|
|
|
הגינות וצדק בחלוקת רכוש
"הִפרד נא מעלי"
יצחק דב פריז*
פרשת לך-לך, תשס"ד, גיליון מס' 143
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
שאלת הדרך הצודקת והיעילה לחלוקת רכוש משותף היא בעיה אוניברסלית המתעוררת בעניינים אחדים, וימיה כימי החברה האנושית. כך, למשל, כששניים רוצים לחלק ביניהם "עוגה" בשווה. אמנם הם יכולים להיעזר בגורם חיצוני אובייקטיבי, אלא שבדרך כלל עלות השימוש בו גבוהה, ושכרה יוצא בהפסדה.
במקרה הפשוט יחסית, כש"העוגה" אחידה, מקובל שהפתרון של חלוקה על פי הכלל "ראשון חולק, שני בוחר" הוא הפתרון היעיל יותר וההוגן. החלוקה בדרך זו אפשרית גם בלא סיוע של גורם חיצוני, ואף אין צורך בכלי מדידה מדויק, שהרי הראשון יתאמץ לחלק את העוגה בצורה שוויונית, שאם לא כן הוא עלול להפסיד, אם יבחר שותפו את הנתח הגדול יותר.
ואולם, לעתים הנכסים העומדים לחלוקה מורכבים מנכסים שאינם ניתנים לחלוקה מכנית פשוטה. במקרים כגון אלה, שיטת "ראשון חולק, שני בוחר" אינה ישימה, וההיזקקות לגורם תיווך חיצוני עשויה להביא לידי סכסוכים ממושכים ובזבוז משאביהם של השותפים.
לפני כשישים שנה, פרץ המתמטיקאי היהודי-פולני הוגו שטיינהוז1 דרך בתחום חלוקת רכוש, כשפיתח את התובנה העומדת ביסוד שיטת "ראשון חולק, שני בוחר". שטיינהוז הציע לערוך תחילה מעין מכרז פנימי או התמחרות בין השותפים המבקשים לפרק את השותפות שביניהם: כל אחד מציע סכום כסף עבור כל פריט מן הפריטים העומדים לחלוקה. השופט (שלצורך העניין יכול גם להיות תוכנת מחשב) מסכם את ערך כלל הפריטים עבור כל שותף ומחלק את הסכום המתקבל במספר השותפים, כדי לקבוע את חלקו היחסי של כל אחד מהם במכלול. כל שותף זוכה בפריטים שהוא הציע עבורם את המחיר הגבוה ביותר. בשלב הבא, כל שותף משלם לקופה המשותפת או מקבל ממנה פיצוי, הכול לפי הפער שבין הערכתו את הפריטים שזכה בהם לבין חלקו היחסי במכלול הפריטים. שטיינהוז הוכיח ששיטתו עדיפה על פני שיטות אחרות, כיוון שבעזרתה זוכה כל אחד מן החולקים בנתח שלפי הערכתו העצמית יהיה גבוה בערכו ממה שהיה מקבל בחלוקה אובייקטיבית לפי מחירי שוק.
מבחינה כספית, מכרז מעין זה עלול לגרום לעיוותים (כגון כשיש פער ביכולתם הכלכלית של השותפים השונים), ויש שאינו מעשי כלל או שאינו הולם את נסיבות העניין (כגון כשנושא החלוקה הוא בעל ערך נוסף על ערכו הכלכלי, דוגמת קביעת משמורת הילדים במשפטי גירושין).
מסיבה זו, שיפרו ברמס וטיילור2 את שיטת שטיינהוז והרחיבו את תחום יישומה באמצעות ניהול המכרז תוך שימוש ב"נקודות זכות". לפי הצעתם, כל שותף רשאי להקצות מאה נקודות עבור מכלול הפריטים, והן מהוות את הבסיס לחלוקה. כל צד זוכה בפריט שהוא הקצה עבורו יותר נקודות משאר השותפים3: אם יש לשני שותפים ניקוד כולל זהה, מסתיים הליך החלוקה; ואם לאו, הצד שיש לו ניקוד גבוה יותר חייב לתת לצד השני פריטים או חלק של פריטים4, עד שיהא ניקוד כולם שווה.
הליך משופר זה כבר מיושם בהליכי גירושין, בחלוקת נכסי ירושה, בפירוק שותפויות, במיזוג חברות ובפתרון סכסוכים בין-לאומיים, ואף הוצע כפתרון לסכסוך במזרח התיכון.
כפי שנראה להלן, שיטת החלוקה שחידשו שטיינהוז, ברמס וטיילור נרמזת כבר בחלוקה שבין אברהם ללוט בפרשתנו. אך קודם שנגיע לעצם החלוקה, נבקש לעמוד בקצרה על ההליך שקדם לה.
ויסע לוט מקדם - הקושי הפרשני
כזכור, אחר פטירתם של תרח והרן, אימץ אברהם את אחיינו לוט בן הרן ונטלו עמו למסעותיו השונים. ומאחר ששניהם נתברכו ברכוש רב, צר להם המקום ופרץ ריב בין רועיהם. אז הקדים אברהם תרופה למכה, והציע ללוט שייפרדו זה מעל זה ויתרחקו זה מזה, כדי שלא ייגררו למריבה:
הלא כל הארץ לפניך הִפרד נא מעלי, אם השמאל ואֵימִנה ואם הימין ואשמאילה. וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג, ט-יא).
פרידה זו לוותה בחלוקת רכוש, מעין פירוק שותפות בהסכמה, אברהם נשאר בארץ כנען ולוט עבר לסדום.
הביטוי "ויסע לוט מקדם" צריך עיון. כידוע, קדם הוא מזרח, ולכאורה עולה מן הפסוק שנסע לוט ממזרח למערב. ואולם ידוע לכול שכיכר הירדן נמצאת ממזרח לבית-אל, מקום מגוריהם של אברהם ולוט קודם שנפרדו. אם כן, נמצא שנסע לוט ממערב למזרח, וראוי היה שייאמר במקרא: ויסע לוט קדמה.
