|
|
|
על איסור האלימות בחינוך
חושך שבטו שונא בנו?
אביעד הכהן*
פרשת בהעלתך, תשס"ד, גיליון מס' 167
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
אחד ממאפייניו הבולטים של ספר במדבר הם מאבקיו של העם כנגד משה רבנו, תוך ניסיון לערער את סמכותו: פרשת המתאוננים, אלדד ומידד, הוצאת שם רע על אשתו ה"כושית", המרגלים, המעפילים, קורח ועדתו ומי מריבה. תופעה זו אופיינית לא רק למעשי מרידה של עם שלם, אלא גם למעשים מקומיים, מצומצמים בהיקפם. כל הורה ומורה נתקל לרוב בתגובותיהם של ילדים הממרים את מוצא פיו ומבקשים לערער על סמכותו, והשאלה היא: מהי הדרך הראויה שיבור לו המחנך-ההורה לנוכח מעשים אלו? כידוע, סוגיית תורת התגובה והענישה היא מן הקשות הן בעולם המשפט הן בעולם החינוך. ההצעות שהועלו בעניינה תלויות בתכלית הענישה, מטרותיה ומגמתה. הדיה עולים גם מן המדרש בעניין עונשה של מרים הנזכר בסוף פרשתנו: "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג" (במדבר יב, י). וכשביקשו חז"ל לבאר את הקשר הסיבתי בין ראש הפסוק לסופו, אמרו: "משל למלך שאמר לפדגוג: רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמיי עליו". האב, ה"מלך", רוצה להעניש את בנו, אך מבקש משליחו, המורה, שיעשה זאת עבורו, אלא שבגלל רחמיו על בנו, הוא אינו רוצה שהעונש יהיה בנוכחותו.
בדברים הבאים, נציג מקצת ממקורות המשפט העברי בעניין איסור נקיטת ענישה גופנית כאמצעי חינוך1. תופעה זו עולה על סדר היום הציבורי מעת לעת, ובשנים האחרונות אף ניתנו פסקי דין חשובים בעניינה.
עמדת המשפט הישראלי
סוגיית הענישה הפיזית של ילדים בידי הוריהם ומוריהם מעוררת שאלות משפטיות שונות הן בתחום המשפט הפלילי הן בתחום דיני הנזיקין שבמשפט האזרחי. בשנותיה הראשונות של המדינה, עדיין הלכה הפסיקה הישראלית בעקבות המשפט האנגלי שהתיר להכות ילדים בנסיבות מסוימות כדי חינוכם. תפישה זו קנתה לה שביתה גם בפקודת הנזיקין, שעד לשנת 2000, נקבע בה בסעיף 24: "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם... הנתבע הוא הורו או אפוטרופסו או מורהו של התובע... והוא ייסר את התובע במידת הנחיצות הסבירה למען ייטיב דרכו"2.
על בסיס תפיסה זו, נהג גם בית המשפט במידה רבה של סלחנות בענישה הפלילית על אלימות כנגד ילדים. בפסק דין מפורסם בעניין דלאל ראסי נ' היועמ"ש3, נידון ערעורה של נזירה קתולית שכיהנה כמשגיחה בבית יתומות בנצרת, והורשעה בתקיפת תלמידות וגרימת חבלה בעקבות עונשי גוף: סטירות, בעיטות, משיכה בשֵׂער, הכאה ועוד. היא טענה להגנתה שעשתה כן כדרך שהורים מענישים את ילדיהם. בפסק דינו, כתב בית המשפט:
האב, במסרו את בנו לחינוך, ממלא את ידו של המחנך להדריך את הילד בדרך טובים בכל האמצעים העומדים לרשותו של פדגוג, ובכלל אלה גם שוט ורצועה. כמו כן ייתכן לומר כי האב מעביר למחנך את כוחו הוא לייסר ולהעניש את הילד עונשי גוף. אך השאלה תהיה אז: מה מקור כוחו וסמכותו המשפטיים של האב גופו? מניין שואב הוא את הזכות החוקית לפגוע בבנו?... אין לנו אלא להסתמך על מה שבא לו לציבור בקבלה, איש מפי איש, בן מפי אביו, דור מפי הדור שקדם לו, כלומר על מנהגו של עולם שתוקף דין לו4.
