להקדש הציבורי בישראל

"תקחו את תרומתי"

אברהם קפלן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר ההסדר המשפטי המכונה בימינו "הקדש ציבורי" מעוגן בהוראות חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, והוא מופיע בצורה זו או אחרת בכל שיטות המשפט בעולם הידועות לנו, וניתן לקבוע בלא ספק שמוסד ההקדש ותיק הוא בפרקטיקה המשפטית. אכן, תחילתו אינה בראשית שנת 1980, מועד תחילתו של חוק הנאמנות, משום שכבר קדמה לו פקודת ההקדשות לצורכי צדקה, שקדמה לה שיטת המשפט המוסלמי-שרעי שנהגה בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מני עד סוף מלחמת העולם הראשונה וכינון המנדט הבריטי בה1. לכל אלה, קדמה מסורת הצדקה המפוארת שנהגה בעם ישראל, הנזכרת לראשונה בפרשתנו, פרשת תרומה. מקור ההקדש מקורו של ההקדש היהודי הוא בהקדשת נכסים לבניית המשכן הנזכרת בתחילת פרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב). בנייתו של המשכן לא נעשתה מכספי מסים שהוטלו על העם בכפייה, כי אם מתרומה שהרים "כל איש" בלא שיעור, אלא ככל "אשר ידבנו לבו", כמו שפירש רש"י: "לשון נדבה. והוא לשון רצון טוב". הקדש זה, כלומר ההקדש לצורכי המשכן ולאחר מכן לצורכי בית המקדש, היה נהוג בישראל כל ימי קיומם של שני בתי המקדש, והוא נחלק לשני סוגים: הקדש לבדק הבית והקדש למזבח, כלומר הקדש לרכישת בעלי חיים ומנחות ונסכים להקרבתם קרבן לה'. לאחר חורבן בית המקדש, וכדי למנוע תקלה של שימוש בהקדש לגבוה לצורכי חולין, נקבע: "אין מקדישין... בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאנו לחזק בדקו"2. מצורכי גבוה לצורכי צדקה בשנים שלאחר החורבן, הומרה ההקדשה לגבוה בנדבה לצדקה, ונקבע בתחילה: "אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא: לצדקה. ומכל מקום אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים"3, כיוון שאין לנו בית מקדש לתקן בדקו. מקורה של מורשת הצדקה הוא בתפיסה המוצאת את ביטויה במילה צדקה, הנגזרת מן צד"ק. המשמעות הרעיונית של הקשר הלשוני הוא, שאין בנתינת הצדקה משום מעשה של חסד, אלא זהו מעשה התואם את עקרונות המוסר והיושר החייבים להיות ביסוד כל חברה אנושית מתוקנת4. לא ראוי שיהיו היחסים בין בני אדם בכל חברה מושתתים על חוקי הג'ונגל, בחינת "כל דאלים - גבר", אלא ראוי שיהיו מיוסדים על מערכת שיקולים מוסריים, ובכללם עזרה לזולת, ובמיוחד אם הוא נמנה עם השכבות החברתיות והכלכליות החלשות בחברה, הזקוקות לעזרה ולתמיכה. מצוות הצדקה מצוות עשה מן התורה ליתן צדקה לעני, שנאמר: "כי פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח); "והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך" (ויקרא כה, לה); "וחֵי אחיך עמָך" (שם לו). הרמב"ם מדגיש את חשיבותה של מצווה זו, ואומר:

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... לעשות צדקה" (בראשית יח, יט)... ואין כסא ישראל מתכונן, ודת האמת עומדת, אלא בצדקה, שנאמר: "בצדקה תִכונני" (ישעיהו נד, יד). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: "ציון במשפט תפדה, ושָביה בצדקה" (שם א, כז)5.

וכבר נתפרשה מצוות צדקה זו לשתי פנים: א. צדקה אישית ישירה, מן הנדבן ישירות אל הנזקק, דוגמת מתן פרוטה לעני או מתן מאכל ובגד. כך הצדקה נמסרת ישירות מן הנותן אל המקבל. ומנו חכמינו ז"ל שמונה מעלות בצדקה:

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך [=שהֶעֱנִי], ונותן לו מתנה או הלוואה...6.