אף על פי כן, רש"י מפרש את הפסוק כפשוטו: "נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם. נמצא נוסע ממזרח למערב"5, ואולם ראה רש"י צורך להביא גם את דברי המדרש, וזה לשונו:
ומדרש אגדה: הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו.
דברי רש"י, ולפיהם הלך לוט לצד מערב, תמוהים. יש שטענו שטעה רש"י בהבנת המקרא בשל העובדה שבזמנו לא היו תחומי ארץ ישראל ידועים היטב6, כעולה גם מן העיון במפות עתיקות.
ר' אליהו מזרחי, מפרשו הגדול של רש"י, מעיר שהצעה זו אינה מסתברת כלל, שהרי מספר במדבר (פרק לד), עולה בבירור שכיכר הירדן שוכנת ממזרח לבית-אל, ולא ייתכן לומר שמקור מפורש זה נעלם מעיני רש"י. גם כתבי היד של פירוש רש"י לתורה, שנכללו בהם תרשימי מפות של ארץ ישראל, מלמדים לכאורה שרש"י הכיר היטב את מיקומן היחסי של בית-אל וכיכר הירדן .
לדעת רבנו עובדיה מברטנורא7, רש"י עצמו חש בקושי, ולכן צירף לפירושו שלפי הפשט גם את דברי המדרש, כדרכו בפסוקים שפשטם צריך עיון. לפי המדרש, מרמז לשון הכתוב שלוט ביקש להיפרד לא רק מאברהם, אלא גם, ובעיקר, מאמונתו, "מקדם", היינו "מקדמונו של עולם".
בעל "שפתי חכמים" ביקש לדייק בלשון רש"י, שקבע רק שלוט "נסע מאצל אברהם... ממזרח למערב", ולא אמר שהגיע למערב. לפי זה, אין כאן קושי של ממש. רש"י פירש שרק בשעת הפרידה נסע לוט לכיוון מערב, אך מעולם לא התכוון לומר שסדום, יעדו הסופי, נמצאת מערבית לבית-אל. לפי פירוש זה, לוט לא הגיע לסדום בדרך המלך, אלא בדרך עוקפת מצד מערב, בגלל שיקולים טופוגרפיים8 או סיבה אחרת.
לעומת זאת, הרד"ק מציע פתרון לְשונִי המיישב לכאורה את לשון הכתוב עם המציאות הגאוגרפית. לפי פירוש זה, מ"ם השימוש שבראש המילה באה במקום בי"ת השימוש:
ויסע לוט מקדם: כלפי מזרח מהמקום שהיה בו, כי הירדן מזרח לארץ כנען. כלומר, מסעיו היו מצד מזרח. וכן "וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל", כמו שפירשנו. וזה טעם המ"ם.
שד"ל מציע אף הוא פתרון לשוני דומה:
מלת אֶל נשמטת במקומות הרבה. וכן כאן, שיעורו: ויסע לוט אל מקדם. ומצאנו אל ואחריו מ"ם: "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג); "ויצא אל מנגב למעלה עקרבים" (יהושע טו, ג). והכוונה: נסע אל המקום אשר הוא מקדם לארץ כנען, כי סדום למזרח ארץ כנען. ויש לתמוה על ראב"ע, שכתב כי סדום מערב בית-אל.
בעל "הכתב והקבלה" דוחה את שיטת הרד"ק (בלי לנקוב בשמו), מן הטעם שהיא דחוקה, אך אינו מסביר את סיבת הדחייה9. לדעתו, המילה מקדם מציינת כאן קדימה בזמן, ואינה מתייחסת לרוחות השמים. כלומר, התורה מבקרת את לוט על שקדם ונטל את חלקו לפני אברהם, ואלה דבריו:
ומצד המוסר היה ראוי אליו להמתין ולהשאיר לאברהם הבחירה באיזה צד יבחר למקום שבתו10.
ממבט ראשון, טענת בעל ה"כתב והקבלה" נראית נכונה. הדגשת יציאת לוט מקדם רומזת לביקורת שהוטחה בלוט על שלא נהג כבוד באברהם דודו ומיטיבו המבוגר ממנו, ואף קיפח אותו.
אכן, יישום שיטת שטיינהוז-ברמס-טיילור במקרה זה עשויה ללמד שההפך הוא הנכון. לפי שיטתם, חלוקת לוט עצמה הייתה בלא דופי, ולכן נראה שחטאו היחיד היה החטא הנזכר במדרש, ש"הסיע עצמו מקדמונו של עולם".
המקרא ומדרשו
בתרגומו לתורה הבחין אונקלוס בהבדל מהותי בין החלוקה שהציע אברהם לבין החלוקה שהציע לוט. אברהם הציע ללוט לחלק את הארץ לחלק צפוני ולחלק דרומי: "אם השמאל ואימינה" (כי כשאדם עומד ופניו למזרח, ה"קדם", הצפון לשמאלו והדרום לימינו). לעומת זאת, הציע לוט לאברהם לחלק את הארץ לחלק מזרחי ולחלק מערבי, כיכר הירדן לעומת ארץ כנען.
לכאורה, הציע אברהם חלוקה שוויונית הוגנת, המזכה כל שותף בנתחים הן ברצועת ההר הצחיח הן בבקעת הירדן הדשנה, ולפיכך הציע ללוט לבחור בין החלק הצפוני לבין החלק הדרומי. ניכרת כאן שיטת "ראשון חולק, שני בוחר".
