|
|
|
דיני הנדרים כמקור להלכות משפט
"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
אביעד הכהן*
פרשת מטות-מסעי, תשס"ג, גיליון מס' 131
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
ראשית פרשת מטות בפרק ארוך המיוחד לדיני הנדרים והשבועות1 שבמקרא2. מרכזיות הנדר והשבועה במורשת ישראל ניכרת גם בעובדה שהמשנה, והתלמוד בעקבותיה, ייחדו שתי מסכתות שלמות, נדרים ושבועות, לעיסוק בהן. גם ספרות ההלכה לענפיה השונים - הפרשנות והחידושים, הפסקים וספרי השו"ת - רצופה דיונים מגוונים ההולכים-סובבים סביב דיני הנדרים והשבועות.
תופעת הנדרים הייתה שכיחה, הן בחברה הנכרית הן בחברה היהודית3, עד שהיו תקופות שהתנגדו בהן ללימוד מסכת נדרים, מחשש שיביא עיסוק יתר בה להגברת תופעה זו. ומכוח זה כתב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו על אתר, שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים", וזאת בניגוד לכלל הדורש דרך כלל את פומביותו של החוק, ועקרון יסוד במשפט הוא. עדות היסטורית חשובה בעניין זה הגיעה אלינו גם מפיו של רב נטרונאי, גאון ישיבת סורא במאה הט':
נדרים אין נשנית בשתי ישיבות [=בבל] היום ותר ממאה שנה. וכך אמר רב יהודאי נהורא בעלמא4, דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן [=שאין אנו לומדים את מסכת נדרים ואין אנו יודעים] לאסור ולהיתר בה, לא נדר ולא שבועה5.
ממבט ראשון, מערכת ענפה זו של דיני הנדרים6, בדומה לדיני השבועה והחרמים, היא חלק מן המשפט ה"דתי"7 בהלכה היהודית, ואינה נוגעת לחלקה ה"משפטי". לכאורה, הדברים עולים יפה, שהרי, כפי שכתב מ' אֵלון8, ה"משפט העברי" מכוון לכל ה"עניינים המסדירים את היחסים שבין אדם לחבֵרו ולחֶברתו, ולא הוראות שעניינן במצוות שבין אדם למקום", ודיני הנדרים משתייכים לסוג השני. עמדה חולקת הביע י' אנגלרד9. לטענתו, אין אפשרות ממשית להבחין בין שני התחומים, בין ההלכה ה"דתית" כביכול (ה-ius divinum) לבין ההלכה ה"משפטית" (ius humanum). ויש לומר שאֵלון עצמו, שהיה מודע לקושי זה, הקדיש מקום נרחב בספרו למשותף בין ההלכה "הדתית" לבין ההלכה "המשפטית"10 הן ביחס לדרכי החשיבה והמינוח המשותפות להן, הן באשר לעקרונות משפטיים משותפים והן ביחס לתלותן של הוראות "דתיות" בהוראות "משפטיות" ויחסי הגומלין שביניהן.
בנושא שלנו, קבע עוד במאה הי"ד רבי יעקב בן הרא"ש, בעל ה"טורים" (ובעקבותיו הלכו ר' יוסף קארו ושאר בעלי הלכה) את הלכות הנדרים בחלק "יורה דעה" שב"שולחן ערוך"11, שעניינו המובהק הוא דיני "איסור והיתר"12 ודינים השייכים לתחום ה"דתי" המובהק של ההלכה (דוגמת דיני כשרות, אבלות, תרומות ומעשרות, נידה ומקוואות), ולא בחלק "חושן המשפט", העוסק בנושאים המשפטיים הקלאסיים (דוגמת דיני קניין, מקח וממכר, הלוואה, גזלה, נזיקין, שכירות ושאילה, ירושה ועוד).
אף על פי כן, למרות האופי ה"איסורי" של פרשת הנדרים, נלמדו ממנה הלכות גדולות13 בתחום המשפטי, הן במשפט הציבורי, הן במשפט הפרטי והן בתורת הפרשנות של המשפט העברי14. על כמה מן ההלכות הללו, אנו מבקשים לעמוד בדברינו המובאים להלן.
מוצא שפתיך תשמר ועשית
בראש הפרשה בא "כלל גדול" בדיני הנדרים:
איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו15, ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג).
ומעין זה נצטווינו בספר דברים:
כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו... מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך (דברים כג, כב-כד).
לאמור: המתחייב בלשון נדר צריך לקיים את הבטחתו. כמו שיעץ החכם מכל אדם: "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קוהלת ה, ד)16. כיוצא בזה התהדר יונה הנביא, ואמר: "אשר נדרתי אשלמה" (יונה ב, י), וכמוהו אומר משורר התהילים: "נדרַי לה' אשלם" (תהילים כב, כו)17.
לימים הועתקה נורמה זו מן המשפט הדתי שבין אדם למקום למשפט הציבורי. ויש מחכמי המשפט העברי שראו בה יתד ופינה להנחת יסוד במשפט העברי, ולפיה ציבור שקיבל על עצמו תקנת קהל בעלמא אינו רשאי לחזור בו בלא סיבה של ממש. כך, למשל, אומר ר' שבתי באר, מחכמי איטליה במאה הט"ז (שו"ת באר עשק, סימן ג):
תקנות הקהל18 - דין שבועה ואיסר ונידוי יש להם, כדכתב הרשב"א19, ובין לזכות ובין לחובה, שיהיה אמינא [=שנאמר] דאין יכולין לחזור בהם.
איסור משחקי הימורים
קל וחומר כשנלוו לתקנת הקהל נדר ושבועה, שעל יסוד ה"איסור" שבהם, יצרו סנקציה שריחפה מעל ראשי בני הקהילה שביקשו להפר את תקנת הקהל.
דוגמה אחת מני רבות יש בתשובת הרשב"א20 בשאלת נגע ההימורים שפשה בקהילות ישראל. וזה לשון השאלה:
שאלת: הסכימו הקהל והחרימו שלא לשחוק בקוביא, ואחר כך עמדו מקצת הקהל ורצו להתיר את החרם, ומקצת הקהל יצאו מבית הכנסת ומיחו [=מחו] בידם. וגם יש מן הגדולים שמיחו בפני רבים מן הקהל, ואותו מקצת התירו. ובו ביום נתקלקל בו אחד מן הנבלים והטיח דברים [=נגד מי שביקש לשמור על התקנה], ולקה ונתנדה. היתר זה יש בו ממש או לא?
