|
|
|
לזכויות היוצרים והמול"ים
"ארור משיג גבול רעהו"
נחום רקובר*
פרשת כי תבא, תשס"ג, גיליון מס' 137
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הקדמה
עם המצאת הדפוס, החלו להופיע "הסכמות" לספרים הכוללות דברים בשבח הספר, מתן הכשר להדפסתו, היתר להדפסתו כנדרש על פי תקנה מיוחדת ואיסור על אחרים לחזור ולהדפיסו. כאן נבחן רק את הסוגיה האחרונה.
תופעה משפטית חדשה זו היא תוצאת מציאות חדשה בחיי הכלכלה והפצת התרבות1, והריהי פרק במסכת משפטית של "זכות היוצרים" והקניין הרוחני בכללו.
בהסכמות יש ביטוי לדרכי האיזון בין אינטרסים אחדים: זכות היוצר ליהנות מפרי עמלו ומתן המונופולין הכרוך בכך מצד אחד; וטובת הכלל, לרבות האדרת לימוד התורה מצד שני.
בהלכה העברית, הפכה ההסכמה לענף משפטי משוכלל, שזכה להגדרה, לביסוס, לפיתוח ולשכלול אגב דיונים הלכתיים המצויים בעיקר בהסכמות גופן. ואולם מאחר שההיסטוריה של ההסכמות מלווה הפרות חוזרות ונשנות שלהן, הן זכו להיות יסוד להתדיינויות משפטיות בתשובותיהם של חכמי ההלכה.
איסור הסגת גבול ביסוד ה"הסכמות" לספרים
ההסכמה הראשונה לספר עברי ניתנה לספר ה"אגור", שנתחבר בידי ר' יעקב בר' יהודה לנדא ונדפס בנאפולי בשנת ר"ן (1490) לערך. בספר נדפסו שמונה הסכמות ובהן דברי שבח לספר. הסכמה עברית ראשונה שעניינה איסור הסגת גבול, הנזכר בפרשתנו - "ארור מסיג גבול רעהו" (דברים כז, יז)2 - ניתנה ביום ה' בתשרי רע"ט (1518) לשלושה מחיבורי ר' אליהו בחור בר' אשר הלוי אשכנזי3: ספר "ההרכבה", ספר "הבחור" ו"לוח בדקדוק הפעלים והבניינים".
וזה קיצור לשון ההסכמה בספר "הבחור" שנדפס ברומא:
נוסח כתב הדת אשר נִתן ברומי הבירה מרבניה וחכמיה, אשר גזרו והחרימו על כל איש השולח ידו במלאכת רעהו... ויען כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה4 אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים.
לכן חצנינו נערנו5 להיות כנגד המשחיתים, כדאיתא בקדושין פרק האומנין6: עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו [היינו ש"חוטף" מתחת יד חברו דבר שעמד לזכות בו] נקרא (רשה) [רשע]; ואמרינן פרק לא יחפור7: מרחיקין מן הדג [היינו דיַיג חייב להתרחק מחברו העוסק בדיִיג] כמלא ריצת הדג, משום דיורד לאומנות חברו... אם כן, זה שטרח ועמל, מי שיורד לאומנותו הרי זה גוזל ממש... ובהיות שספרי דפוס נעים מים אל ים, לא שמנו גבול, אלא גזרנו בסתם: כל מי שיודע הן שראה או שמע גזרותינו, שלא ידפיס הספרים האלו. וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש [=נידוי, חרם, שמתא]. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא [=בקללה ובחרם], וכל ישראל יהיו ברוכים. וזה יהיה עד זמן עשר שנים, דהיינו עד שנה רפ"ט, אם לא שיקבל רשות מכְּמר [=ממר] אליה הנזכר או האחים הנזכרים, ויהיה הרשות בכתוב. והשומע לדברינו יתברך באלקים אמן. והקונה מאלו אשר נדפסו פה רומי על יד הר' אליה הנזכר והאחים הנזכרים, יגל וישמח במקחו, ועליו תבוא ברכת טוב, אמן. נכתב ונחתם יום ו' ה' תשרי רע"ט.
וראוי לציין דברים אחדים מכתב ההסכמה:
א. לצד דברי השבח יש בה איסור לשלוח יד במלאכת הזולת.
ב. המסכימים מציינים את טרחת המחבר וההוצאה הכספית הכרוכה בהדפסת הספר, ומגינים הן על המחבר הן על המדפיס.
ג. המסכימים באים למנוע נזק העלול להיגרם על ידי הדפסת החיבורים הללו "בדפוס יותר נאה מזה".
ד. האוסרים מסתמכים על הלכות התלמוד בדבר "עני המהפך בחררה" ו"מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג, משום דיורד לאומנות חברו", ומסיקים מהן: "אם כן, זה שטרח ועמל, מי שיורד לאומנותו, הרי זה גוזל ממש".
ה. האיסור לא הוגבל טריטוריאלית, "בהיות שספרי דפוס נעים מים אל ים".
ו. האיסור חל הן על המדפיס או שלוחו הן על הקונה ממנו.
ז. המסכימים מחזקים את גזרתם בגזרת חרם.
ח. האיסור מוגבל לעשר שנים.
ט. האיסור לא יחול אם תתקבל רשות בכתב מהמחבר או מהאחים המולי"ם.
ההסכמות לספרים בתקופה הראשונה שאחר המצאת הדפוס אינן מיוחדות לספרים העבריים, וכבר הצביעו חוקרים על העובדה שגם הסכמות בדבר אישור טיב החיבור הנדפס8 והסכמות האוסרות הסגת גבול המדפיס ניתנו בתקופת הבראשית של הדפוס מטעם האפיפיור ועושי דברו9.
דיון הלכתי ראשון מחוץ לגבולות איטליה בשאלת זכות מדפיס למנוע מדפיסים אחרים בא בתשובת הרמ"א, ר' משה איסרלש10, מקראקא שבפולין, משנת ש"י (1550), שעניינה הוא הפרשה הידועה בין מהר"ם מפאדובה11 ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת "יד החזקה" להרמב"ם12.