לוט, לעומתו, לא הסתפק בשינוי ההצעה, אלא נטל גם חלק בראש, ובחר לעצמו את החלק המשובח של "כל ככר הירדן כי כלה משקה". בראייה ראשונה נראה שנהג שלא כהוגן (כדעת בעל "הכתב והקבלה" שהובאה לעיל), אך לאמתו של דבר אין הדבר כן. לכן, צעדו זה של לוט נזכר אך ברמז. הביקורת המפורשת שנמתחה עליו במדרש ובדברי רש"י מתמקדת בהתרחקותו מאברהם ובחירתו בסדום, עיר החטאים, ולא בחלוקת הרכוש.
דומה שניתן להבין זאת לאור המודל שהציע שטיינהוז, שפירטנוהו לעיל. כשטעמם של הבאים לחלק ביניהם עוגה שאינה אחידה אינם זהים, חלוקה שוויונית "פורמלית" של חלקיה השונים, כפי שהציע אברהם, אינה בהכרח אופטימלית וצודקת. ברוב המקרים, וכך קרה גם כאן, יעדיפו הצדדים חלוקה שאינה שוויונית בהיבט הפורמלי, אך היא שוויונית בהיבט המהותי. לחבלי הארץ השונים יש פן חומרי-כלכלי, "כולה משקה", לצד פן תרבותי-רוחני-מוסרי המתבטא גם בריחוק מן השכנות הרעה של סדום. לוט החשיב יותר את הפן החומרי-כלכלי, ונטל לעצמו את כיכר הירדן הדשנה, והותיר לאברהם, שהחשיב את הפן התרבותי-רוחני-מוסרי, את ירושלים ושאר חלקי הארץ המובטחת, שנוסף על היותם רחוקים מעיר החטאים סדום, היו מעולים מבחינה רוחנית, פיצוי על נחיתותם החומרית.
אפשר שהיה לחלוקתו של לוט יתרון נוסף, שחסך מאברהם נדודים מיותרים. אברהם הציע לו "אם השמאל ואימינה", היינו: שכל אחד מהם ינדוד מחצית מן המרחק שהסכימו עליו. בפועל, לפי הצעת לוט, גמא לוט את מלוא המרחק ואברהם נותר במקומו.
חלוקתו של לוט הייתה אם כן עדיפה לשני הצדדים. דוגמה מספרית פשוטה יכולה להמחיש את יתרונה לפי שיטת שטיינהוז-ברמס-טיילור.
נניח שאברהם העריך את כיכר הירדן בעשרים "נקודות" ואת ארץ כנען בשמונים "נקודות", ולוט העריך את כיכר הירדן בשבעים "נקודות" ואת כנען בשלושים "נקודות". לפי החלוקה שהציע אברהם, יקבל כל אחד מהם "חבילה" של מחצית משני החלקים, שאותה היה מעריך בחמישים נקודות. לפי חלוקתו של לוט, העריך אברהם את חלקו בשמונים נקודות ולוט בשבעים נקודות.
אברהם, שהציע מתחילה לחלק את הארץ לרוחבה, סבר שלוט, חניכו, מחשיב את הקדושה כמוהו, ונראה שציפה שאם ישותף לוט בקדושת הארץ, ולא יתרחק ממנו יתר על המידה11, ימשיך את פועלו ויירש אותו בהנהגת עדתו.
לפי המדרש, לא הלך לוט בדרכו של אברהם, ומאס בה', באברהם ובארץ הקודש: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלקיו". לפיכך נענש לוט במידה כנגד מידה, וגלה הוא וצאצאיו לעבר הירדן הצחיח. עם זאת, בניגוד לדברי בעל "הכתב והקבלה", בחלוקה עצמה לא קיפח לוט את אברהם, שכן חלוקתו הוגנת הייתה גם לפי הערכת אברהם עצמו את חלקי הארץ.
חלוקת ירושת יצחק
את שיטתו של שטיינהוז12, הגלומה בחלוקת לוט, מיישם המדרש13 במפורש בחלוקת ירושת יצחק, ביזמתו של עשו ובהסכמה הדדית של יצחק ועשו, וזה לשונו:
ר' לוי אומר: בשעת אסיפתו של יצחק, הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו. לפיכך גמלו חסד לו שניהם, שנאמר: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו". אמר עשו ליעקב: נחלוק כל מה שהניח לנו אבא לשנים, ואני בורר, שאני בכור.
אמר יעקב: הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר, שנאמר: "וגם עינו לא תשבע עושר" (קוהלת ד, ח).
מה עשה יעקב אבינו? חלק לשני חלקים כל מה שהניח אביו - חלק אחד, ואת ארץ ישראל - חלק אחר. מה עשה עשו? הלך אצל בנו של ישמעאל. אמר לו ישמעאל לעשו: האמורי והכנעני אז בארץ, ויעקב בוטח לרשת את הארץ, ולכן טול אתה מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. ולקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה לקח יעקב, וכתבו כתב עולם ביניהם.
יעקב, שהכיר את אהבת הממון של עשו, חילק במקרה זה את ירושת יצחק לשני חלקים שערכם הכלכלי האובייקטיבי שונה, "כל מה שהניח אביו" מחד, וארץ ישראל (כולל מערת המכפלה) מאידך. יעקב העריך שעשו יבחר ברכוש הרב שהניח יצחק. ואמנם עשו עשה כן והרוויח, במיוחד לאור עצת בנו של ישמעאל, גיסו של עשו, שההסתברות שמי מהם יזכה בארץ שואפת לאפס. אך גם יעקב הרוויח, משום שהאמין בהבטחת ה', וגם משום שערך הארץ, ובמיוחד ערכה של מערת המכפלה, היה חשוב בעיניו יותר מן הרכוש שהניח אביו.
גם במקרה זה, לפי התובנה של שטיינהוז, אפשרו הערכותיהם השונות של שני האחים למרכיבים השונים של הירושה חלוקה לא שוויונית שממנה הרוויחו שניהם.
