הזיכרון והמשפט

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים"

מיכאל ויגודה^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

עובדים זרים אחד הזיכרונות העמוקים והטראומטיים ביותר של עם ישראל בראשית דרכו הוא שעבוד מצרים. במצרים חוו בני ישראל כעם זר סבל רב בגלל ניצול מחפיר, דיכוי והשפלה. האירוע המכונן של יציאת מצרים, שהוא נשוא פרשתנו, מסמן את לידתו של רעיון חירות האדם וכבודו. בעקבות אירוע זה, הוטלה על עם ישראל המשימה לייסד חברה שבה הכול, גם העניים והחלשים ביותר, יזכו להכרה בזכותם לכבוד ולחירות, ולא ייהפכו לכלי להשגת מטרות כלכליות או מדיניות של אחרים. התורה והנביאים מזהירים פעמים אין ספור1 מפני עושק הזר וניצולו. הזר נחשב יחד עם היתום והאלמנה לאחת החוליות החלשות בחברה, ולוּ רק בשל בדידותו הנובעת מעקירתו מסביבתו הטבעית, והוא זקוק להגנה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ); "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט). התורה אף מצווה וחוזרת ומצווה על דין שווה לאזרח ולגר במשפט2, כגון הציווי האמור בפרשתנו: "תורה אחת יהיה לאזרח, ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מט). ומעין זה נצטווינו במקומות אחרים בתורה: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כד, כב); "הקהל חקה אחת לכם ולגֵּר הגָּר, חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טו-טז); "ואצוה את שפטיכם בעת ההִוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז); "לא תטה משפט גר יתום, ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז); "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" (דברים כז, יט). אף נאמר על האלוהים שהוא מגינם של הזרים והחלשים: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים, האֵל הגדל הגבּר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה, ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יז-יח). וכן מתאר משורר תהילים את האלוהים: "ה' שמר את גרים, יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות" (תהילים קמו, ט). ולא עוד אלא שנצטווינו גם לאהוב את הגר, שנאמר: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). יחס מיוחד זה לאדם הזר מתבטא בין השאר בדיני עבודה. התורה למשל מצווה לתת מנוחה גם לגר ביום השבת: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרֶך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג, יב). התורה אף מזהירה במיוחד מפני הלנת שכר הגר וניצולו הכלכלי: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (דברים כד, יד); "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, לג-לד). לעתים לא עמד עם ישראל בחוקי המוסר שציוותה אותנו התורה והוכיחו הנביאים עליהם, כגון ירמיהו הנביא, שזעק: "גר יתום ואלמנה לא תעשׁקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם" (ירמיהו ז, ו); "כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק, וגר יתום ואלמנה אל תּנו אל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה" (ירמיהו כב, ג). כך מוכיח הנביא יחזקאל: "עם הארץ עשקו עשק וגזלו גָּזל, ועני ואביון הונו ואת הגר עשקו בלא משפט" (יחזקאל כב, כט). והנביא מלאכי מזהיר את העם: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשָּׁקר, ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות" (מלאכי ג, ה). לבושתנו, לנוכח מצבם המחפיר של העובדים הזרים בימינו, דומה שדברי הנביאים נכונים גם היום3. איסור עבודה בכפייה ותנאי העבודה על ההתנגדות העקרונית לעבדות ועל חובות המעביד כלפי העובד באשר לתנאי העבודה, ניתן ללמוד מן הנאמר בספר ויקרא: "וכי ימוּך אחיך עמָּך ונמכר לָך, לא תעבד בו עבדת עָבד. כשכיר כתושב יהיה עמָּך, עד שנת היבל יעבד עמָּך... כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימָכרו ממכרת עָבד. לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, לט-מג). ועוד נאמר שם: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדַי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם" (שם נה), ומכאן הסיקו חכמי ישראל שהעובד זכאי להתפטר מעבודתו בכל עת שירצה, ואין לכוף עליו את חוזה העבודה. וסמכו חכמים את דבריהם לפסוק זה, ואמרו: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב: 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם' - ולא עבדים לעבדים"4. ומהי עבודת פרך שנאמרה במקרא? לא רק עבודה תחת איומי שוטים ומכות או עבודה עד אפיסת כוחות בתנאים תת-אנושיים, שהן בוודאי בגדר "עבודות פרך", אלא אף עבודה בתנאים פחות גרועים מאלה נקראת "עבודת פרך", כגון עבודה שלא נקצב זמנה מראש או עבודה חסרת תועלת הבאה רק כדי להעסיק את העובד, כדי שלא ילך בטל. וכן לימדנו הרמב"ם5:

ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: 'עדור תחת הגפנים עד שאבוא', שהרי לא נתן לו קצבה. אלא יאמר לו: 'עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני'. וכן לא יאמר לו: 'חפור מקום זה', והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו, אסור. ועובר עליו ב'לא תעשה', שנאמר: 'לא תרדה בו בפרך'6.

