|
|
|
העם היהודי והזיכרון
"זָכור את אשר עשה לך עמלק"
אליקים רובינשטיין*
פרשת תרומה, שבת זכור, תשס"א, גיליון מס' 16
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הזיכרון בתולדות ישראל
פרשת השבוע, פרשת תרומה, עוסקת בין השאר בכספי ציבור: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחושת" (שמות כה א-ג).
ואומר רש"י: "שלוש תרומות אמורות כאן [שלוש פעמים נזכרת המילה תרומה בפסוק]: אחת תרומת בקע [מטבע] לגולגולת שנעשו מהם האדנים [למשכן]; ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהם קרבנות צבור; ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד". כלומר, מדובר בשילוב של היטל קצוב לבניין המשכן והקרבנות עם תרומה וולונטרית, דגם מקובל מימים ימימה. ואולי ראוי היה שכיועץ המשפטי לממשלה, האמון על קביעת אמות מידה לממשלה בהקצאת כספיה, אעסוק בעניין זה. ואולם השנה נתחברה לפרשת תרומה פרשת זכור, אחת מארבע הפרשיות המיוחדות, בין אדר לניסן, שקוראים בהן בתורה קטע נוסף על פרשת השבוע הרגילה, ואלו הן: שקלים, זכור, פרה, החודש. שבת זכור, עניינה, כדברי בעל משנה ברורה (סימן תרפה, א):
לזכור מעשה עמלק. וקוראין אותה בשבת שלפני פורים, לסמכה למעשה המן, שהיה מזרע עמלק, וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה, כדכתיב: והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח).
אמרתי, אקדיש את הדברים הפעם לעניין הזיכרון. אכן, העם היהודי הוא עַם הזיכרון. הנביא ירמיהו אומר: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" (ירמיהו לא, יט). הדעת נותנת כי הזיכרון הנמשך, הנשמר בקפידה, הוא מיסודות קיומו של העם בגלגוליו, בארצו ובגלות, בתלאות ההיסטוריה. כדברי ההיסטוריון, יוסף חיים ירושלמי1: "עם ישראל היה הראשון שייחס להיסטוריה משמעות מכריעה, וכך עיצב השקפת עולם חדשה... המפגש המכריע בין אדם ואלוהיו הועתק לפתע פתאום מממלכת הטבע והיקום למישור ההיסטוריה".
לוח השנה היהודי בנוי על שני יסודות זיכרון: הזיכרון המיוחס להקדוש ברוך הוא, "וזוכר חסדי אבות" שבתפילת שמונה-עשרה הנאמרת יום יום, לפחות שלוש פעמים; והזיכרון הנתבע מן היהודי כחלק מסדר חייו.
בקידוש ליל שבת מתוארת השבת כזיכרון כפול: "זיכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". אחד משלושת חלקיה העיקריים של תפילת המוסף בראש השנה, יום הדין, קרוי זיכרונות. תוכנו של חלק זה, תזכורת כללית של תולדות העולם, ואחריו זיכְרון בריתו של הקב"ה עם העם היהודי: "זָכר לעולם בריתו" (תהלים קה, ח). הביטויים העזים לו הם זיכְרון עקֵדת יצחק וזיכְרון ברית ירושלים: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). פסח וסוכות הם חגי זיכרון ליציאת מצרים. חנוכה ופורים הם מועדי זיכרון למאורעות היסטוריים. במסורת מצינו גם ענייני זכר למקדש וזכר לחורבן. יש אף הנוהגים לציין מדי יום, בסוף תפילת שחרית מספר "זכירות" - מאורעות במקרא שהטביעו חותם בתולדות ישראל.
השורש זכ"ר עובר כחוט השני בתפילות, כדברי הפייטן הקדום בפיוט לפרשת זכור: "אֵל נא בלשון אשר הזכרת לזוכריך זְכור... אם לא למעני תזכור, למענך ולמען ירושלים זְכור"2. ועל כולנה, אל העם היהודי נתלווה במסעו הארוך והמפרך בהיסטוריה זיכרון ההבטחה שנאמר עליה בהגדה של פסח: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". הנה אפוא אופף הזיכרון, ואופפים הזיכרונות, את העם היהודי בכל עת.
הזיכרון במדינת ישראל
מדינת ישראל, ביטוי לחזון הדורות, השתיתה יסודותיה על אדני זיכרון. בהכרזת העצמאות נאמר:
בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית... אחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים... בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו... השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון... הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי וכו'
"זכור את אשר עשה לך עמלק"
נפנה עתה למצוות "זָכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז). ראשיתה באויב הראשון שתקף את העם היהודי לאחר צאתו ממצרים. הוא הובס, אך שמו נשאר לדיראון עולם בתולדות עם ישראל3, ונהיה סמל לכל שונאי ישראל לדורותיהם. בתום מלחמת עמלק, נאמר:
ויאמר ה' אל משה, כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח, ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר, כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, יד-טז).
ובספר דברים נאמר:
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' אל-היך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח (כה, יז-יט).
לפנינו אפוא מחויבות רבת עצמה למחִיית זכר עמלק.
הרמב"ם4 מונה להלכה את מלחמת עמלק כמלחמת מצווה, ומונה עמה גם את מצוות העשה "לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו [של עמלק]... מפי השמועה למדו: 'זכור' - בפה. 'לא תשכח' - בלב"5. נמצאנו למדים כי שלוש מצוות הן: להכרית זרע עמלק; לזכור את מה שעשה לנו; ולא לשכוח6.