סוף דבר
במקורות המשפט העברי, נידונים היבטים רבים נוספים של חלוקת רכוש, כולל עקרונות מהותיים של חלוקה צודקת, כגון: חלוקת הארץ וחלוקת ירושה על פי הגורל; חלוקת שלל מלחמה; חלוקת מציאה; וחלוקת שותפים בשיטת "גוד או אגוד [=קנה ממני חלקי או מכור לי חלקך]".
לא ביקשנו למצות כאן את דיני החלוקה אלא לעסוק בהיבט אחד של חלוקה הוגנת ויעילה על פי שיטה שיש לה רמז בתורה ובספרות חז"ל, ונוסחה מחדש בידי מדענים בני ימינו14.
הערות:
* הרב ד"ר יצחק דב פריז, כלכלן, מרצה, מכללת ירושלים לבנות.
1. ראה עליו להלן, הערה 12.
2. Steven J. Brams and Alan D. Taylor: The Win-Win Solution, Norton, New-York 1999 pp 53. ספר זה הוא גרסה יישומית-פופולרית של ספרם התאורטי: Fair Division, Cambridge University Press, 1996.
אוניברסיטת ניו-יורק רשמה פטנט על השיטה היישומית שפיתחו ברמס וטיילור, אך לא מתוך ציפייה לקבלת תמלוגים, שהרי אי אפשר למנוע מאיש את השימוש ברעיון ואף לא להגביל את השימוש בו. זהו כנראה המקרה הראשון בהיסטוריה שנרשם פטנט על רעיון מופשט שאין לו ביטוי במוצר מוחשי.
3. אם הקצו שני הצדדים ניקוד זהה לפריט מסוים, יקבל אותו הצד שהניקוד שלו הוא הנמוך ביותר בשלב זה.
4. ההעברה פותחת בפריט בעל יחס ההעדפות הנמוך ביותר.
5. וכך פירש גם אבן עזרא, שהוסיף גם, בניגוד לידוע: "כי סדום מערב בית אל". וכן פירשו גם הרלב"ג וספורנו.
6. אף בדורות האחרונים, יש מי שטעה בדבר זה. ראה מצודת דוד, יהושע טו, ה, המסתמך על פסוקנו, והדבר תמוה, שהרי הוא חי במאה הי"ח, כשכבר היו בעולם מפות אמינות. לתרשימי מפותיו של רש"י, עיין E. and G. Wajntraub: Hebrew Maps of the Holy Land, Bruder Hollinek, Wien 1992.
וראה ז' וילנאי, המפה העברית של ארץ ישראל, הוצאת אחיעבר, מהדורה שנייה, ירושלים תשכ"ח, המביא גם את עדותו של הרשב"ם, נכדו של רש"י: "רבנו זקני פירש וצייר תחומין" (במדבר לד, ב).
7. רבנו עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, בפירוש "עמר נקא", פירושו לרש"י על התורה, על אתר.
8. סיוע לזה אפשר להביא מן התלמוד הבבלי (סוטה לג ע"ב) ורש"י שם. ונראה תמוה שבעל "שפתי חכמים" לא הביא מקור זה, אך אין כאן מקום להאריך.
9. אפשר שהדוחק נובע מסתירה בפירוש רד"ק, שהרי את הנאמר במקום אחר בתורה, "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא, ב), הוא מפרש כפשוטו: "ממזרח, כי שם היה היישוב בתחלה, ושם נברא אדם, כי גן עדן מזרחי הוא... והם בהסכמתם יצאו מאותו מזרח ובאו כלפי מערב, עד בבל". אך ראוי לציין שגם אונקלוס מתרגם שם "מקדמיתא", היינו ממזרח, בעוד שכאן הוא מתרגם "ונטל לוט בקדמיתא", כלומר כדברי רד"ק, האומר שלוט נסע במזרח. ואולם אפשר שכוונת אונקלוס עולה עם הצעת בעל "הכתב והקבלה", ש"בקדמיתא" הוראתה 'תחילה', שהקדים לוט ובחר את חלקו לפני אברהם.
10. לפי פירוש זה, ניתן ליישב קושי נוסף בפסוק: מה ראה הכתוב לציין כי "ויסע לוט מקדם", והלוא כבר נאמר שבחר בכיכר הירדן? אם כן, איזו חשיבות יש למקום שיצא ממנו? לפי פירושו הנזכר של בעל "הכתב והקבלה", הכתוב מציין עניין אחר, שהקדים לוט ונטל חלק בראש.
11. וראה בראשית רבה מא, ח, שנחלקו חז"ל בשאלה אם צדק אברהם עקרונית כשציפה מלוט שילמד ממעשיו ויתנהג כמוהו. ויש ראיה לציפייתו זו של אברהם מדבריו אחר פרידתם, כשפנה אברהם אל ה' במעין תלונה: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ... הן לי לא נתת זרע" (בראשית טו, ב-ג).
12. סבו של שטיינהוז היה יהודי חסידי, כנראה בר-אוריין, שילדיו, וכל שכן נכדיו, כבר לא זכו לחינוך יהודי. אף שמעתי מפי כמה מתלמידיו ומנכדו יאן קוט שלא ידע עברית כלל, ונראה שאף לא התעניין ביהדות. לכן ספק רב אם ההשראה לשיטתו באה לו מן המקורות היהודיים, אף על פי שהתרגום האנגלי של "פרקי דרבי אליעזר" הופיע כבר בשנת 1922. שטיינהוז היה אתאיסט, אך לא הצניע את מוצאו היהודי, והיה מן היהודים המעטים שזכו לקבל את התואר פרופסור בפולין בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה בלא להתנצר. הוא שרד את מוראות השואה באמצעות ניירות מזויפים, והגורל היהודי העסיק אותו מאוד, כפי שניכר מזיכרונותיו. שטיינהוז תרם מחקרים חשובים ביותר במתמטיקה טהורה ושימושית גם יחד, והיה ממקימי המערך האקדמי המתמטי בפולין בשנים שבין שתי מלחמות העולם וממשקמיו לאחר מלחמת העולם השנייה. לגישתו בנושא החלוקה, ראה בפרסומיו: Steinhaus, Hugo: The Problem of Fair Division, Econometrica 16 (1948), January, pp. 101-104; Sur la Division Pragmatique, Econometrica 17 (1949), pp. 315-319; Mathematical Snapshots, Oxford University Press (1983), pp. 67-69..