אף בתקופה שנהגה העבדות בישראל7, היו חובות האדון כלפי עבדו חמורות כל כך, עד שטבעו חכמי ישראל את הפתגם: "כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו"8. וכן תיאר הרמב"ם9 חובות אלו:

כל עבד עברי או אמה עבריה, חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר: 'כי טוב לו עמָּך' - שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך.

יום מנוחה שבועי והגבלת שעות עבודה זכות יסוד של העובד, ששורשיה נטועים בזיכרון שעבוד מצרים, והיא קובעת ברכה לעצמה, היא הזכות למנוחה ביום השבת, כמו שנאמר בעשרת הדיברות:

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה, יד).

אכן, אחת התרומות המהפכניות החשובות ביותר של תרבות ישראל לתרבות האנושית היא רעיון המנוחה יום אחד בשבוע. ביום זה מחויבים הכול, המעסיקים והעובדים כאחת, לשבות מכל פעילות יצרנית. ששת ימי המעשה, ימי הפעלתנות הקדחתנית הכלכלית, מפַנים את מקומם ליום שהאדם משתחרר בו מעול הטכנולוגיה המאיימת לקום על יוצרה, והעובד משתחרר מעול המעסיק. ואפילו בעלי החיים זוכים למנוחה ביום זה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד). עד היום לא מצאו ההיסטוריונים והארכיאולוגים אח ורע לחוק השבת בין עמי קדם10. כשפגשו הרומאים בפעם הראשונה ביהודים, וראו כיצד הם מקפידים שלא לעשות מלאכה ביום השבת, הייתה תגובתם היחידה בוז ולעג: בעיניהם לא הייתה השבת אלא סימן של בטלה ועצלות יהודית, כפי שאמרו יובנל, סנקה ואחרים11. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנוחה השבועית המקראית הפכה ברבות הימים נחלת רוב האנושות, אף שבניגוד לשנה ולחודש, החלוקה לשבעה ימים אינה תואמת שום מחזוריות אסטרונומית טבעית12. הפילוסוף היהודי, אברהם יהושע השל13, בן המאה הכ', היטיב לתאר את סגולת השבת ותרומתה הייחודית לאדם העובד, במיוחד בעידן המודרני, שבו הסכנה להפיכת האדם לבורג במכונת הייצור האימתנית גדולה כל כך. ואלה דבריו:

באוקינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא היום השביעי. השבת הוא יום של התבדלות מן הדברים הגשמיים, מכלי יצור ותעסוקה והתדבקות בדברים הרוחניים.

מצוות השבת היא דוגמה מובהקת לחוק סוציאלי ממדרגה ראשונה הגובר על חופש החוזים וחופש העיסוק למען הגנת העובד מפני עצמו14. אף אם העובד מסכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, חייב מעבידו לתת לו את חופשתו השבועית, ואינו רשאי להסכים להצעת העובד, כפי שפסק הרמב"ם15:

אדם מצוּוה... על שביתת עבדו ואמתו. ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין, מצוה עליו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר: 'למען ינוח שורך וחמרך וינָפש בן אמתך והגר' (שמות כג, יב).

