|
|
|
זיהוי על פי הקול
"הידיים ידי עֵשָׂו" - והקול?
אודי וולף*
פרשת תולדות, תשס"ד, גיליון מס' 146
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
תהליך הזיהוי שעבר יעקב אבינו עד שזכה לברכת יצחק אביו, נדון בהרחבה בפרשת תולדות. התורה פותחת בתיאור מגבלותיו הגופניות של יצחק אבינו, החש את קִצו קרב, ואומרת: "ויהי כי-זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עֵשו... ויאמר הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי" (בראשית כז, א-ב). עיוורונו של יצחק, הדרך שהוא מנסה להתגבר בה על מגבלתו הגופנית והשימוש המניפולטיבי בחושים מצד יתר בני המשפחה - כל אלה עומדים במוקד המרוץ לקבלת הברכה.
הבה ניזכר בסיפור המקראי. יצחק אבינו שולח את עֵשו לצוד ציד ולהביא לו מטעמים כדי שיברכהו לפני מותו. כאן אנו פוגשים את חוש הטעם. רבקה מנצלת את שמיעתה החדה ומצווה את יעקב בנה: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהֵב. והבאת לאביך ואכל, בעבֻר אשר יברכך לפני מותו" (שם, ט-י). יעקב מטיל ספק בהצלחת המהלך שתכננה אמו, בגלל ההבדלים הגופניים בינו לבין עֵשו, העלולים להתגלות לאביו בעזרת חוש המישוש, והוא אומר לאמו: "הן עֵשו אחי איש שׂעִר ואנכי איש חלק. אולי ימֻשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (שם, יא-יב). רבקה אמו מרגיעה אותו ומלבישה אותו בבגדי הסוואה: "ותקח רבקה את בגדי עֵשו בנה הגדל החמֻדת אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו, ועל חלקת צואריו" (שם, טו-טז). יעקב, המחופש, עומד לפני אביו יצחק ובידיו המטעמים, אך תחפושתו הכמעט מושלמת אינה מסוגלת להסוות את קולו ואת סגנון דיבורו.
יצחק אבינו חושד שמשהו אינו כשורה, והוא עורך ליעקב "מסדר זיהוי" נוסח תקופת המקרא (שם, כ-כז), שבו מופעלים כל החושים למעט חוש הראייה, ונוסף על כך נבחנים צירופי לשון וסגנון הדיבור - וכולם מביאים את יצחק למסקנה מורכבת שיש בה משמעויות סותרות. ניכר ביצחק שהוא מנסה "למשוך זמן", והוא מוסיף ומדבר עם העומד לפניו כדי לנסות לזהותו בוודאות. יעקב מודע לקשיים הנערמים בפניו ותשובותיו מפותלות, והוא אף נאלץ לשנות בדיבורו.
כשיצחק רואה שאינו מגיע למסקנה חד משמעית על סמך ה"תחקיר" שעשה, הוא מבקש להסתייע בחוש המישוש שלו: "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמֻשך בני, האתה זה בני עֵשו אם לא" (שם, כא). ואולם לקראת בחינה מעין זו, התכוננו יעקב ורבקה, ולכן: "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימֻשהו" (שם, כב). יצחק חושף בפניו את הסיבה לבחינה, ואומר: "הקל קול יעקב והידים ידי עֵשו". יצחק נכשל בזיהוי בנו, ואף על פי כן גמלה בלבו ההחלטה לברך את העומד לפניו: "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שׂעִרת ויברכהו" (שם, כג). אבל יצחק אבינו אינו שלם עם החלטתו לברך את העומד לפניו, והוא מבקש לערוך לו מסדר זיהוי נוסף ולשמוע את קולו של שנית. ולכן הוא שואלו: "האתה זה בני עֵשו" (שם, כד). יעקב משנה בדיבורו ועונה לו: "אָני" (שם, כד). ועדיין הספק מקנן בלבו של יצחק, והוא עורך מסדר זיהוי נוסף בעזרת שני חושים, חוש המישוש וחוש הריח: "ויאמר אליו יצחק אביו, גשה נא ושקה לי בני. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו". בזה נשלם שלב הזיהוי, ואז: "ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורב דגן ותירוש" (שם, כו-כח).
מפי השמיעה למדו
התמצאות האדם במרחב מסתמכת בעיקר על חוש הראייה. בעזרת העין, ניתן להבחין בסביבה הקרובה והרחוקה, לחוש באופן מיידי בשינויים ולהיערך לתגובה מהירה. בהיעדר החוש המשמעותי ביותר לצורך זיהוי, העדיף יצחק אבינו את המסקנה הראשונית שהגיע אליה באמצעות חוש המישוש וחוש הריח על פני המסקנה שהגיע אליה באמצעות חוש השמיעה וסגנון הדיבור. לשמחתנו, טעה בזיהוי והעניק ליעקב את הברכה.
ר' חיים בן עטר (מרוקו-ארץ ישראל, המאה הי"ח), בעל "אור החיים", נותן בפירושו לפרשה טעם להעדפה זו על דרך הכלל, ולא רק מתוך עיון בנסיבות העניין שעוסקת בו פרשתנו, ואלה דבריו:
דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש [=המישוש], כי הקול יכול להשתנות או לצד משמיע או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מובהק.