הנה קווי מחשבה אחדים להסבר המטלה ההיסטורית הבלתי מתפשרת שהוטלה על העם היהודי, למחות את זכר עמלק, לזכור ולא לשכוח. ראשית, ראיית עמלק כמי שייעודו המאבק בהשגחה העליונה המנהיגה את עם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו "העמק דבר", אומר על הציווי: "כתוב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים":
לכאורה נראה הציווי מיותר... שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה' [כלומר, גם בלי ציווי מיוחד] שייכתב לזכרון... על מה קבעו חז"ל מצוות זכירה זו, אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה מן העולם... אלא אם כן הכוונה [מחיית] תעודת עמלק בעולם... משום ראשית גוים עמלק, כדבר בלעם (במדבר, כד כ)... הוא [עמלק] ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה. והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו [שתימחה] תכלית תעודתו, שתהי' הליכות הטבע חפשי בלי השגחה.
המצוה המיוחדת קשורה אפוא במאבק ההשגחה העליונה במי שמבקש לקעקעהּ. עמלק הוא מייצג האנרכיה וההפקרות, ומחִיית זכרו תורמת לסילוקן של אלה. זאת ועוד, עמלק מייצג את הרעיון הקדום של השמדת העם היהודי, מאבק על עצם חיי היהודים ועל דתם, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז). שאול נלחם באגג מלך עמלק, כנזכר בהפטרת זכור (שמואל א, פרק טו). דוד נלחם בו (שם, פרק ל). המן - המבקש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג) - הוא "בן המדתא האגגי" (אסתר ג, א), היינו: מזרע עמלק. אמנם כבר מימי סנחריב אי אפשר לזהות את עמלק, כי על פי מסורת חז"ל7: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: 'ואסיר גבולות עמים' (ישעיהו י, יג)", וכדברי הפרשן ר' עובדיה מברטנורה: "שהיה [סנחריב] מַגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת". אך, כדברי הפרשן בֶּנו יעקב, בפירושו לספר שמות8: "הגם שעמלק חדל מזה זמן, הגינאולוגיה [יחוסו של המן במגילת אסתר לאגג] ביטאה את המחשבה שכל יריב לישראל צריך להיות צאצא עמלק; רק עמלקי יכול היה לחלום על השמדת כל יהודי בממלכה". פרשת עמלק היא קריאת התורה בפורים.
המלבי"ם (בן המאה הי"ט) בפירושו "התורה והמצווה", רואה בביטוי "מחה אמחה את זכר עמלק" רמז "שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם". הרב אהרן לוין, הי"ד, שנספה בשואה, בפירושו "הדרש והעיון" (שמות עמ' קפב), מוצא בכפל הלשון "מחה אמחה" דגש של הכפלת הפעולה נגד עמלק - "'מחה' - בעולם הזה. 'אמחה' - לעולם הבא", כל כך, כדי שייעקר עמלק מן השורש.
קרובה ללבי במיוחד הגישה המוצאת ביטויה אצל נחמה ליבוביץ. על עמלק נאמר: "ולא ירא אלהים". כיצד? בין היתר "שזינב נחשלים, הכה את העייפים והיגעים". ואומרת נחמה ליבוביץ: "אותו עמלק, אשר מלחמה לה' בו מדור דור, אינו עוד מושג גזעני, ואינו סימון אתני (שהרי כבר "בא סנחריב ובילבל את האומות"), אלא הוא אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנב נחלשים מדור דור". וכבר מנה דון יצחק אברבנאל ארבעה דברים מגונים בעמלק: נלחם בעם היהודי בלי סיבה; לא הודיע מראש על המלחמה; "לא עצר כח להילחם בישראל פנים אל פנים, אלא נלחם עם הנחלשים שבהם, הבאים באחרית המחנה"; "ולא ירא אלהים". זו קללתה של הגזענות הפוגעת בחלשים, בנחותים, כדברי אוהד פרוש9: "עלינו להילחם בכל בעלי התורות הגזעניות למיניהן... באלה האוחזים בהשקפה העמלקית ובאורח החיים העמלקי של עליונות כוחנית ותורות גזע המתירות דמם של בני אנוש השונים מהם".
נעבור עתה אל השואה והנאצים, כעמלק של דורנו.
השואה ועמלק
בדורנו, שחווה את השואה, האיומה בגזֵרות שלהכביר עליה מילים אך למותר הוא, אפשר לראות - במובן מושאל - את הנאצים כאותו עמלק, אף אם אין מדובר בהשתלשלות גינאולוגית. השואה היא "אי הצדק הגדול ביותר שחזתה הציביליזציה... המאורע המגדיר של המאה האחרונה, אך לקחיו יהדהדו - וצריכים להדהד - לדורות יבואו. העלבון הברוטלי שבשואה לסובלנות ולכבוד אנושי סיפק את ההרשאה המוסרית ליצירת שלטון חוק צודק"10. ואי אפשר שלא להזכיר את ההצהרה האוניברסלית בעניין זכויות האדם משנת 1948, שחיבר המשפטן הצרפתי-יהודי רנֶה קאסן, בעקבות אימֵי מלחמת העולם השנייה והשואה.
הזיכרון והמשפט
המשפט מביט אל השואה מזוויות שונות: מזווית הפיכת משפט למשׂפח בגרמניה הנאצית11; מזווית ענישתם של פושעים נאצים; ומזווית המבט לעתיד, במאבק בגזענות ובעד סובלנות, כולל המאבק בהכחשת השואה. יש הטוענים כי "דמותה של השואה זוכה לעיצוב לא על סדנו של ההיסטוריון, אלא בכור המצרף של הסופר", כדעת יוסף חיים ירושלמי12. הדברים נכתבו בראשית שנות השמונים, ואפשר שנוכח התפתחות המחקר ההיסטורי היה סובר היום אחרת.
הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל שרידי אש, מתאר בספר יד שאול (לזכר הרב ד"ר שאול וינגורט) את גורל גטו ורשה, שאליו נקלע:
הספרים הרבים שנכתבו על המאורעות האיומים בגטו לא מיצו אף במקצת מן המקצת מכל מה שאירע שם במציאות... מעשי אכזריות ותעלולי חרפה כאותם של כנופיות המרצחים בגטו הורשאי לא ראו השמים והארץ מיום היבראם (עמ' ח).