ואמנם גם בעת האחרונה עדיין יש שופטים המחזיקים בדעה מעין זו5, אף שכבר אינה מקובלת היום. בשנים האחרונות חלה תמורה גדולה בעניין זה, עם גבור המוּדעות לזכויות הילד וההכרה שנקיטת אמצעים אלימים כלפי הילד אינה מסייעת לחינוכו אלא פוגעת בו. הנשיא ברק6, כשדן בעניינה של מורה בבית הספר הצרפתי ביפו שהורשעה בתקיפת קטין על שמשכה באוזנו של תלמיד ותלשה חלק מתנוך אזנו, עומד על כך שאלימות פיזית זו אינה מתיישבת עם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו":
התנהגותה של המשיבה חמורה היא. היא פגעה קשות בגופו ובנפשו של תלמיד קטין שהיה נתון לאחריותה החינוכית. אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אזניים - אין מקומן בבית הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית.
גישה מחמירה זו קיבלה ביטוי גם בפסקי דין שכתבה השופטת ס' רוטלוי7, שבהם עמדה גם על מקורות המשפט העברי העוסקים בהכאת ילדים לשם חינוכם, וציינה שהדעות המתירות את הדבר, ואף מחייבות אותו, "נכתבו בתקופה קדומה, שבה שררו נורמות התנהגותיות שונות לחלוטין מאלו הנוהגות היום", וממילא "איננו רשאים להסתמך על דעות אלו, ובפרט לאור סעיף המטרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
את המסמר האחרון בארונה של הלכת ראסי, שהתירה שימוש בענישה גופנית לצורכי חינוך, קבע בית המשפט העליון כשדן בעניינה של אם שנהגה להכות את ילדיה ולהתעלל בהם. בדחותה את ערעור האם, שהורשעה בהתעללות בקטין, עברה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגם בעברת תקיפה, כותבת השופטת בייניש:
לעומת הגישה המקנה להורה הגנה מפני אחריות פלילית אם העניש את ילדו בעונש גופני "סביר", קיימת גישה השוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו. גישה זו שמה את הדגש על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. לפי אותה גישה, ענישה גופנית כשיטת חינוך לא רק שאינה משיגה את מטרותיה, אלא היא גורמת לנזקים פיזיים ונפשיים לילד, שעלולים להטביע חותמם עליו גם בבגרותו8.
ברם, בית המשפט העליון הביא לחמו ממדינות שונות בעולם - אנגליה וארצות הברית, קנדה ושבדיה, פינלנד ונורבגיה, דנמרק ואוסטריה - אך לא מצא לנכון לפנות למקורות המשפט העברי בסוגיה זו9. להלן ננסה להשלים מעט מן החסר.
הרקע ההיסטורי
קודם שנבוא לעיין במקורות המשפט העברי בעניין זה, ראוי שנזכור שכל הלכה משפטית נטועה במקומה ובזמנה, ושיש יחסי גומלין בין הסביבה הנכרית ואורחותיה לעיצובה של השיטה המשפטית היהודית.
התבוננות במקורות שאינם יהודים מלמדת שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מקובלת כמעט על הכול בימי הביניים, כפי שהיטיבה לתארה ההיסטוריונית שולמית שחר10: "בהסתמך על הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו', צידדו הכל בהלקאה 'מבוקרת', פרט ליוצאים מן הכלל. בנוסחים שונים חוזר הרעיון, שהנמנע מהלקאה שעה שיש צורך בה כמוהו כמי שנמנע כביכול מעשות רע אולם למעשה מביא לרע גדול הרבה יותר; כמוהו כרופא או כירורג הנמנעים מלנתח את החולה כדי שלא להכאיב לו למען לא יתלונן, ובכך גורמים למותו".
