רובינשטיין וב' מדינה, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית), עמ' 215-213; אליקים רובינשטיין ונ' סולברג "דת ומדינה ישראל בשנת היובל - תמונת מצב מלשכת היועץ המשפטי לממשלה", בתוך: מנחה ליצחק, לכבוד השופט יצחק שילה, בעריכת א' ברק ומ' שאוה יחד עם ה' שטיין, תשנ"ט, עמ' 358-339.
15. בג"צ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נ"א(4) 1, 43. וראה גם השופט ניל הנדל בע"א 1177/99 (ב"ש) עזבון שמעוני נ' זילברשטיין, דינים מחוזי לב(8) 678.
16. ע"א 1482/92 פ"ד מז(2) 793.
17. חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1959, סעיף 4. להבחנה בין מורא הורים לכיבודם וההבחנה בין אם לאב בעניין זה, ראה בבלי קידושין ל ע"ב-לא ע"א. וראה דברי השופטת צ' ברון, ת"א 22400/89 (ת"א) דרוק נ' זילברשטיין, דינים שלום ט"ו, 367: "כי התורה מצאה לנכון להדגיש את חשיבות מצות כיבוד אב ואם על-ידי הכללתה בעשרת הדברות".
18. מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ח, ד"ה כיצד ניתנו (מצוטט אצל ש"י עגנון, אתם ראיתם, ספר ראשון, תשי"ח-תשי"ט, עמ' קסו).
19. דברי הכנסת, כרך 6, 2284; רקובר, שם, עמ' 520.
20. שם, עמ' 2297-2296; רקובר, שם, עמ' 526.
21. הטור השביעי, כרך א, עמ' 265. וראה גם ש' טבת, כתת יורים בבית ג'יז, 1992.
22. ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767-766.
23. משנה, חגיגה א, ז.
24. ספר נזיקין, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה א.
25. סנהדרין פו ע"א.
26. וראה גם דברי השופט י' אנגלרד בפסק הדין בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ח 840, הנדרש בעניין סחר בבני אדם לחומרה שראו חז"ל בפשע של מכירת אדם. וראה גם אליקים רובינשטיין, "סחר בני-אדם לעיסוק בזנות - עד קצוי הבושה, עד שורשי החובה", קרית המשפט ב, עמ' 15. וראה: בדיבר אחד, קובץ לחג השבועות, בעריכת הרב ש' פירון, העוסק -לענין לא תגנוב - בסחר בבני אדם, ואומר שהוא "מערער את היסודות הקיומיים של העולם".
27. משנה תורה, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק יז, הלכה א.
28. ספר החינוך, מצווה לז. וראה גם דברי השופט א' פרקש בבית משפט השלום בירושלים, ת"פ 1765/96 (י-ם) מדינת ישראל נ' רייצר, דינים שלום י"ג, 329. וראה י"א זליגמן, "למינוח של הליכים משפטיים באוצר המלים של העברית המקראית", בתוך: מחקרים בספרות המקרא, בעריכת א' הורביץ, ע' טוב וש' יפת. לדבריו (עמ' 255-254), הדיבר נגד עדות שקר פירושו: "אסור להעלות האשמת-שווא בדויה נגד מישהו".
29. סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. וראה גם פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין, עמ' 277, לעניין אזהרת העדים מעדות שקר במשפט העברי.
30. "הדיבר העשירי וחוקי 'רעך' בספר הדברים": בתוך: עשרת הדברות בראי הדורות, ירושלים תשמ"ו, עמ' 51-35.
31. שם, עמ' 51.
32. וראה הרב א' שיינפלד, נזיקין, סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 143.