הליך הזיהוי בימינו מסתמך הן על "ידי עֵשו", טביעת האצבעות וכפות הידיים, הן על "קול יעקב", הידוע בשמו המדעי "זיהוי הדובר". להבדיל מטביעות האצבעות, המשמשות זה כמאה שנים לזיהוי מוחלט וחד משמעי, זיהוי הקול מצוי עדיין בתהליך מחקר מדעי, וכוחו הראייתי מוגבל.
סוגיות אחדות במשפט העברי דנות באפשרות ההלכתית לזהות את האדם על פי קולו. המשנה1 פוסלת את העיוור מלשמש כשליח למסירת גט מן הבעל לאשתו. בנסותו להתחקות אחר טעמה של הלכה זו, מביא התלמוד2 את הסברו של האמורא רב ששת: "לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו". רב ששת, שהוא עצמו היה עיוור3, מניח שזיהוי אינו אפשרי אלא באמצעות חוש הראייה, וממילא העיוור פסול מלשמש כשליח שכן אינו יכול לזהות את הבעל מוסר הגט ואת האישה המקבלת אותו. נגד הנחת יסוד זו, לפיה זיהוי האדם אפשרי רק על פי הראייה, יוצא רב יוסף - שאף הוא עיוור היה4. הוא שואל: "היאך סומא מותר באשתו?", כלומר, כיצד יכול עיוור לחיות חיי אישות עם אשתו מבלי יכולת לוודא על פי הראייה שאמנם היא אשתו, ומוסיף ושואל: "היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה?", והרי בחושך דומים כל בני האדם לסומים. אלא על כורחך שבני הזוג מזהים זה את זה "בטביעות עינא דקלא [=בטביעת העין של הקול]". אשר על כן, רב יוסף מציע נימוק אחר לפסול העיוור מלהביא גט, והוא שתנאי לתוקפו של הגט המובא על ידי שליח מחו"ל הוא שהשליח יעיד על נסיבות כתיבת הגט וחתימתו, "בפני נכתב ובפני נחתם"5, והלא העיוור אינו מסוגל לכך6.
הביטוי השגור "טביעת עין", המציין זיהויי בלתי אמצעי על פי הראייה, מוכר לנו מדיני השבת אבדה. לפי הדין העברי7, הטוען לבעלות על אבדה חייב לתת בה סימנים ייחודיים כדי לשכנע את המוצא שהוא בעליה החוקיים. אולם מעיקר הדין נקבע בתלמוד8 שניתן היה להשיב אבדה ב"טביעת עין" בלבד9, ומקורו של דין זה בקל וחומר מהיתר בני אדם בנשותיהם בלילה. לשון אחר, באופן מפתיע תוקפו של זיהוי על פי הראיה ("טביעת עין") יסודו בתוקפו של זיהוי על פי השמיעה ("טביעת עינא דקלא").
לשֵׁמע אוזן ישָּׁמעו לי
במשנה10 נאמרה הלכה נוספת ממנה עולה כוחו ההלכתי של הקול, אם כי לא לעניין זיהוי הדובר אלא לעניין ביצוע שליחות על פיו אף כשאין מכירים את השולח ואין מזהים את קולו: "מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע את קולו [=קולי] יכתוב גט לאשתו [=אשתי] - הרי אלו יכתבו ויתנו"11. המשמעות המעשית של מימרה זו היא שכל מי ששומע את קולו של המושלך לבור הריהו "שלוחו" ועליו לכתוב גט לאשתו להצילה מעגינות.
יתרה מזאת, לעניין ראָיה על מות הבעל והתרת אשתו מכבלי עגינותה נקבע במשנה12 שאין צורך בשמיעת הקול עצמו בדבר מות הבעל אלא די אפילו בהד: "משיאין על פי בת קול". המשנה מביאה שני תקדימים בדבר, שבהם התירו אישה על סמך קול בעלמא:
מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם [ששמו כשם פלוני, והסיקו שאכן מת], והשיאו את אשתו [אף שבשעה ששמעו את הקול לא ראו את הדובר]. שוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש, והרי אני מת [=גוסס]. הלכו, ולא הכירוהו [משום שבינתיים הושחתו פניו], והשיאו את אשתו [על סמך קולו בלבד].
עם זאת, נראה שהלכות אלה הנותנות תוקף לקול בעלמא13, מצומצמות לתחום דיני האיסורים ולהיתר עגונות, שבהם ההלכה אינה דורשת עדות של ממש. הלא ראינו במקום אחר שאין לסמוך על שמיעה בלבד לגיבוש עדות מחייבת. המשנה14 מציינת שהמקרה היחיד שבו "מכמינים" [=מסתירים] אנשים לצותת לדבריו של עובר עברה כדי שיהיה אפשר להפלילו, הוא במי שהסית אחרים או הדיחם לעבוד אלילים. התלמוד15 מתאר את שיטת ההכמנה:
כיצד עושין לו [למסית אחרים לעבודה זרה]? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן.