עמדת המשפט העברי
בחינת מכלול מקורות המשפט העברי מלמדת שענישה גופנית כאמצעי חינוך הייתה קיימת כבר בימי קדם, וניתן לה ביטוי הן במקורות "ספרותיים" הן בנורמות משפטיות.
וכבר מצינו בספר משלי הוראות מעין-נורמטיביות המצדדות באלימות נגד ילדים כאמצעי לענישה חינוכית, כגון: "חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר" (משלי יג, כד); "אל תמנע מנער מוסר, כי תַכֶּנּוּ בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כג, יג-יד).
גם בתקופת המשנה והתלמוד יש הדים ועדים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית, אם כי כאן ניכרים ניצנים ראשונים של דעות חכמים המבקשים לעדנה במקצת ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי: "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא [=כשאתה מכה את התלמיד - אל תכהו אלא בשרוך הנעל]" (בבא בתרא כא ע"א), ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א): "בערקתא דמסאנא: ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק".
דוגמה נוספת למציאות זו, העשויה להטעות את המעיין במבט ראשון באה במקום אחר בתלמוד: "שפחתו של בית רבי ראתה אדם שהיה מכה את בנו הגדול. אמרה: יהא אותו אדם בחרם, שעבר על האיסור האמור בתורה: 'ולפני עִור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד)" (תרגום מועד קטן יז ע"א). בניגוד למה שעשוי להשתמע, הסתייגות שפחתו של רבי עד כדי הטלת עונש חמור של חרם לא נבעה מעצם ההכאה אלא מן האפשרות שיגיב הבן המוכה ויכה את אביו, וייגזר עליו עונש חמור ביותר.
הד לענישה גופנית שסופה מוות יש במקום אחר: "מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור... מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור..." (שמחות ב, ד-ו).
בניגוד למצופה, גם בעקבות מקרים אלה, לא שללו חכמים את הענישה הגופנית, ורק ביקשו לסייגה, כעולה מהמשך הדברים שם: "מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".
תקופת הגאונים וימי הביניים
בתקופת הגאונים ניכרת הסתייגות מן ההכאה. בהתייחסו לדברי התלמוד במסכת בבא בתרא, כותב רב נטרונאי גאון, בן המאה הט': "ומלמדי תינוקות שפירשתם שמכים הרבה את התינוקות, ודאי תינוקות אינם למדים אלא כך, מתוך הכאה, ומה שאמר רב שמואל בר שילת [בבא בתרא כא ע"א] הלכה היא... אבל אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים - אכזרי הוא, ומתרים בו פעם פעמיים ושלוש, אם מקבל מוטב, ואם לא מסלקים אותו" (תרגום תשובות הגאונים גינצברג, גאוניקה, עמ' 119).
עדות מזעזעת לתופעה בחברה היהודית באגן הים התיכון, ככל הנראה במאה הי"א, עולה מפנייה של אפוטרופוס (?) לקבלת "ייעוץ חינוכי", שנתגלתה בגניזה:
צפרך טב ובריך [=בוקרך טוב וברוך]. הריני מודיע את אדוני שאינני מצליח בחינוך הנער הזה, אבו מנצור, ואולי תוכל לעזור לי בזה. כשאני מכה אותו, אני מרבה להכותו. ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורה, מוציאה אותו מתחת ידי, ופוטרת אותו בארבע חמש מכות. לולא היה חולה, הייתי הורג אותו במכות, אם כי הוא ראוי לוותרנות מסוימת מחמת מלבושו הדל, ומפני שהוא אצלנו רק זמן קצר. אין הוא מקבל שום הסברים ואין בו שקט כלל. מן הרגע שהוא נכנס, אינו חדל מלהכות ולקלל, הוא ואחותו, ובייחוד כשאני אינני בבית.