ובראי המשפט הישראלי
אליקים רובינשטיין*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
בפתח הדיברות מרכזיותם של עשרת הדיברות בתודעה ההיסטורית באה לידי ביטוי בתיאור מעמד הר סיני במקרא: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעֶשן הכבשן ויחרד כל העם מאד" (שמות יט, יח), וגם: "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויֶחי" (דברים ד, לג); "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי" (שם ה, כב). לדעת חוקר המקרא, פרופ' יחזקאל קויפמן: "החידוש שבחוקת סיני לא היה בתכנה. משפטיה היו ברובם עתיקים ומקובלים. החידוש היה בעצם המתן. בפעם הראשונה ניתן המוסר כגילוי נבואי, כביטוי לרצונו המוסרי של האל. לא תורת חכמים ולא פקודת מושלים כמו בעולם האלילי, אלא דבר נביא-שליח לשבטי מאמינים"1. ומסופר על בעל "שאגת אריה", מגדולי התורה במאה הי"ח, שנתמנה בזקנתו לרב בעיר מץ. בהיכנסו לכהונתו, נאמר לו שלפי מסורת הקהילה, כל רב יכול לתקן תקנה בתקנות הקהל, אך הוא ביקש לתהות תחילה על קנקנה של הקהילה. כעבור זמן ביקש להוסיף את עשרת הדיברות לתקנות הקהל, באמרו: ראיתי שבקהילתנו מקפידים מאוד על תקנות הקהל, ואפשר שאם נצרף אליהן את עשרת הדיברות, יקיימו גם אותם באותה מידה של הקפדה. והרי שתי דוגמאות מן העת האחרונה לאזכור עשרת הדיברות בהקשרים לא-ישראליים. הנסיך הירדני חסן, במאמר שכתב בעיתון "ג'ורדן טיימס", אומר על מות חפים מפשע בהתקפות טרור: "היכן עשרת הדיברות שניתנו למשה? היכן קריאתו של ישו 'אהוב את אויבך'? היכן האיסור הקוראני של הריגת חפים מפשע"?". עשרת הדיברות, בתרגומם לאנגלית בגרסת המלך ג'ימס שעל קיר בית משפט במדינת פנסילבניה הם כיום נשוא התדיינות משפטית בשאלה אם הדבר נוגד את הפרדת הדת והמדינה שבחוקת ארה"ב2. מקומם של עשרת הדיברות בתולדות התרבות היהודית והאנושית הוא נצחי בלשון ובתודעה כאחת. ומאחר שנכתב עליהם הרבה, נעיין כאן רק במעט מן המעט על מקומם ביהדות ובמשפט הישראלי. עשרת הדיברות בעולם ההלכה והמחשבה היהודית המשנה5 המתארת את סדר הקרבתו של קרבן התמיד במקדש יום יום מונה את "עשרת הדברים" בין הטכסטים שאמרו הכוהנים לפני קריאת שמע. ואומר פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא: "לפי שהן עיקר התורה. והדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולין [= בכל מקום ולא רק במקדש], אלא שביטלום מפני תרעומת המינים [=הרגזה בידי כופרים] שהיו אומרים: אלו לבדם ניתנו בסיני, ולא שאר התורה"6. וכבר ביאר רש"י7 את המושג "תרעומת המינים", ואמר: "שלא יאמרו [המינים] לעמי הארץ אין שאר תורה אמת. ותדעו [=והראיה] שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני". שלום אלבק8 עומד על ייחודם של עשרת הדיברות לעומת החוקים המקובלים: "בנוהג שבעולם, חוקים ומשפטים, שעל הציבור לנהוג לפיהם, ניתנים לשליט ולמושל עליהם, כדי שיודיע ויכוף אותם על הציבור... ואילו עשרת הדיברות ניתנו לכל יחיד ויחיד בישראל, בלא מתווכים... ובלשונו של הדרשן (מדרש לקח טוב): 'למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר, בשבילי ניתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר, דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים'". עשרת הדיברות בדיון על החוקה עם קום המדינה דינבורג תמך ברעיון חקיקת חוקה. לדעתו זו דרך החקיקה הראויה; תחילה יש לחוקק את עקרונות השיטה ורק לאחר מכן את החוקים המיוחדים, כפי שנהגה התורה כשהקדימה את עשרת הדברות לפרשת משפטים: "כל הבנין של 'ואלה המשפטים' בנוי לפי העקרונות של עשרת הדברות"10. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהסתייג מן החוקה, דוחה את הראיה שהביא דינבורג מעשרת הדברות: "תמהני למה מתחיל דינבורג מפרק י"ט, שבו מסופר כבר על החודש השלישי לצאת ישראל ממצרים. מתן החוקים החל זמן רב לפני כך [כגון קרבן פסח, וארגון מערכת המשפט, ועוד]". בהמשך הוא מוסיף טיעון בעייתי לפיו מה שהתורה מכנה "עשרת הדברים" אינו זהה למה שאנו מכנים "עשרת הדברות", שבפרשת יתרו: "התורה מזכירה בפירוש "עשרת הדברים" לא בפרק כ', שאותו ציטט דינבורג, אלא בפרק ל"ד, הרבה פרקים לאחר "ואלה המשפטים", ותוכן 'עשרת הדברים' ההם שונה לגמרי מתכנו של פרק כ'... וקשה לבנות הצורך בחוקה על ראיה מפוקפקת זו של החבר דינבורג. בתורה ובנ"ך אין בכל אופן שום הבחנה בין חוקה ובין חוק". והוא חותם את דבריו: "בויכוח חשוב זה על החוקה שמעתי... הרבה קולות וברקים, אבל... עלי להגיד שלא שמעתי קול אלהים מדבר מתוך האש"11. בוויכוח העכשווי על מעמדם החוקתי של חוקי היסוד מסתייג השופט חשין ממעמד זה, בין השאר בשל אופן חקיקתם: "הנה כך נתחייב עם ישראל בחוקתו הראשונה. בתחילה חויב העם להיטהר לקראת קבלת החוקה... שלושה ימים... ממתין העם לקבלת החוקה, וביום השלישי מתחיל הטכס נורא ההוד... קולות וברקים וענן-כבד, וקול שופר חזק מאוד... ואחרי כל אלה בא דבר החוקה... הנה הוא מעמד הר סיני, מעמד נורא הוד של קבלת התורה... אין ספק מי הוא נותן החוקה, אין ספק בסמכותו... אין ספק כי חוקה היא הניתנת"12. עשרת הדיברות והחוק הישראלי הדיבר הרביעי, "זכור", עניינו יום המנוחה השבועי, השבת. ויש שתי גרסאות לטעם דיבר זה. בפרשתנו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא); ובדברים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם" (דברים ה, טו). כלומר: מנוחה מזה, כביטוי דתי לאמונה בבריאת העולם ודבקות במידותיו של הבורא, ומנוחה מזה, כערך סוציאלי בחינת זיכרון ליציאה מעבדות מצרים. חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, הבסיס המשפטי למנוחת השבת במדינת ישראל, נתפרש בפסיקה במשמע סוציאלי ודתי כאחד: "בקביעת העקרון של יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת, חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי ליעד יום מנוחה שבועי לכל אדם... שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל"14. בשאלת שמירת השבת בכביש בר-אילן בירושלים, כתב הנשיא אהרן ברק: "אכן, שמירת השבת היא ערך מרכזי ביהדות. השבת היא הדיבר הרביעי בעשרת הדברות. היא מהווה תרומה ישראלית מקורית וחשובה לתרבות העולם. היא מהווה אבן יסוד במסורת היהודית. היא סמל המבטא באופן מובהק את דברה של היהדות ואת צביונו של עם ישראל. טול מהיהדות את השבת ונטלת ממנה את נשמתה"15. הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", הוא מקדמת דנא חלק מסדרי עולם מתוקן. בית המשפט העליון נדרש למצווה זו ולגדריה בפרשה העגומה של הגר נ' הגר16, כשנחלקו הורי המת ואלמנתו בעניין מצבתו. ואלה דברי השופט אֵלון כשקבע שיש להוסיף את שם ההורים למצבת בנם: "הקשר בין ילד להוריו ומצוות כיבוד הורים יסוד מוסד ועקרון מקודש הם במורשת ישראל מקדמת דנא, ובכל חברה אנושית בת תרבות; והוא הדיבר החמישי שבעשרת הדברות. וכל כך למה, על שום ש'שלושה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו ואמו' (בבלי קידושין ל ע"ב)". בדין הישראלי - בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962, בדיני מזונות ובדיני הירושה, וגם בדיני העונשין - ניתן משקל למצווה זו. בסעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נקבע: "הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם", שנקבעה בסעיפים 15-14 לחוק. כמו כן נקבעה חובת הילדים לזון את הוריהם: "אדם חייב במזונות בני משפחתו... הוריו והורי בן זוגו, הורי הוריו שלו ושל בן זוגו"17. על הדיבר השישי, "לא תרצח", נאמר בספר "החינוך": "שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי השמש". ואכן, הנוטל נשמתו של אדם כפוגע בצלם אלהים, שנאמר :"שׁפֵך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו), ואמרו חכמינו ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). ועוד אמרו: "כיצד ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתוב אנכי ה' אלהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך"18. פשיטה שעבירת הרצח (סעיף 300 לחוק העונשין) היא מן החמורות שבספר החוקים. באשר לענישה, מדינת ישראל הסירה את עונש המוות מספר החוקים שלה, למעט במקרים הנדירים של עשית דין בנאצים ובעוזריהם ובגידה. בדיון על ביטול עונש המוות, אמר ח"כ מסיעת מפא"י, יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה: "אני יודע את ה'לא תרצח' שבתורה. 'לא תרצח' הוא כלל גדול, כלל אנושי מהמדרגה הגבוהה ביותר... אולם אין לפרשו כביטול עונש מוות. יש עוד כלל אנושי, 'שפך דם האדם באדם, דמו ישפך'"19. כנגדו טענה חברת סיעתו, הגב' חסיה דרורית: "'לא תרצח' הוא הלאו העליון, הבא לשמור על חיי אדם שנברא בצלם... עונש המוות הוא זר לרוח היהדות, ונפש כל יהודי סולדת ממנו... גם בימים קדומים, בזמן הסנהדרין, היה ענין הוצאת פסק דין מוות קשה..."20. בפועל, הופעל עונש זה פעמיים בתקופת המדינה. בפעם הראשונה היה זה אחר משפט השדה השגוי שנעשה למאיר טוביאנסקי בעיצומה של מלחמת הקוממיות. לימים, לאחר מאבקה של אלמנתו, התנצל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפני המשפחה מעל בימת הכנסת. וזכור שירו המרטיט של נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד"21, האומר: "מהו עוז מדינות? לעמוד לבלי סגת בשער - אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים של אשה אלמנה ונער!". ולהבדיל, לאחר קום המדינה, הוצא להורג ארכי-הפושע הנאצי אדולף אייכמן. וכתב השופט יעקב קדמי באחת הפרשיות: "לא בכדי הוצב הדבור 'לא תרצח' בראש הדברות המבטאות את הכללים הבסיסיים של חיים בחברה מתוקנת; שאין לך מעשה נורא הימנו... כך הם פני הדברים בנטילת חיי כל אדם באשר הוא אדם; אך נוראה שבעתיים היא נטילת חיי אב או אם, מקור החיים של הממית... הדיבור 'כבד את אביך ואת אמך' הקדים את 'לא תרצח' המתת אב ואם מהוה פגיעה בוטה בשני העיקרים כאחד"22. ונזכיר שלפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, גרימת מוות להורים או לסבים במזיד, במעשה או במחדל אסורים שונה מגרימת מוות של אדם בכוונה תחילה (ס"ק(2)), והכוונה הנדרשת בגרימת מוות זו היא בדרגה פחותה מזו של רצח בכוונה תחילה, אף כי שתיהן בגדר עברות רצח. הדיבר השביעי, "לא תנאף", אינו חלק של החוק הפלילי בימינו, אך יש לו נפקות בבתי הדין הרבניים כשהם דנים בענייני גירושין, שכן הניאוף הוא עילת גירושין ובעקבותיו נאסרת האישה לבעלה ולבועלה. נפקות נוספת היא שהנולד מן הניאוף מוגדר כממזר. אכן, במיוחד בחברה שיש בה חלקים הדוגלים במתירנות, מתעוררות שאלות לא פשוטות בעניין זה. שאלות כבדות ביותר הקשורות בממזרות של ילדים שנולדו מיחסים האסורים הלכתית עולות לעתים קרובות על שולחני כיועץ משפטי לממשלה. בגלל הנפקות המיוחדת בענין הממזרות והאיסור לבוא בקהל, יש מאמץ גדול בהלכה ומצד בתי הדין הרבניים להימנע מלהכריז על ממזרות. אנו, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות - הרואים את עצמנו בראש וראשונה באי כוחם של הילדים, שנאמר עליהם במשנה: "ר' שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להיתקן? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר"23 - משתדלים למנוע ככל האפשר הכרזה על ממזרות, כדי שלא לאמלל חלילה ילדים וילדות. הדיבר השמיני, "לא תגנב", נתפרש בהלכה כמדבר בגנבת נפשות, חטיפת אדם, בהקבלה לחומרת הרציחה והניאוף שנזכרו לפניהן, בחינת דבר הלמד מעניינו. וכבר אמרה תורה: "וגנב איש ומכָרו, ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז). ואמר הרמב"ם24: "כל הגונב נפש אדם עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תגנוב' (שמות כ, יג). פסוק זה, האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות, וכן המוכרו... ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ומיתתו בחנק". גם את האיסור על גנבת חפצים מייחס הרמב"ם לאיסור שבעשרת הדיברות: "כל הגונב ממון משווה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה. שנאמר: 'לא תגנוב'". כנגד זאת, במצוה רמ"ד בספר המצוות לרמב"ם, מיוחסת לגונב ממון עברת "לא תגנובו". התלמוד הבבלי25 מייחס את עברת גנבת החפץ לפסוק: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא)26. החוק הישראלי (סעיפים 377-369 לחוק העונשין שעניינם פגיעה בחירות) כולל עברות של חטיפה, שדינן עשרים שנות מאסר ועברות אחרות של כפייה. לעומת זאת, עברת הרכוש ה"רגילה" היא בגדר עוון (סעיף 384 לחוק העונשין). אף יש עברות של גנבה בידי עובד ציבור (סעיף 390 - עשר שנות מאסר), ובידי עובד (סעיף 391 - שבע שנות מאסר), והן בגדר פשע. על איסור "לא תענה ברעך עד שקר" (בדברים: "עד שוא"), אומר הרמב"ם27: "וכל המעיד מפי אחרים, הרי זה עד שקר, ועובר בלא תעשה. שנאמר: לא תענה ברעך עד שָׁקר" (שמות כ, יג). וכתב בעל "ספר החינוך": "כי השקר נמאס ונאלח לעיני כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד... אם כן עדות שקר סימן לחורבן היישוב"28. בדין הישראלי, עדות שקר בהליך שיפוטי היא בגדר פשע, ודינה מאסר שבע שנים. ואם נעשה הדבר בעד טובת הנאה, דינה תשע שנים29. הדיבר העשירי הוא "לא תחמד". פרופ' אלכסנדר רופא30 דן בשאלה אם החימוד טעון מעשה או די במחשבה בלבד, והוא מביא את דעת הרמב"ם בספר המצוות בדבר ההימנעות "מלשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מבוא לעשות תחבולה לקנותו" (מצווה רסו), הכוללת איסור "על כל הסגת גבול ועל כל חדירה לרשות הזולת, שיש עמה גרימת נזק או פגיעה בזכות הבעלות"31. דבר זה מביאנו, בדין הנוהג, להסגת גבול ולכל פגיעה ברכוש הזולת שיש עמה נזק, ואף לפגיעה בפרטיות. בחוק הישראלי ניתן לזהות את הסגת הגבול (עברת עוון שבסעיף 447 לחוק העונשין) ועברות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. לצדן מצויה העוולה האזרחית שנקבעה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הסגת גבול במקרקעין32. על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועשרת הדיברות סוף דבר |
הערות:* היועץ המשפטי לממשלה. 1. תולדות האמונה הישראלית, ד-ה, עמ' 69-68 (ההדגשות במקור). 2. התיק Free Thought Society for Greater Philadelphia v. Chester County מצוי בבית המשפט לערעורים (נודע לי עליו מפרופ' ברטון קיין מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, המייצג בתיק זה קבוצות ציבוריות). 3. ראה למשל בפירושו הדרשני של ר' אפרים זלמן מלונטשיץ (פראג, המאות הט"ז-הי"ז), "כלי יקר" לתורה, שמות כ, יב, המחלק את הדיברות לשתי קבוצות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומצוות כיבוד אב ואם מחברת ביניהן, שכן שלושה שותפים הם באדם, והמכבד אביו ואמו, אומר עליו הקדוש ברוך הוא: "כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני". 4. ראה לדוגמה, ר' ישעיהו הורוביץ, השל"ה הקדוש (פולין, המאות הט"ז-הי"ז), בעל ספר שני לוחות הברית, הרואה את כל התורה וכל המצוות ככלולים בהם. 5. תמיד ה, א. 6. וראה גם: בבלי, ברכות יא ע"ב-יב ע"א; ירושלמי, ברכות, פרק א, הלכה ד. אבל ראה, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן א, סעיף א, שבכל זאת ראוי לומר עשרת הדיברות בכל יום, אלא שהעיר הרמ"א, רק ביחיד ולא בציבור. 7. ברכות יב ע"א, ד"ה מפני תרעומת המינים. 8. ש' אלבק, "עשרת הדיברות ועיקרי האמונה", בתוך: עשרת הדברות בראי הדורות (בן-ציון סגל עורך), ירושלים תשמ"ו, עמ' 199, בעמ' 219. 