מחלוקת לשם שמים

שי עקביא ווזנר^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא מחלוקת קרח ועדתו נשתמרה בזיכרון הקולקטיבי כמחלוקת שיש בה משום קריאת תיגר כנגד מנהיגותו של משה, וכדוגמה למחלוקת שלא לשם שמים הנגועה במניעים אישיים פסולים. מול המחלוקת הפסולה הזו, מעמידים חז"ל מחלוקת ראויה ולגיטימית, מחלוקת לשם שמים. נעיין אפוא בסוגיות אחדות בעניין המחלוקת בהלכה, הן בהיבטיה הרעיוניים הן בקצת מתוצאותיה המשפטיות.1 המחלוקת - ממאפייני השיח ההלכתי ריבוי חילוקי דעות הוא אחד ממאפייני השיח ההלכתי לדורותיו. בעוד המקרא מדבר בעיקרו בקול אחד, עולמם של חכמים משמיע קולות הרבה, מבטא ריבוי דעות ומשקף ויכוח פנימי כמעט בכל עניין העולה לדיון, עד כדי כך שהווי הלימוד בבית המדרש מתואר לעתים כ"מלחמתה של תורה", המרמז לוויכוחים וההתנצחויות שהם חלק מהותי של חוויית הלימוד. כיוצא בזה דרש ר' אלעזר בן עזריה על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסֻפות נתנו מרועה אחד" (קוהלת יב, יא):

"בעלי אסופות" - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם "נתנו מרועה אחד" - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים, ברוך הוא, דכתיב: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (שמות כ, א). אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין (בבלי, חגיגה ג ע"ב).

חילוקי הדעות בין החכמים הם בבחינת "דרכה של תורה", והדברים אמורים לא רק בין חכמי דור אחד שלומדים זה עם זה ונחלקים זה על זה, אלא גם בין בני דורות שונים, כשחכמי הדורות המאוחרים חולקים על קודמיהם2:

אמנם מה שכתבת, אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב. נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק? כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו, רשב"ג. באמוראים, רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה, שהיה רבו... אשירי [=הרא"ש] חולק בכמה דוכתין אמהר"ם [=על ר' מאיר מרוטנבורג], שהיה רבו מובהק.

מדברים אלו עולה בבירור הכרה בחוקיותה של המחלוקת. אך גם בשאלת היחס למחלוקת יש הסוברים שהמחלוקת היא תוצאה של תאונה היסטורית ושל ירידה בלימוד התורה, אך הדעה השלטת אצל חכמינו מגלה יחס חיובי לה ומדגישה את תרומתה לבירור האמת ולחשיפת המורכבות של ההלכה, בחינת "כולם [כל הדעות] נתנו מרועה אחד", או כלשון בת הקול שיצאה בשעה שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ואמרה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הם"3. כללי הוויכוח לצד היחס החיובי לחילוקי הדעות ההלכתיים, אנו מוצאים גינוי למחלוקת ולסכסוכים אישיים או חברתיים. ואכן, המונח מחלוקת מציין הן חילוקי דעות בהלכה הן מריבה וסכסוך הגורמים להיפרדות הנצים לשני מחנות. כפל משמעות זה מובע יפה במשנה המפורסמת במסכת אבות:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז).

מסתבר ש"מחלוקת לשם שמים" היא המחלוקת ההלכתית, כמו זו של הלל ושמאי, בה החולקים נושאים ונותנים בדברי תורה ללא נגיעה אישית ומתוך מטרה משותפת לברר את ההלכה, בעוד ש"מחלוקת שאינה לשם שמים" מציינת סיכסוך הנובע ממניעים אישיים ופוליטיים, והנגוע בריב ובקרע חברתי בתוך הקהילה, בדומה למחלוקת שהכריזו קורח ועדתו כנגד משה4. ומהי בדיוק "מחלוקת לשם שמים"? המשנה אינה קובעת מבחן פורמלי ברור פרט להנחיה לחולק עצמו לפעול מתוך מוטיבציה ראויה של חשיפת האמת ולא לקידום אינטרסים אישיים או ניסיון להכפיש את בן מחלוקתו ולביישו. ואולם בספרות ההלכתית לדורותיה, התפתחו כללי שיח מוגדרים יותר, המנחים את החולקים כיצד להביע את דעתם החולקת תוך שמירה על תרבות שיח נאותה. כללים אלו יורדים לעתים לפרטי פרטים, כגון: "אין לומר על סברת הפוסקים שהיא סברה צולעה"5. ולאידך גיסא: מי שמכנה את דברי חברו "דברים בטלים - אין זה זלזול"6. שמירה על כללי השיח היא תנאי ללגיטימיות של המחלוקת. אם כן, התנאי להתרת העלאת דעה חולקת אינו תלוי רק בתוכנה, אלא גם, ואולי בעיקר, בדרך הבעתה ובמידת השמירה על כללי ההתנהגות בשעת הוויכוח. אי עמידה בכללי התנהגות אלו עשויה לשלול מן המפר אותם את מעמדו כבן שיח בדיון ההלכתי, ובמקרים קיצוניים אף להביא להרחקתו מבית המדרש7. ויפים לכאן דברי ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו לדברי המשנה "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם"8:

הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה", אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו... ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמר "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק", מלשון "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כד), שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה, באמרו "אם איני כדאי אך תורה היא" וכו'. וזהו שאמר "הוי מתאבק" כנ"ל, אך בתנאי - "בעפר רגליהם", רוצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע9.

מחלוקת קורח נזכרת גם בעניין האיסור "להחזיק במחלוקת", וגם שם נראה שהכוונה היא לפלגנות ומריבה על רקע אישי בין התלמיד לרבו ובין אדם לחברו, ולא למחלוקת הלכתית.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז, כה). אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו10, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה)... אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: "בהצּתם על ה'" (במדבר כו, ט). אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ, יג)11.

המחלוקת כמכשיר לבירור האמת עמדת החכמים ביחס למחלוקת מושפעת גם מתפיסתם את האמת. יש מהם המחזיקים בגישה מוניסטית, ולפיה האמת ההלכתית אחת היא, ולכל שאלה הלכתית יש רק תשובה אחת, והם מדגישים את תרומת המחלוקת לבירור אמת זו. ביטוי יפה לגישה זו מצינו בפירוש לב אבות, לר' שלמה ב"ר יצחק לבית הלוי (תורכיה, המאה הט"ז):

[מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים] - כי ידוע שהויכוח מן הצדדים ההפכיים בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור והיוודע האמת והתבררו בזולת שום ספק, ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש, והחוקר12 עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים, וזה הדבר ראוי שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחכמה, וידוע שהספקות לא תושלמנה אלא בהמצא כת כנגד כת ושואל ומשיב להוציא לאור משפט... ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת הוא לשם שמים, שכוונת החולקים הוא שעם אותו המחלוקת יתברר האמת ויצא לאור מה שלא היה יוצא זולתו, בודאי סוף אותו מחלוקת שיתקיים, כי עם היות שהאמת יתקיים וישאר אצל הצד האחד מהם, עם כל זה כל שני צדדי המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד, הואיל וכדי לדעת ברירת האמת צריך להעריך שתי כתות המחלוקת, ועם המחלוקת עצמו יתברר האמת, ולכן דין הוא שישארו כל כתות המחלוקת נזכרים ונעשים יחדיו, עם היות שאין האמת אלא כאחד מהם.

ראוי לשים לב להדגשת המחבר שיש יתרון להעלאת הדעות הסותרות על ידי חכמים שונים הדבקים בעמדותיהם, ואין די שהלומד עצמו יעלה ויגלגל סברות סותרות לכאן ולכאן. ההנחה היא שמחלוקת שבה מייצג כל חכם דעה הפוכה מדעתו של חברו ומנסה להעלות את כל הטיעונים האפשריים העשויים לתמוך בדעתו הוא (ואפילו מתוך מגמתיות מסוימת), מסייעת לבירור טוב יותר של הסוגיה. תפישה זו דומה למסורת הוויכוח ובירור הדין האדברסרית המקובלת בהליך השיפוטי האנגלו-אמריקאי, המבוססת על ההנחה שמתוך שתזכה כל עמדה מנוגדת לייצוג של אדם שהוסמך לפעול למענה באופן מגמתי, תתברר האמת. על יסוד ההנחה שהוויכוח הוא תנאי לבירור האמת, מציע המחבר הסבר חדש להלכה התמוהה, שנתקשו בה רבים, הקובעת שאם נתחייב אדם בסנהדרין פה אחד, היה נפטר מיד מן העונש. ואלה דבריו:

והדבר הזה נעלם מעיני המלעיגים על מה שאמרו חז"ל (סנהדרין יז, א) שאם היו כל הסנהדרין מחייבין מיתה לאיש אחד לא היה מומת, ואם היו מעוטם מזכים ורובם מחייבים היה מומת. שעם היות גזרת הכתוב מחייבת כן וכמו שדרשו ז"ל בגמרא, הטעם אשר שמעתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל13 הוא נכון מאד, והוא עצמו מה שכתבתי, להודיע ולהשמיע שכשאין כת מנגד על פי קושיות וטענות בחקירה מן החקירות אי אפשר שיצא הדבר לאור ואפשר שכולם יפלו בטעות.