הצדיקים הללו, הי"ד, נשרפו בבתי משרפות עטופים בטלית ותפלין מתוך קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"... הם נעלמו מתחת השמים, אבל זכר קדושתם קיים ועומד... רק מתוך ידיעת המצב כמו שהיה, יש להעריך את עלילת הגבורה של ההתקוממות הספונטנית בתוך הגטו המעונה והמושפל. סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם הבזוי והשסוי... וכך היה המרד של הגטו הורשאי לדף מזהיר בתקופת החשכה ההיא (עמ' י).
והנה, בעוד בתוכנו סובבים מי ששכלו את משפחתם ומי שיצאו מן התופת ומספָּר כחול מקועקע על זרועם, צמחה לאורך השנים התופעה הכמעט בלתי נתפסת של הכחשת השואה, הנובעת "בראש ובראשונה מהשקפות ותפיסות אנטישמיות, אנטי ציוניות וגזעניות"13. זכורני כיצד כיושב הראש הראשון של פורום המעקב הממשלתי אחר תופעות האנטישמיות בעולם, נחרדתי עוד לפני למעלה מתריסר שנים מממצאים בתחום זה - החי מכחיש את החי. כדברי רעייתי מרים: הכחשת השואה היא השכחתה. לא תכחיש הוא אפוא גם "לא תשכח". החלטת עצרת האו"ם משנת 1975, שהשוותה את הציונות לגזענות, ושבוטלה רק לאחר מאמץ אדיר בשנת 1991, הייתה ניסיון לתלות בתקוות השחרור הלאומי של העם היהודי את שיקוף הגזענות.
המשפט הישראלי והזיכרון
מדינת ישראל ראתה עצמה מראשיתה גם כמדינת הזיכרון. חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג - 1963, הפך אחד היסודות העיקריים בשימור הזיכרון14.
תודעת זכר השואה משתקפת במשפט הישראלי בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"א - 1959, שאף הוא מייחד מקום בולט לזיכרון בתודעה הציבורית. ביטויה של האכיפה הפלילית הוא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י - 195015.
חוק חינוך ממלכתי תשי"ג - 1953 כולל בין מטרות החינוך בישראל: "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם" (ס' 2(4)). גם חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, התשי"ג - 1953 מקים "רשות זכרון, יד ושם, לששת המיליונים מבני העם היהודי שהוכרעו בקדושת מעונים לטבח ולאבדון על-ידי הנאצים ועוזריהם" (ס' 1). לפי חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו - 1986: "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו - מאסר חמש שנים" (ס' 2). בשנים האחרונות אירע מה שלא נצפה: החלו בעולם הליכים משפטיים, והם אף נסתיימו בהצלחה, שיחד עם פעילות דיפלומטית וציבורית, הביאו לתמורה באשר להשבתו של הרכוש היהודי שנגזל בשואה.
נושאי השואה עלו בבתי המשפט בישראל. עוד בראשית ימי המדינה, אמר השופט ש"ז חשין16 כהאי לישנא: "מיליונים רבים מאחינו, בהם ילדים רכים בשנים... הושמדו בימינו ולעינינו, ולעיני אומות העולם, על ידי אחד מעמי התרבות הנאורים. כלום יכול בית משפט בישראל לשכוח את פרשת השואה הזאת?".
משפט אייכמן היה בלא ספק אירוע רב משמעות בתודעת הציבור, ואולי גם העולם, בקשר לשואה. זכורני כילד בשנות החמישים כי הגם שאבי המנוח והורי רבים מחבריי היו ניצולי שואה, שאיבדו את משפחתם, הם לא הרבו לדבר בנושאים אלה, ויש לדבר הסבר. אבי היה פעיל בארגון השרידים בני עיירתו, והתלוויתי אליו לאזכרות. אך כבר נזדמן לי לכתוב כי "באורח אינטנסיבי יותר התוודעתי לזכר השואה בעת משפט הצורר אייכמן ב- 1961 . התועלת היחידה בשביתת המורים הארוכה אותה שנה היתה בכך שזמננו, כתלמידי תיכון, היה פנוי להקשיב לשידורי המשפט: יהדות אירופה המושמדת התקרבה אולי בידע ובתודעה"17.
פרקים קשים בשואה נחשפו אגב משפטים פליליים. בעניין ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה18, מדבר הנשיא אולשן על הוויכוח "שעודו נמשך, ושלעולם כנראה לא יפסק - בדבר הדרך הנכונה והנאותה, אותה צריך היה הציבור היהודי על מנהיגיו לנקוט בארצות השואה". משפט אייכמן, שבראש חבר שופטיו עמד השופט (לימים הנשיא) משה לנדוי, פרס יריעת ענק. גם משפט דמיאניוק פתח צוהר לזוויות אפלות. ובהקשר אחר לחלוטין, לא לעתים קרובות חושף שופט את חוויותיו האישיות בישבו על מדין. כך אירע בפרשת לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות19, בקשר למחזה שבו הושווה הממשל הצבאי לנאציות. השופט ברק, בחוות דעתו שהתירה את הצגת המחזה, כתב: "אכן, הקטע המופיע במחזה עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי. בוודאי הוא עשוי לפגוע ברגשותיו של אותו הציבור שחווה את השואה על גופו ונפשו. אני עצמי ילד הייתי בשואה, וחציתי גדרות וגבולות הנשמרים על-ידי הצבא הגרמני, כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראל העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה".
