"כבד את אביך ואת אמֶך" - בין קודש לחול

ישראל צבי גילת^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתיחה כשבאו חברי הכנסת לדון בהצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, נדרשו גם לסוגיית חיוב הקטין לציית להוריו "תוך כיבוד אב ואם". ח"כ ניר-רפלקס קשר הוראה זו אסוציאטיבית לחוק רוסי מלפני שש מאות וחמישים שנה, שהורה כי "הבעל חייב לאהוב את אשתו כמו את נשמתו ולנענע אותה כאגס", ושאל: "מה עושים בסעיף כזה? איך מגשימים את הדבר הזה?". ח"כ זרח ורהפטיג, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, נזכר בבדיחה המפורסמת על הקהילה היהודית שרשמה בפנקסה את עשרת הדיברות, וכשנשאלו לסיבת הדבר, אמרו: מה שכתוב בתורה הבריות אינם מקיימים, שמא יקיימו את מה שכתוב בפנקס הקהילה. שאל ח"כ ורהפטיג את חברי הכנסת: "האם אתם רוצים להכניס לפנקס הקהילה את עשרת הדברות? האם זה מבטיח את קיומם?", והסיק נחרצות: "החוק מסתפק בעשרת הדברות. ישנם דברים שלגביהם לא צריך חוק. לגביהם יש עשרת הדברות. אם יש לכם להציע איזו סנקציה אני מבין... אם אינכם מציעים שום סנקציה ואינכם יכולים להציע שום סנקציה - לשם מה לחזור על עשרת הדברות, ועל ידי כך, תסלחו לי להוריד את הציווי הנצחי הזה מהרמה שלו לאיזה עניין של חוק עובֵר?"1. אמנם איני ראוי לבוא אחר המלך, אבל "תורה" היא ולימוד היא צריכה. לעניות דעתי, אין זהות בין הוראת החוק בעניין חובת הציות לבין הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך". לא מינֵּהּ ולא מקצתֵהּ. מועד תחולת מצוות כיבוד אב ואם בעוד הוראת סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב1962-, מורה כי "הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם", כיבוד אב ואם שבתורה מוטל על הבנים בכל עת ובכל גיל, אף אחר שחדל הבן, אם משום גילו אם משום מעמדו להיות תחת אפוטרופסותם של הוריו. להלכה, אף יש גינוני כבוד לאב ולאם גם אחר מותם2. רק אישה נשואה ש"אין סיפק בידה לעשות, מפני שיש רשות אחרים עליה"3, פטורה מכבוד הוריה ומוראם. אבל אם התגרשה או נתאלמנה, ניעור חיובה מחדש4. כיבוד אב ואם וזיקתו ל"טובת הילד" גם אם דרישת החוק הישראלי מהבן "לציית להוריו" היא "תוך כיבוד אב ואם", אין "כיבוד" זה דומה כלל ועיקר במגמתו לציווי האלוהי "כבד את אביך ואת אמך". חובת "כיבוד אב ואם" האזרחית היא אגואיסטית, והיא מכוונת בעיקר לתועלת הקטין עצמו. לאמור, הקטין עצמו מחויב במצוות המחוקק להישמע להוריו רק במסגרת חובתם שלהם כלפיו כאפוטרופוסים לפעול לטובתו לפי סעיף 17 לחוק: "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". הֶצבר הסעיפים 17-16 לחוק מעלה דרישה משונה ל"ציות על-תנאי": על תנאי שההורים מתכוונים באמת ל"טובת הילד", ואף כוונה זו אינה נבחנת סובייקטיבית, לפי יופי דעתם של ההורים והשגתם, אלא אובייקטיבית, "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". הווה אומר: בן המסרב לציית להוריו בתואנה שהורי חבריו נוהגים אחרת עשוי להיות צודק בטענתו. ולפי הנהוג במחוזותינו, אי-ההסכמה בין ההורים לבנם עלולה להיות מוכרעת - לפי מבחן של "סבירות" - בבית המשפט. לעומת זאת, התלמודים, הירושלמי והבבלי, מדגישים את הסובייקטיביות של חובת הכיבוד והמורא לפי דעת האב והאם, כך שכיבוד ההורים ומוראם כולל גם את הציות למעשים משונים שההורים עושים לפי ראות עיניהם, כדברי הבבלי: "[עד] כדי שיטול [האב] ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו"5, או כפי ששיבחו חכמים את דמא בן נתינה (שאף על פי שהיה נכרי, ראו חכמים את התנהגותו כלפי אביו כראויה לחיקוי), שמסופר עליו בתלמוד:

פעם אחת היה לבוש סיריקון של זהב (=משי מרוקם בחוטי זהב), והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו, וירקה לו בפניו, ולא הכלימהּ6.

במקורות התלמודיים מובאים סיפורים נוספים המצביעים על הסובייקטיביות שבמצוות כיבוד אב ואם, כמסופר בירושלמי7 על אמו של ר' ישמעאל, שקָבְלָה על שבנה אינו נוהג בה כבוד:

באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו. אמרו: אפשר אין ר' ישמעאל נוהג כבוד באבותיו?! אמרו לה: מה עושה לך? אמרה: כשהוא יוצא מבית המדרש, אני מבקשת לרחוץ רגליו ולשתות מן המים הללו, ואינו מניח לי. אמרו לו [לר' ישמעאל]: הואיל והוא רצונה, הוא כבודה.

אף מסופר על נכרים שהפריזו ביותר במצוות כיבוד אב ואם, כאותו גוי אשקלוני ש"ראש פטרבולי [=ראש השרים] היה, ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. וכיון שמת אביו, עשה אותה יראה שלו"8. דומה שמצווה זו הייתה כה אינדווידואלית בעיניהם, עד שנשתבחו כמה מן האמוראים בכך שלא ראו את הוריהם, כיוון ששיערו בעצמם שאילו ראו אותם, לא היו יורדים לסוף דעתם, והיו נכשלים בכבודם9. כיבוד אב ואם וחיוב הבן לזונם בעוד הוראת החוק מדברת על חובת ציות רק "בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם", היינו רק על חובת ההורים כלפי בניהם, כיבוד אב ואם לפי ההלכה הוא גם בדברים שאינם בתחום אחריות ההורים כלפי בניהם, וההלכה היא: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא"; והמורא: "לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו"10. ברור ש"כיבוד אב ואם" לפי החוק האזרחי אינו כולל את חובת הבן או הבת הבגירים לפרנס את הוריהם. חובת הזנת ההורים לפי סעיף 4 לחוק לתיקון לדיני משפחה (מזונות), התשי"ט1959-, אף היא אינה אלא כאשר "יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו". במסכת קידושין11, דנים האמוראים בשאלה אם האכלת האב והשקאתו היא משֶל האב או משֶל הבן, מביאים ראיות לכאן ולכאן, והבבלי אינו מכריע בעניין. אחת הראיות שם היא דברי הברייתא: "נאמר 'כבד את אביך ואת אמך', ונאמר 'כבד את ה' מהונך' - מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה?". כלומר, מכאן ראיה שהבן חייב ל"חסר מכיסו". כלומר, לפרנס את אביו מממון עצמו ולא מממון אביו. בהמשך, דוחה הבבלי ראיה זו, ואומר שאף הברייתא אינה מחייבת את הבן לפרנס את אביו מממונו דווקא, אלא "חסרון הכיס" שהבן מחויב בו אינו אלא "ביטול מלאכה". כלומר, אף אם הבן אינו מחויב לזון את אביו מממונו שלו, אלא רק מממון אביו, עדיין הוא חייב לטרוח בהכנת מאכליו ויתר צרכיו של האב, אף אם הדבר מחייב אותו להתבטל ממלאכתו. אך לעניות דעתי, מן הברייתא בירושלמי12 משמע שכיבוד אב ואם להאכילם ולהשקותם הוא מממונו דווקא. וזו לשונה:

דתני. רשב"י אומר: גדול הוא כיבוד אב ואם, שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו. נאמר: 'כבד את אביך ואת אמך', ונאמר 'כבד את ה' מהונך'. ממה אַתְּ [=אתה] מכבדו? ממה שיחננך. מפריש לקט, שכחה, פיאה; מפריש תרומה, ומעשר ראשון, ומעשר שני, ומעשר עני, וחלה; ועושה סוכה, ולולב, ושופר, ותפילין, וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים, ומשקה את הצמאים. אם יש לך, אתה חייב בכולן. ואם אין לך, אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, 'כבד את אביך ואת אמך', ואפילו אתה מסבב על הפתחים13.

אם נלך אחר דעת הירושלמי, שהחובה לפרנס את ההורים היא מממון הבן, עדיפה אפוא הזנת ההורים מהזנת הבנים הקטנים, משום שהזנת ההורים היא, כאמור בירושלמי, בין יש לבן הון בין אין לו הון, והיא לפי שביעות רצונו הסובייקטיבית של ההורה; ואילו הזנת הבנים הקטנים (מגיל שש ואילך) היא רק צדקה, וכשאר נותני הצדקה אין האב מחויב בה, רק אם יש לו הון משלו. ולא זו אף זו. אין מזונות הבנים הקטנים מטעם צדקה, אלא רק מדעתו שלו, ובפירוש שלא לפי שביעות רצונם של הבנים הקטנים הנתמכים14. ואם האב אינו יכול לזון את בניו, אין כופין אותו לפרנס את ילדיו, ובוודאי שאינם מחייבים אותו לחזר על הפתחים15. מן הירושלמי ניתן להסיק שעמדת החוק בישראל, שחיוב האדם לזון את הוריו בא "לאחר סיפוק הצרכים... של הילדים (הקטינים) שלו", שונה לגמרי מעמדת ההלכה. עמדת החוק קרובה יותר לפוסקי ההלכה, כבעל השאילתות (בבל, המאה הח') וכמה מבעלי התוספות16, שנוטים אמנם אחרי הבבלי, לחייב את הבן לפרנס את האב "משל אב", אבל מדגישים ש"אם אין לאב ממון, והבן יש לו", על הבן לפרנס את הוריו משלו, שהרי לא גרע כוחו של האב משאר אדם מלקבל צדקה מבנו. אכיפת מצוות כיבוד אב ואם ומכאן לעיקר השגתי על דברי ח"כ ורהפטיג בכנסת. בעוד חובת הציות האזרחית של הקטין להוריו, נוסח סעיף 16 לחוק, היא lex imperfecta [=חוק בלתי מושלם], שהרי אין סנקציה בצדה, כפי שאמר בצדק ורהפטיג17, הציווי האלוהי "כבד את אביך ואת אמך", יש לו בתורתם של חכמי ההלכה צדדים לא מעטים של כפייה במקרה של סרבנות. עם זאת, שאלת כפיית מצוות כיבוד אב ואם אינה נקייה מספקות, כפי שנראה להלן. שנינו בברייתא בתלמוד הבבלי18: "כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה". לפי התלמודים, שלוש הן המצוות "שמתן שכרה בצִדה": מצוות כיבוד אב ואם19, שנאמר בה: "למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך"20; מצוות שילוח הקן21, שנאמר בה: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לָך, למען ייטב לָך והארכת ימים"22; והמצווה לכוון את המשקלות, שנאמר בה23: "אבן שלמה וצדק... איפה שלמה וצדק... למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ד' אלהיך נתן לך"24. והנה, מסופר בבבלי25 על אדם שלא קיים מצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצוות עשה "שמתן שכרה בצִדה", והביאוהו לפני רב חסדא: "כפתוהו. אמר להו: שבקוהו [=אמר להם (רב חסדא): הניחו לו]". הירושלמי26 מביא מסורות אחדות בשם ר' ינאי ור' יונתן, שאין כופין את הבן לזון את אביו, אך ר' יוסי בי ר' בון אומר שם: "הלוואי הוון כל שמועתה ברירא לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב [=הלוואי והיו כל ההלכות המסורות שבידי ברורות כמו זו שכופין את הבן לזון את האב]". והרי הזנת האב בכלל כיבוד הוא. כמה מן האחרונים עמדו על הקושי שבין הכלל המוחלט, הפוטר את בית הדין מלכפות כל "מצוות עשה שמתן שכרה בצִדה" לבין ההלכות המפורטות, שעולה מהן שלעתים מזומנות כפו את הסרבן, ויישבו את "הכתובים המכחישים זה את זה" בפנים אחדות27. ברם, נראה לי, לעניות דעתי, שהפטור מלכפות על מצוות "שמתן שכרן בצִדה" אינו כלל העומד בפני עצמו, והוא נובע מאופיין השונה של מצוות עשה אלה משאר מצוות עשה שבתורה. לאמור, בניגוד לשאר מצוות עשה שבתורה, שהן אובייקטיביות וחלות בשווה על כל המחויבים בהן, היקף חיובו של אדם לכבד את אביו ואת אמו אינו ניתן לאומד אובייקטיבי מוחלט, הוא משתנה לרוב מאדם לאדם לפי הנסיבות, והוא מסור לשיקול דעתו של עושה המצווה. משום כך, נאמר לעניין מצוות כיבוד אב ואם, המכונה במקורות מצווה "חמורה שבחמורות"28:

יש שהוא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם; ויש שהוא מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו פטומות, ויורש גהינם? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, הללו מנין לך? אמר לו: זקן, זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם. כיצד מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים. שלח המלך להביא טוחנים [לעבודתו]. אמר לו [לאביו]: אבא, היכנס וטחן תחתי [ואני אלך לעבודת המלך]. אם יגיע לידי בזיון, אתבזה אני ולא אתה. נמצא מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן29.

כלומר, מצוות כיבוד אב ואם נידונה בכל אדם באופן שונה, והיא תלויה במידה רבה בכוונת הבן. לכן אין בית דין מצווים להעניש את המסרב לכבד את אביו ואת אמו. ברם, אם ברור לבית הדין אובייקטיבית שאין הבן מכבד את האב, כגון כשהאב תובע את מזונותיו והבן נמנע מלפרנסו, מצווה על בית הדין לכפות את הבן לזון את אביו30.

הערות: * ד"ר י"צ גילת, מרצה בכיר, בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה. 1. הציטוטים מדברי הכנסת החמישית, ישיבה מיום ד תשרי תשכ"ב, 9.10.1962 2. ראה גם להלכה, רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכות ד-ה. 3. תוספתא קידושין, פרק א, הלכה יא (ליברמן, עמ' 279); ספרא קדושים, פרשה א, (ג) פו ע"ב במהדורת ויס; ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. 4. בבלי קידושין ל ע"ב; רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ו. 5. שם, לא ע"א. 6. שם, שם. ראה רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ז, שהסיק מסיפורים חד-פעמיים אלה הלכות קבועות. וראה גם נושאי כליו שם. 7. הסיפור כאן והבאים אחריו מירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. הציטוט מובא על פי תרגומם של ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי ספר האגדה (דביר תש"ך) עמ' תק. 8. שם, שם. 9. ראה גם בבלי קידושין לא ע"ב. 10. בבלי קידושין לא ע"ב; ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. 11. קידושין לא ע"ב - לב ע"א. 12. ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. 13. אמנם חכמי הראשונים מפרשי התלמוד, כהריטב"א בחידושיו, הרא"ש בתוספותיו ובפסקיו, מיישבים את דברי רשב"י בפנים אחרות, כגון: "לא שיתן לו ממונו ויחזר על הפתחים, אלא בגופו מכבדו, ובטל ממלאכתו, ומתוך זה צריך לחזר על הפתחים". נקל לנבון לדעת כי תירוץ זה דחוק, ואינו עולה מן הירושלמי כפשוטו. ניתן עוד להסיק משתיקתם של בעלי התוספות בקידושין ושל המאירי בפירושו שם, שהביאו את הירושלמי מבלי ליישבו עם הבבלי, שאין חכמים אלה סבורים ליישב את דבריו של רשב"י בדרך זו. 14. ברם, שיעור דעתו של האב אינו לפי רצונו הסובייקטיבי, אלא לפי מה שבית דין משער את כוחו ויכולתו של האב לפרנס את ילדיו, היינו "אמידותו": אם יש לאב ממה לפרנסם, חכמים משערים שהאב מעוניין בוודאי לזון את בניו, הקרובים אליו, "כרחם אב על בנים". 