יציאת מצרים ואיכות הסביבה

היבטים פילוסופיים ומשפטיים

מיכאל ויגודה^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתיחה התנועות האקולוגיות, במיוחד הזרועות המיליטנטיות שלהן, כגון תנועת Greenpeace, זוכות לאהדה ציבורית רחבה ולהוקרה על פעילותן הברוכה לטובת האנושות. במדינות אחדות, ה"ירוקים" אף הגיעו להישגים פוליטיים לא מבוטלים. מה פִּשרה של תופעה זו? לכאורה, אנו עדים להתפקחות מיומרנותן של התנועות המהפכניות הגדולות ששאפו לשנות את האדם, והפניית המאמץ אל משימה יומרנית פחות: שימור הסביבה באופן המאפשר לאדם להמשיך ולהתקיים בה. חג האילנות, שאנו עתידים לחוג אותו בשבוע הקרוב, הוא הזדמנות נאה לעיסוק בשאלה העומדת במוקד השׂיח האקולוגי: מהו היחס בין האדם לטבע? שאלה זו עומדת גם במוקד סיפור יציאת מצרים שבפרשתנו, שהתורה אומרת בו: "היום אתם יצאים, בחדש האביב" (שמות יג, ד). והיא חוזרת ומדגישה את הדבר בלשון אחרת: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' א-להיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' א-להיך ממצרים לילה" (דברים טז, א). מועד היציאה ממצרים הוא אפוא מועד התחדשות הטבע, אבל באופן פרדוכסלי הוא גם המועד ששודדו בו מערכות הטבע והופרו חוקי ההיסטוריה, כמו שנאמר:

הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים, ככל אשר עשה לכם ה' א-להיכם במצרים לעיניך? (דברים ד, לד).