לקחי התקופה הנאצית עמדו לנגד עיני בית המשפט העליון שעה שפסל בשנת 1965 את רשימת "אל-ארד"20. בפסק דין ירדור, דיבר הנשיא אגרנט על מימוש האני מאמין של העם היהודי המתבטא בהכרזת העצמאות, שהתכחשות אליו תהא "סתירה מוחלטת להיסטוריה של העם היהודי ולכיסופיו, לרבות הסתירה לעובדת השואה שנתחוללה על עם ישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה". נושא היחס לזכרם של קורבנות השואה מול חופש הביטוי עלה אף הוא. בג"ץ קבע21 ברוב דעות, כי אף אם נפגעו במחזה "משפט קסטנר" רגשות הציבור ורגשות ניצולי שואה בפרט, ונפגע כבודה של חנה סנש הי"ד, אין הדבר מצדיק פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. זאת, עם שנפסק במקום אחר22 כי "מדינת ישראל קמה בצלה של השואה. עם הקמתה חרתה המדינה על דגלה את לקחה הנורא של השנאה הגזענית".
עינינו הרואות שזיכְרון השואה מלווה אותנו גם באולמי בית המשפט ובין דפי פסקי הדין. אכן, הזיכרון הוא חלק מן המאבק לצדק, והוא כאותו צמח שיש להשקותו תדיר, שלא יקמול. בשנים שעסקתי מטעם הממשלה במאבק באנטישמיות, נתבררו לי שלוש דרכים למאבק זה: מדינית-ציבורית, חינוכית (שאין ערוך לחיוניותה) ומשפטית - ובכולן יש ללכת. לפני שבועות אחדים ניתנה לי תזכורת באשר ליחס לשואה, כשעמדתי בראש משלחת ישראל לוועידה שכינס ראש ממשלת שוודיה, יוראן פרסון, בדבר אי-סובלנות, בהמשך ליזמה קודמת שלו בעניין החינוך לתרבות השואה. בעת ניסוחה של הודעת הסיכום, נתגלע ויכוח לא פשוט בינינו לבין נציגים ערבים בשאלת אזכור השואה. ולא אאריך בדברים.
לא יכולתי שלא להיזכר באחד ממכתביו של סבי הי"ד, שעל שמו אני נקרא, שנורה עם בני משפחתו ובני עיירתו בביילרוס לתוך קבר אחים, אשר נשלח אל אבי המנוח בעצם ימי השואה (חול המועד פסח ת"ש): "את מכתבך (ממחנה שבויים ברוסיה) קיבלנו בליל הסדר השני. למקראו שפכנו אמא ואנכי דמעות. בליל הסדר הראשון הרטבתי את ההגדה בדמעות... לפני ראש השנה, כשאמרתי סליחות בלילה, הרטיבו דמעותי את ספר הסליחות, וקולותי צריכים היו להישמע ברקיע השביעי. ואמא הרטיבה בדמעותיה את הכר שעליו ישנה". הדמעות הללו נושאות ציווי של זיכרון.
סוף דבר
התלמוד23 מספר על בריונים שציערו את התנא רבי מאיר, וביקש עליהם רחמים שימותו שלא יחטאו עוד. אמרה לו רעייתו ברוריה: הרי כתוב: "יתמו חַטאים" (תהלים קד, לה), ולא: חוטאים? אלא בַּקש רחמים עליהם, ויחזרו בתשובה. ברוח סיפור זה נאמר, ששימור הזיכרון אינו בא לשם סיפוק רגש הנקמה אלא לשם סילוק הרוע. בספרו מסילת ישרים (פרק ד), אומר הרמח"ל, בעניין היחס בין הדין לרחמים: "ודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם שלא היה עומד זולתו כלל. ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה... כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד... ושלא יהיה תיקון לחטא כלל... אמנם מידת הרחמים היא הנותנת... שהעונש עצמו לא יהיה עד לכליה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה".
בחתימת הדברים הנה ביטוי עז לחובת הזיכרון בפי שני משוררים מן הדור האחרון. נתן אלתרמן, בשירו "מכל העמים"24, שנכתב בשנת 1942, בעיצומם של ימי השואה, מטיל על הקב"ה את חובת הדין על דמם של הילדים הנספים:
ואתה מריחו כמו ריח פרחים,
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,
ומידי השותקים גם יחד.
ואורי צבי גרינברג, שמשפחתו נספתה בשואה, משמיע בשירו "אימת הדין"25 תקווה-זעקה דומה:
בשמים ודאי עומד שר ישראל ושוקל
דמים שזורמו מגופינו, שוקל את כבדם:
ואלהינו עומד כענן בעצמו ודוקל
דקלי אש בגנו - כמספר הגופים באבדם.
הערות:
* היועץ המשפטי לממשלה.
1. יוסף חיים ירושלמי, זָכור, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 26-25.
2. לזיכרון בהלכה, ראה, הרב ש"י זוין, לאור ההלכה, "הזכירה", עמ' רכא.
3. באחד מפסקי הדין משמש עמלק כסמל לרשע. ראה, פש"ר (ירושלים) 180/96, עמותת שכונת הקוטג'ים בשועפט נ' ר.א.ם מהנדסים, מפי השופטת שידלובסקי-אור.
4. יד החזקה, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה א.
5. שם, הלכה ה.
6. וכן הוא בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קפח-קפט; מצוות לא תעשה נט.
7. משנה, מסכת ידיים ד, ב.
8. עמ' 492-491, בתרגום לאנגלית על-ידי נכדו ד"ר וולטר יעקב.
9. אוהד פרוש, כאיל תערוג, לזכר סגן אייל מישאל לוי הי"ד, עמ' 111, 113.
10. השופטת רוזלי זילברמן-אבלה מקנדה, 26 Justice, עמ' 12.
11. ראה, אינגו מילר, "הצדק של היטלר: בתי המשפט ברייך השלישי" (באנגלית; 1987).
12. זכור (לעיל, הערה 1), עמ' 125.