כלומר, אפילו בעבירה החמורה ההיא, אין להסתפק בזיהוי המסית על פי קולו, אלא העדים חייבים גם לראותו.
ואכן מסוגיה זו מסיק רבי אריה ליב הכהן (ליטא, המאה הי"ח), בעל "קצות החושן"16, שכשם שבדיני נפשות אין תוקף לעדות המסתמכת על זיהוי הקול בלבד, הוא הדין גם בדיני ממונות, ואין לעשות שימוש בטביעת קול אלא בענייני "איסורים", כגון בהיתר אישה לבעלה בלילה.
רבי יעקב מליסא (פולין, המאה הי"ח), בעל "נתיבות המשפט"17, דוחה את דעתו של "קצות החושן". לדעתו סוגיית הכמנת העדים מלמדת על פסולהּ של עדות על פי זיהוי הקול אך ורק כאשר העדות נוגעת לדיני נפשות, בשל חומרתם, ואין להסיק מכאן פסולהּ של עדות מעין זו מכל וכל. לדידו, במשפט אזרחי העדות על פי זיהוי הקול כשרה וניתן להוציא ממון על פיה18.
סייג מעניין וחשוב לדעה אחרונה זו הוא19, שאין תוקף לעדות על פי "טביעות עינא דקלא" אלא כאשר העדים שמעו את הקול שהם מעידים עליו באופן אקראי ובלתי מתוכנן מראש. אבל, אם הוזמנו העדים מראש להקשיב לקול, כגון שנקראו העדים להקשיב להתחייבות על פה של פלוני שהם אמורים לזהותו על סמך קולו בלבד, קיים חשש שנשכר אמן "חקיין" כדי להטעותם, ובכגון זה לא תתקבל עדות המבוססת על זיהוי הדובר על פי קולו בלבד.
נראה שנטיית הפוסקים להכריע כדעת "נתיבות המשפט" ולהכשיר בדיני ממונות עדות על פי "טביעת עינא דקלא" בלבד, בסייג האמור20.
זיהוי דובר במשפט הישראלי
בתי המשפט נזקקים לא אחת לזיהוי דובר כשקולו נשמע אך פניו אינן נראות, בין נאמרו הדברים לאוזני העד בלבד, כשהדובר רעול פנים21, מוסתר, ובין אם נקלטו על גבי סרט הקלטה.
בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נקבע22 כי "בשלב... של מעצר עד סיום ההליכים אין צורך בראיות מפורטות לגבי זיהוי הקול". כך פסק גם בית המשפט העליון, בעניין מעצרו עד תום ההליכים של אדם החשוד שהשמיע דברי הסתה במערכת כריזה, די בתשתית ראייתית לכאורה23.
אשר להרשעה, נקבע שדי בזיהוי הנאשם על פי קולו, ובלבד שיהיה זה זיהוי בטוח24. ומהו זיהוי בטוח?
בבית המשפט העליון25 קבע השופט לנדוי, כתוארו אז, שזיהוי קול ספונטני כשהעד מזהה את הנאשם בקולו על פי היכרות קודמת עמו - מעין "טביעות עינא דקלא" - הוא זיהוי בטוח, בתנאי שמצטרף אליו זיהוי קולו של הנאשם במסדר קולות26. ברם, כאשר העד המזהה והנאשם חיו במשך שנים ארוכות במחיצה אחת, הרי:
מטבע הדברים הוא, שכל אחד מהם מסוגל לזהות את קולו של חברו. בנסיבות כאלה, אין חובה ואין טעם לערוך מסדר זיהוי קול, ומכל מקום בוודאי שאין עריכתו של מסדר כזה מהווה תנאי למתן מלא המשקל הראייתי לזיהוי הקול27.
בבית המשפט המחוזי בירושלים28 נקבע כי:
זיהוי באמצעות קול, בדומה לזיהוי לפי חוש הראייה, חייב לעבור שני מבחנים. האחד סובייקטיבי והאחר אובייקטיבי. הראשון מתייחס למהימנותו של המזהה ואילו השני סובב סביב היכולת האובייקטיבית שלו לזהות. הווי אומר: מצד הפן הסובייקטיבי יש לבחון האם העד המזהה מאמין שאכן הנאשם הוא זה שזוהה על ידו. מן הצד האובייקטיבי יש לבדוק האם לאור הנתונים העובדתיים שהיו קיימים בעת האירוע יכול היה המזהה לזהות את הקול.
לכן, אם העד המזהה נהג להשתמש בסמים בעת האירוע, אין להסתמך על זיהויו.
סוף דבר - הקול נשמע
תוקפו הראייתי של סרט הקלטה שבו שומעים את הנאשם, מעורר שאלות משפטיות והלכתיות החורגות ממסגרת דיוננו. נציין רק שבבתי הדין הרבניים מקובל השימוש בהקלטות כאמצעי לחקירת העדים בלבד אך לא כראיה עצמאית29. מסיבה זו, בשונה מבתי המשפט האזרחיים, פוטרים בתי הדין הללו את עצמם מלחקור ומלדרוש כיצד בוצעו ההקלטות, מי ערך אותן וכיוצא בזה, שהרי כל תכליתן היא לדובב את העדים ולא להסתמך עליהן כראיות.