השאלה הפילוסופית1 שלושה מודלים יש בעניין היחס בין האדם לבין סביבתו: האדם הוא חלק מעולם החי; האדם הוא חלק מן הטבע (כולל הדוממים(; האדם הוא יצור העומד מעל הטבע. נקדים ונאמר ששני המודלים הראשונים עומדים ביסוד גישותיהן של התנועות האקולוגיות בימינו, מתוך מאיסה במודרניות והסתייגות חריפה ממנה. האחת מכירה בערכו העצמי של עולם החי, ושוללת את עליונותו של האדם עליו; והשנייה תובעת להכיר בערכיות הטבע כולו, על כל מרכיביו, כשהאדם הוא רק אחד מן המרכיבים האלה (ואולי המזיק ביותר, משום יוהרתו, וראייתו את עצמו כול-יכול ובעל הזכויות הבלעדי בעולם). המודל השלישי הוא נחלת המוסרת היהודית, ולאחריה של החברה המודרנית הליברלית-הומניסטית בכללה (מן הפילוסוף הצרפתי בן המאה הי"ז, Rene Descartes, עד ימינו). במובן זה, המודרניות, שנגדירה להלן, יונקת משורשים יהודיים. נציג תחילה את שתי הגישות הראשונות, המייצגות את האידיאולוגיות האקולוגיות החדשות2, ולאחר מכן את הגישה האחרונה, ונדון במקומה של איכות הסביבה בה. האדם חלק מעולם החי גישה זו - גישת בנטהם, סלט, סינגר - שמבחינה פילוסופית היא תועלתנית ביסודה, שוללת את האפשרות שהאדם עליון על עולם החי. אמנם האדם הוא יצור תבוני, אולם תבונה זו אינה הבסיס לערכו המוסרי, שהרי יש בני אדם שאין בהם תבונה, כגון תינוקות או מפגרים. הנוקטים גישה זו, טוענים שהאקט המוסרי הוא האקט שמסב את מרב האושר וההנאה למרבית היצורים היודעים הנאה וסבל. מאחר שגם החיות הן יצורים היודעים הנאה וסבל, הן חייבות לזכות ליחס של כבוד מצד האדם. ברוח התפישה הזאת, התפרסמה בצרפת בשנת 1987 ההצהרה האוניברסלית של "זכויות החיה", המלמדת בין השאר שכל החיות נולדות שוות, ומאשימה את האדם שהוא עוסק בהשמדת חיות. האדם חלק מן הטבע (Deep-Ecology) ויש גישה רדיקלית עוד יותר. גישה זו מגדירה את עצמה כאקולוגיה עמוקה, ולפיה אין לדבר על איכות הסביבה, שכן כבר מן המונח הזה, בוקעת ועולה הגישה האנתרופוצנטרית, השוללת מן הטבע ערך עצמי, ודואגת לטבע רק אם הוא משרת את האדם. לדעתם, האדם נוטל לעצמו את הזכות לעשות בעולם כאילו הוא ריבון עריץ וכול-יכול, ובזה טמונה הסכנה לביוספֵרה. הדרך היחידה למנוע את ההשתוללות הזאת של האדם היא להכיר בערכה העצמי של הביוספֵרה. מכלל "עיקרי האמונה" של אידיאולוגיה זו, אפשר למנות את העקרונות הבאים: לבני אנוש אין זכות לפגוע בטבע אלא לצורך סיפוק צרכיהם החיוניים; שימורם של החיים הלא-אנושיים - החיות, היערות, הנהרות וכיו"ב - דורש מן האדם לצמצם את הילודה של המין האנושי (Arne Naess). אחרים מרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים שחובה מוסרית מוטלת על האנושות לצמצם את אוכלוסיית בני האדם בתשעים אחוז (William Aiken); בה במידה שהטבע מעניק מן השפע שלו לאדם, חייב האדם לגמול לו טובה; יש להכיר בטבע כנושא זכויות (Michel Serres). ברור שיש לפנינו תנועה אנטי מודרנית קיצונית. המודרניות, בהשראת היהדות, העלתה את התבונה והחוק מעל הטבע, והעמידה את האדם במרכז היצירה. הצהרת זכויות האדם הצרפתית בשנת 1789 מבטאה בעיני אקולוגים אלה את התפישה האנתרופוצנטרית הזאת יותר מכול, כיוון שאינה מכירה רק בזכויות המשפטיות של האדם. האקולוגיה העמוקה פוסלת את הגישה ההומניסטית הזאת, והיא מבקשת להציע לה חלופה, כדי שלא להשאיר את הטבע טרף לבני האדם. העולם חייב להפוך מאובייקט לסובייקט. כך לדוגמה, העניק U.S. Forest Service בשנת 1970 לחברת Walt Disney רשיון לפתח עמק פראי באזור סיירה-נבדה. הארגון האקולוגי Sierra Club הגיש עתירה למניעת פגיעה בנוף הטבעי שתיגרם עקב הפיכתו לפַּרק שעשועים. התביעה נדחתה בערכאה הראשונה בנימוק שאין לארגון זכות עמידה, כיוון שלא נפגע שום אינטרס מוחשי שלו. לקראת הערעור, פִּרסם פרופסור Stone3 מאמר מקיף ומלומד, והניח בו את התשתית להכרה בזכויות המשפטיות של ערכי הטבע: יערות, אגמים, ימים וכיוצא בזה. במקום ה"אמנה החברתית" של Rousseau, מציעים חסידי האקולוגיה העמוקה "אמנה טבעית". על פי השקפה זו, אין האדם אלא ביטוי אחד מני רבים של חיי הטבע. הטבע הוא המכלול והאדם אינו אלא פרט ממנו, והרי השלם עולה בערכו על הפרט, כדברי אקולוג גרמני: "עץ שמת או אדם שמת, בשני המקרים יצור חי מת וחוזר אל האדמה" (Meyer Aybish). גישה זו גרמה לעתים אף למתן ערך "אלוהי" ליקום והתייחסות אליו בקדושה. נעיר בדרך אגב, ששפינוזה, שהעלה את הטבע כולו למדרגת אלוהים, אהוד מאוד על מצדדי האקולוגיה העמוקה. Ferry מציין שהחקיקה השיטתית והמקיפה הראשונה בעניין השמירה על החי והטבע היא פרי השלטון הנאצי תחת עינו הפקוחה של היטלר יש"ו. ברי שאין בדבר זה כדי לפסול אה הדרישה לדאגה לאיכות הסביבה, אלא שמתברר שאהבת הטבע אינה סותרת בהכרח את שנאת האדם. מה טיבה של שנאה זו? לפי מה שראינו עד כה, אפשר להציע את ההסבר הבא: הנאצי הפשיסטי חולם לחזור אל הטבע ולהתמזג עמו. הוא לועג לתרבות ולרציונליזם, והוא מעדיף עליהם את הטבעיות והפראות4 ה-Wilderness. אין סתירה אפוא בין אהבת הטבע מצד אחד ושנאת האדם מצד אחר, בייחוד כשהאדם נתפש כמי שמתגרה בטבע. האדם יצור שמעל הטבע (ההיבט היהודי והמודרני) כנגד הגישות שהוצגו עד כה, עומדת המסורת היהודית, המכירה באדם כיצור ייחודי לא רק משום שהוא יצור שכלי, אלא בעיקר בשל היותו יצור בעל חופש בחירה, שאינו כפוף לאינסטינקטים הטבעיים שלו, אלא מסוגל להתעלות מעליהם. יכולת זו היא המעניקה לאדם את כבודו ואת מעמדו. ביטוי חריף ומפתיע לכוחו של האדם להיעקר מן הדטרמיניזם הטבעי עולה מסיפור אגדי מופלא על משה רבנו5. האגדה מספרת שמלך ערבי ביקש לעמוד על תכונותיו ואופיו של המנהיג הנעלה שהצליח לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים. הוא פנה בעניין זה אל חכמי חצרו שהתמחו בחכמת הפרצוף (פיזיונומיה), וזו תשובתם:

אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעלום שיגנו נפש אדם המעלה.

המלך, שנדהם מן התשובה, הטריח את עצמו לאוהלו של משה כדי לעמוד על אמיתת הדברים. וכה אמר לו משה:

דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת [תחילה] ממדותי [הטובות], לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחסכו כל חסרונות האדם. ואם כן, הֲכִי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלקים ואדם? אם כן, ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך. ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני. ולכן, ובעבור זה, יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת.

כעין זה הסביר הפילוסוף הצרפתי Jean-Jacques Rousseau את ההבדל המהותי בין האדם לחיה: החיה אינה מסוגלת לחטוא, כי כל פעולותיה הן תוצאה של דטרמיניזם קבוע מראש. לעומת זאת, האדם יכול לחטוא, ומכאן כבודו - החופש. וכבר הקדים הרמב"ם6 בפירושו לאִמרת חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב), שאמנם האדם כפוף בפעילותו לחוקי הטבע, אולם יראת שמים, כלומר ההחלטות הערכיות של האדם, אינה קבועה מראש, והקב"ה אינו שולט בה. זהו ייחודו וכבודו של האדם. על כן נאמר: "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים" (ברכות לג ע"ב). כלומר, חופש הבחירה של האדם הוא האוצר של הקב"ה, אף על פי - או אולי דווקא משום - שבזה הוא גזר על עצמו שלא לשלוט. מן התיאוריה למעשה פילוסופים מתקופת הנאורות, תקופת ההשכלה, אימצו הלך מחשבה דומה לזה, אלא שהם הקצינו אותו, עד שהסיקו ממנו מסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם התפישה היהודית. כך, לדוגמה, Descartes, הראשון בהם, לא ראה בחיה אלא מכונה, שהצרחות שהיא משמיעה כשמכים אותה אינן שונות במאומה מן הקול שמשמיע פעמון שמכים עליו. תפישה זו עומדת כנגד התפישה היהודית, כעולה מאיסור "צער בעלי חיים"7, המודגם יפה בסיפור התלמודי הבא:

יסורים... של רבי [=רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה], על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו - מאי היא [=כיצד]? מעשה בעגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בכנף [מעילו של] רבי והיה בוכה. אמר לו: לֵך! לכך נוצרת. אמרו [בבית דין של מעלה]: הואיל ואינו מרחם - יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו. [כיצד?]. יום אחד היתה עומדת שפחתו של רבי ומכבדת [=מטאטאה] את הבית. היו מושלכים בני חולד [=חולדות] והיא מטאטאה אותם. אמר לה [רבי]: הניחי להם. "ורחמיו על כל מעשיו" נאמר [בתהלים קמה]. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליו8.

עליונות האדם על הטבע באה לידי ביטוי בראשית המקרא בציווי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים" (בראשית א, כח). ה' מזמין את האדם לחקור את עולמו ולגלות את סודותיו מתוך תבונתו ולכבוש אותו. ואולם במסע הכיבושים, האדם עלול לשכוח את הטבע ואת הסביבה. כך היה עם פריחת עידן ההשכלה והטכנולוגיה: האדם כיער את הנופים, זיהם את האוויר, הכחיד מינים, ופגע בעולם שהוא חי בו. כנגד תוצאות בלתי רצויות אלה, הנובעות ממרכזיותו של האדם בטבע, החכמה היהודית עתיקת היומין מציעה כבר בתחילת המקרא פרוגרמה שעניינה איזון בין הקצוות: אמנם האדם צריך להשתלט על עולמו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" (בראשית א, כח), אך בד בבד מוטלת עליו אחריות לשלמות העולם: "ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (שם ב, טו). מחד-גיסא, ה' מעודד את האדם לפתח את כשרונותיו, ומזמין אותו לכבוש את העולם, אך מאידך גיסא, הוא מזהיר אותו מפני הסכנות של שלטון בלא מְצָרִים. יש לשמור על העולם. על כן, האדם חייב לרסן את עצמו, כדברי המדרש למאמר החכם מכל האדם:

"ראה את מעשה הא-לוהים כי מי יוכל לתקן את אשר עִותו" (קהלת ז, יג) - בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבתי, ז, כח).

תקצר היריעה להציע במסגרת זו את הלכות איכות הסביבה במשפט העברי, המגשימות את האיזון הדק והשברירי בין חופש האדם ועליונותו על הטבע ובין חובתו לשמר את הטבע הלכה למעשה9. לכן, נסתפק בשתי דוגמאות קצרות, שעולה מהן שכבר מימים ימימה, המקרא וחכמי ישראל נתנו את דעתם לנושא איכות הסביבה. ההלכה הראשונה יסודה במקרא בדיני המלחמה:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצהּ לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הִוא עשה עמך מלחמה עד רדתה (דברים כ, יט-כ)

ופסק הרמב"ם הלכה:

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: "לא תשחית את עצהּ". וכל הקוצץ, לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ח).

הלכה זו הובאה על ידי השופט י' שילה10, בעניין עתירה נגד סלילת כביש תוך כדי עקירת עצי פרי, והוא קבע על פיה ש"גוברים שיקולים צבאיים כבדי משקל על צרכים אזרחיים. וההכרח לא יגונה". ההלכה השנייה לקוחה מן המשנה, ועניינה מניעת ריחות רעים על פי תנאי החיים לפני אלפיים שנה:

מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר" (משנה, בבא בתרא ב, ט).

