מערכת המשפט - בין צדק ליעילות

יעקב בזק^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"ויבא יתרו חתן משה"

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה, את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו... ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה (שמות יח, א-ה).

חז"ל שואלים: מה שמועה שמע ובא? והם חלוקים בתשובתם לשאלה זו:

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא1... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא (תלמוד בבלי, זבחים קטז ע"א).

לכאורה, מה מקום לשאלה זו? הרי הפסוק עצמו מפרש ואומר מה שמועה שמע יתרו: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה. את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". ועוד, וכי יתרו בלבד שמע? הלוא נאמר: "שמעו עמים ירגזון" - כל יושבי תבל שמעו! ועוד, הלוא בוודאי שמע יתרו את כל השמועות הללו - גם דבר קריעת ים סוף גם מלחמת עמלק וגם מתן תורה - מהו אפוא פשר מחלוקת זו בין החכמים? ר' מנחם מנדל מקוצק משיב על השאלה הזאת, ואומר שהדגש הוא על המילה "ובא" - "מה שמועה שמע ובא"? ודאי ששמע יתרו את כל השמועות הללו, אך השאלה היא: איזו מן השמועות הללו גרמה לו לבוא אל משה? אכן כל העמים שמעו, אך אף אחד מהם לא בא. איש מהם לא הסיק את המסקנות הראויות מכל אשר עשה ה' לישראל. ואילו יתרו "שמע ובא". חז"ל נחלקו אפוא בשאלה: איזו מן השמועות גרמה לו לבוא ולהצטרף לעם ישראל? כי היו שסברו שיתרו התפעל מן הכוח והעצמה הפיזית שהעניק ה' לעם ישראל, שגבר במלחמה על עמלק; ויש שסברו שיתרו התפעל מן הנס השמֵימי של קריעת ים סוף; אך היו שסברו שיותר מכול התפעל יתרו ממעמד מתן תורה ומן המסרים המוסריים והמשפטיים הכלולים בתורה. לפי דעה זו יתרו בא אפוא לראות ולהתרשם, כיצד מתפקדת מערכת משפטית שמקורה מן השמים. הדברים שהוא רואה מפתיעים אותו:

"ויהי ממחרת וישב משה לשפּט את העם, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" (שמות יח, יג).

ייעול מערכת המשפט כשיתרו רואה את משה יושב לבדו לשפוט את העם וכל העם ניצב עליו "מן הבוקר עד הערב", הוא מציע למשה את עצת הייעול הידועה, האצלת סמכויות:

"ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות יח, כא).

ונשאלת השאלה: מהי הגאוניות המיוחדת בהצעת יתרו? הרי הוא הציע רעיון כה פשוט המתבקש מאליו. למה היה צורך שיבוא יתרו ויציע את הצעת הייעול? למה לא עלה רעיון זה על דעת משה או מישהו אחר מבני ישראל, שהיו בהם בודאי אנשים חכמים ונבונים? תשובה אחת היא, שבדרך כלל רעיונות גדולים הם למעשה פשוטים מאוד, אלא שבגלל שגרת המחשבה, בני אדם אינם מעלים על דעתם שיכול להיות גם אחרת, ולכן אינם חושבים על הרעיון החדש. גדולתו של יתרו הייתה אפוא שהעלה את הרעיון הפשוט והנכון של האצלת סמכויות בזמן הנכון ובמקום הנכון. הסבר מלא יותר לשאלתנו הוא: אכן בנסיבות שהיו קיימות באותה עת, רעיון האצלת סמכויות לא ראוי היה שיוצע לא על ידי משה ולא על ידי אחד מן העם, אלא רק על ידי יתרו, חותן משה. ויש לתת את הדעת לעובדה שהכתוב אינו מכנה אותו בשמו, יתרו, אלא בתוארו, "חתן משה":

וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם... ויאמר חתן משה אליו: לא טוב הדבר אשר אתה עושה (שמות יח, יד-יז).