אשר למידת האמינות של זיהוי הקול מעל גבי סרט הקלטה, במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, יש מעבדה לזיהוי דובר המפתחת שיטות מדעיות לזיהוי קולות. הנחת היסוד לעבודתה30 היא ההכרה שאופי הקול היוצא מפינו תלוי במבנה חלל הפה ושאר האיברים המשתתפים בהפקת הקול, ושיש בידינו כלים ויכולת לאפיין גרף אישי של כל דובר ודובר ולרשום אותו. אם נדע לנתח נכון את הקול הנשמע או המוקלט, נוכל לזהות על סמך מאפייני הקול את הדובר biometrics)). ומאחר שגל הקול הנוצר על ידי הדיבור הוא פונקציה מחזורית של עצמה ביחס לזמן, נוכל לתאר את הגלים כתלויים בתדירות באמצעות Fourier Transform. פירוק הגל הכללי לתדרים המרכיבים כל הברה מאפשר קבלת נתונים המבטיחים את זיהוי הדובר המבוקש גם בתוך קבוצת אנשים.
הערות:
* רפ"ק אודי וולף, כימאי, ראש יחידת ההדרכה, המחלקה לזיהוי פלילי, משטרת ישראל.
1. משנה, גיטין ב, ה.
2. גיטין כג ע"א.
3. ראה ברכות נח ע"א. על אף נכותו ניחן רב ששת בכושר אבחנה חד שחיפה על מומו. מסופר עליו שם בתלמוד שפעם שהכל יצאו להקביל את פני המלך ורב ששת עמהם, נטפל לו צדוקי אחד וביקש לקנטרו, ואמר: למה אתה הולך להקביל את פני המלך, והרי אינך מסוגל לראות מאומה? בתגובה לדבריו, הוכיח לו רב ששת שיכולתו לנתח את האירועים על סמך הקולות ששמע הביאה אותו להסקת מסקנות נכונות, בעוד הצדוקי הרואה בעיניו טועה פעם אחר פעם בהבנת המציאות.
4. בבא קמא פז ע"א.
5. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמה, סעיף יא.
6. וראה כסף משנה לרבי יוסף קארו, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יב. לדעת רבי יוסף קארו סוגיה זו היא המקור להלכת הרמב"ם, שם, לפיה עיוור פסול לעדות. וזה לשון הרמב"ם: "הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה, שנאמר 'והוא עד או ראה' (ויקרא ה, א), מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד...". אבל דבריו תמוהים שכן בסוגיה זו העיוור אינו משמש כעד אלא כשליח ופסולו אינו אלא משום שאין ביכולתו לוודא את נסיבות כתיבת הגט. וכבר העיר על כך הרב חיים דוד הלוי במאמרו, "קבלת עדות על עיסקה שנעשתה בטלפון", תחומין יב (תשנ"א) 300, בעמ' 301. על דין העיוור כעד ראה עוד, א' שטינברג, "העיוור בהשקפת היהדות", תחומין ג (תשמ"ב) 186, בעמ' 221.
7. בבא מציעא כג ע"ב.
8. חולין צה ע"ב.
9. ראה ריטב"א, חולין צו ע"א, ד"ה ש"מ טביעות עינא עדיף. ראה מ' ויגודה, השבת אבדה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 43.
10. משנה, גיטין ו, ו.
11. ירושלמי, יבמות, פרק טז, הלכה ו (טו ע"ד).
12. משנה, יבמות טז, ו.
13. הן לעניין זיהוי הדובר (כמו בהיתר אישה לבעלה בלילה) הן לעניין פעולה על פי תוכנו של הקול (כמו בשליחות לכתיבת גט ובהיתר עגונה).
14. משנה, סנהדרין ז, י.
15. סנהדרין סז ע"א.
16. קצות החושן, חו"מ, סימן פא, ס"ק יג.
17. נתיבות המשפט, שם, ס"ק ז.
18. בעל "קצות החושן" לא נותר חייב לחברו המשיג עליו, ובספר תשובותיו, "משובב נתיבות", טען שלכאורה "מה לי רואה מה לי שומע", דהיינו כל ידיעה המושגת בכוח אחד החושים אחת דינה, אלא שטביעת עין של קול חלשה ממנה, וניתן לסמוך עליה רק לעניין איסורים. אמור מעתה, על פי "קצות החושן", דין שמיעה כדין סימנים בלבד, ועל פי בעל ה"נתיבות", דין שמיעה כידיעה.
19. ראה שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן ב (מובא בפתחי תשובה, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פא, ס"ק ג).
20. ראה הרב חיים דוד הלוי (הנזכר לעיל, הערה 6). וראה גם הרב ש' דיכובסקי, "האזנות סתר", תחומין יא (תש"ן) 299. במאמרו דן הרב דיכובסקי בעיקר בקבילותה של הקלטה כראיה, וראה על כך להלן.
21. ראה בש"פ 114/89 עמוס דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 89(1) 229 (מפי השופט בייסקי).