13. ד' אברהם, א' קיי, י' ריצ'לר, מחללי הזכרון, יד ושם ויד חיים הרצוג, ירושלים תש"ס, עמ' 3. וראה גם, "אייכמן עשוי נייר, 1980", בתוך פייר וידאל נאקה, רוצחי הזכרון, תשנ"א, עמ' 68.
14. לחשיבותם של ימי זיכרון, ראה ע"פ (ב"ש) 7182/98, שמוקלר ואח' נ' מ"י, תק-מח 99(3), 566.
15. ראה דברי השופט אלון, ע"פ 2/88 בן שלום נ. ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, פ"ד מג(4) 221, 273.
16. בג"צ 125/49 אמאדו נ'מנהל מחנה העולים, פ"ד ד' 4, 23.
17. על האנטישמיות, תש"ן1990-.
18. ע"פ 64/77, ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2)70, 95-94.
19. בג"צ 14/86, לאור נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד מא(1) 421, 441.
20. כדברי השופט זוסמן, ע"ב 1/65, ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, פ"ד יט(3) 365, 389. וראה גם דברי השופט ויתקון, בג"צ 253/64, ג'ריס נ' הממונה על מחוז חיפה, פ"ד יח(4), 673.
21. בג"צ 6126/94, גיורא סנש נ. יו"ר רשות השידור, פ"ד נג(3) 817.
22. ע"פ 2831/95 אלבה נ. מ"י פ"ד נ(5) 221, מפי השופט מצא.
23. תלמוד בבלי, ברכות י ע"א.
24. הטור השביעי, א, תל-אביב תשל"ז, עמ' 11,9.
25. רחובות הנהר, ירושלים ת"א תשל"ח, עמ' סח, עג.
אליקים רובינשטיין*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
הזיכרון בתולדות ישראל ואומר רש"י: "שלוש תרומות אמורות כאן [שלוש פעמים נזכרת המילה תרומה בפסוק]: אחת תרומת בקע [מטבע] לגולגולת שנעשו מהם האדנים [למשכן]; ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהם קרבנות צבור; ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד". כלומר, מדובר בשילוב של היטל קצוב לבניין המשכן והקרבנות עם תרומה וולונטרית, דגם מקובל מימים ימימה. ואולי ראוי היה שכיועץ המשפטי לממשלה, האמון על קביעת אמות מידה לממשלה בהקצאת כספיה, אעסוק בעניין זה. ואולם השנה נתחברה לפרשת תרומה פרשת זכור, אחת מארבע הפרשיות המיוחדות, בין אדר לניסן, שקוראים בהן בתורה קטע נוסף על פרשת השבוע הרגילה, ואלו הן: שקלים, זכור, פרה, החודש. שבת זכור, עניינה, כדברי בעל משנה ברורה (סימן תרפה, א): |
לזכור מעשה עמלק. וקוראין אותה בשבת שלפני פורים, לסמכה למעשה המן, שהיה מזרע עמלק, וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה, כדכתיב: והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח).
|
|
אמרתי, אקדיש את הדברים הפעם לעניין הזיכרון. אכן, העם היהודי הוא עַם הזיכרון. הנביא ירמיהו אומר: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" (ירמיהו לא, יט). הדעת נותנת כי הזיכרון הנמשך, הנשמר בקפידה, הוא מיסודות קיומו של העם בגלגוליו, בארצו ובגלות, בתלאות ההיסטוריה. כדברי ההיסטוריון, יוסף חיים ירושלמי1: "עם ישראל היה הראשון שייחס להיסטוריה משמעות מכריעה, וכך עיצב השקפת עולם חדשה... המפגש המכריע בין אדם ואלוהיו הועתק לפתע פתאום מממלכת הטבע והיקום למישור ההיסטוריה".
לוח השנה היהודי בנוי על שני יסודות זיכרון: הזיכרון המיוחס להקדוש ברוך הוא, "וזוכר חסדי אבות" שבתפילת שמונה-עשרה הנאמרת יום יום, לפחות שלוש פעמים; והזיכרון הנתבע מן היהודי כחלק מסדר חייו. בקידוש ליל שבת מתוארת השבת כזיכרון כפול: "זיכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". אחד משלושת חלקיה העיקריים של תפילת המוסף בראש השנה, יום הדין, קרוי זיכרונות. תוכנו של חלק זה, תזכורת כללית של תולדות העולם, ואחריו זיכְרון בריתו של הקב"ה עם העם היהודי: "זָכר לעולם בריתו" (תהלים קה, ח). הביטויים העזים לו הם זיכְרון עקֵדת יצחק וזיכְרון ברית ירושלים: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). פסח וסוכות הם חגי זיכרון ליציאת מצרים. חנוכה ופורים הם מועדי זיכרון למאורעות היסטוריים. במסורת מצינו גם ענייני זכר למקדש וזכר לחורבן. יש אף הנוהגים לציין מדי יום, בסוף תפילת שחרית מספר "זכירות" - מאורעות במקרא שהטביעו חותם בתולדות ישראל. השורש זכ"ר עובר כחוט השני בתפילות, כדברי הפייטן הקדום בפיוט לפרשת זכור: "אֵל נא בלשון אשר הזכרת לזוכריך זְכור... אם לא למעני תזכור, למענך ולמען ירושלים זְכור"2. ועל כולנה, אל העם היהודי נתלווה במסעו הארוך והמפרך בהיסטוריה זיכרון ההבטחה שנאמר עליה בהגדה של פסח: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". הנה אפוא אופף הזיכרון, ואופפים הזיכרונות, את העם היהודי בכל עת. הזיכרון במדינת ישראל |
בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית... אחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים... בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו... השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון... הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי וכו'
|
|
"זכור את אשר עשה לך עמלק" |
ויאמר ה' אל משה, כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח, ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר, כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, יד-טז).
|
|
ובספר דברים נאמר:
|
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' אל-היך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח (כה, יז-יט).
|
|
לפנינו אפוא מחויבות רבת עצמה למחִיית זכר עמלק.
