|
|
|
על צרעת מצורעים והיחס ל"אחר"
"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"?
אביעד הכהן*
פרשת מצורע, תשס"ג, גיליון מס' 117
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
איש צרוע הוא טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד יֵשב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מד-מו).
פרשת הנגעים, שהמצורע הוא הדמות המרכזית בה, היא מן הפרשיות המופלאות בתורה כולה. דיני הנגעים לסוגיהם נחשבים כאחת הסוגיות הקשות ביותר במשנה ובתלמוד. המונח עצמו, "מצורע", שהיה בתחילה כינוי למי שלקה ב"צרעת"1, הפך ברבות הימים למעין שם קוד לכל מי שחי בשולי המחנה2, המובדל ומופרש משאר הציבור, מנודה ומורחק מן המחנה3. ולא לחינם זוהו עמו ונספחו אליו חולים וחוליים אחרים, כגון: מוכה שחין, גרב, ספחת, בהרת, נתק, נגע ובעל ראתן4.
ומאליהן עולות השאלות: מה חטא אדם שבאו עליו נגעי בשר, ראש וזקן? ומה טעם נגזר עליו לצאת מן המחנה? ולא עוד, אלא שעליו לשבת "בדד".
הרחקת המצורע כעונש על חטאיו
חלק מן המפרשים פירשו את ההוראה החמורה של הרחקת המצורע מחוץ למחנה והושבתו בדד כעונש על מעשיו הרעים. כך, למשל, מפרש רש"י, בעקבות חז"ל, על דרך "מידה כנגד מידה":
"בדד ישב" - שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו5: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות.
בדומה פירש גם אבן עזרא, הסובר שהמצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות (קריעת הבגדים וגידול השֵׂער), כדי ש"יתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע".
גישה זו עולה בקנה אחד עם מעשים שונים שנזכרו במקרא6, המלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא. כך, למשל, כשהוציא משה את ידו מחיקו וגילה שהיא מצורעת כשלג, כעונש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו; כך במעשה מרים אחותו, שנצטרעה על שדיברה סרה במשה איש האלוהים; וכך במעשה גיחזי משרת אלישע ועוזיה מלך יהודה.
מדרשי חז"ל אף מוסיפים ומדגישים זיקה זו שבין החטא ועונשו. כך, למשל, דרש ר' שמעון בן יוחאי:
בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) - באותה שעה לא היה בהן לא זב ולא מצורע, ולא חיגרין, ולא סומין, ולא אילמים, ולא חירשים, ולא שוטים. על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). וכיוון שחטאו, לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין. על אותה שעה הוא אומר: "וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב).
והפליגו חז"ל בתיאור טומאת המצורע, ואמרו7:
"זאת תהיה תורת המצורע" - זהו שאומר הכתוב על איוב8: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו אַיו" (איוב כ, ו-ז). מה גללים [=גללי צואה] הללו מזוהמים, אף הוא, המצורע, מזוהם. "רואיו יאמרו איו" - רואים אותו ולא מכירין אותו. שכן כתיב ברעי איוב (שם ב, יב) "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו". רבי יוחנן אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ורבי שמעון אמר: עד מאה אמות...
רבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות.
תיאורים קשים אלה מבליטים את מעמדו הנחות של המצורע והדרתו מכל מגע עם חיי הקהילה.
גם בשירת הקודש של ימי הביניים, נשתמרה עדות לזיהוי המצורע עם מי שהוא מגונה ונמצא בשפל המדרגה. אחת הקינות על גזרות תתנ"ו (1096) מתארת את שעלה בגורלם של ספרי הקודש בפרעות הללו. וזה לשונה:
מתן שעשועים ספרי תורות ידועים
נטועים לאוהל פרועים עלי מוטות רקועים
סוף עשאום בתי שוקיים למנעלי רגלי מצורעים
על אלה אני בוכיה ועיני כמים נובעים9.
הפייטן מבטא כאן את ביזיונם של ספרי הקודש שחוללו, כשנעשה בהם שימוש משני ומבזה כבתי שוקיים [=גרביים] למצורעים.
גישה חיובית כלפי המצורע
לעומת גישה זו, הרואה במצורע חוטא ובצרעת את עונשו, נטו פרשנים אחרים, כגון ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות בצפון צרפת במאה הי"א, לפרש את פרשת המצורע על דרך פשוטו של מקרא. פרשנים אלה אינם רואים בצרעת עונש על חטא, שהרי פרשתנו אינה מזכירה כל חטא שיש לענוש עליו.