13. פרקי דרבי אליעזר, מהדורת היגר, פרק לז. וראה גם ילקוט שמעוני, פרשת וישלח, רמז קלח, בשינויי הנוסח.
14. דוגמה נוספת ומאלפת לתרומת המדע להבנת דברי חכמים ראה במאמרם של Robert Aumann and Michael Maschler, Game Theoretic Analysis of a Bankruptcy Problem from the Talmud, Journal of Economic Theory 36 (1985) pp. 195-213. לאור תורת המשחקים המחברים מפרשים את משנת כתובות י, ד, בעניין החלוקה בין נושים של נכסי החייב בפשיטת רגל, משנה סתומה שנתקשו בה כל הפרשנים לדורותיהם.
יצחק דב פריז*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא במקרה הפשוט יחסית, כש"העוגה" אחידה, מקובל שהפתרון של חלוקה על פי הכלל "ראשון חולק, שני בוחר" הוא הפתרון היעיל יותר וההוגן. החלוקה בדרך זו אפשרית גם בלא סיוע של גורם חיצוני, ואף אין צורך בכלי מדידה מדויק, שהרי הראשון יתאמץ לחלק את העוגה בצורה שוויונית, שאם לא כן הוא עלול להפסיד, אם יבחר שותפו את הנתח הגדול יותר. ואולם, לעתים הנכסים העומדים לחלוקה מורכבים מנכסים שאינם ניתנים לחלוקה מכנית פשוטה. במקרים כגון אלה, שיטת "ראשון חולק, שני בוחר" אינה ישימה, וההיזקקות לגורם תיווך חיצוני עשויה להביא לידי סכסוכים ממושכים ובזבוז משאביהם של השותפים. לפני כשישים שנה, פרץ המתמטיקאי היהודי-פולני הוגו שטיינהוז1 דרך בתחום חלוקת רכוש, כשפיתח את התובנה העומדת ביסוד שיטת "ראשון חולק, שני בוחר". שטיינהוז הציע לערוך תחילה מעין מכרז פנימי או התמחרות בין השותפים המבקשים לפרק את השותפות שביניהם: כל אחד מציע סכום כסף עבור כל פריט מן הפריטים העומדים לחלוקה. השופט (שלצורך העניין יכול גם להיות תוכנת מחשב) מסכם את ערך כלל הפריטים עבור כל שותף ומחלק את הסכום המתקבל במספר השותפים, כדי לקבוע את חלקו היחסי של כל אחד מהם במכלול. כל שותף זוכה בפריטים שהוא הציע עבורם את המחיר הגבוה ביותר. בשלב הבא, כל שותף משלם לקופה המשותפת או מקבל ממנה פיצוי, הכול לפי הפער שבין הערכתו את הפריטים שזכה בהם לבין חלקו היחסי במכלול הפריטים. שטיינהוז הוכיח ששיטתו עדיפה על פני שיטות אחרות, כיוון שבעזרתה זוכה כל אחד מן החולקים בנתח שלפי הערכתו העצמית יהיה גבוה בערכו ממה שהיה מקבל בחלוקה אובייקטיבית לפי מחירי שוק. מבחינה כספית, מכרז מעין זה עלול לגרום לעיוותים (כגון כשיש פער ביכולתם הכלכלית של השותפים השונים), ויש שאינו מעשי כלל או שאינו הולם את נסיבות העניין (כגון כשנושא החלוקה הוא בעל ערך נוסף על ערכו הכלכלי, דוגמת קביעת משמורת הילדים במשפטי גירושין). מסיבה זו, שיפרו ברמס וטיילור2 את שיטת שטיינהוז והרחיבו את תחום יישומה באמצעות ניהול המכרז תוך שימוש ב"נקודות זכות". לפי הצעתם, כל שותף רשאי להקצות מאה נקודות עבור מכלול הפריטים, והן מהוות את הבסיס לחלוקה. כל צד זוכה בפריט שהוא הקצה עבורו יותר נקודות משאר השותפים3: אם יש לשני שותפים ניקוד כולל זהה, מסתיים הליך החלוקה; ואם לאו, הצד שיש לו ניקוד גבוה יותר חייב לתת לצד השני פריטים או חלק של פריטים4, עד שיהא ניקוד כולם שווה. הליך משופר זה כבר מיושם בהליכי גירושין, בחלוקת נכסי ירושה, בפירוק שותפויות, במיזוג חברות ובפתרון סכסוכים בין-לאומיים, ואף הוצע כפתרון לסכסוך במזרח התיכון. כפי שנראה להלן, שיטת החלוקה שחידשו שטיינהוז, ברמס וטיילור נרמזת כבר בחלוקה שבין אברהם ללוט בפרשתנו. אך קודם שנגיע לעצם החלוקה, נבקש לעמוד בקצרה על ההליך שקדם לה. ויסע לוט מקדם - הקושי הפרשני |
הלא כל הארץ לפניך הִפרד נא מעלי, אם השמאל ואֵימִנה ואם הימין ואשמאילה. וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג, ט-יא).
|
|
פרידה זו לוותה בחלוקת רכוש, מעין פירוק שותפות בהסכמה, אברהם נשאר בארץ כנען ולוט עבר לסדום.