ואלה עיקרי העובדות המובאים בתשובת הרמ"א:
נדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז13 אשר נודע שמו במרחקים... הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפדווא, והנה שם מגמותיו, רעיוניו ומחשבותיו, והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה, דהיינו יענטלומר14, והוא אחד מן מדפיסי הספרים, והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול "משנה תורה"... וכאשר חשב, כן החלו לעשות בע"ה [=בעזר ה'] עד שלע"ע [=שלעת עתה] נגמר הדבר והגיה אותו...
והנה קם אחד, גם כן יענטלומר מעשירי הארץ, נגדו ואמר: אעשה גם אנכי לביתי, ואדפיס אנכי גם אני, וכן עשה. והעיקר הוא מאתו, שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל, ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו [=חס ושלום], כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא...
ופסק הרמ"א: "דין הוא עם הגאון [מהר"ם מפאדובה], שהוא ימכור ספריו ראשונה". ומאחר שאינו יכול לכפות דין ישראל על המדפיס הנוצרי, "מכל מקום לא נניח את שלנו, ולומר שכל ישראל, ומי שבשם ישראל יכונה, לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו".
ליסוד הראשון שהרמ"א מבסס עליו את פסקו, יש משמעות כללית15. "היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפור"16, בסוגיית התלמוד שקבע בה רב הונא שאפשר לעכב את הזולת מלהסיג גבול. ופסק הרמ"א: "אם כן הרי לפנינו שמדינינו, אין לו ליענטלומר שני לדפוס זה כלל. והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו, כפי שהוכחנו לעיל17, וכך מצוה על הדיינים של ישראל...". יש לציין שהרמ"א פוסק שדין הנכרי, "בן נח", כדין ישראל18.
כאמור, פסק הרמ"א לטובת מהר"ם מפאדובה, אלא שלא הסתפק בכך, והביא בסוף דיונו ההלכתי חרם על כל מי שיקנה את ספרי הרמב"ם הנדפסים על ידי מתחרהו של המהר"ם. על ידי הטלת איסור על הקונים, התגבר הרמ"א על המכשול של היעדר סמכות כפייה על המדפיס הנכרי.
התנגדות לביסוס ההסכמות על איסור הסגת גבול
ראינו למעלה שההסכמה לספרי ר' אליהו בחור ותשובת הרמ"א בעניין הדפסת "היד החזקה" בידי מהר"ם מפאדובה הסתמכו על גדרי דין התלמוד בדבר הסגת גבול. ברם, במרוצת השנים או פוגשים בהתנגדות לביסוס האיסור שבהסכמה על דין הסגת גבול ובניסיונות לבססו על יסודות אחרים.
את דברי הרמ"א, ביקר קשות ר' מרדכי בנעט, אב"ד ניקולשבורג19, כעולה מהסכמותיו, מתשובותיו ומחילופי כתביו עם החתם סופר, ר' משה סופר. בוויכוחיו עם החתם סופר, נוקט ר"מ בנעט עמדה קיצונית הממעיטה מדמותה של ההסכמה ומהשפעתה.
בתשובתו אל אב"ד דיהרנפורט20, הוא דן בתוקף ההסכמות שניתנו למחזורים הידועים של ר' וולף הידנהיים21, שיצאו לאור ברעדלהיים משנת תק"ס (1800) ואילך, עם תרגום ללשון אשכנז, בנוסח מוגה של התפילות וביאור חדש. ההסכמות הללו נתייחדו הן מבחינת תחולתן הן מבחינת האיסורים: הן ניתנו לעשרים וחמש שנים ונאסרה בהן הדפסת הביאור הן בלשון אשכנז הן בתרגום כמות שהוא או בשינוי מועט. אף נאסר להדפיס "אפילו הגהה אחת או נוסחא אחת, שנאמרה מחדש בזה המחזור".
והנה נתגלעה מחלוקת בין מדפיסי מחזור רעדלהיים למדפיסי מחזורים בדיהרנפורט, שהתחילו להדפיס מחזורים בשנת תקפ"ב (1822), בתקופה שנקצבה למדפיסי רעדלהיים22.
בתשובתו, דן ר"מ בנעט בפסק הרמ"א בעניין הדפסת ספרי הרמב"ם על ידי מהר"ם מפאדובה, שביסס את דבריו על איסור הסגת גבול. והוא מקשה בעיקר: כיצד אסר הרמ"א הסגת גבול מהר"ם בעיר אחרת?
ר"מ בנעט מעלה אפשרות שמקומו של מהר"ם הוא מקום המדפיס השני. הסבר אחר הוא: "כיון דשולחים הספרים למקום אחר, אל מקום קבוצת הלוקחים [=הקונים], הוה ליה [=הרי זה] גם כן כאילו שניהם במבואה אחת [=במקום אחד]". אלא שכנגד זה הוא טוען: "באיזה זכות זכה האחד, העושה כאן בעירו שלא יעשה כמוה בעיר אחרת אדם אחר? ועוד, דאם כן, בטל כל מעשה המסחר, ומי שקדם לעשות סחורה ודרכו לשלוח להשוק, נאסר לכל אדם לעשות כמוהו".
לכן, הוא מציע לצמצם את פסק הרמ"א, שלא יחול אלא אם הכריז המדפיס השני שהוא רוצה להוזיל, בעוד מהר"ם אינו יכול להוזיל.
במקום אחר23, ר"מ בנעט מעלה נקודות נוספות לצמצום משמעות פסק הרמ"א: "בנדון דמהרמ"פ [=ר' מאיר פאדובה] היה הוא מחדש מדעתו להגיה כתיקונו ספרי הרמב"ם; לדוגמה... ואם כן המדפיס הבא אחריו נהנה בעמלו של הראשון, ועל ידו הוא בא להפסידו; אבל במדפיס ספר ישן אין לו דמיון כלל". כלומר, מודגשת יצירתו הרוחנית של המחבר, אלא שההדגשה היא על עמלו של היוצר, שראוי להגן עליו24.
ביסוס ההסכמות על יסודות אחרים
כבר בהסכמתו על ספר "שאגת אריה", ברין תקנ"ז (1797), דן ר' מרדכי בנעט ביסודות האיסור שבהסכמות, והצביע על שני טעמים המבססים לדעתו את ההסכמה:
א. תקנת בעלי אומנות. אמנם נזכרה כבר לפניו תקנת בעלי אומנות כבסיס להסכמות, אלא שהוא מפתח את הרעיון. כדי להבהיר טעם זה, נציע מקורות אחדים שעניינם תקנת בעלי אומנות.