[תשובה:] שמא תאיים עליו בקצת מכות ותדבר על לבו שיהיה יותר נבון ויותר מנומס ויותר שקט? ואולם כל דבר שאתה סבור שאמך ואביך יתרגזו עליו, אל תעשה. הריני מנשק ידיך ומברכך ודורש בשלומך. ושלום.11
הגישה הרואה בענישה גופנית דרך חינוכית הולמת קיבלה ביטוי ב"משנה תורה" להרמב"ם: "מכניסים את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך, לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה" (הלכות תלמוד תורה ב, ב). גם בשולחן ערוך, יש הד עקיף לשכיחות התופעה: "צריך להיזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי... ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנא, סעיף יח). והעיר בעל טורי זהב: "אפילו ברצועה".
העת החדשה
לעומת התמונה החדגונית בעת העתיקה וימי הביניים, הרואה בהכאה, הן בידי ההורים (יותר בידי האב) הן בידי המורה, אמצעי חינוכי רצוי וראוי, התמונה בעת החדשה מורכבת יותר. מצד אחד, בעשרות מקורות - חלקם הולכים ומתפרסמים גם בימינו - נמשך הקו ה"מסורתי" הדוגל בעונש הגופני לחינוך ילדים. ביטוי לדבר בא בדברי הרב חיים דוד הלוי (המאה הכ', רבה של תל-אביב וחתן "פרס ישראל", נפטר לפני שנים אחדות): "ולגופה של השאלה, אם מותר למורה להכות תלמידים שהוריהם ביקשום לעשות כן בגין התנהגותם, נראה לי ברור שרשאי ומותר... אלא שכבר נתבאר שרשות הרב להכות תלמידו היא מכה קלה ברצועה קטנה בלבד, ומכה כזו אינה יעילה כדי לשפר התנהגותו של תלמיד מתפרע. ולהקנות לרב רשות להכותו כדרך שאב מכה בנו לשיפור התנהגותו, קשה הדבר בעיני מאד, מן הטעם שהסברנו שהורים האוהבים את בנם אהבה רבה בודאי שלא יבואו להכותו מכה אכזרית, מה שאין כן במורה"12.
ביטוי חריף ומר לקלות הבלתי נסבלת של הליכה בתלם הענישה הגופנית כאמצעי חינוכי ניתן בדברי הרב אליהו אליעזר דסלר, מראשי תנועת המוסר בדור האחרון, מורם ורבם של אלפי בני ישיבות חרדיות. במאמר שכתב בתשובה לאחד מתלמידיו בשנת תש"ט13 "בענין הכאת הבנים", הוא מבקר את שיטת "החוקרים החדישים", האוסרים את השימוש בהכאה כאמצעי חינוכי: "הם [=החוקרים] סוברים כי צריך לפתח בילד את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח, אלא הכנעה... והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הקדושים כי [אפילו] אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת... אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו הגויים, ואשר שורשם בתורת ה' ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים, ולחנך היטלריסטים חצופים, וחוצפא יסגי".
התנגדות לענישה גופנית
אכן, למרות התמונה הקשה העולה ממקורות אלה, יש גם מקורות מנוגדים להם בספרות המשפט העברי, במיוחד בדורות האחרונים14, המגנים את השימוש בענישה גופנית כאמצעי חינוכי, קל וחומר למטרות אחרות. ראשון להם הוא הפסוק ממשלי המעדיף את הגערה על פני ההכאה אפילו בכסיל: "תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י).
ראש וראשון למגנים את השימוש בעונשים גופניים כדרך חינוכית הוא רבי שמשון (בן) רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שכתב: "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה" (על יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה).