לדעתם, הרחקת המצורע מן המחנה לא באה כעונש, אלא כציווי מעשי ודאגה לבריאות הציבור ולשלומו. לכן, המצורע חייב לגדל את שפמו, "להפסיק ריח רע היוצא מפיו, שלא להזיק את הבריות" ולהתרחק מחברת אנשים אחרים, לבל ידביק אותם במחלתו. וכן כתב הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה (ויקרא יב, ד):
וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו) - ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא) - כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
יש לומר שעדות על הרחקת מצורעים מן המחנה הלכה למעשה, לאו דווקא בשל חטא שחטאו בו, יש במקרא עצמו, בסיפור הדרמטי (שהוא גם הפטרת פרשתנו) על ארבעת המצורעים. גם בימי המצור על שומרון, לא הורשו לבוא העירה, אלא ישבו פתח השער (מלכים ב ז, ג). בסוף המעשה נתברר שבאה על ידי מצורעים אלה ישועה לישראל, ומעשיהם הועלו על נס.
הדרת המצורע מחיי הקהילה
כאמור לעיל, ברבות הימים, במיוחד בימי הביניים, היה השם "מצורע" שם נרדף לאנשים חריגים שהחברה דחתה אותם מפניה. אמונות עממיות שונות שדבקו במצורעים תרמו להדרתם מחיי הקהילה, כעולה מן הסמ"ג, "ספר מצוות גדול", שנתחבר בידי ר' משה מקוצי, מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ג, שנאמר בו שאם נכנס מצורע לבית הכנסת: "עושה לו מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון" - והכול כדי שלא יבוא במגע עם שאר בני הקהילה.
בספרות השו"ת, ספרות השאלות והתשובות, אחד ממקורותיו החשובים ביותר של המשפט העברי, מובא מעשה בבני זוג שנצטרע אחד מהם, וביקש בן זוגו להכיר במחלה עילה להתרת קשר הנישואין. גדולי החכמים, ובהם רבנו גרשם מאור הגולה, פסקו שבנסיבות מסוימות יש לראות במחלת הצרעת עילה לכפיית גט10.
חן אישה על בעלה
בניגוד לגישה זו, נטו הפוסקים במקרים רבים אחרים לראות במחלת הצרעת מעין "כוח עליון", שאין למהר ולגזור הימנו את ניתוק קשר הנישואין.
דוגמה לזהירות שראוי לנקוט בעניין זה מצינו באחת התשובות המופלאות שיצאו מתחת ידי רש"י11. איש אחד ביקש לגרש את אשתו מכיוון שלטענתו לקתה בצרעת: "והדברים ניכרים שאת לוקה בצרעת, וסימני צרעת נהגו בך, חוטם וסתם פנים פורחות בשחין".
לעומת זאת, טענה האישה שנכנסה "שלמה" לחופה, והשומות שבפניה עלו מתוך "צער וכעס", רק לאחר שגירשה בעלה מביתו בבושת פנים. בתשובתו, מאמץ רש"י את עמדת האישה. לדעתו, גם אם נראו באישה מומים, הם נולדו רק לאחר נישואיה, ואינם יכולים להוות עילה לגירושין. בדחותו את טענת האיש, אומר רש"י דברים חמורים בגנות התנהגותו המבישה של האיש:
והראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית12. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו: חן מקום על יושביו, ואפילו הוא מקולקל, המים רעים והארץ משכלת, וכן חן אישה על בעלה13. ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן... וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים, כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו14 משפט ודין, עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד, יגרשנה ויתן לה כל כתובתה.
האמנם המצורע חשוב כמת?
בספרות חז"ל15 מובעת הדעה שהמצורע, יחד עם העני והעיוור ומי שאין לו בנים, חשוב כמת16. לאמור: חייו אינם חיים.
וכבר הראה א' שהם-שטיינר17 שיש לאמרה זו תוצאות נרחבות גם בתרבות ימי הביניים. לבד מהרחקת המצורעים לבתי מצורעים מחוץ לעיר, נתפס המצורע כ"מת" גם מבחינה משפטית, כלומר, נטול כשרות משפטית. ביטוי לדבר יש בחיבור "על חוקי ומנהגי אנגליה" (De Legibus et Consuetudinibus Angliae), המיוחס למשפטן האנגלי הנרי דה-ברקטון (Henry de Bracton), בן המאה הי"ג, ממניחי היסוד למשפט המקובל, האומר שמתנת המצורע אינה מתנה, ואינו יכול לתבוע ולהיתבע, לרשת או להוריש.
בניגוד לגישה זו, בולטת גישתו של המהר"ם, ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה הי"ג, שנשאל כנראה שאלה בעניין זה18, אלא שתשובתו הגיעה לידינו כשהיא מקוטעת, אך עולה משרידיה שנידונה בה פניית אפוטרופסים לקבלת נכסי עיזבון ובה בקשת חלק מן היורשים להדיר את אחד היורשים מן הירושה עקב מחלת הצרעת שלקה בה.