22. ב"ש (באר-שבע) 21693/00, ב"ש (באר-שבע) 21697/00, מדינת ישראל נ' שלום ציון, ומדינת ישראל נ' לוי סולומון, תק-מח 2000(3) 37221 (מפי השופט לרון).
23. ראה בש"פ 127/01 מוחמד אבו קטיש נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 78 (מפי השופט אנגלרד).
24. השופטת אוסטרובסקי, ב"ש (תל-אביב) 1005/92 מדינת ישראל נ' אבי בוזגלו, תק-מח 92(2) 501. וראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל-אביב, 1991), עמ' 608.
25. השופט לנדוי ע"פ 275/74 הרצל אביטן ואורי וולף נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470.
26. וראה גם ת"פ (תל-אביב-יפו) 40066/99 מדינת ישראל נ' ד' עמוס, תק-מח 2002(2) 1032, שם נדחה זיהוי ספונטני ללא מסדר זיהוי קולות. וראה ע"פ 87/53 חוסין סלאמה אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז 964, 969, 970, שם נדחה הזיהוי על פי מסדר קולות בלבד.
27. ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, בעמ' 304.
28. ת"פ (ירושלים) 156/89 מדינת ישראל נ' מ' וא' שריקי, תק-מח 90(2) 305.
29. ראה מאמרו של הרב דיכובסקי, הנזכר לעיל, הערה 20.
30. ע"פ "חוות דעת תורתית בנושא זיהוי דובר" מאת ס' סופר וי' סולביץ, פרסום פנימי, מז"פ.
אודי וולף*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
פתח דבר הבה ניזכר בסיפור המקראי. יצחק אבינו שולח את עֵשו לצוד ציד ולהביא לו מטעמים כדי שיברכהו לפני מותו. כאן אנו פוגשים את חוש הטעם. רבקה מנצלת את שמיעתה החדה ומצווה את יעקב בנה: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהֵב. והבאת לאביך ואכל, בעבֻר אשר יברכך לפני מותו" (שם, ט-י). יעקב מטיל ספק בהצלחת המהלך שתכננה אמו, בגלל ההבדלים הגופניים בינו לבין עֵשו, העלולים להתגלות לאביו בעזרת חוש המישוש, והוא אומר לאמו: "הן עֵשו אחי איש שׂעִר ואנכי איש חלק. אולי ימֻשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (שם, יא-יב). רבקה אמו מרגיעה אותו ומלבישה אותו בבגדי הסוואה: "ותקח רבקה את בגדי עֵשו בנה הגדל החמֻדת אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו, ועל חלקת צואריו" (שם, טו-טז). יעקב, המחופש, עומד לפני אביו יצחק ובידיו המטעמים, אך תחפושתו הכמעט מושלמת אינה מסוגלת להסוות את קולו ואת סגנון דיבורו. יצחק אבינו חושד שמשהו אינו כשורה, והוא עורך ליעקב "מסדר זיהוי" נוסח תקופת המקרא (שם, כ-כז), שבו מופעלים כל החושים למעט חוש הראייה, ונוסף על כך נבחנים צירופי לשון וסגנון הדיבור - וכולם מביאים את יצחק למסקנה מורכבת שיש בה משמעויות סותרות. ניכר ביצחק שהוא מנסה "למשוך זמן", והוא מוסיף ומדבר עם העומד לפניו כדי לנסות לזהותו בוודאות. יעקב מודע לקשיים הנערמים בפניו ותשובותיו מפותלות, והוא אף נאלץ לשנות בדיבורו. כשיצחק רואה שאינו מגיע למסקנה חד משמעית על סמך ה"תחקיר" שעשה, הוא מבקש להסתייע בחוש המישוש שלו: "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמֻשך בני, האתה זה בני עֵשו אם לא" (שם, כא). ואולם לקראת בחינה מעין זו, התכוננו יעקב ורבקה, ולכן: "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימֻשהו" (שם, כב). יצחק חושף בפניו את הסיבה לבחינה, ואומר: "הקל קול יעקב והידים ידי עֵשו". יצחק נכשל בזיהוי בנו, ואף על פי כן גמלה בלבו ההחלטה לברך את העומד לפניו: "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שׂעִרת ויברכהו" (שם, כג). אבל יצחק אבינו אינו שלם עם החלטתו לברך את העומד לפניו, והוא מבקש לערוך לו מסדר זיהוי נוסף ולשמוע את קולו של שנית. ולכן הוא שואלו: "האתה זה בני עֵשו" (שם, כד). יעקב משנה בדיבורו ועונה לו: "אָני" (שם, כד). ועדיין הספק מקנן בלבו של יצחק, והוא עורך מסדר זיהוי נוסף בעזרת שני חושים, חוש המישוש וחוש הריח: "ויאמר אליו יצחק אביו, גשה נא ושקה לי בני. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו". בזה נשלם שלב הזיהוי, ואז: "ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורב דגן ותירוש" (שם, כו-כח). מפי השמיעה למדו ר' חיים בן עטר (מרוקו-ארץ ישראל, המאה הי"ח), בעל "אור החיים", נותן בפירושו לפרשה טעם להעדפה זו על דרך הכלל, ולא רק מתוך עיון בנסיבות העניין שעוסקת בו פרשתנו, ואלה דבריו: |
דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש [=המישוש], כי הקול יכול להשתנות או לצד משמיע או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מובהק.
|
|
הליך הזיהוי בימינו מסתמך הן על "ידי עֵשו", טביעת האצבעות וכפות הידיים, הן על "קול יעקב", הידוע בשמו המדעי "זיהוי הדובר". להבדיל מטביעות האצבעות, המשמשות זה כמאה שנים לזיהוי מוחלט וחד משמעי, זיהוי הקול מצוי עדיין בתהליך מחקר מדעי, וכוחו הראייתי מוגבל.