משה נמנע מלהעלות את ההצעה, כיוון שהוא היה מוכן לשאת את כל העול הכבד של השיפוט לבדו, ולא רצה להשתמט מתפקידו רק כדי להקל על עצמו. וראוי להביא לעניין זה את פירושו של דון יצחק אברבנאל (ספרד, המאה הט"ו) על הפסוק "ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם" (שמות יח, יג). אברבנאל מסביר שהתורה מדגישה כי למחרת בואם של יתרו ואשת משה וילדיו, לא הוסיף משה לחגוג את המאורע האישי החשוב לו, אלא חזר מיד למחרת בבוקר לעבודתו המפרכת: "וישב משה לשפּט את העם... מן הבקר עד הערב". משה, הרועה הנאמן והמסור, לא הרשה לעצמו להתפנות לאשתו וילדיו אלא ליום אחד בלבד, ומיד, בבוקר מחרת יום בואם, חזר לעבודתו מתוך מסירות מוחלטת לתפקידו. נמצא אפוא, שמשה עצמו לא היה יכול להעלות את רעיון האצלת הסמכויות, כדי שלא ייראה כמשתמט מן התפקיד הקשה ומבקש רק להקל את העול המוטל עליו. אף העם נמנע מלהעלות את הרעיון, לפי שהם העדיפו את השופט החכם והצדיק והישר מכול, את משה רבנו, על פני כל חלופה אחרת, אפילו כשהיה מדובר בסכסוכים קטנים ופשוטים לכאורה. יתר על כן, העלאת רעיון זה על ידי העם הייתה עלולה להתפרש כפגיעה בכבודו של משה רבנו. לפיכך, רק יתרו, חותן משה, שלא היה חשוד על פגיעה בכבודו של משה, ואף לא היה לו עניין אישי בדבר - רק הוא יכול היה להציע למשה להאציל מסמכותו לאחרים. ואמנם הדבר נרמז היטב בוויכוח בין יתרו ובין משה בפסוק הבא, שלכאורה לשונו תמוהה מאוד: "וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם, ויאמר: מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם" (שמות יח, יד). ונשאלת השאלה, מה פשר החזרה הכפולה בפסוק זה: "אשר הוא עשה לעם... אשר אתה עושה לעם"?. ההסבר לכך הוא, כי הוויכוח הסמוי בין יתרו ובין משה היה בשאלה: מיהו האחראי למצב שבו משה לבדו שופט את כל העם, והכול ניצבים עליו מן הבוקר עד הערב? יתרו סבר שמשה הוא האחראי לדבר, ויש בידו לשנות את שיטת השיפוט, ולפיכך הוא אומר, וחוזר ואומר לו: "מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם?" (שמות יח, יד). ומשה משיב לו: "כי יבוא אלי העם" (שמות יח, טו) - העם דורש זאת ממני. לא אני יוזם את הדבר, אלא העם. וכך מפרש את הדברים בעל "אור החיים" הקדוש, ר' חיים בן עטר, מגדולי חכמי מרוקו (1743-1696). ואלה דבריו:

ונראה כי משה הבין בדברי יתרו במה שאמר: "אשר אתה עשה" וגו', משמע כי משה מכריחם ומחייבם שלא לעמוד לפני דיין זולתו, וזה הסיבה שסובלים העם הטורח. לזה השיבו כי לא ממני, אלא מהעם. כי יבוא מעצמו אלי, ולא לזולתי חפץ ללכת...

על זה אומר יתרו למשה: "לא טוב הדבר אשר אתה עשה" - האחריות למצב הזה אינה על העם, אלא עליך. גם המלבי"ם מסביר ברוח הדברים הללו את דברי הכתוב: "על מקומו יבוא בשלום". כי לפי השיטה שנהגה אז, שיש רק בית דין אחד, של משה, כל אדם המבקש משפט היה צריך לכתת את רגליו עד מחנה הלווִיָה; ואילו היו שופטים רבים, "שרי עשרות ושרי מאות", יכולים היו השופטים להיות מצויים לכל אחד סמוך למקומו, וזהו שאמר יתרו: "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" - כל אדם יוכל למצוא משפט שלום סמוך לביתו. האצלת הסמכויות תביא לייעול בזמן ובמקום כאחת: לא רק שיתקצרו התורים, אלא שבתי המשפט יהיו מפוזרים על פני כל המחנה, והגישה אליהם תהיה נוחה לכול. זמינות המשפט - "ושפטו את העם בכל עת" הרמב"ן מסביר יפה את התוצאות השליליות הנובעות מן העובדה שכל הסמכויות היו מרוכזות בידי משה לבדו, והעם עומד עליו מן הבוקר עד הערב. לדבריו, החסרון של השיטה הקיימת איננו רק העובדה שהתור הארוך, הנמשך מהבוקר עד הערב, גורם לעייפות ולטרחה מרובה הן למשה הן לעם. לא עצם העייפות והלחץ הוא עיקר התוצאות השליליות של השיטה הקיימת. הסחבת בבירור המשפטי בשל העדר אפשרות נוחה לבירור מהיר של הסכסוך, גורמת לכך שרבים מתייאשים מן המשפט ומשלימים עם העוול שנעשה להם. התוצאה היא אפוא, שאנשי זרוע מנצלים את המצב ועושים מעשי עוול וגזל מתוך הרגשה של "לית דין ולית דיין". על כן נתבקשה שיטה אחרת שתאפשר גישה נוחה אל השופט ודיון מהיר ויעיל. ואלה דברי הרמב"ן בעניין זה:

כי בהיות להם שופטים רבים, ילך העשוק אצל השופט בכל עת שירצה, וימצאנו מזומן... כי עתה [כשמשתרך תור ארוך מהבוקר עד הערב], מפני שלא יוכלו לגשת אליך למשפט בכל עת, לא ינוחו בשלום, כי זה פתח לגוזלים לעשוק חמס ולעושקים לעשות מריבה (פירוש הרמב"ן, שמות יח, כב).

מינוי שופטים יתרו מוסיף ומפרט את הצעתו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל" (שמות יח, כא). מדוע נאמר "תחזה"? מדוע לא נאמר: ואתה תראה? המלבי"ם אומר שכדי לעמוד על התכונות העושות את האדם ראוי להיות דיין, יש צורך בכישרון מיוחד, בראייה חודרת ומעמיקה, לא בהסתכלות שטחית. לפיכך נאמר: "ואתה תחזה" - מבט נבואי מרחיק ראות. ועוד מדייק המלבי"ם מלשון הכתוב: "ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים", ואומר שאין לבחור את הדיינים על ידי העם, לפי שאם ייבחרו בדרך זו, יש חשש שלא יהיו בלתי תלויים, ואפשר שיחניפו למי שבחרו בהם, על כן נאמר: "ושמת עליהם" - ראוי שיתמנו הדיינים על ידי משה, ולא ייבחרו על ידי העם. אף ר' יצחק אברבנאל - בפירושו לפסוק: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-לוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח) - מתייחס לשתי שיטות מינוי השופטים בדורו: מינוי השופטים מלמעלה, על ידי השלטון המרכזי, על ידי המלך; בחירת השופטים על ידי השלטון המקומי, על ידי העם. לעומת המלבי"ם, הוא מעדיף את השיטה השנייה:

מינוי השופטים - יש מלכויות שהוא מתחת יד המלך, כי הוא אשר יצווה: בעיר פלונית יהיו השנה הזאת שופטים פלוני ופלוני, וכן בכל שאר הערים. כי להיות המלך ראש המשפט, הנה הוא מסדר האברים אשר תחתיו, שהם השופטים... והוא הדת והמנהג בכל מלכות קשטיליא ואַרגונה ונאפוליש. ויש ארצות שמינוי השופטים הוא מסור בידי עם הארץ, שהמה ימנו עליהם השופטים והשוטרים שייראו בעיניהם יותר הגונים בכל שנה ושנה, ואין למלך בזה דבר. וכך הוא המנהג בקצת ארצות ספרד ובצרפת ובכל ארץ המערב. והנה אדון הנביאים ביאר בזה שהשופטים שיהיו בישראל שאין ראוי שימנה אותם המלך, ולא יהיו מידו, אבל [=אלא] שהעם ימנו אותם, רוצה לומר שכל שבט ושבט ימנה את השופטים הראויים בכל עיר מעריהם. ועל זה אומר: "אשר ה' א-להיך נתן לך לשבטיך" (דברים טז, יח), רוצה לומר שה' א-להיך נתן מינוי השופטים לשבטיך, שהם ימנו אותם בשעריהם, לא המלך"2.

תכונות השופט

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת (שמות יח, כא).