המהר"ם דוחה בשתי ידיים את הניסיון להדיר את היורש המצורע מן הירושה, ואומר עליו דברים חריפים:
והאומר: מצורע חשוב כמת לעניין ירושה, מעשה צדוקין הוא19, ושטות לשאול דבר כזה, ודברי האפוטרופסים [=שדחו את טענת היורשים] כֵּנים, ולית דין צריך בשש [=ויאן זה צריך "מלח". כלומר, דבר פשוט הוא20].
בניגוד למשפט האנגלי, הרואה במצורע "מת" מבחינה משפטית, המהר"ם מרוטנבורג חושבו ככל האדם, ומגנה בחריפות את מי שמבקש להדירו מן הירושה.
מעשה ידיו כולם
עדות נוספת ליחס הראוי אל ה"אחר", למרות שונותו ומחלתו, מופיעה כבר בתלמוד. אגב דיונו במומים העשויים להוות עילת גירושין, דן התלמוד בדינו של "מוכה שחין" (כתובות עז ע"ב)21. לפי מסורתם של חכמים, גם אם האישה מבקשת להמשיך ולחיות עמו, אין מתירים לה את הדבר, וכופין אותם להתגרש. אגב כך דן התלמוד גם ב"בעלי ראתן", אחד מסוגי השחין, שמחלתם נתפשה כקשה מכול. וכך אמרו בתלמוד (בתרגום חופשי):
הכריז ר' יוחנן: הזהרו מזבובים שנגעו בבעלי ראתן, שהם מעבירים את מחלתם. ר' זירא לא היה יושב במקום שנושבת בו הרוח מכיוון בעלי ראתן. ר' אלעזר לא היה נכנס באוהליהם של בעלי ראתן. ר' אמי ור' אסי לא היו אוכלים ביצים שמקורן ברחוב שגרו בו בעלי ראתן.
בניגוד מוחלט לתיאורים אלה, המעצימים את חובת ההתרחקות מאותם "מוכי שחין", מופיעה בהמשך הסוגיה דמותו של ר' יהושע בן לוי, שהיה כרוך אחרי מוכי שחין אלה, ולמד תורה בחברתם. ואכן, גם במקורות מאוחרים יותר, ניתן לגלות יחס זה, גילוי חן וחסד ורחמים כלפי "מוכי שחין" אלה.
וכך מצאנו שבעל "ספר חסידים", המקור המרכזי לתורתם של חסידי אשכנז במאה הי"ג, זועק חמס נגד המנהג שרווח במקומו לבייש את "מוכי השחין" ביריקה כנגדם, וזה לשונו:
וכן אם יראה בבני אדם שהם כן [=מוכי שחין], אל ירוק, כי מעשה ידיו [=של הבורא] כולם. כי הבריאים והחולים, כולם תלויים ביד היוצר, ומעשה ידיו הם כולם, ולכן לא ייתכן לרוק בעבור שום אדם.
לאמור: כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, וגם אם לקו מן השמים, אנו מצווים לכבדם ואסור לנו לביישם.
שאלה מעניינת בדבר ביושם של "מצורעים" באה לפני המהר"י וייל, ר' יעקב וייל, מגדולי חכמי ההלכה בגרמניה במאה הט"ו. באחת מתשובותיו מתוארת מריבה גדולה בין שתי משפחות, שהוחלפו במהלכה גם חרפות וגידופים, וכינה אחד מהם את בן חברו "מוכה שחין ומצורע", והשאלה הייתה אם יש בכינוי זה גנאי העולה כדי נזק של "בושת", שהוא אחד מראשי הנזיקין. מהר"י וייל משיב עליה בשלילה, וטעמו ונימוקו עמו:
נראה לי שאין זה בושת כל כך, שכן דרך נערים קטנים שיש להם שחין על ראשם. ועוד, מי אומר לנו שמביישים אותו והוא אכן מתבייש?
סוף דבר
היחס ל"מצורע" במקורות המשפט העברי שתואר לעיל מגלה דעות וגישות שונות, למן גישות הנזהרות מכל מגע עם המצורע, ותובעות את נידויו והרחקתו מהחברה, ועד גישות הרואות במחלתו "מכת שמים", שאין להענישו בגינה, אלא להפך, לגלות כלפיו יחס של רחמים. מכל מקום, ודאי שאין מקום לשלילת זכויותיו כאדם רק בשל לקותו. אין ספק שהגישות השונות הוזנו גם מתדמיתם של ה"מצורעים" בחברה הכללית והמודעות לסבלם. היחס אליהם הוא פרי השפעות הזמן, המקום והחברה.