גם הרב יעקב יחיאל וינברג, מגדולי ההלכה במאה הכ', גינה את העונש הגופני אף לבן שסטה מדרך הישר: "אכן מטעמים פדגוגיים יש להניא מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כבוד תורתו את האיסור להכות בנו גדול, וצדק... באומרו שלאו דווקא מכה ביד, אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה" (שו"ת שרידי אש, חלק ג, סימן צה).
דברים נכוחים בעניין זה כתב גם הראי"ה קוק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הכ' בהתייחסו לדברי התלמוד: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות... וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה'" (ברכות ז, ע"א)15. על דברים אלה כתב הראי"ה קוק16:
"יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות" - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות [כך במקור] הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם. "וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות" - הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי [=שאינו מתוכנן, בשעת הרוגז והכעס על מעשהו הפתאומי של הילד], כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית [=בדברים ולא בעונשי גוף], כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב [=של] אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה [=היא] להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.
אחרית דבר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?
משבאנו לכל אלה, נמצינו למדים כי בעולמו העשיר והמגוון של המשפט העברי יש מגוון דעות בנושא זה. במשך דורות רבים, ואף בימינו, ניתן ביטוי לגישה המתירה, ולעתים אף מחייבת, שימוש באמצעי ענישה גופניים כאמצעי חינוכי. הד ועד לכך בא במקורות אחדים, חלקם קשים ביותר מצד תוכנם ומשמעותם, המלמדים שאין מדובר בתופעה שולית או יוצאת דופן, אלא בנוהג מקובל כמעט על הכול. עם זאת, בדורות האחרונים הובעו דעות שונות לחלוטין, השוללות את השימוש באמצעי אלימות כלפי קטינים מכול וכול.
דומני שבבואנו ליישם נורמות אלה במדינת ישראל, שׂומה עלינו לאמץ את הגישה האחרונה, ובכך ליצור את הסינתיזה הראוייה בין ערכיה היהודיים של מדינת ישראל ובין ערכיה הדמוקרטיים עד שיהיו לאחדים בידינו.
כלל גדול בעולמו של המשפט העברי הוא, שהשופט והדיין צריכים להסתכל לא רק בספרי חוק ומשפט, אלא גם להישיר מבט מבעד לחלון ולראות את המציאות המתהווה לנגד עיניהם. רק משיכירו וידעו את כל אלה, יוכלו להוציא מתחת ידם דין אמת לאמתו. היטיב לבטא את הדבר ר' יהושע ולק כ"ץ, מחכמי פולין בראשית המאה הי"ז ומפרשניו המובהקים של הטור והשולחן ערוך17, האומר: "שכוונתם [=של חכמים] במה שאמרו [=שחייב הדיין לשפוט] 'דין אמת לאמתו', רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמתו, ולאפוקי [=ולהוציא, למנוע] שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת, אינו לאמתו". "הזמן והעניין" - השימוש המרובה באלימות כלפי ילדים ותוצאותיו ההרסניות - מחייבים לדעתנו גינוי גורף בקול רם ונישא שיישמע ברמה לשימוש באמצעי אלימות נגד ילדים.
יתר על כן. המוסר הטבעי, הסולד מפגיעה בכבוד הילד ובגופו, כפי שהוא נתפש בימינו - ואף בעניין זה 'דין אמת לאמתו' הוא "הכל לפי המקום, והזמן והעניין" - מהווה גם הוא יסוד מוסד בעולמה של מורשת ישראל, ואינו יכול להידחק מפני "יראת שמים" מדומה, כדברי הרב קוק: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזו שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש, חלק ג, ראש דבר, עמ' כז, סעיף יא).
"יראת שמים" שתוצאתה לילד "פצע וחבורה ומכה טריה", הן פיזית הן נפשית, לעתים עד כדי מוות, היא יראה פסולה בתכלית.
בעניין דנן, שבו מוטלים "שלום הילד", כבודו וחירותו על כפות המאזניים, אין להירתע מלהיכנס בבקעת המחלוקת ולהכריע דווקא כ"תנא בתרא": הרש"ר הירש, הר' יעקב יחיאל וינברג והראי"ה קוק.