הרטוריקה החריפה שמשתמש בה הרשב"א בתשובתו מלמדת שכמו בזמן הזה, כך גם בימים ההם, פשה נגע ההימורים בכול, ואיים למוטט את החברה. הרשב"א, כמו גם חכמים אחרים, ביקש להילחם בנגע זה מלחמת חרמה, לא תמיד בהצלחה. ואלה הם דברי הרשב"א:
תשובה: האיסור - תקנת ותיקין [הוא]...21, ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק. כמה קרעים הלביש22. כמה ריחות הבאיש. כמה כוכים (אפשר שצריך להיות: תופים) יוצאים במחול משחקים23.
ותמה אני האיך [=איך] פשטה הוראה להתיר בעניין זה, אפילו הסכימו כל הקהל בהיתר זה, מעצמו נאסר, ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם. והאיך נחזור ונתיר? הגע עצמך. סלק החרם כמי שאינו, האיך הסכימו הרבים להתיר האיסור?
כל מי שמסכים להתיר זה, כמסכים לעשות עבירה אחת בכינופיא [=בכנופיה, בחבורה]. וכל שהיו הנסכמים [=המסכימים להתיר] רבים, תהיה אותה ההסכמה רבת החטא, רבת המהומה.
ולאחר שהצביע על חומרת איסור ההשתתפות בהימורים לגופו, מסתייע הרשב"א גם בדיני הנדרים לביסוס האיסור העומד לדעתו במלוא תוקפו, למרות ניסיון כמה מבני הקהילה להתירו:
ועוד אני אומר שכל כיוצא בזה שמקצתן מעכבין ומוחין, אפילו בשאר דברים של רשות, אין החרם ניתר, לפי שדבר תורה: אין החרמות והשבועות ניתרין אלא בפתחים24 ועל ידי חכם.
וכן אין אדם מתיר נדרי אשתו, דכתיב: "לא יחל דברו" - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו25.
ואם כן, אפילו הסכימו כל הקהל להתיר, אינו מותר מן הדין, כמו שאמרנו.
וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתחים ושלא על ידי חכם, אלא שהקהילות סמכו להם על המנהג, ונתנו טעם לדבר, דאחר שנהגו כן, על דעת כן מחרימים, והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר, דומה להפרת הבעל, וכטעמיה דרב פינחס, דאמר [=וכטעמו של רב פינחס שאמר]: "כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת"26.
השימוש בדיני נדרים בתחום המשפט הפרטי
שימוש עזר בדיני הנדרים נעשה גם בתחום המשפט הפרטי. כך, למשל, דיני הקניין שבמשפט העברי אינם מכירים בתוקפה של עסקה ב"דבר שלא בא לעולם", וגם לא בתוקפה של התחייבות שאינה ודאית כל צורכה (על פי הכלל "אסמכתא לא קניא"). עם זאת, התפתחות הכלכלה חייבה לאפשר עשיית עסקאות גם במקרים אלה, ולשם כך נוצל המנגנון של דיני הנדרים כדי לחייב את הצדדים לעסקה לעמוד בדיבורם. וכך למשל, כתב הרמ"א27: "אם נשבע לקיים את המקח, אף על פי שלא בא לעולם - צריך לקיים שבועתו"; וכיוצא בו כתב רבי יוסף קארו28: "נדר ושבועה ותקיעת כף29 מהני [=מועיל] אפילו באסמכתא"30.
דיני הנדרים והפרשנות המשפטית
שימוש רב בדיני הנדרים נעשה בתורת הפרשנות המשפטית של המשפט העברי31. בדיני הנדרים, נדרשת הפרשנות על כל צעד ושעל, כדי להגדיר את תחום התפרסותו והיקפו של הנדר. ועד כדי כך תפס נושא זה מקום רב חשיבות בעולמם של חכמים, עד שהקדישו לו חכמינו ז"ל עשרות משניות והלכות.
כבר בתקופה קדומה, נשתגר הכלל התלמודי האומר: "בנדרים הַלֵּךְ אחר לשון בני אדם"32. לאמור, בשאלות הנוגעות לפרשנות לשונו של הנדר יש לפרשה על פי משמעותו המקובלת בין "בני אדם". לימים הפך עיקרון זה לכלל שגור בדיני הפרשנות המודרניים: כל ביטוי השגור בפי הבריות ואינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם33.
ברם, בעוד שבהלכות נדרים הוחל כלל זה על פרשנות טקסט, שהוא מעשה ידי אדם פרטי מן הישוב, הרי שבמשפט הציבורי שבמשפט העברי הורחבה תחולת הכלל, ולעתים הוא הוחל גם על "תקנות קהל" שיש בהן טעמה של "חקיקה".
היגיונה של הפרשנות על פי "לשון בני אדם" הוא ברור. ההנחה היא שמתקני התקנה, אפילו אם אנשי מקצוע הם34, נתכוונו לקבוע את תקנתם לבני תקופתם ומקומם, ואין להניח שהשתמשו במשמעות עתיקת יומין למונח ששימש בימיהם בפי כל והובן על ידי כל הציבור.
מובן ששאלת אפשרות השימוש בדרך פרשנית זו הופכת להיות סבוכה יותר כאשר היא מתבקשת לצורך פרשנות תקנות שתוקנו במקומות אחרים ובזמנים אחרים מזמנו ומקומו של הפרשן, עד שאינו יכול להיות בטוח שמשמעות המונח המקורי בפי מתקני התקנה לא הייתה שונה מזו הנהוגה ב"לשון בני אדם" בתקופתו ובזמנו35.
ומאליה עולה השאלה: מהי "לשון בני אדם"? אחת השאלות הקשות בכל קביעה של פרשנות לפי "לשון בני אדם" היא השאלה מיהם אותם "בני אדם": האם מונח זה כוונתו למודל תאורטי ואובייקטיבי מעין זה הידוע בלשון המשפטית בת ימינו כמבחן "האדם הסביר"? או שמא מדובר במודל סובייקטיבי, שנבנה על סמך נתונים אמפיריים. זאת ועוד: יש לקבוע את תחומיה של "לשון בני אדם" זו, כיוון שלעתים, במקום אחד היא מתפרשת בצורה אחת, ובמקום אחר בצורה אחרת.
עיון בהגדרת מונח זה במקורות המשפט העברי מלמד שנטו לזהות את "לשון בני אדם" עם "לשון שרגילין בו"36. והכלל הגדול בכל אלה: "הכול לפי המקום והזמן"37, היינו לשון הנורמה (הנדר), צריכה להתפרש לפי נסיבות אמירתה, על רקע מקומה וזמנה.