אם נרצה לומר, הרי יש ביחס למצורע כדי לשקף תופעות דומות ביחס לקבוצה גדולה הרבה יותר: כל ה"חריגים" החברתיים, דוגמת בעלי מוגבלויות גופניות, לקויי נפש, לקויי למידה וכיוצא בהם, ועוד חזון למועד לדבר בהם.
התבוננות במערכת המשפט הישראלית בעשור השנים האחרונות מגלה שגם בה חלה תמורה רבתי ביחסה של לנושא ה"אחר"22, למן התעלמות כמעט מוחלטת בראשית ימיה של המדינה, או לכל היותר קביעת מסגרות טיפוליות ותומכות נבדלות, שקיבעו את מעמד ה"אחר" בשולי החברה, נבדל ומופרש הימנה, ועד לשנים האחרונות, כשנעשתה פעולת חקיקה מרשימה ורבת היקף שנועדה להיטיב את מצבם של ה"אחר" וה"שונה", ולשלבם בחברה הכללית. השינוי בתפישות החברתיות והטיפוליות הביא עמו גידול מקביל בכוחה של התפישה הגורסת שיש לשלב את ה"אחר" בחברה במידת האפשר, ולא לנדותו הימנה.
מעקב אחר השינויים והתמורות שחלו בתחום זה, הן במשפט העברי הן במשפט המדינה, עשוי להוות כר פורה ללימוד יחסי הגומלין שבין המשפט והחברה וגם אתגר ליצירת מערכת משפט שתשקף היטב את השילוב המבורך בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל, המכיר בשונותו של ה"אחר", מכבד אותה ונלחם בעד שמירת זכויותיו כמי שראוי לכבוד ולחירות כשאר בני אדם.
הערות:
* אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן".
1. נוטים לזהות כיום את מחלת הצרעת (Leprosy) עם "מחלת הנסן" (Hansens Disease), הנקראת על שמו של מדען נורבגי, גרהרד הנריק הנסן, שגילה את המיקרואורגניזם המחולל את המחלה והצליח לבודדו. לזיהויים אחרים של ה"צרעת" המקראית, ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 776, ובהרחבה: J. Preuss, Biblical and Talmudic Medicine (London, 1993), 323-375; E. V. Hulse, "The Nature of Biblical Leprosy and the Use of Alternative Medical Terms in Modern Translations of the Bible", Palestine Exploration Quarterly 107 (1975), pp. 87-105. בצורתה הקשה, המחלה גורמת לתופעות חיצוניות שונות בעור, התנוונות רקמות, נשירת אברים וריחות לא נעימים מחללי מרכז הפנים. לצרעת ופניה השונות, ראה בהרחבה: S. N. Brody, The Disease of the Soul (London, 1974); ל' נבון, המצורעים כמשל: ביוגרפיה חברתית של מטאפורה, דיסרטציה (תל-אביב 1991); א' שהם-שטיינר, היחס החברתי לאדם החריג בחברה היהודית בימי הביניים, דיסרטציה (ירושלים תשס"ב).
2. להשתקפות תופעה זו בתרבות הכללית, ראה: מ' פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה (ירושלים תשמ"ו).
3. בלשון העברית משמש הכינוי "מצורע" שם נרדף גם ל"מנוול", והצרעת היא שם נרדף לפגע, צרה וספחת, כגון: "אישה רעה - צרעת לבעלה" (יבמות פג ע"ב); "מי הפריח בבשרכם להמיקו, צרעת מתנבאים נכפים?" (ח"נ ביאליק, ראיתיכם בקוצר ידכם); א' אבן שושן, המילון החדש (ירושלים תשנ"ט), עמ' 762, 1155.
4. ראה בהרחבה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 32-30.
5. ערכין טז ע"ב.
6. למקומם של מצורעים במקרא, ראה בהרחבה: נ' אברהם, אנשי שוליים בחברה הישראלית בתקופת המקרא, דיסרטציה (חיפה תש"ס), עמ' 132-96.
7. ויקרא רבה טז, ג, מהדורת מרגליות, עמ' שנא, בתרגום לעברית.
8. איוב המקראי, מוכה השחין, נתפש כאבטיפוס לחולי הצרעת. ביטוי לדבר ניתן גם בספרות ובאמנות הנוצרית. ראה: א' רבל-נהר, "תיאורי איוב באמנות ימי הביניים", בתוך: איוב במקרא, בהגות ובאמנות, בעריכת ל' מזור (ירושלים תשנ"ה), עמ' 113-104.
9. ש' ברנפלד, ספר הדמעות, חלק א (ברלין תרפ"ד), עמ' רט, מובא אצל שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 33.
10. התשובה מובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן רסא, ומשם אצל ש' אידלברג, תשובות רבנו גרשם מאור הגולה (ניו-יורק תשט"ז), סימן מ. לדיון בה, ראה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 65-64.