ב. צדקה ממוסדת, קופת צדקה וקופת תמחוי. ראשי הקהילות מינו גבאי צדקה, ותפקידם של אלה היה לאסוף כספים מחברי הקהילה ל"קופה של צדקה" או מאכלים ותבשילים לבתי תמחוי, וגם בגדים, ולחלקם בין עניי הקהילה שווה בשווה במידת האפשר. ההלכה מבחינה בין צדקה לצורך אוכל נפש לבין צדקה לצרכים אחרים, כגון בגדים: "בודקין לכסות ואין בודקין למזונות"7. הרמב"ם מדגיש את חשיבותה של מצווה זו, ואומר:

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו. והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה... מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה8.

ההקדשות בישראל נוכח ריבוי ארגוני הצדקה השונים שאפיינו את חיי היהודים בגלות, היה זה אך טבעי שתופעה זו תמצא לה מקום גם במדינת ישראל, וההקדש היהודי בישראל הוא למעשה המשך טבעי של ארגוני הצדקה שהיו בגולה. ההקדשות היהודיים בישראל מחולקים לשתי קבוצות: הקדשות רבניים, שנוסדו בפני בתי הדין הרבניים (וקודם להם, בפני מועצת הרבנות הראשית של ארץ ישראל); והקדשות ציבוריים, שנוסדו על פי הוראות פקודת ההקדשות לצורכי צדקה, וכיום לפי הוראות חוק הנאמנות9. מהותו של ההקדש הציבורי היא הקדשת נכסים (כספים או מקרקעין) שבעליהם המקוריים ("המקדיש") מייעדים אותם למטרות ציבוריות, וניתן למיינם לתחומים אחדים: דת, חינוך, צדקה ורווחה, ביטחון, בריאות ועוד. הנכסים המוקדשים מועברים על ידי המקדיש לניהולם של נאמנים המקבלים על עצמם לנהל את הנכסים באופן שיושג מהם מירב הפירות למילוי המטרות הציבוריות שנקבעו על ידי המקדיש. רשם ההקדשות במשרד המשפטים מפקח על פעולותיהם של הנאמנים ומקבל מהם דיווחים תקופתיים, הן דיווחים כספיים הן דיווחים ענייניים. בסוף שנת 2003, היו רשומים בפנקס ההקדשות הציבוריים 2315 הקדשות וחברות לתועלת הציבור שערך נכסיהם עולה על 4.3 מיליארד ש"ח ועוד 1266 נכסי נדל"ן. ההקדשות מחולקים לפי מטרותיהם הציבוריות כך: 45% למטרות חינוך (מלגות לתלמידים וסטודנטים, תמיכה במוסדות חינוך וכדומה); 16% למטרות צדקה וחסד; 9% למטרות דת; 8% למטרות תרבות ואמנות; 5% למטרות ביטחון (בעיקר תמיכה ביתומי צה"ל ואלמנות צה"ל ובנכי צה"ל); 5% למטרות בריאות; והשאר למטרות אחרות. בשנה זו נבדקו אלפי דיווחים של נאמנים. פנקס ההקדשות הציבוריים פתוח לעיון הקהל, ורבים הם הפונים לקבל פרטים אודות ההקדשות מתוך כוונה לקבל עזרה ותמיכה מן הנאמנים, ורובם נענים בחיוב. ההלכה וחוק הנאמנות להלן נסקור בקצרה את המכנה המשותף בין החקיקה הישראלית המודרנית והחילונית לבין ההלכה היהודית בדיני צדקה, שבמסגרתם גובשו ההלכות והמנהגים הנהוגים במצוות הצדקה. חוק הנאמנות אינו, לצערנו, חוק מושלם. כבר סמוך לאחר שנחקק, הוטחה בו ביקורת נוקבת10. לאקונות וחסרונות שונים נתגלו בחוק זה עם הפעלתו הלכה למעשה. משרד המשפטים עוסק זה זמן רב בהכנתה של הצעת החוק לתיקון חוק הנאמנות. עם זאת, נמצא שעקרונות לא מעטים מן הדין העברי מוצאים את ביטוים בחוק הנאמנות, מבלי שמנסחי החוק היו מודעים כלל לדמיון שבין שתי המערכות החוקיות. אין לנו אלא לשער שעקרונות הצדק האוניברסליים היו מונחים הן ביסוד ההלכה העברית הן בחוק הישראלי, ומכאן כנראה הדמיון ביניהם. בשל קוצר היריעה, נמנה להלן רק כמה מן העקרונות הללו. הפרדה בין נכסי הנאמן לנכסי ההקדש העיקרון הראשון הוא שיש צורך בהפרדה מוחלטת בין נכסי הנאמן לבין נכסי ההקדש. עיקרון זה עומד ביסוד דיני הנאמנות בכלל ודיני הנאמנות בהקדשות בפרט, כמו שנאמר בסעיף 3(ג) לחוק הנאמנות: "הנאמן חייב להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת הבחנה ביניהם". בהקדשות ציבוריים, הנאמנים חייבים להחזיק את כספי ההקדשות בחשבון נאמנות מיוחד. בנכסי מקרקעין, נרשמת בלשכות לרישום מקרקעין הערה שהמקרקעין הללו הם נכסי הקדש. ההפרדה בין נכסי הנאמנות לנכסי ההקדש מוצאת את ביטויה בהלכה היהודית במונח "ארנקי של צדקה", שהוא מעין גלגול מאוחר של "קופת החשאים" שהייתה במקדש11. בספרות ההלכתית נידון עניין "ארנקי של צדקה" בהרחבה ונקבעה חובת הפרדה מוחלטת בינו לבין "ארנקי" הפרטי של גבאי הצדקה. וכן כתב הרמב"ם:

מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם... שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל"12.

איסור ניגוד עניינים על הנאמן להימנע לחלוטין מניגוד עניינים אישי ומוסדי בינו כאדם פרטי לבין תפקידו כנאמן בהקדש. עניין זה מוסדר בסעיף 13 לחוק הנאמנות, המפרט את זהות ה"קרובים" של הנאמן שאסור לו לעשות עמהם שום עסקה. בהגדרת "קרוב" של נאמן, נכלל גם תאגיד שיש בו לנאמן שליטה בחלק העולה על 5% מערך התאגיד. גם בהלכה, נקבע במקומות רבים העיקרון של איסור ניגוד עניינים . כך, למשל, נאמר בתלמוד איסור על עשיית עסקה בין הנאמן לבין ההקדש:

דתניא: גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים, ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל"13.

ומעין זה נפסק בשולחן ערוך:

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק... אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי, ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד14.

כיוצא בדבר, נאסר על הנאמן לעשות עסקה עם קרובו:

ומה גם עתה הם קרובים, שלא יוכל לטעון דבר לחובתם שלא ירגילו קטטה ביניהם. כי היכי דאינו [=כשם שאינו] רשאי לעצמו. כדאמרינן: אין הגיזברין רשאין... ומשום "והייתם נקיים מה' ומישראל". והכי אמרינן בפרק המפקיד גבי פקדון... מוכרן לאחרים אבל לא לעצמו15.

חובת ניהול חשבונות, דיווח ופיקוח ציבורי חובת הנאמן לנהל מערכת מסודרת של הנהלת חשבונות ולמסור דיווח על פעולותיו לרשם ההקדשות מובאת בחוק הנאמנות, בסעיף 7. בהלכה נזכר עניין זה כמה וכמה פעמים:

ויעשה פנקס ויכתוב ההוצאה וההכנסה16. המנהג פשוט דהאפוטרופוס עושה לו פנקס ובו כתוב כל הנכנס לידו מצד אחד וכל היוצא מידו מצד שני. ובעת שהדיינים או היתומים כשהגדילו תובעים החשבון, מראה להם... וכן ועד הב"ד בעיר ואם בישראל תובע לתת דין וחשבון על זה17.

חובת הדיווח וביקורת החשבונות חובת הדיווח המוטלת על נאמנים וחובת הרשות הציבורית לפקח על פעולותיהם ולבקר את חשבונותיהם, כלולה בהוראות בסעיפים 7 ו-29 לחוק הנאמנות. חובה זו נזכרות במקורותיו של המשפט העברי. אמנם נאמר בהלכה המקורית:

ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים" (מלכים ב, יב, טז)18.

ואולם הרמ"א, ר' משה איסרליש (מחכמי פולין במאה הט"ז), מדגיש בהגהתו להלכה זו את חובת גבאי הצדקה למסור דין וחשבון מפורט על פעולותיו, ואלה דבריו:

ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון. וכל זה בגבאים הכשרים. אבל מי שאינו כשר או שנתמנה באלמות [=באלימות] וחוזקה, צריך ליתן חשבון. והוא הדין בכל ממונים על הציבור19.

אף נקבעה חובה על הציבור לפקח על הנאמנים ולבקר את פעולותיהם:

ולמנות על ידו רואי חשבונות שיקבלו חשבון מהאפוטרופסין. וכל קהילה מג' קהילות מחויבים להעמיד בשער ג' בוררים... שיקבלו חשבון מהאפוטרופסים מדי שנה בשנה, ולכתוב בפנקס שלהם המיוחד סך כל יתום ויתום מדי שנה בשנה20.