שנינו בתוספתא25: "רשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן... רשאין הצמרין והצבעין לומר: כל מקח שיבא לעיר, נהיה כולנו שותפים בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם".
ונקבע בתלמוד26 סייג חשוב לעניין תקנת בעלי אומנות, ולפיו במקום שיש אדם חשוב, אין תוקף לתקנת בעלי האומנות בלא הסכמתו.
וכיצד יסביר ר"מ בנעט את ה"הסכמות" בתקנת בני אומנות? הרי ההסכמה אינה נעשית על ידי בעלי האומנות אלא על ידי החכמים! הוא מתגבר על הקושי בהסתמך על ידיעתנו ("אנן סהדי") שנוח להם לבעלי אומנות בתקנה זאת. לכן, אף אם לא תיקנוה בפירוש, כאילו תיקנוה בעלי האומנות עצמם.
ב. תקנת חכמים. אם לא נעניק הגנה למדפיסי ספרים, יימנעו מלהדפיס ספרים, שמא יקומו אחרים וידפיסום. "על כן, מפני תיקון העולם, בקעה מצאו [חכמים] וגדרו בה גדר".
בחינת היסודות המשפטיים של ההסכמה לצורך הכרעה בשאלת תוקפה לאחר מכירת הספרים מצויה בתשובת ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש27. לאחר בחינה זו, הוא מגיע לאפשרות שיסוד ההסכמה הוא בכלל "הפקר בית דין - הפקר", אלא שיש סייג לדבר: לא כל בית דין יכול להפקיע ממון, אלא אם הוא כבית דינם של רב אמי ורב אסי או המופלג שבכל דור ודור28. והוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת, ולפיה מכל מקום צריך בית הדין להיות בקי בדיני הסכמות, מאין נמשך כוחן. ואם אין בית הדין יודע זאת, אין הסכמתם כלום.
בשו"ת "דברי חיים"29, מבסס ר' חיים האלברשטאם מצאנז30 את איסור ההסכמה על המנהג. אמנם המשיב מדגיש שיש שני תנאים למתן תוקף למנהג: האחד, שצריך שיהא מנהג ותיקין; והשני, שתהיה ההסכמה במקרה המסוים מאדם גדול.
הגנת המו"ל במשפט הישראלי
"זכות היוצרים" זכתה לעיון ולדיון מאלפים במקורות המשפט העברי הן מן הבחינה המוסרית הן מן הבחינה המשפטית. זכות המחבר שייקרא שמו על יצירתו, שמקורה בחובה לומר דבר בשם אומרו, הפכה לזכות חוקית בחוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (מס' 4), התשמ"א1981-31.
עסקנו באחד מענפי המסכת הרחבה של זכות היוצרים, ההגנה הראויה למו"ל ספרים, שהמשפט בארץ עדיין אינו מכיר בה.
על פי חוק זכויות יוצרים 1911, מוגן מחבר יצירה ספרותית או דרמתית או מוזיקלית או אומנותית. ברם, מה דין מי שהוציא לאור יצירה לא מוגנת? המו"ל אינו מוגן כלל, אף אם טרח והוציא הון עתק להדפסת הספר.
ונשאלת השאלה: היש להגן רק על היוצר או שמא גם על המו"ל כדי לעודד הוצאה לאור של יצירות ספרותיות?
אמנם הזכות נקראת "זכות יוצרים", אלא שהחוק האנגלי נקרא Copyright Act, זכות ההעתקה. ואמנם הדגש היה על זכות ההעתקה. לימים הכיר המשפט גם בזכות היוצר. רק בשנת תשי"ג, שינתה הכנסת את שם החוק והפקודה, ובמקום Copyright Act ו"זכות העתקה", נקרא החוק בישראל "חוק זכות יוצרים", והזכות נקראה "זכות יוצרים". השם האנגלי יש לו מקורות היסטוריים, שהרי קדמה לזכות היוצר זכות המדפיסים להגנה מפני העתקה.
ומהי בעצם מהות "זכות היוצרים"? וכי רק טובת היוצר מונחת ביסודה? נראה שמתאחדים בה טובת הכלל וטובת הפרט, היוצר: ההגנה על היוצר באה לשרת את טובת הכלל.
הדבר עולה מן ההוראה בדבר זכות היוצרים שבחוקת ארצות הברית, הקובעת את סמכויות הממשל המרכזי בלשון זו: "The Congress shall have power... to promote the progress of science and useful arts, by securing for limited times to authors and inventors the exclusive right to their respective writings and discoveries"32.
והנה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית הלכה: "The primary purpose of copyright, is not to reward the author, but is rather to secure the general benefit derived by the public from the labors of authors"33.
דומה שאפשר ללמוד הרבה לעניין זה ממוסד "ההסכמות לספרים" שצמח בעם ישראל עם המצאת הדפוס, שבהן השתדלו המסכימים לאזן בין טובת המדפיס לטובת הציבור.
אין לשכוח שההסכמה מעניקה מונופולין למו"ל. משום כך, הוגבלה תחולתו והוטלו הגבלות על מקבלו, כשהאינטרס הציבורי הוא היסוד לכל השיקולים.
ההגבלה העיקרית היא משך זמן תחולת האיסור להדפיס אותו חיבור, שנקבע בדרך כלל בהתחשב בתקופה שיימכר בה כל מלאי הספרים שנדפסו.
לכן, זכתה ההסכמה לתקופה של עשרים וחמש שנה לביקורת חריפה מן הטעם שאיסור לתקופה ממושכת כל כך יגרום למחסור בספרים או לייקורם.
לעתים הותנתה ההסכמה בהדפסת הספר תוך זמן קצוב או שתהיה ההדפסה נקייה משגיאות או שנקבע מחירו מראש.
סייג אחר נוגע להוצאה לאור של ספרים השווים לכל נפש, כגון סידורים ומחזורים, שנקבע בעניינם באמסטרדם בשנת תע"ז (1717) שלא לתת שום הסכמה המעכבת מלהדפיס ספרים אלו.