11. התשובה מובאת בקובץ תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מ, ובמקורות מקבילים. לדיון בה, ראה א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים (ירושלים תשנ"ה), עמ' 140; שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 78-66.
12. תפישה זו הולמת היטב את יחסו הכללי של רש"י לאישה. ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים תשס"א), עמ' 56-54.
13. סוטה מז ע"א; ירושלמי יומא פ"ד ה"א, יח ע"ב.
14. על דרך האמור במלאכי: "כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד).
15. נדרים סד ע"ב.
16. שורשיו של מאמר זה מצויים כבר במקרא, במעשה צרעת מרים, שהתפלל עליה אהרן אחיה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב). וראה רש"י שם.
17. שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 34 ואילך.
18. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סימן קטו. לדיון בה, ראה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 39-37.
19. המונח "מעשה צדוקין" נזכר בדיני הירושה שבתלמוד (בבא בתרא קטו ע"ב), ונדרש לגנאי כמעשה של רשעים וכופרים.
20. למקורו של מונח זה, ראה ברכות מ ע"א. לפירושו, ראה: ש' עמנואל, תשובות הגאונים החדשות (ירושלים תשנ"ה), סימן פט, עמ' 89, והמקורות שנזכרו שם בהערות.
21. לזיהויו של "מוכה שחין" עם חולי הצרעת, ראה: שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 31 ואילך.
22. אין צריך לומר שאין בכוחו של חוק לשנות מציאות חברתית מהיום למחר, ועדיין רבה המלאכה בשיפור מעמדו של ה"אחר" לסוגיו בחיי המציאות.
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
אקדמות מילין |
איש צרוע הוא טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד יֵשב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מד-מו).
|
|
פרשת הנגעים, שהמצורע הוא הדמות המרכזית בה, היא מן הפרשיות המופלאות בתורה כולה. דיני הנגעים לסוגיהם נחשבים כאחת הסוגיות הקשות ביותר במשנה ובתלמוד. המונח עצמו, "מצורע", שהיה בתחילה כינוי למי שלקה ב"צרעת"1, הפך ברבות הימים למעין שם קוד לכל מי שחי בשולי המחנה2, המובדל ומופרש משאר הציבור, מנודה ומורחק מן המחנה3. ולא לחינם זוהו עמו ונספחו אליו חולים וחוליים אחרים, כגון: מוכה שחין, גרב, ספחת, בהרת, נתק, נגע ובעל ראתן4.
ומאליהן עולות השאלות: מה חטא אדם שבאו עליו נגעי בשר, ראש וזקן? ומה טעם נגזר עליו לצאת מן המחנה? ולא עוד, אלא שעליו לשבת "בדד". הרחקת המצורע כעונש על חטאיו |
"בדד ישב" - שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו5: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות.
|
|
בדומה פירש גם אבן עזרא, הסובר שהמצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות (קריעת הבגדים וגידול השֵׂער), כדי ש"יתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע".
גישה זו עולה בקנה אחד עם מעשים שונים שנזכרו במקרא6, המלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא. כך, למשל, כשהוציא משה את ידו מחיקו וגילה שהיא מצורעת כשלג, כעונש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו; כך במעשה מרים אחותו, שנצטרעה על שדיברה סרה במשה איש האלוהים; וכך במעשה גיחזי משרת אלישע ועוזיה מלך יהודה. מדרשי חז"ל אף מוסיפים ומדגישים זיקה זו שבין החטא ועונשו. כך, למשל, דרש ר' שמעון בן יוחאי: |
בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) - באותה שעה לא היה בהן לא זב ולא מצורע, ולא חיגרין, ולא סומין, ולא אילמים, ולא חירשים, ולא שוטים. על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). וכיוון שחטאו, לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין. על אותה שעה הוא אומר: "וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב).
|
|
והפליגו חז"ל בתיאור טומאת המצורע, ואמרו7:
|
"זאת תהיה תורת המצורע" - זהו שאומר הכתוב על איוב8: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו אַיו" (איוב כ, ו-ז). מה גללים [=גללי צואה] הללו מזוהמים, אף הוא, המצורע, מזוהם. "רואיו יאמרו איו" - רואים אותו ולא מכירין אותו. שכן כתיב ברעי איוב (שם ב, יב) "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו". רבי יוחנן אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ורבי שמעון אמר: עד מאה אמות...
רבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות. |
|
תיאורים קשים אלה מבליטים את מעמדו הנחות של המצורע והדרתו מכל מגע עם חיי הקהילה.