הרמב"ם4 מונה להלכה את מלחמת עמלק כמלחמת מצווה, ומונה עמה גם את מצוות העשה "לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו [של עמלק]... מפי השמועה למדו: 'זכור' - בפה. 'לא תשכח' - בלב"5. נמצאנו למדים כי שלוש מצוות הן: להכרית זרע עמלק; לזכור את מה שעשה לנו; ולא לשכוח6. הנה קווי מחשבה אחדים להסבר המטלה ההיסטורית הבלתי מתפשרת שהוטלה על העם היהודי, למחות את זכר עמלק, לזכור ולא לשכוח. ראשית, ראיית עמלק כמי שייעודו המאבק בהשגחה העליונה המנהיגה את עם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו "העמק דבר", אומר על הציווי: "כתוב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים": |
לכאורה נראה הציווי מיותר... שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה' [כלומר, גם בלי ציווי מיוחד] שייכתב לזכרון... על מה קבעו חז"ל מצוות זכירה זו, אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה מן העולם... אלא אם כן הכוונה [מחיית] תעודת עמלק בעולם... משום ראשית גוים עמלק, כדבר בלעם (במדבר, כד כ)... הוא [עמלק] ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה. והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו [שתימחה] תכלית תעודתו, שתהי' הליכות הטבע חפשי בלי השגחה.
|
|
המצוה המיוחדת קשורה אפוא במאבק ההשגחה העליונה במי שמבקש לקעקעהּ. עמלק הוא מייצג האנרכיה וההפקרות, ומחִיית זכרו תורמת לסילוקן של אלה. זאת ועוד, עמלק מייצג את הרעיון הקדום של השמדת העם היהודי, מאבק על עצם חיי היהודים ועל דתם, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז). שאול נלחם באגג מלך עמלק, כנזכר בהפטרת זכור (שמואל א, פרק טו). דוד נלחם בו (שם, פרק ל). המן - המבקש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג) - הוא "בן המדתא האגגי" (אסתר ג, א), היינו: מזרע עמלק. אמנם כבר מימי סנחריב אי אפשר לזהות את עמלק, כי על פי מסורת חז"ל7: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: 'ואסיר גבולות עמים' (ישעיהו י, יג)", וכדברי הפרשן ר' עובדיה מברטנורה: "שהיה [סנחריב] מַגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת". אך, כדברי הפרשן בֶּנו יעקב, בפירושו לספר שמות8: "הגם שעמלק חדל מזה זמן, הגינאולוגיה [יחוסו של המן במגילת אסתר לאגג] ביטאה את המחשבה שכל יריב לישראל צריך להיות צאצא עמלק; רק עמלקי יכול היה לחלום על השמדת כל יהודי בממלכה". פרשת עמלק היא קריאת התורה בפורים.
המלבי"ם (בן המאה הי"ט) בפירושו "התורה והמצווה", רואה בביטוי "מחה אמחה את זכר עמלק" רמז "שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם". הרב אהרן לוין, הי"ד, שנספה בשואה, בפירושו "הדרש והעיון" (שמות עמ' קפב), מוצא בכפל הלשון "מחה אמחה" דגש של הכפלת הפעולה נגד עמלק - "'מחה' - בעולם הזה. 'אמחה' - לעולם הבא", כל כך, כדי שייעקר עמלק מן השורש. קרובה ללבי במיוחד הגישה המוצאת ביטויה אצל נחמה ליבוביץ. על עמלק נאמר: "ולא ירא אלהים". כיצד? בין היתר "שזינב נחשלים, הכה את העייפים והיגעים". ואומרת נחמה ליבוביץ: "אותו עמלק, אשר מלחמה לה' בו מדור דור, אינו עוד מושג גזעני, ואינו סימון אתני (שהרי כבר "בא סנחריב ובילבל את האומות"), אלא הוא אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנב נחלשים מדור דור". וכבר מנה דון יצחק אברבנאל ארבעה דברים מגונים בעמלק: נלחם בעם היהודי בלי סיבה; לא הודיע מראש על המלחמה; "לא עצר כח להילחם בישראל פנים אל פנים, אלא נלחם עם הנחלשים שבהם, הבאים באחרית המחנה"; "ולא ירא אלהים". זו קללתה של הגזענות הפוגעת בחלשים, בנחותים, כדברי אוהד פרוש9: "עלינו להילחם בכל בעלי התורות הגזעניות למיניהן... באלה האוחזים בהשקפה העמלקית ובאורח החיים העמלקי של עליונות כוחנית ותורות גזע המתירות דמם של בני אנוש השונים מהם". נעבור עתה אל השואה והנאצים, כעמלק של דורנו. השואה ועמלק הזיכרון והמשפט הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל שרידי אש, מתאר בספר יד שאול (לזכר הרב ד"ר שאול וינגורט) את גורל גטו ורשה, שאליו נקלע: |
הספרים הרבים שנכתבו על המאורעות האיומים בגטו לא מיצו אף במקצת מן המקצת מכל מה שאירע שם במציאות... מעשי אכזריות ותעלולי חרפה כאותם של כנופיות המרצחים בגטו הורשאי לא ראו השמים והארץ מיום היבראם (עמ' ח).