האמת האלוהית מול אמת אנושית בניגוד לגישה המוניסטית, מחזיקים חכמים רבים אחרים בתפישות דואליטסיות או פלורליסטיות, המניחות בצורות שונות שהאמת ההלכתית יכולה לכלול בתוכה דעות שונות ואף סותרות, ושלשאלה הלכתית עשויות להיות תשובות נכונות אחדות. אחד ההסברים לדואליזם זה מבחין בין ה"אמת האלוהית" ל"אמת האנושית". רעיון זה משתקף באגדת תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), שבו התנגדו חכמים לבת הקול שהכריזה שההלכה כר' אליעזר, ואמרו ש"לא בשמים היא". הוא משתקף גם באגדה על פטירת רבה בר נחמני (בבא מציעא פו ע"א), המספרת על מחלוקת בני מתיבתא דרקיעא - ישיבת החכמים שנפטרו מן העולם - עם הקב"ה בכבודו ובעצמו בשאלה בהלכות נגעים. על יסוד שתי אגדות אלו, קבע הר"ן בדרשותיו (דרשה ה, נוסח ב), שחכמים חייבים לפעול על פי הבנתם האנושית, גם אם אינה תואמת את ה"אמת האלוהית", שהרי התורה עצמה מצווה את החכמים לפעול על פי הבנתם הם. מסקנה מעניינת הסיק מסוגיות אלו מהר"ם מינץ, מגדולי חכמי אשכנז במאה הט"ו. ומעשה שהיה כך היה: שני יהודים פנו לבית דין של בוררים בבקשה שיכריעו בסכסוך שנפל ביניהם. אחר שהכריעו הבוררים את הדין, נפלה מחלוקת חדשה בין המתדיינים, וכל צד פירש את פסק הדין לטובת עצמו. פנו שני הצדדים אל מהר"ם מינץ, והוא נדרש בדברי תשובתו לשאלה מרכזית בתורת הפרשנות: האם יש לשאול את הבוררים למה התכוונו בפסק הדין? או שמא כוונתם אינה רלוונטית לפרשנות פסק הדין שכתבו? האם הפרשן צריך לנסות לחשוף את כוונת מחבר הטקסט? ושמא פסק הדין הפך לאחר חיבורו ליצירה עצמאית, והפרשן צריך לנסות לעמוד על משמעות הכתוב בו בלא קשר לכוונת מחברו? ואלו דבריו של מהר"ם מינץ:

ושמא תאמר: מאחר דפסקו רבנן הנ"ל, דין הוא שגם הם יעשו פירוש לפסק שלהן איך היה דעתן ונשאל להן. הא ליתא [=זה אינו, אין לקבל זאת], דאינה תולה בדעתן, רק תולה במשמעות הפסק לפי אשר כתבו לשונם, וזה לא מוטל עלייהו לבאר. כדאשכחן בפרק הפועלים (בבא מציעא פו ע"א) דפליגי מתיבתא דרקיעא עם הקב"ה... ואי הוי תלי בדעת מאן דכתב [=ואם היה תלוי בדעת מי שכתב] וחתם הפסק א"כ הכא נמי [=אם כן כאן גם כן] הקב"ה כתב ונתן התורה, לא הוו פליגי [=חולקים] עם הקב"ה?! אלא דפליגי [=שחולקים] לפי המשמעות, התורה שנתן לנו הקב"ה איך פירושו, הכא נמי לא שנא [=גם כאן אין זה שונה]14.