מתוך כך, פירשו חכמים נדרים רבים על סמך "לשון בני אדם". להלן שתי דוגמאות מני רבות: על "הנודר עד הגשמים", שהדיר עצמו מליהנות מדבר מסוים "עד שיֵרדו הגשמים", אמרו חכמים שלא נתכוון אלא להדיר עצמו "עד שתרד רביעה שניה"38. וטעמו של דבר: בנדרים הולכין אחרי לשון בני אדם, ואין דרכם לקרות "גשמים" לרביעה ראשונה [=העונה הראשונה של גשמי היורה, שבהם הגשמים "רובעים" ומרווים את האדמה] עד שתרד רביעה שנייה של גשמים, שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים39. כיוצא בו "המדיר עצמו מן התירוש - אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין"40. ונתפרש בירושלמי טעם הדבר: לפי שבנדרים הולכים אחר "לשון בני אדם", ודרכם לקרות "תירוש" רק לדברים מתוקים, לא ליין, בניגוד ל"לשון תורה", שבה ה"תירוש" הוא שם נרדף ל"יין".
חכמי המשפט העברי בדורות מאוחרים יותר הלכו בעקבות חז"ל ונסתייעו הרבה ב"לשון בני אדם" בפרשנות לשונות שונים, הן לשונות נדר, הן לשונות התחייבות41, הן לשונות של "חקיקה". ועוד חזון למועד להאריך בסוגייה רבת פנים זו42.
סוף דבר
בבוא החכמים הראשונים לתאר את "היתר הנדרים" (היינו דיני התרת נדרים), הם קבעו שהנדרים "פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו"43. וטעמו של דבר, שבפסוקים שבפרשתנו לא נרמזו אלא מקצת הלכות, ובקעה רחבה הניחו לחכמים שיבואו ויתגדרו בה. כפי שראינו, הפכו הלכות הנדרים מסד ואבן פינה לבניין גדול של הלכות בכל תחומי המשפט העברי. ראשיתם, מצער הייתה, ואחריתם תשׂגה מאוד44.
הערות:
* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט חוקתי ומשפט עברי במכללת "שערי משפט" ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
1. האבחנה המרכזית בין "נדר" ובין "שבועה" במשנת חז"ל תוארה בתלמוד (נדרים ב ע"ב). השבועה היא איסור "גברא", דהיינו: אדם אוסר את עצמו מן החפץ, ומתחייב שלא יעשה מעשה פלוני (כגון, שלא יאכל מאכל מסוים); ואילו הנדר הוא איסור "חפצא" - האדם אוסר את החפץ על עצמו, ומתחייב שדבר פלוני יהא אסור עליו בהנאה.
2. על מקומם החשוב של הנדרים בעולם המקראי, שרובם ככולם היו מסוג של "נדרי הקדש" (ולרוב גם נדרים על תנאי), ראה למשל: בראשית כח, כ; ויקרא, פרק כז; במדבר כא, ב; שופטים יא, ל-לא; שמ"א א, יא; שמ"ב טו, ז-ח ועוד. וראה מ' הרן, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, ערך "נדר", עמ' 790-786.
3. יחסי הגומלין המרתקים שבין החברה היהודית והנוכרית, כמו גם בין החברה ה"עממית" לבין זו האריסטוקרטית בהקשר לסוגיית הנדרים שבו את לבם של החוקרים, ועל ידם הסבירו הרבה מלשונות הנדרים המשונות, על כינוייהם הרבים, שמופיעים במקורות. ראה לדוגמא: ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל (ירושלים, תשמ"ד) עמ' 109-87; י"נ אפשטיין, "ללשון נזירות", ספר מאגנס (ירושלים תרח"ץ), עמ' 16-10; הנ"ל, מבואות לספרות התנאים (ירושלים, תשי"ז), 376 ואילך; מ' בנוביץ, "כל כינויי נדרים", סידרא יב (תשנ"ו), 25-5, ועוד.
4. רב יהודאי גאון היה ראש ישיבת סורא במאה הח' וראשון הגאונים שמייחסים לו חיבור ספר הלכה, "הלכות פסוקות". הכינוי "נהורא בעלמא", אור בעולם, שהוצמד לשמו, אינו אלא לשון "סגי נהור", שכן היה עיוור. ראה ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה (ירושלים תשט"ו), עמ' קסז.
5. הלכות פסוקות מן הגאונים, מהדורת י' מיללער, קראקא תרנ"ג, סימן קכב (עמ' 64); י' ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון (ירושלים תשנ"ד), מסימן קפה, עמ' 311; סימן רנג, עמ' 390, ושם בהערות. וראה המקורות הרבים שצירף לה מ"ד הר, "ענייני הלכה בא"י במאה הששית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ מט (תש"ם), עמ' 65 והערה 23 שם. ושמא יש כאן מקצת זיקה לייחודה של מסכת נדרים שבתלמוד הבבלי, השונה בלשונותיה ובעריכתה משאר מסכתות התלמוד, תופעה שכבר עמדו עליה הראשונים. ראה למשל תוספות, נדרים ז ע"א, ד"ה תיבעי לך: "ולשון נדרים משונה". וראה: י"נ אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים (ירושלים תשכ"ג), עמ' 56-54.
6. בעיקרם, דיני הנדרים שבספרות חז"ל "נדרי איסור הם" (ולא "נדרי הקדש", כמו בתקופת המקרא, ראה הערה 2 לעיל), שבהם אוסר אדם על עצמו באיסור "פרטי" דברים המותרים לכל. על מקורם, ראה: מ' בנוביץ, "נדר האיסור בתקופת הבית השני ובספרות התנאים: מוצאו ומשמעותו", תרביץ סד (תשנ"ה), 228-203.
7. הדברים מקבלים ביטוי חזק יותר ב"נדרי הקדש" (ראה לעיל, בהערה 6), אך גם ב"נדרי איסור" קולם נשמע. ראה פשט הכתובים שבראש פרשתנו, המדברים על "נדר לה'", ובדברים כג, כב. ראה להלן.
8. המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 94-93.
9. י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי - מהותו ומטרותיו", משפטים ז (תשל"ו), עמ' 65-34.
10. ראה המשפט העברי, שם, עמ' 125-100.
11. קדמו להם חכמים אחדים שקבעו להלכות אלה מקום מיוחד, אך לא כללו אותן בחלק ה"משפטי" של חיבוריהם. כך, למשל, כלל הרמב"ם את הלכות נדרים בספר "הפלאה" המוקדש להלכות התלויות בדיבור פה, דוגמת הלכות שבועות ונזירות, ערכין [=נדרי הקדש] וחרמים.