הביטוי "ויסע לוט מקדם" צריך עיון. כידוע, קדם הוא מזרח, ולכאורה עולה מן הפסוק שנסע לוט ממזרח למערב. ואולם ידוע לכול שכיכר הירדן נמצאת ממזרח לבית-אל, מקום מגוריהם של אברהם ולוט קודם שנפרדו. אם כן, נמצא שנסע לוט ממערב למזרח, וראוי היה שייאמר במקרא: ויסע לוט קדמה. אף על פי כן, רש"י מפרש את הפסוק כפשוטו: "נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם. נמצא נוסע ממזרח למערב"5, ואולם ראה רש"י צורך להביא גם את דברי המדרש, וזה לשונו: |
ומדרש אגדה: הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו.
|
|
דברי רש"י, ולפיהם הלך לוט לצד מערב, תמוהים. יש שטענו שטעה רש"י בהבנת המקרא בשל העובדה שבזמנו לא היו תחומי ארץ ישראל ידועים היטב6, כעולה גם מן העיון במפות עתיקות.
ר' אליהו מזרחי, מפרשו הגדול של רש"י, מעיר שהצעה זו אינה מסתברת כלל, שהרי מספר במדבר (פרק לד), עולה בבירור שכיכר הירדן שוכנת ממזרח לבית-אל, ולא ייתכן לומר שמקור מפורש זה נעלם מעיני רש"י. גם כתבי היד של פירוש רש"י לתורה, שנכללו בהם תרשימי מפות של ארץ ישראל, מלמדים לכאורה שרש"י הכיר היטב את מיקומן היחסי של בית-אל וכיכר הירדן . לדעת רבנו עובדיה מברטנורא7, רש"י עצמו חש בקושי, ולכן צירף לפירושו שלפי הפשט גם את דברי המדרש, כדרכו בפסוקים שפשטם צריך עיון. לפי המדרש, מרמז לשון הכתוב שלוט ביקש להיפרד לא רק מאברהם, אלא גם, ובעיקר, מאמונתו, "מקדם", היינו "מקדמונו של עולם". בעל "שפתי חכמים" ביקש לדייק בלשון רש"י, שקבע רק שלוט "נסע מאצל אברהם... ממזרח למערב", ולא אמר שהגיע למערב. לפי זה, אין כאן קושי של ממש. רש"י פירש שרק בשעת הפרידה נסע לוט לכיוון מערב, אך מעולם לא התכוון לומר שסדום, יעדו הסופי, נמצאת מערבית לבית-אל. לפי פירוש זה, לוט לא הגיע לסדום בדרך המלך, אלא בדרך עוקפת מצד מערב, בגלל שיקולים טופוגרפיים8 או סיבה אחרת. לעומת זאת, הרד"ק מציע פתרון לְשונִי המיישב לכאורה את לשון הכתוב עם המציאות הגאוגרפית. לפי פירוש זה, מ"ם השימוש שבראש המילה באה במקום בי"ת השימוש: |
ויסע לוט מקדם: כלפי מזרח מהמקום שהיה בו, כי הירדן מזרח לארץ כנען. כלומר, מסעיו היו מצד מזרח. וכן "וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל", כמו שפירשנו. וזה טעם המ"ם.
|
|
שד"ל מציע אף הוא פתרון לשוני דומה:
|
מלת אֶל נשמטת במקומות הרבה. וכן כאן, שיעורו: ויסע לוט אל מקדם. ומצאנו אל ואחריו מ"ם: "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג); "ויצא אל מנגב למעלה עקרבים" (יהושע טו, ג). והכוונה: נסע אל המקום אשר הוא מקדם לארץ כנען, כי סדום למזרח ארץ כנען. ויש לתמוה על ראב"ע, שכתב כי סדום מערב בית-אל.
|
|
בעל "הכתב והקבלה" דוחה את שיטת הרד"ק (בלי לנקוב בשמו), מן הטעם שהיא דחוקה, אך אינו מסביר את סיבת הדחייה9. לדעתו, המילה מקדם מציינת כאן קדימה בזמן, ואינה מתייחסת לרוחות השמים. כלומר, התורה מבקרת את לוט על שקדם ונטל את חלקו לפני אברהם, ואלה דבריו:
|
ומצד המוסר היה ראוי אליו להמתין ולהשאיר לאברהם הבחירה באיזה צד יבחר למקום שבתו10.
|
|
ממבט ראשון, טענת בעל ה"כתב והקבלה" נראית נכונה. הדגשת יציאת לוט מקדם רומזת לביקורת שהוטחה בלוט על שלא נהג כבוד באברהם דודו ומיטיבו המבוגר ממנו, ואף קיפח אותו.