חכמים אף התלבטו בשאלת הדרך להעניק מונופולין בלא לפגוע בזכות האחרים ליהנות גם הם מן הרווחים הצפויים מן ההדפסה. ויש מי שהביא ראיה לדבר מן ההלכה בעניין מעשה הקטורת, שקבעו חכמים במשנה שמי שזכה פעם בפיס לא ישוב עוד להשתתף בגורל, והסיק שאם מכר המו"ל את הספרים, שוב לא ייהנה מן המונופולין שהוענק לו אף תוך התקופה שנקצבה בהסכמה, משום שהוא בגדר "ועשית הישר והטוב".
מגמת דיני "זכות יוצרים" היא הרחבת הזכות והענקת הגנה גם על זכויות נלוות לזכות היוצרים, כולל הגנה בינלאומית על המבצעים (performers), שלא היו מוגנים במסגרת "זכות היוצרים", ועתה הם מוגנים בחקיקה חדשה של הכנסת34.
המו"ל של הספר הוא בעצם ה"מבצע" (performer) של היצירה הספרותית. דומה שזכות מבוקרת של המו"ל סופה שתוכר אף היא כזכות מוגנת בחוק. אם כן, שמא נהא אנו חלוצים בדבר, ונקבע בעקבות המקורות היהודיים הוראות מתאימות בחוק זכויות יוצרים, שיגנו לא רק על זכות היוצרים, אלא אף על זכות ההעתקה (Copyright35.)
הערות:
* פרופ' נחום רקובר, מורשת המשפט בישראל.
1. לתוצאות אחרות של המצאת הדפוס, ראה: א' ברלינר, "השפעת ספרי הדפוס הראשונים על תרבות היהודים", בתוך ספרו: כתבים נבחרים, ירושלים תש"ט, ב, עמ' 143-111; י"ז כהנא, "הדפוס בהלכה" סיני טז (תש"ה), עמ' מט-סא, קלט-קנט (=מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג, עמ' 305-272).
2. וראה גם: "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד).
3. ראה מ' וכסמן, "ר' אליהו בחור", מבוע א (תשי"ג-תשי"ד).
4. על פי "פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה" (דברים כט, יז).
5. על פי "גם חצני נערתי" וגו' (נחמיה ה, יג).
6. קידושין נט ע"א.
7. בבא בתרא כא ע"ב.
8. ראהJewish Encyclopedia , כרך ב, עמ' 27, ערך Approbation.
9. ראה למשל החרם של האפיפיור ליאון העשירי נגד הסגת גבול מדפיסי "מקראות גדולות" רע"ח (1517).
10. הרמ"א, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). בעל "המפה" על השולחן ערוך. נוסף על הגהותיו, חיבר קובץ שאלות ותשובות וחיבורים בהלכה ובפילוסופיה.
11. ראה א' זיו, "מהר"מ מפאדובה", הדרום כח (תשרי תשכ"ט), עמ' 195-160.
12. ראה מ"א שולוואס, במאמרו על ונציה, בספר ערים ואימהות בישראל, תש"י, עמ' 83; ובמאמרו של זיו, הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 183 ואילך.
13. מהר"ם חי בפאדובה שבאיטליה, והרמ"א בקראקא שבפולין.
14. Gentiluomo - אציל.
15. יתר היסודות תלויים בעובדות המיוחדות של אותו מעשה: היות אחד המדפיסים תלמיד חכם; שהמדפיס השני אינו יהודי; שספרי המדפיס האחר אינם מוגהים מטעויות.
16. בבא בתרא כא ע"ב.
17. ולהלן הוא מעמיד את הלכת הרי"ף והרא"ש, שלא פסקו כרב הונא, כנגד "המרדכי" בשם אבי אסף, שפסקו כרב הונא, ולדבריו, בדבר שבוודאי יזיק לו, "כולי עלמא [=הכול] מודים שהלכה כרב הונא; ובנידון דידן [=בנידוננו], גם כן בוודאי ייגרם נזק, מאחר שהכריז המדפיס הנוצרי שיוזיל יותר מספרי הגאון". פסק הרמ"א כדעתו של רב הונא זכה לדיונים הלכתיים רבים ולסייגים שצמצמו את משמעות הכרעה זו. ראה נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, שער רביעי, הסגת גבול מסחרית.
18. ראה חיבורי, המשפט כערך אוניברסאלי ('דינים' ב'בני נוח'), בתוך: שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער ראשון, פרק חמישי.
19. תקי"ג-תקפ"ט (1829-1753). מגדולי הרבנים בדורו.
20. שו"ת פרשת מרדכי, חו"מ, סימן ז.
21. חוקר המסורה ומדקדק, פרשן הפיוטים והמקרא.
22. ראה כתבי ר' עקיבא איגר אל ר' זלמן טריר, אב"ד פפד"מ, ואל ר' וולף היידנהיים, שנדפסו ב"איגרות סופרים", שהוציא לאור ר' שלמה סופר, אב"ד בערעגסאס, חלק א, עמ' 60-61.
23. שו"ת פרשת מרדכי, חו"מ, סימן ח, ד"ה ומ"ש כת"ר ומטעם.
24. וראה פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 31, בתביעת מי ששכנע עיתון יומי להפיץ את הש"ס, ותבע את מי שהשיג את גבולו, שנזקק בית הדין לתביעה בדבר "זכות ממציא ויוצר, ושאין מן הדין שיבואו הנתבעים ויקטפו פרי עמלו וטרחתו".
25. תוספתא בבא מציעא, פרק יא, כג-כה (בהוצאת צוקרמאנדל).
26. בבא בתרא ט ע"א. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן המשפט, סימן רלא, סעיף כח.
27. שו"ת צמח צדק, יורה דעה, סימן קצה.
28. או בית דין קבוע, לשיטת רש"י ו"בעל התרומות". ראה בית יוסף, טור יורה דעה, סימן סז, סוף סעיף כא.
29. שו"ת דברי חיים, חו"מ, סימן נו.