נוסף על רעיון יום חופש בשבוע, נתחדשה במקורות הגבלת שעות העבודה היומיות. חכמינו הסיקו מן הנאמר בתהילים: "תזרח השמש יאָספון ואל מעונותם ירבצון, יֵצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי עָרב" (תהילים קד, כג)16, שיום העבודה הוא "משיזרח השמש עד הערב"17, אם לא הסכימו הפועל ומעבידו אחרת. לימים תוקנו תקנות שהגבילו את יום העבודה לשמונה שעות עד שתים-עשרה שעות, ולא יותר18. בטיחות וגהות בעבודה הזלזול בחיי העבד בעולם העתיק הוא מן המפורסמות. נפל עבד מן הפיגום, לא עלה על הדעת לשפר את הפיגום, אלא החליפו את העבד עד שנפל גם הוא, וחוזר חלילה. אחריותו של המעביד לבטיחות העובד יסודה במשפט העברי, בראש ובראשונה בעקרונות כלליים בדבר חובתו של אדם לדאוג לבטיחות כל מי שהוא בא עמהם במגע, ובפרט אלה הנמצאים ברשותו, בין שהם עובדיו ובין שאינם עובדיו. נאמר: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגֶּך, ולא תשים דמים בביתֶך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כח, ב). ופירש הרמב"ם19 שהוא הדין לכל דבר מסוכן. ואלה דבריו: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בו אדם וימות... וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה". חכמי המשפט העברי עסקו כבר בימים קדומים גם בהוראות מיוחדות הנוגעות לחובת הזהירות המוטלת על המעביד לבל יינזק עובדו. על פי דרכם הקזואיסטית האופיינית, הם דנו במקרים מסוימים, אלא שהמקרים הללו לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. כך, למשל, קבעו חכמים את המשקל המרבי שמותר להעמיס על כתפי הסבל20, ואמרו שאם העמיס המעביד על כתפי הסבל יותר מן המותר, וניזוק הסבל, המעביד נושא באחריות לפציעתו, והוא חייב לפצותו על הנזק שנגרם לו. זאת ועוד, העובד זכאי גם לתבוע תוספת שכר עבור המאמץ המיוחד שנדרש ממנו21. יש מקצועות שטמונה בהם סכנה מעצם מהותם, ושאלה היא: האם מותר לעובד לעסוק במקצועות אלה כל עיקר? גישת המשפט העברי היא שאם הסכנה סבירה ומקובלת, אין לאסור את העיסוק במקצוע זה, כעולה בדרך אגב מדברי התלמוד בדיון בפסוק האוסר להלין שכר: "ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו [על העובד] השמש [ועדיין לא קיבל את שכר יומו], כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו"22. חכמי התלמוד תיארו בקיצוניות את הסכמתו של מי שזקוק לפרנסה להסתכן לשם כך: "'ואליו הוא נשא את נפשו' - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!"23. אבל מן הדוגמאות שבתלמוד, עולה שמדובר רק בסיכונים סבירים ושגרתיים, לא בסיכון חיים של ממש, שהוא אסור בוודאי24. ואם קרה חס וחלילה אסון, ונפגע העובד בשעת עבודתו, אמנם אין המעביד נושא באחריות משפטית כלפיו, אלא אם כן הוא המנהג בעניין זה25. יחד עם זאת, אף כשהמעסיק אינו אחראי משפטית לנזק שנגרם לעובד שלו, כגון ששלח אותו למשימה מסוימת, ותוך כדי נסיעה נדרס העובד למוות שלא ברשלנות מעסיקו, חייבו פוסקי ההלכה את המעסיק באחריות מוסרית-דתית, וקבעו שעליו לחזור בתשובה כלפי שמיא ולהשתדל לפצות את משפחת העובד במידת יכולתו26. עבודת ילדים בתקופת העבדות, נחשבו גם הילדים כאמצעי ייצור, ואף בימינו אנו, יש המעסיקים ילדים, לעתים בתנאי עבדות ממש. אחת החובות הנעלות והמושרשות במסורת ישראל היא חובת חינוך הילדים לערכים הדתיים והאנושיים שהתורה מצווה עליהם, והמקרא מדגיש אותה שוב ושוב: "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומֶך" (דברים ו, ז); "ולִמדתם אתם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתֶך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומֶך" (דברים יא, יט). קריאת שמע, שפסוקים אלה משובצים בה, מסתיימת בפסוק: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם" (במדבר ט, מא). כבר בימי קדם בישראל, הרבה לפני קרל הגדול באירופה, ניתקנו תקנות בעניין חינוך חובה, כמובא בתלמוד27:

אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל... שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