התכונות שיתרו דורש מן השופטים הן באמת יקרות המציאות: "אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת שנאי בצע", ונשאלת השאלה: אם לכל השופטים לדרגותיהם השונות היו דרושות תכונות נעלות אלה, לפי איזו אבן בוחן נתמנה פלוני שר אלפים ואלמוני שר עשרות? ר' דוד מקוצק אומר כי מאחר שהשופטים בימי משה היו אנשי אמת, הם לא הקפידו על כבודם, וכל אחד היה מוכן למלא כל תפקיד שהוטל עליו... נעיר בדרך אגב שמספרים על הרב מימון, מראשי תנועת "המזרחי" ושר הדתות הראשון במדינת ישראל, אשר התפרסם בקריאתו לחדש את הסנהדרין עם קום המדינה, כי פעם אחת התבדח ואמר: מילא, מועמדים אנשי חיל המתאימים להיות חברי הסנהדרין אוכל למצוא, וכן גם יראי א-להים, וכן גם אנשי אמת, אבל "שנאי בצע", היכן אפשר למצוא מועמדים שהם שונאי בצע? והשיב בחיוך: עם משכורות גבוהות, נוכל למצוא גם דיינים שונאי בצע... ועתה למשמעות הביטוי "אנשי חיל". ביטוי זה ידוע לכול בעניין מערכות מלחמה. אף מוכר הביטוי "אשת חיל", אשת לפידות, אישה זריזה וחכמה. אך מה צורך ב"אנשי חיל" למשפט? הרמב"ן מסביר ש"איש חיל" יש לו משמעויות שונות לפי ההקשרים שהוא מופיע בהם: במלחמה, פירושו: "גיבור, זריז, היודע מערכות המלחמה"; באישה, משמעו: "זריזה היודעת הלכות הנהגת הבית"; ובמשפט הוא מציין את "החכם, הזריז והישר". נמצא אפוא שהביטוי "איש חיל" הוא כללי ומקיף, ואילו "יראי א-להים, אנשי אמת, שונאי בצע" אינו אלא פירוט התכונות המאפיינות את איש החיל. סוף דבר בתום פגישתו הנרגשת של יתרו עם משה רבנו, הוא מכריז: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות יח, יא). הכרזה זו סוגרת את המעגל שנפתח בהכרזתו המתריסה והיהירה של פרעה מלך מצרים בתחילת שליחותו של משה. באותו מעמד, במענה לקריאתו של משה בשם ה' א-להי ישראל: "שלח את עמי!" (שמות ה, א), אמר פרעה: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח!" (שמות ה, ב). עתה, לאחר עשר מכות מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, מכריז יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים!" (שמות יח, יא). יתרו, שהיה כוהן לעבודה זרה, משמש כאן פה לאומות העולם, אשר מעֵמדה של זלזול וכפירה בא-להי ישראל, "לא ידעתי", מכריזים לבסוף ואומרים: "עתה ידעתי". וכאן המפתח למשמעותו של הפסוק הקשה:

עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע. הסירותי מסבל שִכמו, כַפָיו מדוּד תעברנה" (תהלים פא, ו-ז).

המשורר שם בפי ה' את ההכרזה המסמלת את נקודת המפנה בגאולת ישראל מתחת סבלות מצרים. כאשר שמעתי את ההכרזה הבוטה - "לא ידעתי" - גמלה בלבי ההחלטה לגאול את עמי ולהסיר מסבל שכמו. כנגד קריאתו הבוטה של פרעה מלך מצרים: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח!" (שמות ה, ב), עומדת החלטתו של ה' לשים קץ לסבלו של עם ישראל: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו!" (שמות ג, ז). מה שלא ידע פרעה, שאמר: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח!", ידע א-להי ישראל: "כי ידעתי את מכאוביו!" (שם). לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, יתרו, כנציג האומות, מצהיר גם הוא: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים!"3.

הערות: * פרופ' יעקב בזק, לשעבר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. 1. אמנם על פי סדר המקראות בואו של יתרו קדם למתן תורה, אבל דעה זו מיוסדת על הכלל לפיו "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והשווה, פירוש הרמב"ן, שמות יח, א. 2. ראה ספרי, "השופט בדין העברי", ספריית המשפט העברי, משרד המשפטים, ירושלים תשכ"א, עמ' 15. 3. ראה ספרי, "שיר של יום במזמורי תהלים", הוצאת המחלקה לתרבות תורנית בגולה שליד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ה, עמ' 74.

---

---