12. תופעה מעניינת בפני עצמה היא קביעת מסכת "נדרים" דווקא בסדר נשים שבמשנה, העוסק בדיני משפחה, נישואין וגירושין. בפירושו למשנה, נתן הרמב"ם טעם לשילוב זה, על סמך האמור בראש פרשתנו: מפני שעיקר הנדרים עניינם בנשים, כמו שנאמר בפרשתנו "בין איש לאשתו, בין אב לבתו" (במדבר ל, ז), וכשתיכנס האישה לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה.
13. אין צריך לומר שיש לבחון כל מקרה לגופו. יש מקרים שנלמדו בהם עיקרי הלכות מדיני הנדרים, ויש שדיני הנדרים לא היו אלא מקור השראה, או שרק המינוח משותף ולא התוכן, ואין בין דיני הנדרים להלכות שכביכול נלמדו מהם אלא "שיתוף השם" בלבד, ותו לא.
14. מנגד, יש מקרים שיש בהם הבחנה מפורשת בין דיני הנדרים, השייכים לתחום ה"איסורי", לבין התחום ה"משפטי"-ממוני. כך, למשל, ביקש התלמוד (כתובות מ ע"ב) להקיש מדיני הפרת הנדרים שבפרשתנו, שעד גיל שתים עשרה שנה וחצי, יש לאב זכות ב"מעשי ידיה" של בתו, אך לבסוף נדחה היקש זו בנימוק שאין ללמוד "ממונא", זכות האב בנכסי בתו, מ"איסורא", דיני הפרת הנדרים.
15. ושמא יש כאן נתינת טעם (נוסף לכך ש"ראש המטה", או בניסוח מאוחר יותר, "יחיד מומחה", רק הוא רשאי להפר הנדר ולהתירו) שפרשה זו נאמרה דווקא ל"ראשי המטות" (במדבר ל, ב), למנהיגי העם, הצריכים אזהרה יתרה על כל אדם לקיים את הבטחותיהם. וראה רמב"ם: "'לא יחל דברו' - שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש" (משנה תורה, הלכות שבועות ו, ב).
16. מעניין הוא הוויכוח העקרוני בשאלה זו בין חכמים. לצד דעת ר' יהודה, הגורס כי "טוב מזה ומזה מי שאינו נודר כל עיקר", אומר ר' מאיר: "טוב מזה ומזה נודר ומשלם, שנאמר: 'נדרו ושלמו לה' אלהיכם' (תהילים עו, יב). הדיה של מחלוקת זו כבר בפסוק כב: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא". להקשרה המשפטי, ראה ב' ליפשיץ, "טוב נודר ומשלם", בית מקרא לז (תשנ"ב), עמ' 149-146.
17. בשולי הדברים נאמר שחז"ל הרחיבו עיקרון זה לא רק לעניין נדר פורמלי, אלא לכל דבר התחייבות שהאדם מוציא מפיו, והתבטאו בחריפות כנגד מי שאינו עומד בדיבורו: "מי שפרע מאנשי דור המבול, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (משנה, בבא מציעא ד, ב).
18. וראוי לתת את הדעת לעובדה שההנחה כאן היא שסתם "תקנת קהל" כנדר ושבועה; ובניגוד למקרה אחר, שבנוסף לתקנה גופה, סמכו חכמים נדר ושבועה מפורשים, כדי שלא יוכלו להפר אותם.
19. ראה למשל: "חרמי ציבור אין להם היתר לעולם" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרצה); "שאי אפשר לציבור להתיר שום נדר ושום שבועה שנדרו ושנשבעו, לפי שאין מוחל לעצמו, שנאמר: 'לא יחל דברו'" (שם, חלק ג, סימן שד).
20. שו"ת הרשב"א, חלק ז, סימן רמד. על שכיחות התופעה, ניתן ללמוד מן התשובות הרבות העוסקות בהימורים, ומעדות הרשב"א עצמו: "כבר נשאלתי על זה פעמים רבות" (שם, סימן רע). על הקושי להתמודד עם התופעה, ראה תשובת הרשב"א שם, סימן תקלז, שבה הוא חוזר על האיסור להתיר שבועה שנועדה למנוע משחקי הימורים, אך מוסיף את דעת ר' שמואל מאיברא, מבעלי התוספות, שהקל בדבר, וטעמו עמו: "מוטב שנתיר לו ואל יעבור [=על שבועתו]".
21. כאן באות בדפוסים המילים "ודאי חטא הייתה", אך דומה שטעות הן ויש לתקנן על פי המובאות בתשובות הראשונים המצטטים את דברי הרשב"א: שו"ת הריב"ש, סימן תסז; שו"ת התשב"ץ, חלק ב, סימן רלט.
22. על משקל הכתוב: "כי סובא וזולל יוָרש, וקרעים תלביש נומה" (משלי כג, כא). ויש כאן רמז לתופעות שליליות אחרות הכרוכות בהימורים.
23. ביטוי זה נזכר במקרא דווקא לחיוב: "עוד אבנך ונבנית... עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים" (ירמיהו לא, ג).
24. "פתח" בדיני הנדרים הוא עילה או נימוק להתיר את הנדר. בספרות חז"ל נאמרו כמה "פתחים" המהווים דרך מילוט לנודר להימנע מקיום נדרו, כגון טעות בהבנת המציאות בשעת הנדר.
25. ראה בבלי חגיגה י ע"א ומקבילות.
26. נדרים עד ע"א; שבת מו ע"ב; וכן מקבילות.
27. הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן רט, סעיף ד.
28. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכט, סעיף ה.
29. על "תקיעת הכף" כדרך קניין, ראה בהרחבה: ר"ש קלינמן, מנהגי הסוחרים בדרכי הקניין במשפט העברי (דיסרטציה, ר"ג תש"ס).
30. וראה רמב"ם, הלכות ערכין, פרק ו, הלכות לא-לב. וראה עוד מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 106.
31. עמדתי על כך בהרחבה בחיבורי: א' הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי (דיסרטציה, ירושלים תשס"ג). ראה למשל, שם, פרק ב, ליד ציון הערה 115; פרק ג, ליד ציון הערות 35, 125, 255 ועוד.
32. המונח עצמו, "לשון בני אדם", מופיע כבר במקורות התנאיים, ביחס לשאלה אם "דברה תורה כלשון בני אדם" אם לאו. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' עז-פב. ניסוחו הפורמלי בהקשר להלכות נדרים הוא "סתמא דתלמודא". ראה למשל, נדרים ל ע"ב ומקבילות. אכן, הדיו נשמעים היטב כבר מן המקורות התנאיים, ואכמ"ל.