הצדיקים הללו, הי"ד, נשרפו בבתי משרפות עטופים בטלית ותפלין מתוך קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"... הם נעלמו מתחת השמים, אבל זכר קדושתם קיים ועומד... רק מתוך ידיעת המצב כמו שהיה, יש להעריך את עלילת הגבורה של ההתקוממות הספונטנית בתוך הגטו המעונה והמושפל. סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם הבזוי והשסוי... וכך היה המרד של הגטו הורשאי לדף מזהיר בתקופת החשכה ההיא (עמ' י). |
|
והנה, בעוד בתוכנו סובבים מי ששכלו את משפחתם ומי שיצאו מן התופת ומספָּר כחול מקועקע על זרועם, צמחה לאורך השנים התופעה הכמעט בלתי נתפסת של הכחשת השואה, הנובעת "בראש ובראשונה מהשקפות ותפיסות אנטישמיות, אנטי ציוניות וגזעניות"13. זכורני כיצד כיושב הראש הראשון של פורום המעקב הממשלתי אחר תופעות האנטישמיות בעולם, נחרדתי עוד לפני למעלה מתריסר שנים מממצאים בתחום זה - החי מכחיש את החי. כדברי רעייתי מרים: הכחשת השואה היא השכחתה. לא תכחיש הוא אפוא גם "לא תשכח". החלטת עצרת האו"ם משנת 1975, שהשוותה את הציונות לגזענות, ושבוטלה רק לאחר מאמץ אדיר בשנת 1991, הייתה ניסיון לתלות בתקוות השחרור הלאומי של העם היהודי את שיקוף הגזענות.
המשפט הישראלי והזיכרון תודעת זכר השואה משתקפת במשפט הישראלי בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"א - 1959, שאף הוא מייחד מקום בולט לזיכרון בתודעה הציבורית. ביטויה של האכיפה הפלילית הוא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י - 195015. חוק חינוך ממלכתי תשי"ג - 1953 כולל בין מטרות החינוך בישראל: "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם" (ס' 2(4)). גם חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, התשי"ג - 1953 מקים "רשות זכרון, יד ושם, לששת המיליונים מבני העם היהודי שהוכרעו בקדושת מעונים לטבח ולאבדון על-ידי הנאצים ועוזריהם" (ס' 1). לפי חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו - 1986: "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו - מאסר חמש שנים" (ס' 2). בשנים האחרונות אירע מה שלא נצפה: החלו בעולם הליכים משפטיים, והם אף נסתיימו בהצלחה, שיחד עם פעילות דיפלומטית וציבורית, הביאו לתמורה באשר להשבתו של הרכוש היהודי שנגזל בשואה. נושאי השואה עלו בבתי המשפט בישראל. עוד בראשית ימי המדינה, אמר השופט ש"ז חשין16 כהאי לישנא: "מיליונים רבים מאחינו, בהם ילדים רכים בשנים... הושמדו בימינו ולעינינו, ולעיני אומות העולם, על ידי אחד מעמי התרבות הנאורים. כלום יכול בית משפט בישראל לשכוח את פרשת השואה הזאת?". משפט אייכמן היה בלא ספק אירוע רב משמעות בתודעת הציבור, ואולי גם העולם, בקשר לשואה. זכורני כילד בשנות החמישים כי הגם שאבי המנוח והורי רבים מחבריי היו ניצולי שואה, שאיבדו את משפחתם, הם לא הרבו לדבר בנושאים אלה, ויש לדבר הסבר. אבי היה פעיל בארגון השרידים בני עיירתו, והתלוויתי אליו לאזכרות. אך כבר נזדמן לי לכתוב כי "באורח אינטנסיבי יותר התוודעתי לזכר השואה בעת משפט הצורר אייכמן ב- 1961 . התועלת היחידה בשביתת המורים הארוכה אותה שנה היתה בכך שזמננו, כתלמידי תיכון, היה פנוי להקשיב לשידורי המשפט: יהדות אירופה המושמדת התקרבה אולי בידע ובתודעה"17. פרקים קשים בשואה נחשפו אגב משפטים פליליים. בעניין ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה18, מדבר הנשיא אולשן על הוויכוח "שעודו נמשך, ושלעולם כנראה לא יפסק - בדבר הדרך הנכונה והנאותה, אותה צריך היה הציבור היהודי על מנהיגיו לנקוט בארצות השואה". משפט אייכמן, שבראש חבר שופטיו עמד השופט (לימים הנשיא) משה לנדוי, פרס יריעת ענק. גם משפט דמיאניוק פתח צוהר לזוויות אפלות. ובהקשר אחר לחלוטין, לא לעתים קרובות חושף שופט את חוויותיו האישיות בישבו על מדין. כך אירע בפרשת לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות19, בקשר למחזה שבו הושווה הממשל הצבאי לנאציות. השופט ברק, בחוות דעתו שהתירה את הצגת המחזה, כתב: "אכן, הקטע המופיע במחזה עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי. בוודאי הוא עשוי לפגוע ברגשותיו של אותו הציבור שחווה את השואה על גופו ונפשו. אני עצמי ילד הייתי בשואה, וחציתי גדרות וגבולות הנשמרים על-ידי הצבא הגרמני, כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראל העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה". לקחי התקופה הנאצית עמדו לנגד עיני בית המשפט העליון שעה שפסל בשנת 1965 את רשימת "אל-ארד"20. בפסק דין ירדור, דיבר הנשיא אגרנט על מימוש האני מאמין של העם היהודי המתבטא בהכרזת העצמאות, שהתכחשות אליו תהא "סתירה מוחלטת להיסטוריה של העם היהודי ולכיסופיו, לרבות הסתירה