סוגיות אחדות במשפט העברי דנות באפשרות ההלכתית לזהות את האדם על פי קולו. המשנה1 פוסלת את העיוור מלשמש כשליח למסירת גט מן הבעל לאשתו. בנסותו להתחקות אחר טעמה של הלכה זו, מביא התלמוד2 את הסברו של האמורא רב ששת: "לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו". רב ששת, שהוא עצמו היה עיוור3, מניח שזיהוי אינו אפשרי אלא באמצעות חוש הראייה, וממילא העיוור פסול מלשמש כשליח שכן אינו יכול לזהות את הבעל מוסר הגט ואת האישה המקבלת אותו. נגד הנחת יסוד זו, לפיה זיהוי האדם אפשרי רק על פי הראייה, יוצא רב יוסף - שאף הוא עיוור היה4. הוא שואל: "היאך סומא מותר באשתו?", כלומר, כיצד יכול עיוור לחיות חיי אישות עם אשתו מבלי יכולת לוודא על פי הראייה שאמנם היא אשתו, ומוסיף ושואל: "היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה?", והרי בחושך דומים כל בני האדם לסומים. אלא על כורחך שבני הזוג מזהים זה את זה "בטביעות עינא דקלא [=בטביעת העין של הקול]". אשר על כן, רב יוסף מציע נימוק אחר לפסול העיוור מלהביא גט, והוא שתנאי לתוקפו של הגט המובא על ידי שליח מחו"ל הוא שהשליח יעיד על נסיבות כתיבת הגט וחתימתו, "בפני נכתב ובפני נחתם"5, והלא העיוור אינו מסוגל לכך6. הביטוי השגור "טביעת עין", המציין זיהויי בלתי אמצעי על פי הראייה, מוכר לנו מדיני השבת אבדה. לפי הדין העברי7, הטוען לבעלות על אבדה חייב לתת בה סימנים ייחודיים כדי לשכנע את המוצא שהוא בעליה החוקיים. אולם מעיקר הדין נקבע בתלמוד8 שניתן היה להשיב אבדה ב"טביעת עין" בלבד9, ומקורו של דין זה בקל וחומר מהיתר בני אדם בנשותיהם בלילה. לשון אחר, באופן מפתיע תוקפו של זיהוי על פי הראיה ("טביעת עין") יסודו בתוקפו של זיהוי על פי השמיעה ("טביעת עינא דקלא"). לשֵׁמע אוזן ישָּׁמעו לי יתרה מזאת, לעניין ראָיה על מות הבעל והתרת אשתו מכבלי עגינותה נקבע במשנה12 שאין צורך בשמיעת הקול עצמו בדבר מות הבעל אלא די אפילו בהד: "משיאין על פי בת קול". המשנה מביאה שני תקדימים בדבר, שבהם התירו אישה על סמך קול בעלמא: |
מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם [ששמו כשם פלוני, והסיקו שאכן מת], והשיאו את אשתו [אף שבשעה ששמעו את הקול לא ראו את הדובר]. שוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש, והרי אני מת [=גוסס]. הלכו, ולא הכירוהו [משום שבינתיים הושחתו פניו], והשיאו את אשתו [על סמך קולו בלבד].
|
|
עם זאת, נראה שהלכות אלה הנותנות תוקף לקול בעלמא13, מצומצמות לתחום דיני האיסורים ולהיתר עגונות, שבהם ההלכה אינה דורשת עדות של ממש. הלא ראינו במקום אחר שאין לסמוך על שמיעה בלבד לגיבוש עדות מחייבת. המשנה14 מציינת שהמקרה היחיד שבו "מכמינים" [=מסתירים] אנשים לצותת לדבריו של עובר עברה כדי שיהיה אפשר להפלילו, הוא במי שהסית אחרים או הדיחם לעבוד אלילים. התלמוד15 מתאר את שיטת ההכמנה:
|
כיצד עושין לו [למסית אחרים לעבודה זרה]? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן.
|
|
כלומר, אפילו בעבירה החמורה ההיא, אין להסתפק בזיהוי המסית על פי קולו, אלא העדים חייבים גם לראותו.