33. ראה למשל: ע"א 753/68 פרנסיס ואח' נ' רוזנברג, פ"ד כג(2) 187; ע"א 307/72 מוך נ' פקיד השומה, פ"ד כח(1) 414; ר"ע 530/82 עטר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 337; ע"א 781/86 בתיה עוזיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 210.
34. על הבעייתיות שבהשוואת תקנות הקהל לחקיקה בת ימינו, לאור השוני במיהות הגוף המתקין את התקנות, ראה למשל, מחקרי הנזכר לעיל, בהערה 31, עמ' 41.
35. ניתן כמובן לטעון שאין לכך כל רלוונטיות, כיוון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולבבו-שלו מבין.
36. ראה למשל, טור, יורה דעה, סימן רז.
37. בית יוסף, יורה דעה, סימן רז, סעיף א.
38. תענית ו ע"ב.
39. רש"י שם.
40. תוספתא נדרים ד, ג.
41. ראה למשל רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק כו, הלכה ח: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג" (והזכירו השופט קיסטר בע"א 4/67 איסטייטס נ' טרבלוס, פ"ד כא(1)470). על המנהג כאמצעי פרשני, ראה מחקרי הנזכר לעיל בהערה 31, עמ' 273-258.
42. לפי שעה, ראה מחקרי הנזכר לעיל, בהערה 31, עמ' 89 ואילך.
43. משנה חגיגה א, ח. וראה פירוש הרמב"ן לתורה על אתר (ל, א) ביחס ל"היתר נדרים" ש"תלאו הכתוב בחוט השערה".
44. איוב ח, ז.
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
אקדמות מילין תופעת הנדרים הייתה שכיחה, הן בחברה הנכרית הן בחברה היהודית3, עד שהיו תקופות שהתנגדו בהן ללימוד מסכת נדרים, מחשש שיביא עיסוק יתר בה להגברת תופעה זו. ומכוח זה כתב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו על אתר, שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים", וזאת בניגוד לכלל הדורש דרך כלל את פומביותו של החוק, ועקרון יסוד במשפט הוא. עדות היסטורית חשובה בעניין זה הגיעה אלינו גם מפיו של רב נטרונאי, גאון ישיבת סורא במאה הט': |
נדרים אין נשנית בשתי ישיבות [=בבל] היום ותר ממאה שנה. וכך אמר רב יהודאי נהורא בעלמא4, דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן [=שאין אנו לומדים את מסכת נדרים ואין אנו יודעים] לאסור ולהיתר בה, לא נדר ולא שבועה5.
|
|
ממבט ראשון, מערכת ענפה זו של דיני הנדרים6, בדומה לדיני השבועה והחרמים, היא חלק מן המשפט ה"דתי"7 בהלכה היהודית, ואינה נוגעת לחלקה ה"משפטי". לכאורה, הדברים עולים יפה, שהרי, כפי שכתב מ' אֵלון8, ה"משפט העברי" מכוון לכל ה"עניינים המסדירים את היחסים שבין אדם לחבֵרו ולחֶברתו, ולא הוראות שעניינן במצוות שבין אדם למקום", ודיני הנדרים משתייכים לסוג השני. עמדה חולקת הביע י' אנגלרד9. לטענתו, אין אפשרות ממשית להבחין בין שני התחומים, בין ההלכה ה"דתית" כביכול (ה-ius divinum) לבין ההלכה ה"משפטית" (ius humanum). ויש לומר שאֵלון עצמו, שהיה מודע לקושי זה, הקדיש מקום נרחב בספרו למשותף בין ההלכה "הדתית" לבין ההלכה "המשפטית"10 הן ביחס לדרכי החשיבה והמינוח המשותפות להן, הן באשר לעקרונות משפטיים משותפים והן ביחס לתלותן של הוראות "דתיות" בהוראות "משפטיות" ויחסי הגומלין שביניהן.
בנושא שלנו, קבע עוד במאה הי"ד רבי יעקב בן הרא"ש, בעל ה"טורים" (ובעקבותיו הלכו ר' יוסף קארו ושאר בעלי הלכה) את הלכות הנדרים בחלק "יורה דעה" שב"שולחן ערוך"11, שעניינו המובהק הוא דיני "איסור והיתר"12 ודינים השייכים לתחום ה"דתי" המובהק של ההלכה (דוגמת דיני כשרות, אבלות, תרומות ומעשרות, נידה ומקוואות), ולא בחלק "חושן המשפט", העוסק בנושאים המשפטיים הקלאסיים (דוגמת דיני קניין, מקח וממכר, הלוואה, גזלה, נזיקין, שכירות ושאילה, ירושה ועוד). אף על פי כן, למרות האופי ה"איסורי" של פרשת הנדרים, נלמדו ממנה הלכות גדולות13 בתחום המשפטי, הן במשפט הציבורי, הן במשפט הפרטי והן בתורת הפרשנות של המשפט העברי14. על כמה מן ההלכות הללו, אנו מבקשים לעמוד בדברינו המובאים להלן. מוצא שפתיך תשמר ועשית |
איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו15, ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג).
|
|
ומעין זה נצטווינו בספר דברים:
|
כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו... מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך (דברים כג, כב-כד).
|
|
לאמור: המתחייב בלשון נדר צריך לקיים את הבטחתו. כמו שיעץ החכם מכל אדם: "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קוהלת ה, ד)16. כיוצא בזה התהדר יונה הנביא, ואמר: "אשר נדרתי אשלמה" (יונה ב, י), וכמוהו אומר משורר התהילים: "נדרַי לה' אשלם" (תהילים כב, כו)17.
לימים הועתקה נורמה זו מן המשפט הדתי שבין אדם למקום למשפט הציבורי. ויש מחכמי המשפט העברי שראו בה יתד ופינה להנחת יסוד במשפט העברי, ולפיה ציבור שקיבל על עצמו תקנת קהל בעלמא אינו רשאי לחזור בו בלא סיבה של ממש. כך, למשל, אומר ר' שבתי באר, מחכמי איטליה במאה הט"ז (שו"ת באר עשק, סימן ג): |
תקנות הקהל18 - דין שבועה ואיסר ונידוי יש להם, כדכתב הרשב"א19, ובין לזכות ובין לחובה, שיהיה אמינא [=שנאמר] דאין יכולין לחזור בהם.
|
|
איסור משחקי הימורים דוגמה אחת מני רבות יש בתשובת הרשב"א20 בשאלת נגע ההימורים שפשה בקהילות ישראל. וזה לשון השאלה: |
שאלת: הסכימו הקהל והחרימו שלא לשחוק בקוביא, ואחר כך עמדו מקצת הקהל ורצו להתיר את החרם, ומקצת הקהל יצאו מבית הכנסת ומיחו [=מחו] בידם. וגם יש מן הגדולים שמיחו בפני רבים מן הקהל, ואותו מקצת התירו. ובו ביום נתקלקל בו אחד מן הנבלים והטיח דברים [=נגד מי שביקש לשמור על התקנה], ולקה ונתנדה. היתר זה יש בו ממש או לא?