9. דון יצחק אברבנאל, בפירושו לתורה, רואה במעמד הר סיני, על הקולות והברקים, הענן, העשן והשופר מעמד שנועד להשריש בעם את יסודי התורה, האמונה וההשגחה נגד הכופרים. 10. דברי הכנסת, כרך 4, עמ' 743-742. מובא בידי נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, א, תשמ"ט, עמ' 160. 11. דברי הכנסת, שם, עמ' 820; רקובר, שם, עמ' 173. וראה גם דברי ח"כ אליהו הכרמלי (מפא"י), דברי הכנסת, כרך 5, עמ' 1271; רקובר, שם, עמ' 178. 12. ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל, פ"ד מ"ט(4) 221, 474. 13. ראה ז' שרף, שלושה ימים, תשי"ט. 14. בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל נ' עיריית נתניה, פ"ד מ"ז(3) 192, 207-206, מפי הנשיא שמגר. וראה גם: אמנון רובינשטיין וב' מדינה, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית), עמ' 215-213; אליקים רובינשטיין ונ' סולברג "דת ומדינה ישראל בשנת היובל - תמונת מצב מלשכת היועץ המשפטי לממשלה", בתוך: מנחה ליצחק, לכבוד השופט יצחק שילה, בעריכת א' ברק ומ' שאוה יחד עם ה' שטיין, תשנ"ט, עמ' 358-339. 15. בג"צ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נ"א(4) 1, 43. וראה גם השופט ניל הנדל בע"א 1177/99 (ב"ש) עזבון שמעוני נ' זילברשטיין, דינים מחוזי לב(8) 678. 16. ע"א 1482/92 פ"ד מז(2) 793. 17. חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1959, סעיף 4. להבחנה בין מורא הורים לכיבודם וההבחנה בין אם לאב בעניין זה, ראה בבלי קידושין ל ע"ב-לא ע"א. וראה דברי השופטת צ' ברון, ת"א 22400/89 (ת"א) דרוק נ' זילברשטיין, דינים שלום ט"ו, 367: "כי התורה מצאה לנכון להדגיש את חשיבות מצות כיבוד אב ואם על-ידי הכללתה בעשרת הדברות". 18. מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ח, ד"ה כיצד ניתנו (מצוטט אצל ש"י עגנון, אתם ראיתם, ספר ראשון, תשי"ח-תשי"ט, עמ' קסו). 19. דברי הכנסת, כרך 6, 2284; רקובר, שם, עמ' 520. 20. שם, עמ' 2297-2296; רקובר, שם, עמ' 526. 21. הטור השביעי, כרך א, עמ' 265. וראה גם ש' טבת, כתת יורים בבית ג'יז, 1992. 22. ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767-766. 23. משנה, חגיגה א, ז. 24. ספר נזיקין, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה א. 25. סנהדרין פו ע"א. 26. וראה גם דברי השופט י' אנגלרד בפסק הדין בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ח 840, הנדרש בעניין סחר בבני אדם לחומרה שראו חז"ל בפשע של מכירת אדם. וראה גם אליקים רובינשטיין, "סחר בני-אדם לעיסוק בזנות - עד קצוי הבושה, עד שורשי החובה", קרית המשפט ב, עמ' 15. וראה: בדיבר אחד, קובץ לחג השבועות, בעריכת הרב ש' פירון, העוסק -לענין לא תגנוב - בסחר בבני אדם, ואומר שהוא "מערער את היסודות הקיומיים של העולם". 27. משנה תורה, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק יז, הלכה א. 28. ספר החינוך, מצווה לז. וראה גם דברי השופט א' פרקש בבית משפט השלום בירושלים, ת"פ 1765/96 (י-ם) מדינת ישראל נ' רייצר, דינים שלום י"ג, 329. וראה י"א זליגמן, "למינוח של הליכים משפטיים באוצר המלים של העברית המקראית", בתוך: מחקרים בספרות המקרא, בעריכת א' הורביץ, ע' טוב וש' יפת. לדבריו (עמ' 255-254), הדיבר נגד עדות שקר פירושו: "אסור להעלות האשמת-שווא בדויה נגד מישהו". 29. סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. וראה גם פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין, עמ' 277, לעניין אזהרת העדים מעדות שקר במשפט העברי. 30. "הדיבר העשירי וחוקי 'רעך' בספר הדברים": בתוך: עשרת הדברות בראי הדורות, ירושלים תשמ"ו, עמ' 51-35. 31. שם, עמ' 51. 32. וראה הרב א' שיינפלד, נזיקין, סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 143. |