ואכן מסוגיה זו מסיק רבי אריה ליב הכהן (ליטא, המאה הי"ח), בעל "קצות החושן"16, שכשם שבדיני נפשות אין תוקף לעדות המסתמכת על זיהוי הקול בלבד, הוא הדין גם בדיני ממונות, ואין לעשות שימוש בטביעת קול אלא בענייני "איסורים", כגון בהיתר אישה לבעלה בלילה. רבי יעקב מליסא (פולין, המאה הי"ח), בעל "נתיבות המשפט"17, דוחה את דעתו של "קצות החושן". לדעתו סוגיית הכמנת העדים מלמדת על פסולהּ של עדות על פי זיהוי הקול אך ורק כאשר העדות נוגעת לדיני נפשות, בשל חומרתם, ואין להסיק מכאן פסולהּ של עדות מעין זו מכל וכל. לדידו, במשפט אזרחי העדות על פי זיהוי הקול כשרה וניתן להוציא ממון על פיה18. סייג מעניין וחשוב לדעה אחרונה זו הוא19, שאין תוקף לעדות על פי "טביעות עינא דקלא" אלא כאשר העדים שמעו את הקול שהם מעידים עליו באופן אקראי ובלתי מתוכנן מראש. אבל, אם הוזמנו העדים מראש להקשיב לקול, כגון שנקראו העדים להקשיב להתחייבות על פה של פלוני שהם אמורים לזהותו על סמך קולו בלבד, קיים חשש שנשכר אמן "חקיין" כדי להטעותם, ובכגון זה לא תתקבל עדות המבוססת על זיהוי הדובר על פי קולו בלבד. נראה שנטיית הפוסקים להכריע כדעת "נתיבות המשפט" ולהכשיר בדיני ממונות עדות על פי "טביעת עינא דקלא" בלבד, בסייג האמור20. זיהוי דובר במשפט הישראלי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נקבע22 כי "בשלב... של מעצר עד סיום ההליכים אין צורך בראיות מפורטות לגבי זיהוי הקול". כך פסק גם בית המשפט העליון, בעניין מעצרו עד תום ההליכים של אדם החשוד שהשמיע דברי הסתה במערכת כריזה, די בתשתית ראייתית לכאורה23. אשר להרשעה, נקבע שדי בזיהוי הנאשם על פי קולו, ובלבד שיהיה זה זיהוי בטוח24. ומהו זיהוי בטוח? בבית המשפט העליון25 קבע השופט לנדוי, כתוארו אז, שזיהוי קול ספונטני כשהעד מזהה את הנאשם בקולו על פי היכרות קודמת עמו - מעין "טביעות עינא דקלא" - הוא זיהוי בטוח, בתנאי שמצטרף אליו זיהוי קולו של הנאשם במסדר קולות26. ברם, כאשר העד המזהה והנאשם חיו במשך שנים ארוכות במחיצה אחת, הרי: |
מטבע הדברים הוא, שכל אחד מהם מסוגל לזהות את קולו של חברו. בנסיבות כאלה, אין חובה ואין טעם לערוך מסדר זיהוי קול, ומכל מקום בוודאי שאין עריכתו של מסדר כזה מהווה תנאי למתן מלא המשקל הראייתי לזיהוי הקול27.
|
|
בבית המשפט המחוזי בירושלים28 נקבע כי:
|
זיהוי באמצעות קול, בדומה לזיהוי לפי חוש הראייה, חייב לעבור שני מבחנים. האחד סובייקטיבי והאחר אובייקטיבי. הראשון מתייחס למהימנותו של המזהה ואילו השני סובב סביב היכולת האובייקטיבית שלו לזהות. הווי אומר: מצד הפן הסובייקטיבי יש לבחון האם העד המזהה מאמין שאכן הנאשם הוא זה שזוהה על ידו. מן הצד האובייקטיבי יש לבדוק האם לאור הנתונים העובדתיים שהיו קיימים בעת האירוע יכול היה המזהה לזהות את הקול.
|
|
לכן, אם העד המזהה נהג להשתמש בסמים בעת האירוע, אין להסתמך על זיהויו.