כלומר, הפרשן צריך לחשוף את משמעות הכתוב בלא תלות בכוונת המחבר. תפישה פרשנית זו, המדגישה את עצמאות הטקסט, עולה גם מפירושו של ר' משה פיינשטיין לאגדה הידועה בדבר קשירת הכתרים לאותיות התורה:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.15

באגדה זו משתקף המתח הידוע בין הטקסט (המיוצג בידי משה, נותן התורה) לבין פרשנות הטקסט (המיוצגת בידי ר' עקיבא). מצד אחד, הפרשנות היוצרת לגיטימית, שהרי לשם כך קושר הקב"ה כתרים לאותיות, אך בו בזמן מדגישה האגדה את עליונותו של הטקסט המקורי שניתן על ידי משה, שהוא יציב ובלתי ניתן לשינוי, והוא יסוד לפרשנויות עתידיות. לעומת זאת, פרשנותו של ר' עקיבא היא חוליה אחת בשרשרת הפרשנית. משום כך מיוחסות התורה ופרשנויותיה למשה, לא לפרשניה. לכן, ר' עקיבא מסמיך את דבריו על "הלכה למשה מסיני". ואולם נשאלת השאלה: מה פירוש קשירת כתרים לאותיות? רש"י על אתר אומר שהכוונה לתגין שבראשי האותיות. והדברים צריכים עיון, שהרי לא מצינו בספרות חז"ל אף לא דרשה אחת על התגין! ר' משה פיינשטיין מציע פירוש אחר. הוא רואה באגדה זו ביטוי למתיחות ההרמנויטית בין משמעות הטקסט וכוונת הכותב. לדעתו, "קשירת כתרים לאותיות" פירושה "המלכת האותיות", היינו מתן עצמאות לטקסט, המשחרר את הפרשן מן החובה לחשוף את כוונת הקב"ה. שחרור זה מאפשר לר' עקיבא ולשאר החכמים לדרוש תלי תלין של הלכות מכוח פרשנות הטקסט ועל פי ההבנה האנושית, בלא שיהיה תוקפה של פרשנות זו מותנה בהתאמתה לאמת האלוהית16. המחלוקת והשלום ניתן היה לחשוב שריבוי הדעות והמחלוקות עשוי לפגוע בשלום החברתי, אלא שכבר המשנה מעידה ש"אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות א, ד). והדברים מפורטים בתוספתא17: אף על פי שנחלקו בית שמיי כנגד בית הלל... לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמיי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ריבוי הדעות מבטא חתירה משותפת של החכמים לבירור האמת ויצירת יצירה חדשה המאופיינת בהרמוניה של צלילים, ואין בה מקום לסכסוך אישי בין החולקים. ראוי לסיים בדברי הרב קוק על מימרתו המפורסמת של ר' אלעזר ברבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"18:

יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו... על כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר: "וכל בניך למודי ה'"19.