30. תקנ"ג-תרל"ו (1876-1793). רב ואדמו"ר מפורסם. נודע בגדולתו בתורה וכמנהיג לאלפי חסידים. מחשובי הפוסקים בדורו ובעל השפעה עצומה בחוגים רחבים.
31. ספר החוקים התשמ"א, עמ' 300. וראה המבוא להצעת החוק (הצעות חוק התשמ"א, עמ' 239) בדבר המקורות היהודיים.
32. Article 1, section 8, clause 8.
33. Fox Film Corp. v. Doyal, 286 U.S. 123, 127 (1932).
34. יש לציין שני אופנים שבהם הכיר החוק במי שאינו מחבר יצירה כמחבר יצירה. לעניין תקליטים, נקבע בסעיף 19(ו) לחוק זכויות יוצרים 1911, כי זכות היוצרים בתקליטים תהא דומה לזו של יצירות מוזיקליות, ומי שהיה בעליה של הקלישאה המקורית בעת עשייתה יידון כמחבר היצירה. וכן נקבע לעניין תצלומים שבעל הנגטיב בעת עשייתו יידון כמחבר היצירה, אף שאינו הצלם עצמו.
35. להרחבת העיון, ראה נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות המשפט העברי, ספריית המשפט העברי, ירושלים תשנ"א.
נחום רקובר*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
הקדמה תופעה משפטית חדשה זו היא תוצאת מציאות חדשה בחיי הכלכלה והפצת התרבות1, והריהי פרק במסכת משפטית של "זכות היוצרים" והקניין הרוחני בכללו. בהסכמות יש ביטוי לדרכי האיזון בין אינטרסים אחדים: זכות היוצר ליהנות מפרי עמלו ומתן המונופולין הכרוך בכך מצד אחד; וטובת הכלל, לרבות האדרת לימוד התורה מצד שני. בהלכה העברית, הפכה ההסכמה לענף משפטי משוכלל, שזכה להגדרה, לביסוס, לפיתוח ולשכלול אגב דיונים הלכתיים המצויים בעיקר בהסכמות גופן. ואולם מאחר שההיסטוריה של ההסכמות מלווה הפרות חוזרות ונשנות שלהן, הן זכו להיות יסוד להתדיינויות משפטיות בתשובותיהם של חכמי ההלכה. איסור הסגת גבול ביסוד ה"הסכמות" לספרים וזה קיצור לשון ההסכמה בספר "הבחור" שנדפס ברומא: |
נוסח כתב הדת אשר נִתן ברומי הבירה מרבניה וחכמיה, אשר גזרו והחרימו על כל איש השולח ידו במלאכת רעהו... ויען כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה4 אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים.
לכן חצנינו נערנו5 להיות כנגד המשחיתים, כדאיתא בקדושין פרק האומנין6: עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו [היינו ש"חוטף" מתחת יד חברו דבר שעמד לזכות בו] נקרא (רשה) [רשע]; ואמרינן פרק לא יחפור7: מרחיקין מן הדג [היינו דיַיג חייב להתרחק מחברו העוסק בדיִיג] כמלא ריצת הדג, משום דיורד לאומנות חברו... אם כן, זה שטרח ועמל, מי שיורד לאומנותו הרי זה גוזל ממש... ובהיות שספרי דפוס נעים מים אל ים, לא שמנו גבול, אלא גזרנו בסתם: כל מי שיודע הן שראה או שמע גזרותינו, שלא ידפיס הספרים האלו. וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש [=נידוי, חרם, שמתא]. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא [=בקללה ובחרם], וכל ישראל יהיו ברוכים. וזה יהיה עד זמן עשר שנים, דהיינו עד שנה רפ"ט, אם לא שיקבל רשות מכְּמר [=ממר] אליה הנזכר או האחים הנזכרים, ויהיה הרשות בכתוב. והשומע לדברינו יתברך באלקים אמן. והקונה מאלו אשר נדפסו פה רומי על יד הר' אליה הנזכר והאחים הנזכרים, יגל וישמח במקחו, ועליו תבוא ברכת טוב, אמן. נכתב ונחתם יום ו' ה' תשרי רע"ט. |
|
וראוי לציין דברים אחדים מכתב ההסכמה:
א. לצד דברי השבח יש בה איסור לשלוח יד במלאכת הזולת. ב. המסכימים מציינים את טרחת המחבר וההוצאה הכספית הכרוכה בהדפסת הספר, ומגינים הן על המחבר הן על המדפיס. ג. המסכימים באים למנוע נזק העלול להיגרם על ידי הדפסת החיבורים הללו "בדפוס יותר נאה מזה". ד. האוסרים מסתמכים על הלכות התלמוד בדבר "עני המהפך בחררה" ו"מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג, משום דיורד לאומנות חברו", ומסיקים מהן: "אם כן, זה שטרח ועמל, מי שיורד לאומנותו, הרי זה גוזל ממש". ה. האיסור לא הוגבל טריטוריאלית, "בהיות שספרי דפוס נעים מים אל ים". ו. האיסור חל הן על המדפיס או שלוחו הן על הקונה ממנו. ז. המסכימים מחזקים את גזרתם בגזרת חרם. ח. האיסור מוגבל לעשר שנים. ט. האיסור לא יחול אם תתקבל רשות בכתב מהמחבר או מהאחים המולי"ם. ההסכמות לספרים בתקופה הראשונה שאחר המצאת הדפוס אינן מיוחדות לספרים העבריים, וכבר הצביעו חוקרים על העובדה שגם הסכמות בדבר אישור טיב החיבור הנדפס8 והסכמות האוסרות הסגת גבול המדפיס ניתנו בתקופת הבראשית של הדפוס מטעם האפיפיור ועושי דברו9. דיון הלכתי ראשון מחוץ לגבולות איטליה בשאלת זכות מדפיס למנוע מדפיסים אחרים בא בתשובת הרמ"א, ר' משה איסרלש10, מקראקא שבפולין, משנת ש"י (1550), שעניינה הוא הפרשה הידועה בין מהר"ם מפאדובה11 ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת "יד החזקה" להרמב"ם12. ואלה עיקרי העובדות המובאים בתשובת הרמ"א: |
נדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז13 אשר נודע שמו במרחקים... הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפדווא, והנה שם מגמותיו, רעיוניו ומחשבותיו, והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה, דהיינו יענטלומר14, והוא אחד מן מדפיסי הספרים, והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול "משנה תורה"... וכאשר חשב, כן החלו לעשות בע"ה [=בעזר ה'] עד שלע"ע [=שלעת עתה] נגמר הדבר והגיה אותו...