גם בשירת הקודש של ימי הביניים, נשתמרה עדות לזיהוי המצורע עם מי שהוא מגונה ונמצא בשפל המדרגה. אחת הקינות על גזרות תתנ"ו (1096) מתארת את שעלה בגורלם של ספרי הקודש בפרעות הללו. וזה לשונה: |
מתן שעשועים ספרי תורות ידועים
נטועים לאוהל פרועים עלי מוטות רקועים סוף עשאום בתי שוקיים למנעלי רגלי מצורעים על אלה אני בוכיה ועיני כמים נובעים9. |
|
הפייטן מבטא כאן את ביזיונם של ספרי הקודש שחוללו, כשנעשה בהם שימוש משני ומבזה כבתי שוקיים [=גרביים] למצורעים.
גישה חיובית כלפי המצורע לדעתם, הרחקת המצורע מן המחנה לא באה כעונש, אלא כציווי מעשי ודאגה לבריאות הציבור ולשלומו. לכן, המצורע חייב לגדל את שפמו, "להפסיק ריח רע היוצא מפיו, שלא להזיק את הבריות" ולהתרחק מחברת אנשים אחרים, לבל ידביק אותם במחלתו. וכן כתב הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה (ויקרא יב, ד): |
וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו) - ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא) - כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
|
|
יש לומר שעדות על הרחקת מצורעים מן המחנה הלכה למעשה, לאו דווקא בשל חטא שחטאו בו, יש במקרא עצמו, בסיפור הדרמטי (שהוא גם הפטרת פרשתנו) על ארבעת המצורעים. גם בימי המצור על שומרון, לא הורשו לבוא העירה, אלא ישבו פתח השער (מלכים ב ז, ג). בסוף המעשה נתברר שבאה על ידי מצורעים אלה ישועה לישראל, ומעשיהם הועלו על נס.
הדרת המצורע מחיי הקהילה בספרות השו"ת, ספרות השאלות והתשובות, אחד ממקורותיו החשובים ביותר של המשפט העברי, מובא מעשה בבני זוג שנצטרע אחד מהם, וביקש בן זוגו להכיר במחלה עילה להתרת קשר הנישואין. גדולי החכמים, ובהם רבנו גרשם מאור הגולה, פסקו שבנסיבות מסוימות יש לראות במחלת הצרעת עילה לכפיית גט10. חן אישה על בעלה דוגמה לזהירות שראוי לנקוט בעניין זה מצינו באחת התשובות המופלאות שיצאו מתחת ידי רש"י11. איש אחד ביקש לגרש את אשתו מכיוון שלטענתו לקתה בצרעת: "והדברים ניכרים שאת לוקה בצרעת, וסימני צרעת נהגו בך, חוטם וסתם פנים פורחות בשחין". לעומת זאת, טענה האישה שנכנסה "שלמה" לחופה, והשומות שבפניה עלו מתוך "צער וכעס", רק לאחר שגירשה בעלה מביתו בבושת פנים. בתשובתו, מאמץ רש"י את עמדת האישה. לדעתו, גם אם נראו באישה מומים, הם נולדו רק לאחר נישואיה, ואינם יכולים להוות עילה לגירושין. בדחותו את טענת האיש, אומר רש"י דברים חמורים בגנות התנהגותו המבישה של האיש: |
והראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית12. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו: חן מקום על יושביו, ואפילו הוא מקולקל, המים רעים והארץ משכלת, וכן חן אישה על בעלה13. ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן... וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים, כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו14 משפט ודין, עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד, יגרשנה ויתן לה כל כתובתה.
|
|
האמנם המצורע חשוב כמת? וכבר הראה א' שהם-שטיינר17 שיש לאמרה זו תוצאות נרחבות גם בתרבות ימי הביניים. לבד מהרחקת המצורעים לבתי מצורעים מחוץ לעיר, נתפס המצורע כ"מת" גם מבחינה משפטית, כלומר, נטול כשרות משפטית. ביטוי לדבר יש בחיבור "על חוקי ומנהגי אנגליה" (De Legibus et Consuetudinibus Angliae), המיוחס למשפטן האנגלי הנרי דה-ברקטון (Henry de Bracton), בן המאה הי"ג, ממניחי היסוד למשפט המקובל, האומר שמתנת המצורע אינה מתנה, ואינו יכול לתבוע ולהיתבע, לרשת או להוריש. בניגוד לגישה זו, בולטת גישתו של המהר"ם, ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה הי"ג, שנשאל כנראה שאלה בעניין זה18, אלא שתשובתו הגיעה לידינו כשהיא מקוטעת, אך עולה משרידיה שנידונה בה פניית אפוטרופסים לקבלת נכסי עיזבון ובה בקשת חלק מן היורשים להדיר את אחד היורשים מן הירושה עקב מחלת הצרעת שלקה בה. המהר"ם דוחה בשתי ידיים את הניסיון להדיר את היורש המצורע מן הירושה, ואומר עליו דברים חריפים: |
והאומר: מצורע חשוב כמת לעניין ירושה, מעשה צדוקין הוא19, ושטות לשאול דבר כזה, ודברי האפוטרופסים [=שדחו את טענת היורשים] כֵּנים, ולית דין צריך בשש [=ויאן זה צריך "מלח". כלומר, דבר פשוט הוא20].
|
|
בניגוד למשפט האנגלי, הרואה במצורע "מת" מבחינה משפטית, המהר"ם מרוטנבורג חושבו ככל האדם, ומגנה בחריפות את מי שמבקש להדירו מן הירושה.