|
|
הרטוריקה החריפה שמשתמש בה הרשב"א בתשובתו מלמדת שכמו בזמן הזה, כך גם בימים ההם, פשה נגע ההימורים בכול, ואיים למוטט את החברה. הרשב"א, כמו גם חכמים אחרים, ביקש להילחם בנגע זה מלחמת חרמה, לא תמיד בהצלחה. ואלה הם דברי הרשב"א:
|
תשובה: האיסור - תקנת ותיקין [הוא]...21, ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק. כמה קרעים הלביש22. כמה ריחות הבאיש. כמה כוכים (אפשר שצריך להיות: תופים) יוצאים במחול משחקים23.
ותמה אני האיך [=איך] פשטה הוראה להתיר בעניין זה, אפילו הסכימו כל הקהל בהיתר זה, מעצמו נאסר, ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם. והאיך נחזור ונתיר? הגע עצמך. סלק החרם כמי שאינו, האיך הסכימו הרבים להתיר האיסור? כל מי שמסכים להתיר זה, כמסכים לעשות עבירה אחת בכינופיא [=בכנופיה, בחבורה]. וכל שהיו הנסכמים [=המסכימים להתיר] רבים, תהיה אותה ההסכמה רבת החטא, רבת המהומה. |
|
ולאחר שהצביע על חומרת איסור ההשתתפות בהימורים לגופו, מסתייע הרשב"א גם בדיני הנדרים לביסוס האיסור העומד לדעתו במלוא תוקפו, למרות ניסיון כמה מבני הקהילה להתירו:
|
ועוד אני אומר שכל כיוצא בזה שמקצתן מעכבין ומוחין, אפילו בשאר דברים של רשות, אין החרם ניתר, לפי שדבר תורה: אין החרמות והשבועות ניתרין אלא בפתחים24 ועל ידי חכם.
וכן אין אדם מתיר נדרי אשתו, דכתיב: "לא יחל דברו" - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו25. ואם כן, אפילו הסכימו כל הקהל להתיר, אינו מותר מן הדין, כמו שאמרנו. וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתחים ושלא על ידי חכם, אלא שהקהילות סמכו להם על המנהג, ונתנו טעם לדבר, דאחר שנהגו כן, על דעת כן מחרימים, והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר, דומה להפרת הבעל, וכטעמיה דרב פינחס, דאמר [=וכטעמו של רב פינחס שאמר]: "כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת"26. |
|
השימוש בדיני נדרים בתחום המשפט הפרטי דיני הנדרים והפרשנות המשפטית כבר בתקופה קדומה, נשתגר הכלל התלמודי האומר: "בנדרים הַלֵּךְ אחר לשון בני אדם"32. לאמור, בשאלות הנוגעות לפרשנות לשונו של הנדר יש לפרשה על פי משמעותו המקובלת בין "בני אדם". לימים הפך עיקרון זה לכלל שגור בדיני הפרשנות המודרניים: כל ביטוי השגור בפי הבריות ואינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם33. ברם, בעוד שבהלכות נדרים הוחל כלל זה על פרשנות טקסט, שהוא מעשה ידי אדם פרטי מן הישוב, הרי שבמשפט הציבורי שבמשפט העברי הורחבה תחולת הכלל, ולעתים הוא הוחל גם על "תקנות קהל" שיש בהן טעמה של "חקיקה". היגיונה של הפרשנות על פי "לשון בני אדם" הוא ברור. ההנחה היא שמתקני התקנה, אפילו אם אנשי מקצוע הם34, נתכוונו לקבוע את תקנתם לבני תקופתם ומקומם, ואין להניח שהשתמשו במשמעות עתיקת יומין למונח ששימש בימיהם בפי כל והובן על ידי כל הציבור. מובן ששאלת אפשרות השימוש בדרך פרשנית זו הופכת להיות סבוכה יותר כאשר היא מתבקשת לצורך פרשנות תקנות שתוקנו במקומות אחרים ובזמנים אחרים מזמנו ומקומו של הפרשן, עד שאינו יכול להיות בטוח שמשמעות המונח המקורי בפי מתקני התקנה לא הייתה שונה מזו הנהוגה ב"לשון בני אדם" בתקופתו ובזמנו35. ומאליה עולה השאלה: מהי "לשון בני אדם"? אחת השאלות הקשות בכל קביעה של פרשנות לפי "לשון בני אדם" היא השאלה מיהם אותם "בני אדם": האם מונח זה כוונתו למודל תאורטי ואובייקטיבי מעין זה הידוע בלשון המשפטית בת ימינו כמבחן "האדם הסביר"? או שמא מדובר במודל סובייקטיבי, שנבנה על סמך נתונים אמפיריים. זאת ועוד: יש לקבוע את תחומיה של "לשון בני אדם" זו, כיוון שלעתים, במקום אחד היא מתפרשת בצורה אחת, ובמקום אחר בצורה אחרת. עיון בהגדרת מונח זה במקורות המשפט העברי מלמד שנטו לזהות את "לשון בני אדם" עם "לשון שרגילין בו"36. והכלל הגדול בכל אלה: "הכול לפי המקום והזמן"37, היינו לשון הנורמה (הנדר), צריכה להתפרש לפי נסיבות אמירתה, על רקע מקומה וזמנה. מתוך כך, פירשו חכמים נדרים רבים על סמך "לשון בני אדם". להלן שתי דוגמאות מני רבות: על "הנודר עד הגשמים", שהדיר עצמו מליהנות מדבר מסוים "עד שיֵרדו הגשמים", אמרו חכמים שלא נתכוון אלא להדיר עצמו "עד שתרד רביעה שניה"38. וטעמו של דבר: בנדרים הולכין אחרי לשון בני אדם, ואין דרכם לקרות "גשמים" לרביעה ראשונה [=העונה הראשונה של גשמי היורה, שבהם הגשמים "רובעים" ומרווים את האדמה] עד שתרד רביעה שנייה של גשמים, שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים39. כיוצא בו "המדיר עצמו מן התירוש - אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין"40. ונתפרש בירושלמי טעם הדבר: לפי שבנדרים הולכים אחר "לשון בני אדם", ודרכם לקרות "תירוש" רק לדברים מתוקים, לא ליין, בניגוד ל"לשון תורה", שבה ה"תירוש" הוא שם נרדף ל"יין". חכמי המשפט העברי בדורות מאוחרים יותר הלכו בעקבות חז"ל ונסתייעו הרבה ב"לשון בני אדם" בפרשנות לשונות שונים, הן לשונות נדר, הן לשונות התחייבות41, הן לשונות של "חקיקה". ועוד חזון למועד להאריך בסוגייה רבת פנים זו42. סוף דבר |