והנה קם אחד, גם כן יענטלומר מעשירי הארץ, נגדו ואמר: אעשה גם אנכי לביתי, ואדפיס אנכי גם אני, וכן עשה. והעיקר הוא מאתו, שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל, ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו [=חס ושלום], כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא... |
|
ופסק הרמ"א: "דין הוא עם הגאון [מהר"ם מפאדובה], שהוא ימכור ספריו ראשונה". ומאחר שאינו יכול לכפות דין ישראל על המדפיס הנוצרי, "מכל מקום לא נניח את שלנו, ולומר שכל ישראל, ומי שבשם ישראל יכונה, לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו".
ליסוד הראשון שהרמ"א מבסס עליו את פסקו, יש משמעות כללית15. "היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפור"16, בסוגיית התלמוד שקבע בה רב הונא שאפשר לעכב את הזולת מלהסיג גבול. ופסק הרמ"א: "אם כן הרי לפנינו שמדינינו, אין לו ליענטלומר שני לדפוס זה כלל. והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו, כפי שהוכחנו לעיל17, וכך מצוה על הדיינים של ישראל...". יש לציין שהרמ"א פוסק שדין הנכרי, "בן נח", כדין ישראל18. כאמור, פסק הרמ"א לטובת מהר"ם מפאדובה, אלא שלא הסתפק בכך, והביא בסוף דיונו ההלכתי חרם על כל מי שיקנה את ספרי הרמב"ם הנדפסים על ידי מתחרהו של המהר"ם. על ידי הטלת איסור על הקונים, התגבר הרמ"א על המכשול של היעדר סמכות כפייה על המדפיס הנכרי. התנגדות לביסוס ההסכמות על איסור הסגת גבול את דברי הרמ"א, ביקר קשות ר' מרדכי בנעט, אב"ד ניקולשבורג19, כעולה מהסכמותיו, מתשובותיו ומחילופי כתביו עם החתם סופר, ר' משה סופר. בוויכוחיו עם החתם סופר, נוקט ר"מ בנעט עמדה קיצונית הממעיטה מדמותה של ההסכמה ומהשפעתה. בתשובתו אל אב"ד דיהרנפורט20, הוא דן בתוקף ההסכמות שניתנו למחזורים הידועים של ר' וולף הידנהיים21, שיצאו לאור ברעדלהיים משנת תק"ס (1800) ואילך, עם תרגום ללשון אשכנז, בנוסח מוגה של התפילות וביאור חדש. ההסכמות הללו נתייחדו הן מבחינת תחולתן הן מבחינת האיסורים: הן ניתנו לעשרים וחמש שנים ונאסרה בהן הדפסת הביאור הן בלשון אשכנז הן בתרגום כמות שהוא או בשינוי מועט. אף נאסר להדפיס "אפילו הגהה אחת או נוסחא אחת, שנאמרה מחדש בזה המחזור". והנה נתגלעה מחלוקת בין מדפיסי מחזור רעדלהיים למדפיסי מחזורים בדיהרנפורט, שהתחילו להדפיס מחזורים בשנת תקפ"ב (1822), בתקופה שנקצבה למדפיסי רעדלהיים22. בתשובתו, דן ר"מ בנעט בפסק הרמ"א בעניין הדפסת ספרי הרמב"ם על ידי מהר"ם מפאדובה, שביסס את דבריו על איסור הסגת גבול. והוא מקשה בעיקר: כיצד אסר הרמ"א הסגת גבול מהר"ם בעיר אחרת? ר"מ בנעט מעלה אפשרות שמקומו של מהר"ם הוא מקום המדפיס השני. הסבר אחר הוא: "כיון דשולחים הספרים למקום אחר, אל מקום קבוצת הלוקחים [=הקונים], הוה ליה [=הרי זה] גם כן כאילו שניהם במבואה אחת [=במקום אחד]". אלא שכנגד זה הוא טוען: "באיזה זכות זכה האחד, העושה כאן בעירו שלא יעשה כמוה בעיר אחרת אדם אחר? ועוד, דאם כן, בטל כל מעשה המסחר, ומי שקדם לעשות סחורה ודרכו לשלוח להשוק, נאסר לכל אדם לעשות כמוהו". לכן, הוא מציע לצמצם את פסק הרמ"א, שלא יחול אלא אם הכריז המדפיס השני שהוא רוצה להוזיל, בעוד מהר"ם אינו יכול להוזיל. במקום אחר23, ר"מ בנעט מעלה נקודות נוספות לצמצום משמעות פסק הרמ"א: "בנדון דמהרמ"פ [=ר' מאיר פאדובה] היה הוא מחדש מדעתו להגיה כתיקונו ספרי הרמב"ם; לדוגמה... ואם כן המדפיס הבא אחריו נהנה בעמלו של הראשון, ועל ידו הוא בא להפסידו; אבל במדפיס ספר ישן אין לו דמיון כלל". כלומר, מודגשת יצירתו הרוחנית של המחבר, אלא שההדגשה היא על עמלו של היוצר, שראוי להגן עליו24. ביסוס ההסכמות על יסודות אחרים א. תקנת בעלי אומנות. אמנם נזכרה כבר לפניו תקנת בעלי אומנות כבסיס להסכמות, אלא שהוא מפתח את הרעיון. כדי להבהיר טעם זה, נציע מקורות אחדים שעניינם תקנת בעלי אומנות. שנינו בתוספתא25: "רשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן... רשאין הצמרין והצבעין לומר: כל מקח שיבא לעיר, נהיה כולנו שותפים בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם". ונקבע בתלמוד26 סייג חשוב לעניין תקנת בעלי אומנות, ולפיו במקום שיש אדם חשוב, אין תוקף לתקנת בעלי האומנות בלא הסכמתו. וכיצד יסביר ר"מ בנעט את ה"הסכמות" בתקנת בני אומנות? הרי ההסכמה אינה נעשית על ידי בעלי האומנות אלא על ידי החכמים! הוא מתגבר על הקושי בהסתמך על ידיעתנו ("אנן סהדי") שנוח להם לבעלי אומנות בתקנה זאת. לכן, אף אם לא תיקנוה בפירוש, כאילו תיקנוה בעלי האומנות