בקיום חובת החינוך, החשובה כל כך, היה למעשה כדי למנוע עבודת ילדים, משום שהעסקת הילדים באה בהכרח על חשבון חינוכם. אך היו תקופות שהמצוקות הכלכליות היו כה קשות, עד שהיו הורים שלא עמדו בפיתוי, והם שלחו את בניהם לעבוד כבר בגיל צעיר, בדרך כלל כשוליות. גדולי ישראל יצאו כנגד ההורים הללו בחריפות, כגון בכרוז של אחד מחכמי מרוקו במאה הי"ח28:

בבית ישראל ראיתי שערוריה, שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבן שש כבן שבע ומשכירים אותם לאומן ללמדם... מלאכות, ועדיין אינם יודעים לקרות קריאת שמע ולהתפלל... לכן על זה פקחנו עינינו וגזרה גזרנו... שאין... לבעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים לעשות מלאכתם לא בשכר ולא בחנם... עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין.

תקנות דומות ניתקנו גם באיטליה כבר לפני כן, ושם נאסר לקבל לעבודה ילדים בני פחות מארבע-עשרה או חמש-עשרה ואף שבע-עשרה שנה, כגון בתקנת29 ורונה מן המאה הי"ז:

ובכן יהיה אסור... על כל ישראל אשר בשם ישראל יכונה בקהילת קודש הזה ליקח לו עוד שום שכיר או משרת... כל עוד שהוא הולך... לבית הספר, בין עני ובין עשיר... אפילו ברצון ובהסכמת אביהם ואמם ואפוטרופסיהם עד היותו בין שש עשרה שנה גמורות. כי הבן ואביו ואמו ואפוטרופסיו טחו מראות עיניהם מהשכיל לבותם... אמנם אחרי מלאת לנער בן י"ו שנה, כאמור, מסתמא גובר שכלו עליו, ולכן אליו מונחת הבחירה ורצון לבחור לו את תורתו אומנותו או להתהלך החוצה לטפל באשר ימצא, ואנחנו נקיים.

גם במאה הי"ט, הוציא הרב חיים פאלאג'י30, רבה הראשי של איזמיר שבטורקיה, כרוז בגנות המעסיקים נערים בגיל בית הספר, ואסר לעשות כן, הן על ההורים הן על בעלי המלאכה, כל זמן שהילד אינו יודע את תפילות כל השנה. תקנות אלה מלמדות שלא הסתפקו חכמי ישראל בקביעת נורמות בשאלת העסקת ילדים, אלא אף קבעו סנקציות עונשיות כדי לאכפן. הנה כי כן, זיכרון שעבוד מצרים לא נותר זיכרון מופשט בעלמא, אלא היה בו כדי לפרנס ערכי משפט וכבוד אדם עד ימינו אלה.