אכן, יישום שיטת שטיינהוז-ברמס-טיילור במקרה זה עשויה ללמד שההפך הוא הנכון. לפי שיטתם, חלוקת לוט עצמה הייתה בלא דופי, ולכן נראה שחטאו היחיד היה החטא הנזכר במדרש, ש"הסיע עצמו מקדמונו של עולם". המקרא ומדרשו לכאורה, הציע אברהם חלוקה שוויונית הוגנת, המזכה כל שותף בנתחים הן ברצועת ההר הצחיח הן בבקעת הירדן הדשנה, ולפיכך הציע ללוט לבחור בין החלק הצפוני לבין החלק הדרומי. ניכרת כאן שיטת "ראשון חולק, שני בוחר". לוט, לעומתו, לא הסתפק בשינוי ההצעה, אלא נטל גם חלק בראש, ובחר לעצמו את החלק המשובח של "כל ככר הירדן כי כלה משקה". בראייה ראשונה נראה שנהג שלא כהוגן (כדעת בעל "הכתב והקבלה" שהובאה לעיל), אך לאמתו של דבר אין הדבר כן. לכן, צעדו זה של לוט נזכר אך ברמז. הביקורת המפורשת שנמתחה עליו במדרש ובדברי רש"י מתמקדת בהתרחקותו מאברהם ובחירתו בסדום, עיר החטאים, ולא בחלוקת הרכוש. דומה שניתן להבין זאת לאור המודל שהציע שטיינהוז, שפירטנוהו לעיל. כשטעמם של הבאים לחלק ביניהם עוגה שאינה אחידה אינם זהים, חלוקה שוויונית "פורמלית" של חלקיה השונים, כפי שהציע אברהם, אינה בהכרח אופטימלית וצודקת. ברוב המקרים, וכך קרה גם כאן, יעדיפו הצדדים חלוקה שאינה שוויונית בהיבט הפורמלי, אך היא שוויונית בהיבט המהותי. לחבלי הארץ השונים יש פן חומרי-כלכלי, "כולה משקה", לצד פן תרבותי-רוחני-מוסרי המתבטא גם בריחוק מן השכנות הרעה של סדום. לוט החשיב יותר את הפן החומרי-כלכלי, ונטל לעצמו את כיכר הירדן הדשנה, והותיר לאברהם, שהחשיב את הפן התרבותי-רוחני-מוסרי, את ירושלים ושאר חלקי הארץ המובטחת, שנוסף על היותם רחוקים מעיר החטאים סדום, היו מעולים מבחינה רוחנית, פיצוי על נחיתותם החומרית. אפשר שהיה לחלוקתו של לוט יתרון נוסף, שחסך מאברהם נדודים מיותרים. אברהם הציע לו "אם השמאל ואימינה", היינו: שכל אחד מהם ינדוד מחצית מן המרחק שהסכימו עליו. בפועל, לפי הצעת לוט, גמא לוט את מלוא המרחק ואברהם נותר במקומו. חלוקתו של לוט הייתה אם כן עדיפה לשני הצדדים. דוגמה מספרית פשוטה יכולה להמחיש את יתרונה לפי שיטת שטיינהוז-ברמס-טיילור. נניח שאברהם העריך את כיכר הירדן בעשרים "נקודות" ואת ארץ כנען בשמונים "נקודות", ולוט העריך את כיכר הירדן בשבעים "נקודות" ואת כנען בשלושים "נקודות". לפי החלוקה שהציע אברהם, יקבל כל אחד מהם "חבילה" של מחצית משני החלקים, שאותה היה מעריך בחמישים נקודות. לפי חלוקתו של לוט, העריך אברהם את חלקו בשמונים נקודות ולוט בשבעים נקודות. אברהם, שהציע מתחילה לחלק את הארץ לרוחבה, סבר שלוט, חניכו, מחשיב את הקדושה כמוהו, ונראה שציפה שאם ישותף לוט בקדושת הארץ, ולא יתרחק ממנו יתר על המידה11, ימשיך את פועלו ויירש אותו בהנהגת עדתו. לפי המדרש, לא הלך לוט בדרכו של אברהם, ומאס בה', באברהם ובארץ הקודש: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלקיו". לפיכך נענש לוט במידה כנגד מידה, וגלה הוא וצאצאיו לעבר הירדן הצחיח. עם זאת, בניגוד לדברי בעל "הכתב והקבלה", בחלוקה עצמה לא קיפח לוט את אברהם, שכן חלוקתו הוגנת הייתה גם לפי הערכת אברהם עצמו את חלקי הארץ. חלוקת ירושת יצחק |
ר' לוי אומר: בשעת אסיפתו של יצחק, הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו. לפיכך גמלו חסד לו שניהם, שנאמר: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו". אמר עשו ליעקב: נחלוק כל מה שהניח לנו אבא לשנים, ואני בורר, שאני בכור.
אמר יעקב: הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר, שנאמר: "וגם עינו לא תשבע עושר" (קוהלת ד, ח). מה עשה יעקב אבינו? חלק לשני חלקים כל מה שהניח אביו - חלק אחד, ואת ארץ ישראל - חלק אחר. מה עשה עשו? הלך אצל בנו של ישמעאל. אמר לו ישמעאל לעשו: האמורי והכנעני אז בארץ, ויעקב בוטח לרשת את הארץ, ולכן טול אתה מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. ולקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה לקח יעקב, וכתבו כתב עולם ביניהם. |
|
יעקב, שהכיר את אהבת הממון של עשו, חילק במקרה זה את ירושת יצחק לשני חלקים שערכם הכלכלי האובייקטיבי שונה, "כל מה שהניח אביו" מחד, וארץ ישראל (כולל מערת המכפלה) מאידך. יעקב העריך שעשו יבחר ברכוש הרב שהניח יצחק. ואמנם עשו עשה כן והרוויח, במיוחד לאור עצת בנו של ישמעאל, גיסו של עשו, שההסתברות שמי מהם יזכה בארץ שואפת לאפס. אך גם יעקב הרוויח, משום שהאמין בהבטחת ה', וגם משום שערך הארץ, ובמיוחד ערכה של מערת המכפלה, היה חשוב בעיניו יותר מן הרכוש שהניח אביו.