עצמם. ב. תקנת חכמים. אם לא נעניק הגנה למדפיסי ספרים, יימנעו מלהדפיס ספרים, שמא יקומו אחרים וידפיסום. "על כן, מפני תיקון העולם, בקעה מצאו [חכמים] וגדרו בה גדר". בחינת היסודות המשפטיים של ההסכמה לצורך הכרעה בשאלת תוקפה לאחר מכירת הספרים מצויה בתשובת ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש27. לאחר בחינה זו, הוא מגיע לאפשרות שיסוד ההסכמה הוא בכלל "הפקר בית דין - הפקר", אלא שיש סייג לדבר: לא כל בית דין יכול להפקיע ממון, אלא אם הוא כבית דינם של רב אמי ורב אסי או המופלג שבכל דור ודור28. והוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת, ולפיה מכל מקום צריך בית הדין להיות בקי בדיני הסכמות, מאין נמשך כוחן. ואם אין בית הדין יודע זאת, אין הסכמתם כלום. בשו"ת "דברי חיים"29, מבסס ר' חיים האלברשטאם מצאנז30 את איסור ההסכמה על המנהג. אמנם המשיב מדגיש שיש שני תנאים למתן תוקף למנהג: האחד, שצריך שיהא מנהג ותיקין; והשני, שתהיה ההסכמה במקרה המסוים מאדם גדול. הגנת המו"ל במשפט הישראלי עסקנו באחד מענפי המסכת הרחבה של זכות היוצרים, ההגנה הראויה למו"ל ספרים, שהמשפט בארץ עדיין אינו מכיר בה. על פי חוק זכויות יוצרים 1911, מוגן מחבר יצירה ספרותית או דרמתית או מוזיקלית או אומנותית. ברם, מה דין מי שהוציא לאור יצירה לא מוגנת? המו"ל אינו מוגן כלל, אף אם טרח והוציא הון עתק להדפסת הספר. ונשאלת השאלה: היש להגן רק על היוצר או שמא גם על המו"ל כדי לעודד הוצאה לאור של יצירות ספרותיות? אמנם הזכות נקראת "זכות יוצרים", אלא שהחוק האנגלי נקרא Copyright Act, זכות ההעתקה. ואמנם הדגש היה על זכות ההעתקה. לימים הכיר המשפט גם בזכות היוצר. רק בשנת תשי"ג, שינתה הכנסת את שם החוק והפקודה, ובמקום Copyright Act ו"זכות העתקה", נקרא החוק בישראל "חוק זכות יוצרים", והזכות נקראה "זכות יוצרים". השם האנגלי יש לו מקורות היסטוריים, שהרי קדמה לזכות היוצר זכות המדפיסים להגנה מפני העתקה. ומהי בעצם מהות "זכות היוצרים"? וכי רק טובת היוצר מונחת ביסודה? נראה שמתאחדים בה טובת הכלל וטובת הפרט, היוצר: ההגנה על היוצר באה לשרת את טובת הכלל. הדבר עולה מן ההוראה בדבר זכות היוצרים שבחוקת ארצות הברית, הקובעת את סמכויות הממשל המרכזי בלשון זו: "The Congress shall have power... to promote the progress of science and useful arts, by securing for limited times to authors and inventors the exclusive right to their respective writings and discoveries"32. והנה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית הלכה: "The primary purpose of copyright, is not to reward the author, but is rather to secure the general benefit derived by the public from the labors of authors"33. דומה שאפשר ללמוד הרבה לעניין זה ממוסד "ההסכמות לספרים" שצמח בעם ישראל עם המצאת הדפוס, שבהן השתדלו המסכימים לאזן בין טובת המדפיס לטובת הציבור. אין לשכוח שההסכמה מעניקה מונופולין למו"ל. משום כך, הוגבלה תחולתו והוטלו הגבלות על מקבלו, כשהאינטרס הציבורי הוא היסוד לכל השיקולים. ההגבלה העיקרית היא משך זמן תחולת האיסור להדפיס אותו חיבור, שנקבע בדרך כלל בהתחשב בתקופה שיימכר בה כל מלאי הספרים שנדפסו. לכן, זכתה ההסכמה לתקופה של עשרים וחמש שנה לביקורת חריפה מן הטעם שאיסור לתקופה ממושכת כל כך יגרום למחסור בספרים או לייקורם. לעתים הותנתה ההסכמה בהדפסת הספר תוך זמן קצוב או שתהיה ההדפסה נקייה משגיאות או שנקבע מחירו מראש. סייג אחר נוגע להוצאה לאור של ספרים השווים לכל נפש, כגון סידורים ומחזורים, שנקבע בעניינם באמסטרדם בשנת תע"ז (1717) שלא לתת שום הסכמה המעכבת מלהדפיס ספרים אלו. חכמים אף התלבטו בשאלת הדרך להעניק מונופולין בלא לפגוע בזכות האחרים ליהנות גם הם מן הרווחים הצפויים מן ההדפסה. ויש מי שהביא ראיה לדבר מן ההלכה בעניין מעשה הקטורת, שקבעו חכמים במשנה שמי שזכה פעם בפיס לא ישוב עוד להשתתף בגורל, והסיק שאם מכר המו"ל את הספרים, שוב לא ייהנה מן המונופולין שהוענק לו אף תוך התקופה שנקצבה בהסכמה, משום שהוא בגדר "ועשית הישר והטוב". מגמת דיני "זכות יוצרים" היא הרחבת הזכות והענקת הגנה גם על זכויות נלוות לזכות היוצרים, כולל הגנה בינלאומית על המבצעים (performers), שלא היו מוגנים במסגרת "זכות היוצרים", ועתה הם מוגנים בחקיקה חדשה של הכנסת34. המו"ל של הספר הוא בעצם ה"מבצע" (performer) של היצירה הספרותית. דומה שזכות מבוקרת של המו"ל סופה שתוכר אף היא כזכות מוגנת בחוק. אם כן, שמא נהא אנו חלוצים בדבר, ונקבע בעקבות המקורות היהודיים הוראות מתאימות בחוק זכויות יוצרים, שיגנו לא רק על זכות היוצרים, אלא אף על זכות ההעתקה (Copyright35.) |