הערות: * מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. 1. רשימה זו מבוססת על קטעים מהספר המחלוקת בהלכה - מקורות ופירושים, בעריכת ח' בן-מנחם, נ' הכט וש' ווזנר, ירושלים תשס"ג. 2. תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רלח. 3. עירובין יג ע"ב. 4. ואולם יש מי שפירש את המילה "מחלוקת" במשנתנו בהוראת כת וקבוצה (בדומה ל"מחלקה" בצבא): "מחלוקת הלל ושמאי" היא קבוצתם של הלל ושמאי (או אולי שם אחר ל"בית הלל" ו"בית שמאי"); ואילו "מחלוקת קרח ועדתו" היא קבוצתם של קרח וחבריו. לפי פירוש זה, המשנה אומרת שקבוצה שהתארגנה לפעול לשם שמים סופה להתקיים, אך קבוצה שנוסדה "שלא לשם שמים" סופה שתאבד מן העולם, בדומה למה שאירע לקרח ועדתו, שנבלעו באדמה, כמו שפירש רב נתן אב הישיבה (נדפס בתרגומו של ר"י קאפח במשניות מהדורת אל-המקורות): "כל קבוצה הנפרדת ונחלקת מפני אדם בגלל מצוה, הרי היא מתקיימת. וכל שאינה לדבר מצוה, אינה מתקיימת. איזו היא קבוצה שהיא לדבר מצוה? זו קבוצת הלל ושמאי; ושאינה לדבר מצוה? זו קבוצת קרח ועדתו". וראה גם ע"צ מלמד, "ללשונה של מסכת אבות", לשוננו כ (תשט"ז), עמ' 107. 5. ר' חיים פאלאג'י, כל החיים, מערכת ה, ערך "השגה", כלל כ. 6. שם, כלל כא. 7. דוגמה מעניינת לכך היא החרם שהוטל במצרים במאה הי"ז על החיבור "פרי חדש" לר' חזקיה די סילווה, מגדולי חכמי ארץ ישראל באותו הדור, בשל סגנונו החריף כנגד הפוסקים שהוא חולק על דבריהם. לתיאורה של פרשה מעניינת זאת, ראה ר"ח טשרנוביץ, "רב צעיר", תולדות הפוסקים, ג, עמ' 179 ואילך. 8. אבות א, ד. 9. כיוצא בזה הרעיון שדעות החכמים הנחלקים הופכות ל"גופי תורה" רק אם כוונתם ראויה ולשם שמים, עולה מדבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, אות קטו: "כשמחדש דבר בתורה, צריך שלא יהא מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או לחלוק על דברי זולתו וכיוצא, רק מצד התשוקה לידע האמת. ואז אפילו טועה, נקרא דברי תורה ודברי אלהים חיים, שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה, שגם ההוה אמינא [=הדעה שנדחתה לבסוף] הוא דברי תורה, שכך יסד השם יתברך מושכל ראשון ואחר כך הגעה לאמת, וגם המושכל ראשון הוא מה' יתברך ודברי אלהים חיים. אבל כשהוא מצד הנגיעה, אז אינו נקרא דברי תורה כלל. כמו שכתוב בירבעם "בחודש אשר בדא מלבו" (מל"א יב, לג), ובודאי הוא דרש להם איזה דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון, רק לפי שהיה מצד הנגיעה לעשות נגד בית דין שבירושלים, נקרא 'אשר בדא מלבו', ולא נאמר בזה 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'". 10. ונחלקו הראשונים אם מדובר בלאו גמור או באסמכתא בעלמא. עיין שערי תשובה לרבנו יונה גירונדי, שער ג, אות נח, האומר שמדובר בלאו גמור. ומעין זה גם הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, שורש שמיני, ולא-תעשה מה, אך דעת הרמב"ם בשני המקומות הללו היא שיש כאן אסמכתא בעלמא. 11. סנהדרין קי ע"א. 12. אריסטו הוא שסבר שהוויכוח והספק מועילים לבירור האמת. יתרה מזאת, הוא טוען ששמירה על כללי הוויכוח מבטיחה שתצא האמת לאור. ראה למשל ברטוריקה, א, א, a1355. רעיון זה משתקף גם בהשקפה הרווחת ש"סוף האמת לצאת לאור". והשווה לביטוי: "האמת יעשה דרכו" (שמונה פרקים לרמב"ם, סוף פרק ד). והשווה לבג"צ 87/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871. 13. ייחוס הסבר זה לרמב"ם אינו נקי מספקות, כיוון שאינו עולה יפה עם יחס הרמב"ם למחלוקת ולוויכוח. ראה תורה תמימה, שמות כג, אות יז (עמ' 326), שהביא סברא זו בשם "יש מי שכתב", ודחה אותה בשתי ידיו. לעצם בירור ההלכה בעניין סנהדרין שראו כולם לחובה, ראה: הרב ר' מרגליות, מרגליות הים, לסנהדרין יז ע"א, עמ' 72; ש' ספראי, "לפירושה של המימרה: סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו", תרביץ לד (תשכ"ה) 40; א"א הלוי, "פוטרין זה מהו?", תרביץ לו (תשכ"ז) 90. 14. שו"ת מהר"ם מינץ, סימן ק. עניין דומה נידון בתשובות מהר"י בן לב, חלק ג, סימן קטז, אלא שהוא מבחין בין פרשנות התורה, שעליה נאמר "לא בשמים היא", לבין פרשנות מסמך משפטי אנושי, שיש להיזקק בו לכוונת הכותבים. וראה עוד: ברכי יוסף, חושן משפט, סימן כג, ס"ק ח; מ' אֵלון, המשפט העברי, ב, עמ' 371 ואילך. 15. מנחות כט ע"א. 16. ר' משה פיינשטיין, שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק א, בהקדמה. להרחבה של פרשנות זו, ראה: ש"ז הבלין, "להבנת יסודות דרכי הלימוד של חז"ל", מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל, מוגשים לכבוד הרב פרופ' מנחם עמנואל רקמן, בעריכת משה בר, רמת-גן תשנ"ד, עמ' 89-73. 17. יבמות א, י. 18. ברכות סד ע"א. 19. סידור עולת ראי"ה.

---

---