גם במקרה זה, לפי התובנה של שטיינהוז, אפשרו הערכותיהם השונות של שני האחים למרכיבים השונים של הירושה חלוקה לא שוויונית שממנה הרוויחו שניהם. סוף דבר לא ביקשנו למצות כאן את דיני החלוקה אלא לעסוק בהיבט אחד של חלוקה הוגנת ויעילה על פי שיטה שיש לה רמז בתורה ובספרות חז"ל, ונוסחה מחדש בידי מדענים בני ימינו14. |
הערות:* הרב ד"ר יצחק דב פריז, כלכלן, מרצה, מכללת ירושלים לבנות. 1. ראה עליו להלן, הערה 12. 2. Steven J. Brams and Alan D. Taylor: The Win-Win Solution, Norton, New-York 1999 pp 53. ספר זה הוא גרסה יישומית-פופולרית של ספרם התאורטי: Fair Division, Cambridge University Press, 1996. אוניברסיטת ניו-יורק רשמה פטנט על השיטה היישומית שפיתחו ברמס וטיילור, אך לא מתוך ציפייה לקבלת תמלוגים, שהרי אי אפשר למנוע מאיש את השימוש ברעיון ואף לא להגביל את השימוש בו. זהו כנראה המקרה הראשון בהיסטוריה שנרשם פטנט על רעיון מופשט שאין לו ביטוי במוצר מוחשי. 3. אם הקצו שני הצדדים ניקוד זהה לפריט מסוים, יקבל אותו הצד שהניקוד שלו הוא הנמוך ביותר בשלב זה. 4. ההעברה פותחת בפריט בעל יחס ההעדפות הנמוך ביותר. 5. וכך פירש גם אבן עזרא, שהוסיף גם, בניגוד לידוע: "כי סדום מערב בית אל". וכן פירשו גם הרלב"ג וספורנו. 6. אף בדורות האחרונים, יש מי שטעה בדבר זה. ראה מצודת דוד, יהושע טו, ה, המסתמך על פסוקנו, והדבר תמוה, שהרי הוא חי במאה הי"ח, כשכבר היו בעולם מפות אמינות. לתרשימי מפותיו של רש"י, עיין E. and G. Wajntraub: Hebrew Maps of the Holy Land, Bruder Hollinek, Wien 1992. וראה ז' וילנאי, המפה העברית של ארץ ישראל, הוצאת אחיעבר, מהדורה שנייה, ירושלים תשכ"ח, המביא גם את עדותו של הרשב"ם, נכדו של רש"י: "רבנו זקני פירש וצייר תחומין" (במדבר לד, ב). 7. רבנו עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, בפירוש "עמר נקא", פירושו לרש"י על התורה, על אתר. 8. סיוע לזה אפשר להביא מן התלמוד הבבלי (סוטה לג ע"ב) ורש"י שם. ונראה תמוה שבעל "שפתי חכמים" לא הביא מקור זה, אך אין כאן מקום להאריך. 9. אפשר שהדוחק נובע מסתירה בפירוש רד"ק, שהרי את הנאמר במקום אחר בתורה, "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא, ב), הוא מפרש כפשוטו: "ממזרח, כי שם היה היישוב בתחלה, ושם נברא אדם, כי גן עדן מזרחי הוא... והם בהסכמתם יצאו מאותו מזרח ובאו כלפי מערב, עד בבל". אך ראוי לציין שגם אונקלוס מתרגם שם "מקדמיתא", היינו ממזרח, בעוד שכאן הוא מתרגם "ונטל לוט בקדמיתא", כלומר כדברי רד"ק, האומר שלוט נסע במזרח. ואולם אפשר שכוונת אונקלוס עולה עם הצעת בעל "הכתב והקבלה", ש"בקדמיתא" הוראתה 'תחילה', שהקדים לוט ובחר את חלקו לפני אברהם. 10. לפי פירוש זה, ניתן ליישב קושי נוסף בפסוק: מה ראה הכתוב לציין כי "ויסע לוט מקדם", והלוא כבר נאמר שבחר בכיכר הירדן? אם כן, איזו חשיבות יש למקום שיצא ממנו? לפי פירושו הנזכר של בעל "הכתב והקבלה", הכתוב מציין עניין אחר, שהקדים לוט ונטל חלק בראש. 11. וראה בראשית רבה מא, ח, שנחלקו חז"ל בשאלה אם צדק אברהם עקרונית כשציפה מלוט שילמד ממעשיו ויתנהג כמוהו. ויש ראיה לציפייתו זו של אברהם מדבריו אחר פרידתם, כשפנה אברהם אל ה' במעין תלונה: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ... הן לי לא נתת זרע" (בראשית טו, ב-ג). 12. סבו של שטיינהוז היה יהודי חסידי, כנראה בר-אוריין, שילדיו, וכל שכן נכדיו, כבר לא זכו לחינוך יהודי. אף שמעתי מפי כמה מתלמידיו ומנכדו יאן קוט שלא ידע עברית כלל, ונראה שאף לא התעניין ביהדות. לכן ספק רב אם ההשראה לשיטתו באה לו מן המקורות היהודיים, אף על פי שהתרגום האנגלי של "פרקי דרבי אליעזר" הופיע כבר בשנת 1922. שטיינהוז היה אתאיסט, אך לא הצניע את מוצאו היהודי, והיה מן היהודים המעטים שזכו לקבל את התואר פרופסור בפולין בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה בלא להתנצר. הוא שרד את מוראות השואה באמצעות ניירות מזויפים, והגורל היהודי העסיק אותו מאוד, כפי שניכר מזיכרונותיו. שטיינהוז תרם מחקרים חשובים ביותר במתמטיקה טהורה ושימושית גם יחד, והיה ממקימי המערך האקדמי המתמטי בפולין בשנים שבין שתי מלחמות העולם וממשקמיו לאחר מלחמת העולם השנייה. לגישתו בנושא החלוקה, ראה בפרסומיו: Steinhaus, Hugo: The Problem of Fair Division, Econometrica 16 (1948), January, pp. 101-104; Sur la Division Pragmatique, Econometrica 17 (1949), pp. 315-319; Mathematical Snapshots, Oxford University Press (1983), pp. 67-69.. 13. פרקי דרבי אליעזר, מהדורת היגר, פרק לז. וראה גם ילקוט שמעוני, פרשת וישלח, רמז קלח, בשינויי הנוסח. 14. דוגמה נוספת ומאלפת לתרומת המדע להבנת דברי חכמים ראה במאמרם של Robert Aumann and Michael Maschler, Game Theoretic Analysis of a Bankruptcy Problem from the Talmud, Journal of Economic Theory 36 (1985) pp. 195-213. לאור תורת המשחקים המחברים מפרשים את משנת כתובות י, ד, בעניין החלוקה בין נושים של נכסי החייב בפשיטת רגל, משנה סתומה שנתקשו בה כל הפרשנים לדורותיהם. |