במדינת ישראל, מסור הפיקוח הציבורי על פעולות נאמני ההקדשות, מכוח חוק הנאמנות, לרשם ההקדשות. בקהילות היהודיות שבגולה, נמסר תפקיד זה לראשי הקהל, כמו שנזכר בשולחן ערוך:

וכל שכן במה שאנו רואין שברבות השנים הנאמנים מעוטים וכמה יתומים שנתמוטטו נכסים שלהן על ידי האפוטרופין, אף על פי שהיו בחזקת כשרות, ודאי שראוי לקהל לפקח בזה. וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים [=בית דין] ולפקח בעסקי אפוטרופסים. על כן, גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם. כן נראה לעניות דעתי21.

סוף דבר מידי שנה נוסדים בישראל כ-120 הקדשות חדשים, נכסיהם של אנשים פרטיים המוקדשים על ידם למטרות צדקה. אנו רואים פעילות זו כהמשכה הישיר של מסורת ארגוני הצדקה, שנהגה בישראל במשך דורות רבים. חיוניותו של ההקדש גוברת בעת האחרונה יותר ויותר נוכח התנתקותה של המדינה ממדיניות של מדינת רווחה, והקיצוצים בכספי התמיכות מתקציב המדינה כתוצאה מן ההתנתקות הזאת. לכן, עולה בימים אלה חשיבותו של ההקדש הציבורי כמוסד העוזר להשלים את החסר בתקציבים הממלכתיים.

הערות: * אברהם קפלן, רשם ההקדשות, משרד המשפטים, ירושלים. 1. סקירה מקיפה על תולדות ההקדשות בארץ ישראל באה במאמרם של א' טננבוים-א' קפלן, "הקדשות בישראל - הדין הרצוי והמצוי", שערי משפט א (אייר תשנ"ז), עמ' 89-67; הנ"ל, "מקרקעי הקדש יהודיים בישראל - מבוא היסטורי חברתי", מקרקעין ב (נובמבר 2003), עמ' 1 - 18. שני המאמרים מופיעים באתר האינטרנט של משרד המשפטים, www.justice.gov.il , תת-יחידה רשם ההקדשות,. 2. רמב"ם, הלכות ערכין וחרמין, פרק ח, הלכה ח. 3. רמ"א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנח, סעיף א. 4. וראה בעניין זה, רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק נג. 5. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה א. 6. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמט, סעיף ו. 7. בבא בתרא ט ע"א. ופירושו: אם בא לפני גבאי הצדקה עני שאין מכירין אותו וביקש מזונות או כסות, בודקים את זכאותו לכסות. אבל אם בא לבקש מזונות, אין בודקין זכאותו. וראה גם: ספר האשכול (אלבק), הלכות צדקה, ריא ע"א; בית יוסף, יורה דעה, סימן רנא, אות ז, ד"ה ומ"ש וחייב; לקט יושר, חלק ב (יו"ד), עמוד מו, עניין א. 8. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה א והלכה ג. וראה א' דה-הרטוך, "קופה של צדקה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ב, גיליון מס' 64. וראה ההשוואה שעשה שם המחבר בין דיני צדקה לחלוקת כספי התמיכות מטעם המדינה. 9. לסוגי ההקדשות הרבניים, ראה בהרחבה, הרב אברהם צ' שיינפלד (אב בית הדין המיוחד לענייני הקדשות שליד בית הדין הרבני האזורי בירושלים), פרשת השבוע, בחקותי, תשס"ג, גיליון מס' 122. 10. הידוע בהם הוא מאמרו של י' ויסמן, "אבני נגף בחוק הנאמנות", עיוני משפט ז (תש"ם), עמ' 282 ואילך. 11. "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים, יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי" (משנה, שקלים ה, ו). 12. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות ט-י. וראה גם שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף א. 13. פסחים יג ע"א. 14. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ב. 15. שו"ת מהרי"ט, חו"מ, סימן א, ד"ה מסתברא. 16. ערוך השולחן, חו"מ, סימן רצ, סעיף ט. הדברים אמורים במקורם על אפוטרופוס על נכסי יתומים, אבל הוא הדין גם בנאמן על נכסי הקדש. 17. ברית כהונה, חו"מ, ה"א מערכת אלף, סימן ד. 18. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ב. 19. הגהת הרמ"א, שם. 20. פנקס מדינת ליטא, תקנות ועד, שנת שפ"ג, תקנה לז. 21. ט"ז, יורה דעה, סימן רנח, ס"ק ה.

---

---