הערות:* פרופ' נחום רקובר, מורשת המשפט בישראל. 1. לתוצאות אחרות של המצאת הדפוס, ראה: א' ברלינר, "השפעת ספרי הדפוס הראשונים על תרבות היהודים", בתוך ספרו: כתבים נבחרים, ירושלים תש"ט, ב, עמ' 143-111; י"ז כהנא, "הדפוס בהלכה" סיני טז (תש"ה), עמ' מט-סא, קלט-קנט (=מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג, עמ' 305-272). 2. וראה גם: "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד). 3. ראה מ' וכסמן, "ר' אליהו בחור", מבוע א (תשי"ג-תשי"ד). 4. על פי "פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה" (דברים כט, יז). 5. על פי "גם חצני נערתי" וגו' (נחמיה ה, יג). 6. קידושין נט ע"א. 7. בבא בתרא כא ע"ב. 8. ראהJewish Encyclopedia , כרך ב, עמ' 27, ערך Approbation. 9. ראה למשל החרם של האפיפיור ליאון העשירי נגד הסגת גבול מדפיסי "מקראות גדולות" רע"ח (1517). 10. הרמ"א, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). בעל "המפה" על השולחן ערוך. נוסף על הגהותיו, חיבר קובץ שאלות ותשובות וחיבורים בהלכה ובפילוסופיה. 11. ראה א' זיו, "מהר"מ מפאדובה", הדרום כח (תשרי תשכ"ט), עמ' 195-160. 12. ראה מ"א שולוואס, במאמרו על ונציה, בספר ערים ואימהות בישראל, תש"י, עמ' 83; ובמאמרו של זיו, הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 183 ואילך. 13. מהר"ם חי בפאדובה שבאיטליה, והרמ"א בקראקא שבפולין. 14. Gentiluomo - אציל. 15. יתר היסודות תלויים בעובדות המיוחדות של אותו מעשה: היות אחד המדפיסים תלמיד חכם; שהמדפיס השני אינו יהודי; שספרי המדפיס האחר אינם מוגהים מטעויות. 16. בבא בתרא כא ע"ב. 17. ולהלן הוא מעמיד את הלכת הרי"ף והרא"ש, שלא פסקו כרב הונא, כנגד "המרדכי" בשם אבי אסף, שפסקו כרב הונא, ולדבריו, בדבר שבוודאי יזיק לו, "כולי עלמא [=הכול] מודים שהלכה כרב הונא; ובנידון דידן [=בנידוננו], גם כן בוודאי ייגרם נזק, מאחר שהכריז המדפיס הנוצרי שיוזיל יותר מספרי הגאון". פסק הרמ"א כדעתו של רב הונא זכה לדיונים הלכתיים רבים ולסייגים שצמצמו את משמעות הכרעה זו. ראה נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, שער רביעי, הסגת גבול מסחרית. 18. ראה חיבורי, המשפט כערך אוניברסאלי ('דינים' ב'בני נוח'), בתוך: שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער ראשון, פרק חמישי. 19. תקי"ג-תקפ"ט (1829-1753). מגדולי הרבנים בדורו. 20. שו"ת פרשת מרדכי, חו"מ, סימן ז. 21. חוקר המסורה ומדקדק, פרשן הפיוטים והמקרא. 22. ראה כתבי ר' עקיבא איגר אל ר' זלמן טריר, אב"ד פפד"מ, ואל ר' וולף היידנהיים, שנדפסו ב"איגרות סופרים", שהוציא לאור ר' שלמה סופר, אב"ד בערעגסאס, חלק א, עמ' 60-61. 23. שו"ת פרשת מרדכי, חו"מ, סימן ח, ד"ה ומ"ש כת"ר ומטעם. 24. וראה פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 31, בתביעת מי ששכנע עיתון יומי להפיץ את הש"ס, ותבע את מי שהשיג את גבולו, שנזקק בית הדין לתביעה בדבר "זכות ממציא ויוצר, ושאין מן הדין שיבואו הנתבעים ויקטפו פרי עמלו וטרחתו". 25. תוספתא בבא מציעא, פרק יא, כג-כה (בהוצאת צוקרמאנדל). 26. בבא בתרא ט ע"א. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן המשפט, סימן רלא, סעיף כח. 27. שו"ת צמח צדק, יורה דעה, סימן קצה. 28. או בית דין קבוע, לשיטת רש"י ו"בעל התרומות". ראה בית יוסף, טור יורה דעה, סימן סז, סוף סעיף כא. 29. שו"ת דברי חיים, חו"מ, סימן נו. 30. תקנ"ג-תרל"ו (1876-1793). רב ואדמו"ר מפורסם. נודע בגדולתו בתורה וכמנהיג לאלפי חסידים. מחשובי הפוסקים בדורו ובעל השפעה עצומה בחוגים רחבים. 31. ספר החוקים התשמ"א, עמ' 300. וראה המבוא להצעת החוק (הצעות חוק התשמ"א, עמ' 239) בדבר המקורות היהודיים. 32. Article 1, section 8, clause 8. 33. Fox Film Corp. v. Doyal, 286 U.S. 123, 127 (1932). 34. יש לציין שני אופנים שבהם הכיר החוק במי שאינו מחבר יצירה כמחבר יצירה. לעניין תקליטים, נקבע בסעיף 19(ו) לחוק זכויות יוצרים 1911, כי זכות היוצרים בתקליטים תהא דומה לזו של יצירות מוזיקליות, ומי שהיה בעליה של הקלישאה המקורית בעת עשייתה יידון כמחבר היצירה. וכן נקבע לעניין תצלומים שבעל הנגטיב בעת עשייתו יידון כמחבר היצירה, אף שאינו הצלם עצמו. 35. להרחבת העיון, ראה נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות המשפט העברי, ספריית המשפט העברי, ירושלים תשנ"א. |