מעשה ידיו כולם |
הכריז ר' יוחנן: הזהרו מזבובים שנגעו בבעלי ראתן, שהם מעבירים את מחלתם. ר' זירא לא היה יושב במקום שנושבת בו הרוח מכיוון בעלי ראתן. ר' אלעזר לא היה נכנס באוהליהם של בעלי ראתן. ר' אמי ור' אסי לא היו אוכלים ביצים שמקורן ברחוב שגרו בו בעלי ראתן.
|
|
בניגוד מוחלט לתיאורים אלה, המעצימים את חובת ההתרחקות מאותם "מוכי שחין", מופיעה בהמשך הסוגיה דמותו של ר' יהושע בן לוי, שהיה כרוך אחרי מוכי שחין אלה, ולמד תורה בחברתם. ואכן, גם במקורות מאוחרים יותר, ניתן לגלות יחס זה, גילוי חן וחסד ורחמים כלפי "מוכי שחין" אלה.
וכך מצאנו שבעל "ספר חסידים", המקור המרכזי לתורתם של חסידי אשכנז במאה הי"ג, זועק חמס נגד המנהג שרווח במקומו לבייש את "מוכי השחין" ביריקה כנגדם, וזה לשונו: |
וכן אם יראה בבני אדם שהם כן [=מוכי שחין], אל ירוק, כי מעשה ידיו [=של הבורא] כולם. כי הבריאים והחולים, כולם תלויים ביד היוצר, ומעשה ידיו הם כולם, ולכן לא ייתכן לרוק בעבור שום אדם.
|
|
לאמור: כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, וגם אם לקו מן השמים, אנו מצווים לכבדם ואסור לנו לביישם.
שאלה מעניינת בדבר ביושם של "מצורעים" באה לפני המהר"י וייל, ר' יעקב וייל, מגדולי חכמי ההלכה בגרמניה במאה הט"ו. באחת מתשובותיו מתוארת מריבה גדולה בין שתי משפחות, שהוחלפו במהלכה גם חרפות וגידופים, וכינה אחד מהם את בן חברו "מוכה שחין ומצורע", והשאלה הייתה אם יש בכינוי זה גנאי העולה כדי נזק של "בושת", שהוא אחד מראשי הנזיקין. מהר"י וייל משיב עליה בשלילה, וטעמו ונימוקו עמו: נראה לי שאין זה בושת כל כך, שכן דרך נערים קטנים שיש להם שחין על ראשם. ועוד, מי אומר לנו שמביישים אותו והוא אכן מתבייש? סוף דבר אם נרצה לומר, הרי יש ביחס למצורע כדי לשקף תופעות דומות ביחס לקבוצה גדולה הרבה יותר: כל ה"חריגים" החברתיים, דוגמת בעלי מוגבלויות גופניות, לקויי נפש, לקויי למידה וכיוצא בהם, ועוד חזון למועד לדבר בהם. התבוננות במערכת המשפט הישראלית בעשור השנים האחרונות מגלה שגם בה חלה תמורה רבתי ביחסה של לנושא ה"אחר"22, למן התעלמות כמעט מוחלטת בראשית ימיה של המדינה, או לכל היותר קביעת מסגרות טיפוליות ותומכות נבדלות, שקיבעו את מעמד ה"אחר" בשולי החברה, נבדל ומופרש הימנה, ועד לשנים האחרונות, כשנעשתה פעולת חקיקה מרשימה ורבת היקף שנועדה להיטיב את מצבם של ה"אחר" וה"שונה", ולשלבם בחברה הכללית. השינוי בתפישות החברתיות והטיפוליות הביא עמו גידול מקביל בכוחה של התפישה הגורסת שיש לשלב את ה"אחר" בחברה במידת האפשר, ולא לנדותו הימנה. מעקב אחר השינויים והתמורות שחלו בתחום זה, הן במשפט העברי הן במשפט המדינה, עשוי להוות כר פורה ללימוד יחסי הגומלין שבין המשפט והחברה וגם אתגר ליצירת מערכת משפט שתשקף היטב את השילוב המבורך בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל, המכיר בשונותו של ה"אחר", מכבד אותה ונלחם בעד שמירת זכויותיו כמי שראוי לכבוד ולחירות כשאר בני אדם. |
הערות:* אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. נוטים לזהות כיום את מחלת הצרעת (Leprosy) עם "מחלת הנסן" (Hansens Disease), הנקראת על שמו של מדען נורבגי, גרהרד הנריק הנסן, שגילה את המיקרואורגניזם המחולל את המחלה והצליח לבודדו. לזיהויים אחרים של ה"צרעת" המקראית, ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 776, ובהרחבה: J. Preuss, Biblical and Talmudic Medicine (London, 1993), 323-375; E. V. Hulse, "The Nature of Biblical Leprosy and the Use of Alternative Medical Terms in Modern Translations of the Bible", Palestine Exploration Quarterly 107 (1975), pp. 87-105. בצורתה הקשה, המחלה גורמת לתופעות חיצוניות שונות בעור, התנוונות רקמות, נשירת אברים וריחות לא נעימים מחללי מרכז הפנים. לצרעת ופניה השונות, ראה בהרחבה: S. N. Brody, The Disease of the Soul (London, 1974); ל' נבון, המצורעים כמשל: ביוגרפיה חברתית של מטאפורה, דיסרטציה (תל-אביב 1991); א' שהם-שטיינר, היחס החברתי לאדם החריג בחברה היהודית בימי הביניים, דיסרטציה (ירושלים תשס"ב). 