אף שאין במקורות המשפט העברי קודקס מסודר של הלכות איכות הסביבה, הלכות מעין אלה מצויות לרוב ברחבי הספרות התלמודית וההלכתית, ומתוכן ניתן ללמוד כיצד השכילה החכמה היהודית לדורותיה להתמודד עם בעיות היסוד בתחום איכות הסביבה. לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעה לחוקק את "חוק יסוד: איכות הסביבה". העלאתו של ערך איכות הסביבה לדרגת ערך חוקתי בצד ערכי כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק מעלה את השאלה הנכבדה: מה יעשה בית המשפט בהתנגשות בין הערכים השונים? האם ניתן להגביל את חופש העיסוק בשם השמירה על איכות הסביבה? יש לקוות שכשייזקקו בתי המשפט לשאלות נכבדות אלה, יפרשו את חוקי היסוד ברוח המסורת היהדות כיאה למדינה יהודית ודמוקרטית. חתימה נחתום כעין הפתיחה. בעשרת הדיברות ה' מציג את עצמו כמי שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים:

אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני (שמות כ, ב-ג).

וכבר תמהו הקדמונים: מדוע לא הציג עצמו ה' כבורא שמים וארץ? אפשר שהסיבה לכך היא שה' אינו רק א-לוהי הטבע, אלא א-לוהי המוסר, הדוחה מפניו את חוקי הטבע. וזהו אולי גם פשר ריבוי הנסים המלווים את יציאת עם ישראל מארץ מצרים. ואולי הנס הגדול מכולם הוא, שבשונה מכל אומה ולשון, ובניגוד למה שנאמר במגילת העצמאות, לא בארץ ישראל קם העם היהודי אלא במצרים. תודעה זו של עם שנולד באופן על טבעי, שקיבל על עצמו אחריות מוסרית על בני האדם ועל הטבע כולו, מלווה את העם היהודי עד עצם היום הזה. דווקא בחודש האביב, כשהטבע מתחדש, אנו מצווים לזכור את נסי מצרים, כדי שלא נסגוד לטבע באשר הוא טבע. ההצצה אל היסודות האידיאולוגיים של התנועות האקולוגיות החדשות לימדתנו שסכנת הפָּגניות לא פסה מן העולם. היא רק לבשה צורה חדשה.

הערות: * ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים. 1. את ההשראה לרעיונות הפילוסופיים, ינקתי מספרו המאלף של הפילוסוף הצרפתי Luc Ferry, Le nouvel ordre ecologique - L'arbre L'animal et L'homme, Paris 1992, שהקוראים ימצאו בו הפניות לחלק מן הספרים ומן המחברים שנזכרו במאמר זה בלא הפניה מדויקת. 2. לספרות על הגישות האקולוגיות בנות זמננו, ראו לדוגמה: Aldo Leopols, A Sand Country Almanac, 1949; Arne Naess, The Deep Ecological Mouvement: some Philosophical Aspects, Philosophical Inquery, Vol. 8, 1986; Peter Singer, Animal Liberation, 1975. 3. Christofer D. Stone, "Should Trees Have Standing? Toward Legal Rights For Naturel Objects", Southern California Law Review, Vol. 45 (1972) 450 4. ראו, ז' שטרנהל, יסודות הפשיזם, תל-אביב 1992. 5. הסיפור מובא על ידי רבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, המאה הי"ט) בפירושו למשנה, תפארת ישראל, קידושין ד, אות עז, אבל הוא הושמט ממהדורות אחדות. סיפור זהה מפורסם בספרות היוונית על אריסטו. וראה, שיטה מקובצת, נדרים, סוף פרק ד. 6. ראו, שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שמיני. 7. לאיסור "צער בעלי חיים", ראו: רמב"ם. מורה נבוכים, חלק ג, פרק יז; הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום; איגרות הראי"ה, איגרת ג, איגרת תתב; נ' רקובר, הגנת החי - ציד חיות, ספריית המשפט העברי, תשנ"ד - 1993. וראו גם, רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר, פ"ד נא(3) 832, פסקי הדין של השופטים חשין וטירקל. 8. תלמוד בבלי, בבא מציעא פה ע"א, תרגום, בעריכת י"נ אפשטיין. 9. לעניין זה ראו, נ' רקובר, איכות הסביבה, היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"ד. 10. בג"ץ 202/81, סעיד מחמוד טביס נ' שר הבטחון, פ"ד לו(2) 622.

---

---