15. ראה בספרי, דיני משפחה - יחסי הורים וילדים (תל-אביב תשס"א), עמ' 200-196, 462-451. 16. תוספות, קידושין לא ע"א, ד"ה כבד; שם, לב ע"א, ד"ה אורו. 17. לעיל, הערה 1. 18. חולין קי ע"ב; שם קמב ע"א, ובשינוי נוסח בירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה, בשם ר' בון בר' חייה: "כל מצוה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין נענשין עליה". 19. בבלי חולין קי ע"ב. 20. דברים ה, טז; וראה גם שמות כ, יא. 21. בבלי חולין קמב ע"א. 22. דברים כב, ז. 23. ירושלמי, בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה. 24. דברים כה, טו. 25. בבלי חולין קי ע"ב. וראה תחילת המעשה שם ע"א. 26. ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. 27. ראה למשל, קצות החושן, חו"מ, סימן צז, ס"ק טז; מנחת חינוך, מצווה תעט. 28. ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א; מדרש תנחומא, עקב, פסקה ג, עמ' עט במהדורת בובר, מדרשתו של ר' שמעון בן יוחאי: "שתי מצוות גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרה, אלו הן: קלה שבקלות, חמורה שבחמורות... הרי הן שוין בעולם הזה במתן שכרן". 29. ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א. אף ציטוט זה מובא בתרגום ספר האגדה (הנזכר לעיל, בהערה 7), שם. וראה שינויי נוסח בבבלי קידושין לא ע"א-ע"ב. 30. וראה ספר החינוך, מצווה לג, שכתב לעניין מצוות כיבוד אב ואם: "ואם יש כח בבית דין, כופין אותו... שבביטול עשה כופין בית דין". וכבר תמה על כך בעל "משנה למלך" בסוף ספר פרשת דרכים, וכן מנחת חינוך, שם. וראה שדה חמד השלם, חלק ד, מערכת המ"ם, קח. אך לעניות דעתי, ניתן ליישב את דבריו לפי דרכנו. הבחנה זו שהצעתי במידת כפיית מצוות "כיבוד אב ואם" אינה נכונה לדעתי רק למקומה, אלא יש בה ללמד על שאר מצוות שבתורה ש"מתן שכרה בצדה" (כגון שילוח הקן, מידות ומשקולות ומצוות צדקה): אין "מתן שכרה בצדה" סיבה לאי-אכיפתה של מצוות עשה; "מתן שכרה בצדה" הוא סימן מובהק להיות מצוות עשה זו תלויה בהתכוונותו של העושה אותה. במילים אחרות, אין בית דין יכול לאכוף על הסרבן לקיים את המצווה אלא רק כשהסירוב לקיים ברור וגלוי. אך כשדבר הסירוב אינו גלוי, כי המצווה תלויה בשיקול דעת העושה אותה, אם לעשותה אם לאו, אין מקום לאכפה. אך אין כאן המקום להאריך. לעת עתה ראה מאמרי , "האומנם מצות צדקה 'שמתן שכרה בצדה' אין בית דין מצווה לאכוף על קיומה?" סיני קיד (תשנ"ד), עמ' ריז, רכא-רכט. וראה גם ספרי (לעיל, הערה 15), עמ' 192 ואילך.

---

---