2. להשתקפות תופעה זו בתרבות הכללית, ראה: מ' פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה (ירושלים תשמ"ו). 3. בלשון העברית משמש הכינוי "מצורע" שם נרדף גם ל"מנוול", והצרעת היא שם נרדף לפגע, צרה וספחת, כגון: "אישה רעה - צרעת לבעלה" (יבמות פג ע"ב); "מי הפריח בבשרכם להמיקו, צרעת מתנבאים נכפים?" (ח"נ ביאליק, ראיתיכם בקוצר ידכם); א' אבן שושן, המילון החדש (ירושלים תשנ"ט), עמ' 762, 1155. 4. ראה בהרחבה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 32-30. 5. ערכין טז ע"ב. 6. למקומם של מצורעים במקרא, ראה בהרחבה: נ' אברהם, אנשי שוליים בחברה הישראלית בתקופת המקרא, דיסרטציה (חיפה תש"ס), עמ' 132-96. 7. ויקרא רבה טז, ג, מהדורת מרגליות, עמ' שנא, בתרגום לעברית. 8. איוב המקראי, מוכה השחין, נתפש כאבטיפוס לחולי הצרעת. ביטוי לדבר ניתן גם בספרות ובאמנות הנוצרית. ראה: א' רבל-נהר, "תיאורי איוב באמנות ימי הביניים", בתוך: איוב במקרא, בהגות ובאמנות, בעריכת ל' מזור (ירושלים תשנ"ה), עמ' 113-104. 9. ש' ברנפלד, ספר הדמעות, חלק א (ברלין תרפ"ד), עמ' רט, מובא אצל שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 33. 10. התשובה מובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן רסא, ומשם אצל ש' אידלברג, תשובות רבנו גרשם מאור הגולה (ניו-יורק תשט"ז), סימן מ. לדיון בה, ראה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 65-64. 11. התשובה מובאת בקובץ תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מ, ובמקורות מקבילים. לדיון בה, ראה א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים (ירושלים תשנ"ה), עמ' 140; שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 78-66. 12. תפישה זו הולמת היטב את יחסו הכללי של רש"י לאישה. ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים תשס"א), עמ' 56-54. 13. סוטה מז ע"א; ירושלמי יומא פ"ד ה"א, יח ע"ב. 14. על דרך האמור במלאכי: "כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד). 15. נדרים סד ע"ב. 16. שורשיו של מאמר זה מצויים כבר במקרא, במעשה צרעת מרים, שהתפלל עליה אהרן אחיה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב). וראה רש"י שם. 17. שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 34 ואילך. 18. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סימן קטו. לדיון בה, ראה שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 39-37. 19. המונח "מעשה צדוקין" נזכר בדיני הירושה שבתלמוד (בבא בתרא קטו ע"ב), ונדרש לגנאי כמעשה של רשעים וכופרים. 20. למקורו של מונח זה, ראה ברכות מ ע"א. לפירושו, ראה: ש' עמנואל, תשובות הגאונים החדשות (ירושלים תשנ"ה), סימן פט, עמ' 89, והמקורות שנזכרו שם בהערות. 21. לזיהויו של "מוכה שחין" עם חולי הצרעת, ראה: שהם-שטיינר (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 31 ואילך. 22. אין צריך לומר שאין בכוחו של חוק לשנות מציאות חברתית מהיום למחר, ועדיין רבה המלאכה בשיפור מעמדו של ה"אחר" לסוגיו בחיי המציאות. |