סוף דבר - הקול נשמע אשר למידת האמינות של זיהוי הקול מעל גבי סרט הקלטה, במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, יש מעבדה לזיהוי דובר המפתחת שיטות מדעיות לזיהוי קולות. הנחת היסוד לעבודתה30 היא ההכרה שאופי הקול היוצא מפינו תלוי במבנה חלל הפה ושאר האיברים המשתתפים בהפקת הקול, ושיש בידינו כלים ויכולת לאפיין גרף אישי של כל דובר ודובר ולרשום אותו. אם נדע לנתח נכון את הקול הנשמע או המוקלט, נוכל לזהות על סמך מאפייני הקול את הדובר biometrics)). ומאחר שגל הקול הנוצר על ידי הדיבור הוא פונקציה מחזורית של עצמה ביחס לזמן, נוכל לתאר את הגלים כתלויים בתדירות באמצעות Fourier Transform. פירוק הגל הכללי לתדרים המרכיבים כל הברה מאפשר קבלת נתונים המבטיחים את זיהוי הדובר המבוקש גם בתוך קבוצת אנשים. |
הערות:* רפ"ק אודי וולף, כימאי, ראש יחידת ההדרכה, המחלקה לזיהוי פלילי, משטרת ישראל. 1. משנה, גיטין ב, ה. 2. גיטין כג ע"א. 3. ראה ברכות נח ע"א. על אף נכותו ניחן רב ששת בכושר אבחנה חד שחיפה על מומו. מסופר עליו שם בתלמוד שפעם שהכל יצאו להקביל את פני המלך ורב ששת עמהם, נטפל לו צדוקי אחד וביקש לקנטרו, ואמר: למה אתה הולך להקביל את פני המלך, והרי אינך מסוגל לראות מאומה? בתגובה לדבריו, הוכיח לו רב ששת שיכולתו לנתח את האירועים על סמך הקולות ששמע הביאה אותו להסקת מסקנות נכונות, בעוד הצדוקי הרואה בעיניו טועה פעם אחר פעם בהבנת המציאות. 4. בבא קמא פז ע"א. 5. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמה, סעיף יא. 6. וראה כסף משנה לרבי יוסף קארו, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יב. לדעת רבי יוסף קארו סוגיה זו היא המקור להלכת הרמב"ם, שם, לפיה עיוור פסול לעדות. וזה לשון הרמב"ם: "הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה, שנאמר 'והוא עד או ראה' (ויקרא ה, א), מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד...". אבל דבריו תמוהים שכן בסוגיה זו העיוור אינו משמש כעד אלא כשליח ופסולו אינו אלא משום שאין ביכולתו לוודא את נסיבות כתיבת הגט. וכבר העיר על כך הרב חיים דוד הלוי במאמרו, "קבלת עדות על עיסקה שנעשתה בטלפון", תחומין יב (תשנ"א) 300, בעמ' 301. על דין העיוור כעד ראה עוד, א' שטינברג, "העיוור בהשקפת היהדות", תחומין ג (תשמ"ב) 186, בעמ' 221. 7. בבא מציעא כג ע"ב. 8. חולין צה ע"ב. 9. ראה ריטב"א, חולין צו ע"א, ד"ה ש"מ טביעות עינא עדיף. ראה מ' ויגודה, השבת אבדה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 43. 10. משנה, גיטין ו, ו. 11. ירושלמי, יבמות, פרק טז, הלכה ו (טו ע"ד). 12. משנה, יבמות טז, ו. 13. הן לעניין זיהוי הדובר (כמו בהיתר אישה לבעלה בלילה) הן לעניין פעולה על פי תוכנו של הקול (כמו בשליחות לכתיבת גט ובהיתר עגונה). 14. משנה, סנהדרין ז, י. 15. סנהדרין סז ע"א. 16. קצות החושן, חו"מ, סימן פא, ס"ק יג. 17. נתיבות המשפט, שם, ס"ק ז. 18. בעל "קצות החושן" לא נותר חייב לחברו המשיג עליו, ובספר תשובותיו, "משובב נתיבות", טען שלכאורה "מה לי רואה מה לי שומע", דהיינו כל ידיעה המושגת בכוח אחד החושים אחת דינה, אלא שטביעת עין של קול חלשה ממנה, וניתן לסמוך עליה רק לעניין איסורים. אמור מעתה, על פי "קצות החושן", דין שמיעה כדין סימנים בלבד, ועל פי בעל ה"נתיבות", דין שמיעה כידיעה. 19. ראה שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן ב (מובא בפתחי תשובה, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פא, ס"ק ג). 20. ראה הרב חיים דוד הלוי (הנזכר לעיל, הערה 6). וראה גם הרב ש' דיכובסקי, "האזנות סתר", תחומין יא (תש"ן) 299. במאמרו דן הרב דיכובסקי בעיקר בקבילותה של הקלטה כראיה, וראה על כך להלן. 21. ראה בש"פ 114/89 עמוס דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 89(1) 229 (מפי השופט בייסקי). 22. ב"ש (באר-שבע) 21693/00, ב"ש (באר-שבע) 21697/00, מדינת ישראל נ' שלום ציון, ומדינת ישראל נ' לוי סולומון, תק-מח 2000(3) 37221 (מפי השופט לרון). 23. ראה בש"פ 127/01 מוחמד אבו קטיש נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 78 (מפי השופט אנגלרד). 24. השופטת אוסטרובסקי, ב"ש (תל-אביב) 1005/92 מדינת ישראל נ' אבי בוזגלו, תק-מח 92(2) 501. וראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל-אביב, 1991), עמ' 608. 25. השופט לנדוי ע"פ 275/74 הרצל אביטן ואורי וולף נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470. 26. וראה גם ת"פ (תל-אביב-יפו) 40066/99 מדינת ישראל נ' ד' עמוס, תק-מח 2002(2) 1032, שם נדחה זיהוי ספונטני ללא מסדר זיהוי קולות. וראה ע"פ 87/53 חוסין סלאמה אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז 964, 969, 970, שם נדחה הזיהוי על פי מסדר קולות בלבד. 27. ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, בעמ' 304. 28. ת"פ (ירושלים) 156/89 מדינת ישראל נ' מ' וא' שריקי, תק-מח 90(2) 305. 29. ראה מאמרו של הרב דיכובסקי, הנזכר לעיל, הערה 20. 30. ע"פ "חוות דעת תורתית בנושא זיהוי דובר" מאת ס' סופר וי' סולביץ, פרסום פנימי, מז"פ. |