הערות: * ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים. 1. התלמוד מציין שהזהירה התורה על הונאת הגר בשלושים ושישה מקומות (בבא מציעא נט ע"א). 2. ראה דברי שר הפנים ח"מ שפירא, בהביאו את הצעת חוק האזרחות לכנסת, דברי הכנסת, כרך 6, תש"י, עמ' 2040-2038, המצוטטים בע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מג(4) 263. 3. וראה ת' מוסקוביץ, "שוויון הזדמנויות בעבודה", פרשת השבוע, בהר-בחקתי, תשס"ב, גיליון מס' 73. 4. בבא מציעא י ע"א. וראה ביתר הרחבה: נ' רקובר, "מה עניין עבדות לימינו", פרשת השבוע, משפטים, תשס"א, גיליון מס' 15; ר' גרשוני, "דיני עבד עברי כביטוי לכבוד האדם", פרשת השבוע, ראה, תשס"ג, גיליון מס' 134. 5. רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ו. 6. לדיני העבדות בתקופת הבית השני והתלמוד, ראה האנציקלופדיה העברית, כרך כו, ערך "עבדות", עמ' 585-582. וראה שם לעניין ההבחנה בין עבד עברי ועבד כנעני, והספרות המצוינת שם. וראה רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ח: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה...". וראה מאמרו המאלף של הרב א' סמט לפרשת משפטים, "עבדות", http://vbm-torah.org/hparsha-7/rtf/18mishp.rtf, המנתח את יחסו של המקרא למוסד העבדות ובפרט לעבד כנעני. 7. למעשה נהגו יהודים להעסיק עבדים גם בשלהי ימי הביניים ואף בתקופה מאוחרת יותר. ראה: האנציקלופדיה העברית, כרך כו, ערך "עבדות", עמ' 593-592; ש' אסף, "עבדים וסחר-עבדים אצל היהודים בימי הביניים (על פי המקורות העבריים)", ציון ד (תרצ"ט), עמ' 125-91 [=ש' אסף, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 256-223]. לתהליך הפסקת העבדות בעם היהודי, ראה ש' פדרבוש, "הגבלת העבדות וביטולה הסופי", בתוך: משפט המלוכה בישראל, ירושלים תשי"ב, עמ' 164-157. להפרכת הדעה המקובלת, ולפיה סחר העבדים באירופה בימי הביניים היה מנוהל בעיקר בידי יהודים, ראה מ' טוך, "יהודי אירופה בימי הביניים המוקדמים: סוחרי עבדים?", ציון סד (תשנ"ט), עמ' 68-39. 8. קידושין כ ע"א. 9. רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ט. 10. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ז, עמ' 513, ערך "שבת". וראה גם האנציקלופדיה העברית, כרך לא, עמ' 423, ערך "שבת": "לשבת אין אח ורע בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה ישראלית מקורית, יחידה-במינה ומכרעת בהשפעתה, לתרבות העולם". 11. כך מביא א"י השל, השבת - משמעותה לאדם בימנו, ירושלים-הרצליה חש"ד, עמ' 23. וראה גם אנציקלופדיה מקראית, שם, עמ' 516. 12. לניסיונות לשנות את הלוח השבועי, ראה ע' מרצבך, "הניסיונות לשינוי הלוח השבועי ושמירת השבת", פרשת השבוע, אמור, תשס"ג, גיליון מס' 120. 13. א"י השל, שם, עמ' 40. 14. ראה בעניין זה פסק דינו של השופט חיים ארמון, בתב"ע נז78-8/ (נצרת) מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר, עבודה אזורי, כרך ה, עמ' 493. וראה א' הכהן, "יום מנוחה במדינה יהודית ודמוקרטית", פרשת השבוע, ויקהל פקודי, תשס"ב, גיליון מס' 66. 15. רמב"ם, הלכות שבת, פרק כ, הלכה יד. 16. ראה בבא מציעא פג ע"ב. וראה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 490-481. ורהפטיג מרחיב שם בניתוח חילוקי הדעות בין הפוסקים בשאלה: על חשבונו של מי זמן ההגעה של העובד מביתו למקום עבודתו וממקום עבודתו לביתו, על חשבונו או על חשבון המעסיק? למשמעותו הפילוסופית של מקור זה, ראה ע' לוינס, תשע קריאות תלמודיות, תל-אביב תשס"א, עמ' 132-126. 17. לשונו של אור זרוע, בבא מציעא פג ע"ב, סימן רעט, בשם רבנו חננאל. 18. לתקנות אלה, ראה ש' ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 491-490. צריך להודות שתקנות אלה ניתקנו בעיקר ביחס למורים מתוך כוונה להגן על איכות ההוראה יותר מהגנה על רווחת העובד. 19. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ד. ליישום עקרונות כלליים אלה ביחסי עובד מעביד, ראה שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד, חו"מ, סימן מג. 20. ראה תוספתא, בבא מציעא ז, י. 21. ראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 508-504 ועמ' 932-929. 22. דברים כד, טו. 23. בבא מציעא קיב ע"א. 24. ולא בא הלשון "ומסר את עצמו למיתה" אלא להעצים את חומרת איסור הלנת שכר. וראה פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן נא, ד"ה בסוף דבריו. 25. כך הסיק הרשב"א מדברי התלמוד, בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן, סימן כ. וראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 942-941. 26. ראה: שו"ת מהר"י וויל, סימן קכה; שו"ת מהרשד"ם, חלק ב, סימן תלה; שו"ת מהרש"ל, סימן צו. וראה בהרחבה, ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 950-945. 27. בבא בתרא כא ע"א. 28. נדפס בספר כרם חמר לר' אברהם אנקוואה, חלק ב, סימן קמו (ליוורנו תרס"ט), מובא על ידי ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 84. 29. תקנות בית תלמוד תורה בוורונה, טופס א, סעיף ט, המובא על ידי ש' אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, חלק ב, בעריכת ש' גליק (ירושלים ניו-יורק, תשס"א), עמ' 291. 30. צוואה מחיים, י ע"א, מובא על ידי ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 16), עמ' 84.

---

---