לעובדת השואה שנתחוללה על עם ישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה". נושא היחס לזכרם של קורבנות השואה מול חופש הביטוי עלה אף הוא. בג"ץ קבע21 ברוב דעות, כי אף אם נפגעו במחזה "משפט קסטנר" רגשות הציבור ורגשות ניצולי שואה בפרט, ונפגע כבודה של חנה סנש הי"ד, אין הדבר מצדיק פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. זאת, עם שנפסק במקום אחר22 כי "מדינת ישראל קמה בצלה של השואה. עם הקמתה חרתה המדינה על דגלה את לקחה הנורא של השנאה הגזענית". עינינו הרואות שזיכְרון השואה מלווה אותנו גם באולמי בית המשפט ובין דפי פסקי הדין. אכן, הזיכרון הוא חלק מן המאבק לצדק, והוא כאותו צמח שיש להשקותו תדיר, שלא יקמול. בשנים שעסקתי מטעם הממשלה במאבק באנטישמיות, נתבררו לי שלוש דרכים למאבק זה: מדינית-ציבורית, חינוכית (שאין ערוך לחיוניותה) ומשפטית - ובכולן יש ללכת. לפני שבועות אחדים ניתנה לי תזכורת באשר ליחס לשואה, כשעמדתי בראש משלחת ישראל לוועידה שכינס ראש ממשלת שוודיה, יוראן פרסון, בדבר אי-סובלנות, בהמשך ליזמה קודמת שלו בעניין החינוך לתרבות השואה. בעת ניסוחה של הודעת הסיכום, נתגלע ויכוח לא פשוט בינינו לבין נציגים ערבים בשאלת אזכור השואה. ולא אאריך בדברים. לא יכולתי שלא להיזכר באחד ממכתביו של סבי הי"ד, שעל שמו אני נקרא, שנורה עם בני משפחתו ובני עיירתו בביילרוס לתוך קבר אחים, אשר נשלח אל אבי המנוח בעצם ימי השואה (חול המועד פסח ת"ש): "את מכתבך (ממחנה שבויים ברוסיה) קיבלנו בליל הסדר השני. למקראו שפכנו אמא ואנכי דמעות. בליל הסדר הראשון הרטבתי את ההגדה בדמעות... לפני ראש השנה, כשאמרתי סליחות בלילה, הרטיבו דמעותי את ספר הסליחות, וקולותי צריכים היו להישמע ברקיע השביעי. ואמא הרטיבה בדמעותיה את הכר שעליו ישנה". הדמעות הללו נושאות ציווי של זיכרון. סוף דבר בחתימת הדברים הנה ביטוי עז לחובת הזיכרון בפי שני משוררים מן הדור האחרון. נתן אלתרמן, בשירו "מכל העמים"24, שנכתב בשנת 1942, בעיצומם של ימי השואה, מטיל על הקב"ה את חובת הדין על דמם של הילדים הנספים: |
ואתה מריחו כמו ריח פרחים,
ואתה מלקטו במטפחת, ואתה תבקשנו מידי הרוצחים, ומידי השותקים גם יחד. |
|
ואורי צבי גרינברג, שמשפחתו נספתה בשואה, משמיע בשירו "אימת הדין"25 תקווה-זעקה דומה: |
בשמים ודאי עומד שר ישראל ושוקל
דמים שזורמו מגופינו, שוקל את כבדם: ואלהינו עומד כענן בעצמו ודוקל דקלי אש בגנו - כמספר הגופים באבדם. |
הערות:* היועץ המשפטי לממשלה. 1. יוסף חיים ירושלמי, זָכור, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 26-25. 2. לזיכרון בהלכה, ראה, הרב ש"י זוין, לאור ההלכה, "הזכירה", עמ' רכא. 3. באחד מפסקי הדין משמש עמלק כסמל לרשע. ראה, פש"ר (ירושלים) 180/96, עמותת שכונת הקוטג'ים בשועפט נ' ר.א.ם מהנדסים, מפי השופטת שידלובסקי-אור. 4. יד החזקה, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה א. 5. שם, הלכה ה. 6. וכן הוא בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קפח-קפט; מצוות לא תעשה נט. 7. משנה, מסכת ידיים ד, ב. 8. עמ' 492-491, בתרגום לאנגלית על-ידי נכדו ד"ר וולטר יעקב. 9. אוהד פרוש, כאיל תערוג, לזכר סגן אייל מישאל לוי הי"ד, עמ' 111, 113. 10. השופטת רוזלי זילברמן-אבלה מקנדה, 26 Justice, עמ' 12. 11. ראה, אינגו מילר, "הצדק של היטלר: בתי המשפט ברייך השלישי" (באנגלית; 1987). 12. זכור (לעיל, הערה 1), עמ' 125. 13. ד' אברהם, א' קיי, י' ריצ'לר, מחללי הזכרון, יד ושם ויד חיים הרצוג, ירושלים תש"ס, עמ' 3. וראה גם, "אייכמן עשוי נייר, 1980", בתוך פייר וידאל נאקה, רוצחי הזכרון, תשנ"א, עמ' 68. 14. לחשיבותם של ימי זיכרון, ראה ע"פ (ב"ש) 7182/98, שמוקלר ואח' נ' מ"י, תק-מח 99(3), 566. 15. ראה דברי השופט אלון, ע"פ 2/88 בן שלום נ. ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, פ"ד מג(4) 221, 273. 16. בג"צ 125/49 אמאדו נ'מנהל מחנה העולים, פ"ד ד' 4, 23. 17. על האנטישמיות, תש"ן1990-. 18. ע"פ 64/77, ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2)70, 95-94. 19. בג"צ 14/86, לאור נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד מא(1) 421, 441. 20. כדברי השופט זוסמן, ע"ב 1/65, ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, פ"ד יט(3) 365, 389. וראה גם דברי השופט ויתקון, בג"צ 253/64, ג'ריס נ' הממונה על מחוז חיפה, פ"ד יח(4), 673. 21. בג"צ 6126/94, גיורא סנש נ. יו"ר רשות השידור, פ"ד נג(3) 817. 22. ע"פ 2831/95 אלבה נ. מ"י פ"ד נ(5) 221, מפי השופט מצא. 23. תלמוד בבלי, ברכות י ע"א. 24. הטור השביעי, א, תל-אביב תשל"ז, עמ' 11,9. 25. רחובות הנהר, ירושלים ת"א תשל"ח, עמ' סח, עג. |