הערות:* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט חוקתי ומשפט עברי במכללת "שערי משפט" ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. 1. האבחנה המרכזית בין "נדר" ובין "שבועה" במשנת חז"ל תוארה בתלמוד (נדרים ב ע"ב). השבועה היא איסור "גברא", דהיינו: אדם אוסר את עצמו מן החפץ, ומתחייב שלא יעשה מעשה פלוני (כגון, שלא יאכל מאכל מסוים); ואילו הנדר הוא איסור "חפצא" - האדם אוסר את החפץ על עצמו, ומתחייב שדבר פלוני יהא אסור עליו בהנאה. 2. על מקומם החשוב של הנדרים בעולם המקראי, שרובם ככולם היו מסוג של "נדרי הקדש" (ולרוב גם נדרים על תנאי), ראה למשל: בראשית כח, כ; ויקרא, פרק כז; במדבר כא, ב; שופטים יא, ל-לא; שמ"א א, יא; שמ"ב טו, ז-ח ועוד. וראה מ' הרן, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, ערך "נדר", עמ' 790-786. 3. יחסי הגומלין המרתקים שבין החברה היהודית והנוכרית, כמו גם בין החברה ה"עממית" לבין זו האריסטוקרטית בהקשר לסוגיית הנדרים שבו את לבם של החוקרים, ועל ידם הסבירו הרבה מלשונות הנדרים המשונות, על כינוייהם הרבים, שמופיעים במקורות. ראה לדוגמא: ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל (ירושלים, תשמ"ד) עמ' 109-87; י"נ אפשטיין, "ללשון נזירות", ספר מאגנס (ירושלים תרח"ץ), עמ' 16-10; הנ"ל, מבואות לספרות התנאים (ירושלים, תשי"ז), 376 ואילך; מ' בנוביץ, "כל כינויי נדרים", סידרא יב (תשנ"ו), 25-5, ועוד. 4. רב יהודאי גאון היה ראש ישיבת סורא במאה הח' וראשון הגאונים שמייחסים לו חיבור ספר הלכה, "הלכות פסוקות". הכינוי "נהורא בעלמא", אור בעולם, שהוצמד לשמו, אינו אלא לשון "סגי נהור", שכן היה עיוור. ראה ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה (ירושלים תשט"ו), עמ' קסז. 5. הלכות פסוקות מן הגאונים, מהדורת י' מיללער, קראקא תרנ"ג, סימן קכב (עמ' 64); י' ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון (ירושלים תשנ"ד), מסימן קפה, עמ' 311; סימן רנג, עמ' 390, ושם בהערות. וראה המקורות הרבים שצירף לה מ"ד הר, "ענייני הלכה בא"י במאה הששית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ מט (תש"ם), עמ' 65 והערה 23 שם. ושמא יש כאן מקצת זיקה לייחודה של מסכת נדרים שבתלמוד הבבלי, השונה בלשונותיה ובעריכתה משאר מסכתות התלמוד, תופעה שכבר עמדו עליה הראשונים. ראה למשל תוספות, נדרים ז ע"א, ד"ה תיבעי לך: "ולשון נדרים משונה". וראה: י"נ אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים (ירושלים תשכ"ג), עמ' 56-54. 6. בעיקרם, דיני הנדרים שבספרות חז"ל "נדרי איסור הם" (ולא "נדרי הקדש", כמו בתקופת המקרא, ראה הערה 2 לעיל), שבהם אוסר אדם על עצמו באיסור "פרטי" דברים המותרים לכל. על מקורם, ראה: מ' בנוביץ, "נדר האיסור בתקופת הבית השני ובספרות התנאים: מוצאו ומשמעותו", תרביץ סד (תשנ"ה), 228-203. 7. הדברים מקבלים ביטוי חזק יותר ב"נדרי הקדש" (ראה לעיל, בהערה 6), אך גם ב"נדרי איסור" קולם נשמע. ראה פשט הכתובים שבראש פרשתנו, המדברים על "נדר לה'", ובדברים כג, כב. ראה להלן. 8. המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 94-93. 9. י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי - מהותו ומטרותיו", משפטים ז (תשל"ו), עמ' 65-34. 10. ראה המשפט העברי, שם, עמ' 125-100. 11. קדמו להם חכמים אחדים שקבעו להלכות אלה מקום מיוחד, אך לא כללו אותן בחלק ה"משפטי" של חיבוריהם. כך, למשל, כלל הרמב"ם את הלכות נדרים בספר "הפלאה" המוקדש להלכות התלויות בדיבור פה, דוגמת הלכות שבועות ונזירות, ערכין [=נדרי הקדש] וחרמים. 12. תופעה מעניינת בפני עצמה היא קביעת מסכת "נדרים" דווקא בסדר נשים שבמשנה, העוסק בדיני משפחה, נישואין וגירושין. בפירושו למשנה, נתן הרמב"ם טעם לשילוב זה, על סמך האמור בראש פרשתנו: מפני שעיקר הנדרים עניינם בנשים, כמו שנאמר בפרשתנו "בין איש לאשתו, בין אב לבתו" (במדבר ל, ז), וכשתיכנס האישה לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה. 13. אין צריך לומר שיש לבחון כל מקרה לגופו. יש מקרים שנלמדו בהם עיקרי הלכות מדיני הנדרים, ויש שדיני הנדרים לא היו אלא מקור השראה, או שרק המינוח משותף ולא התוכן, ואין בין דיני הנדרים להלכות שכביכול נלמדו מהם אלא "שיתוף השם" בלבד, ותו לא. 14. מנגד, יש מקרים שיש בהם הבחנה מפורשת בין דיני הנדרים, השייכים לתחום ה"איסורי", לבין התחום ה"משפטי"-ממוני. כך, למשל, ביקש התלמוד (כתובות מ ע"ב) להקיש מדיני הפרת הנדרים שבפרשתנו, שעד גיל שתים עשרה שנה וחצי, יש לאב זכות ב"מעשי ידיה" של בתו, אך לבסוף נדחה היקש זו בנימוק שאין ללמוד "ממונא", זכות האב בנכסי בתו, מ"איסורא", דיני הפרת הנדרים. 15. ושמא יש כאן נתינת טעם (נוסף לכך ש"ראש המטה", או בניסוח מאוחר יותר, "יחיד מומחה", רק הוא רשאי להפר הנדר ולהתירו) שפרשה זו נאמרה דווקא ל"ראשי המטות" (במדבר ל, ב), למנהיגי העם, הצריכים אזהרה יתרה על כל אדם לקיים את הבטחותיהם. וראה רמב"ם: "'לא יחל דברו' - שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש" (משנה תורה, הלכות שבועות ו, ב). 16. מעניין הוא הוויכוח העקרוני בשאלה זו בין חכמים. לצד דעת ר' יהודה, הגורס כי "טוב מזה ומזה מי שאינו נודר כל עיקר", אומר ר' מאיר: "טוב מזה ומזה נודר ומשלם, שנאמר: 'נדרו ושלמו לה' אלהיכם' (תהילים עו, יב). הדיה של מחלוקת זו כבר בפסוק כב: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא". להקשרה המשפטי, ראה ב' ליפשיץ, "טוב נודר ומשלם", בית מקרא לז (תשנ"ב), עמ' 149-146. 17. בשולי הדברים נאמר שחז"ל הרחיבו עיקרון זה לא רק לעניין נדר פורמלי, אלא לכל דבר התחייבות שהאדם מוציא מפיו, והתבטאו בחריפות כנגד מי שאינו עומד בדיבורו: "מי שפרע מאנשי דור המבול, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (משנה, בבא מציעא ד, ב). 18. וראוי לתת את הדעת לעובדה שההנחה כאן היא שסתם "תקנת קהל" כנדר ושבועה; ובניגוד למקרה אחר, שבנוסף לתקנה גופה, סמכו חכמים נדר ושבועה מפורשים, כדי שלא יוכלו להפר אותם. 19. ראה למשל: "חרמי ציבור אין להם היתר לעולם" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרצה); "שאי אפשר לציבור להתיר שום נדר ושום שבועה שנדרו ושנשבעו, לפי שאין מוחל לעצמו, שנאמר: 'לא יחל דברו'" (שם, חלק ג, סימן שד). 20. שו"ת הרשב"א, חלק ז, סימן רמד. על שכיחות התופעה, ניתן ללמוד מן התשובות הרבות העוסקות בהימורים, ומעדות הרשב"א עצמו: "כבר נשאלתי על זה פעמים רבות" (שם, סימן רע). על הקושי להתמודד עם התופעה, ראה תשובת הרשב"א שם, סימן תקלז, שבה הוא חוזר על האיסור להתיר שבועה שנועדה למנוע משחקי הימורים, אך מוסיף את דעת ר' שמואל מאיברא, מבעלי התוספות, שהקל בדבר, וטעמו עמו: "מוטב שנתיר לו ואל יעבור [=על שבועתו]". 21. כאן באות בדפוסים המילים "ודאי חטא הייתה", אך דומה שטעות הן ויש לתקנן על פי המובאות בתשובות הראשונים המצטטים את דברי הרשב"א: שו"ת הריב"ש, סימן תסז; שו"ת התשב"ץ, חלק ב, סימן רלט. 22. על משקל הכתוב: "כי סובא וזולל יוָרש, וקרעים תלביש נומה" (משלי כג, כא). ויש כאן רמז לתופעות שליליות אחרות הכרוכות בהימורים. 23. ביטוי זה נזכר במקרא דווקא לחיוב: "עוד אבנך ונבנית... עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים" (ירמיהו לא, ג). 24. "פתח" בדיני הנדרים הוא עילה או נימוק להתיר את הנדר. בספרות חז"ל נאמרו כמה "פתחים" המהווים דרך מילוט לנודר להימנע מקיום נדרו, כגון טעות בהבנת המציאות בשעת הנדר. 25. ראה בבלי חגיגה י ע"א ומקבילות. 26. נדרים עד ע"א; שבת מו ע"ב; וכן מקבילות. 27. הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן רט, סעיף ד. 28. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכט, סעיף ה. 29. על "תקיעת הכף" כדרך קניין, ראה בהרחבה: ר"ש קלינמן, מנהגי הסוחרים בדרכי הקניין במשפט העברי (דיסרטציה, ר"ג תש"ס). 30. וראה רמב"ם, הלכות ערכין, פרק ו, הלכות לא-לב. וראה עוד מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 106. 31. עמדתי על כך בהרחבה בחיבורי: א' הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי (דיסרטציה, ירושלים תשס"ג). ראה למשל, שם, פרק ב, ליד ציון הערה 115; פרק ג, ליד ציון הערות 35, 125, 255 ועוד. 32. המונח עצמו, "לשון בני אדם", מופיע כבר במקורות התנאיים, ביחס לשאלה אם "דברה תורה כלשון בני אדם" אם לאו. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' עז-פב. ניסוחו הפורמלי בהקשר להלכות נדרים הוא "סתמא דתלמודא". ראה למשל, נדרים ל ע"ב ומקבילות. אכן, הדיו נשמעים היטב כבר מן המקורות התנאיים, ואכמ"ל. 33. ראה למשל: ע"א 753/68 פרנסיס ואח' נ' רוזנברג, פ"ד כג(2) 187; ע"א 307/72 מוך נ' פקיד השומה, פ"ד כח(1) 414; ר"ע 530/82 עטר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 337; ע"א 781/86 בתיה עוזיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 210. 34. על הבעייתיות שבהשוואת תקנות הקהל לחקיקה בת ימינו, לאור השוני במיהות הגוף המתקין את התקנות, ראה למשל, מחקרי הנזכר לעיל, בהערה 31, עמ' 41. 35. ניתן כמובן לטעון שאין לכך כל רלוונטיות, כיוון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולבבו-שלו מבין. 36. ראה למשל, טור, יורה דעה, סימן רז. 37. בית יוסף, יורה דעה, סימן רז, סעיף א. 38. תענית ו ע"ב. 39. רש"י שם. 40. תוספתא נדרים ד, ג. 41. ראה למשל רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק כו, הלכה ח: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג" (והזכירו השופט קיסטר בע"א 4/67 איסטייטס נ' טרבלוס, פ"ד כא(1)470). על המנהג כאמצעי פרשני, ראה מחקרי הנזכר לעיל בהערה 31, עמ' 273-258. 42. לפי שעה, ראה מחקרי הנזכר לעיל, בהערה 31, עמ' 89 ואילך. 43. משנה חגיגה א, ח. וראה פירוש הרמב"ן לתורה על אתר (ל, א) ביחס ל"היתר נדרים" ש"תלאו הכתוב בחוט השערה". 44. איוב ח, ז. |