הערות:
* ד"ר אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי במכללת "שערי משפט" ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
1. דברים אלה הם עיבוד מקוצר של חוות דעת שנכתבה בשנת 1998 וצורפה כנספח לדו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, של משרד המשפטים, שבראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי. הדברים שלהלן מבטאים את עמדת כותבם, שזכה להימנות עם חברי הוועדה, אך אין לראות בהם עמדה רשמית של הוועדה.
2. למרות תיקון סעיף זה, עדיין נותרה בסעיף 27(6) לפקודה שעניינה כליאת שווא, הוראה דומה המתירה להורה או מורה שלילת חירותו של קטין למשך זמן קצר, "למען ייטיב דרכו". גם סעיף 24(1) לפקודה, שתוקן בשנת 2000, מעגן חלק מן ההגנה שהייתה להורה או למורה בשל הכאה שתכליתה הגנה סבירה על הילד.
3. ע"פ 7/53 דלאל ראסי נ' היועמ"ש, פ"ד ז(2) 790.
4. על עמדה זו, חזר בית המשפט גם בע"א 319/54 ד' ג' נ' ה' ג', פ"ד יא(1) 273.
5. ביטוי לה ניתן בפסק דינו של השופט א' סטרשנוב, במקרה שנידון בבית המשפט המחוזי, ת"פ (ת"א) 570/91 מדינת ישראל נ' אסולין, פס"מ תשנ"ב (1)431. וראה גם ספרו, ילדים ונוער בראי המשפט, תל-אביב תש"ס.
6. ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"ד מח(5) 191.
7. ראה: ת"פ (ת"א) 511/95 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם); ת"פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם).
8. ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, בעמ' 180. לתמורה שחלה במשפט הישראלי בסוגיה זו, ראה י"ש קפלן, "המגמה החדשה בעניין ענישה גופנית של ילדים לצורך חינוך", קרית המשפט ג (תשס"ג), עמ' 447.
9. למעט דיון שולי בפרשנותו הלשונית של המונח "התעללות" בתנ"ך. ראה הערת שופט המיעוט, י' אנגלרד, שם, עמ' 197.
10. ילדות בימי הביניים, תל-אביב תש"ן, עמ' 273-276.
11. פורסם בידי ש"ד גויטיין, סדרי חינוך, ירושלים תשכ"ב, עמ' סה.
12. שו"ת עשה לך רב, חלק ה, עמ' קצז, סימן כח. בדרך דומה נוקט גם הרב א' שרמן, "אלימות הורים ומורים", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 168.
13. נדפס בספרו מכתב מאליהו, חלק ג, מהדורה י"א, ירושלים תש"ם, עמ' 360.
14. ראה לעניין זה: הרב י' לוי, "יהדות והכאת ילדים", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 157.
15. ומקבילתו בילקוט שמעוני משלי רמז תתקנו; הושע, רמז תקיז.
16. בפירושו לאגדות התלמוד, "עין איה", ירושלים תשמ"ז, עמ' 31.
17. דרישה על טור חושן משפט, סימן א. הדברים מצוטטים הרבה בפסיקה. ראה לדוגמא, בג"צ 702/81 מינצר נ' הועד המרכזי, פ"ד לו(2) 1; ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87.
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
אקדמות מילין בדברים הבאים, נציג מקצת ממקורות המשפט העברי בעניין איסור נקיטת ענישה גופנית כאמצעי חינוך1. תופעה זו עולה על סדר היום הציבורי מעת לעת, ובשנים האחרונות אף ניתנו פסקי דין חשובים בעניינה. עמדת המשפט הישראלי על בסיס תפיסה זו, נהג גם בית המשפט במידה רבה של סלחנות בענישה הפלילית על אלימות כנגד ילדים. בפסק דין מפורסם בעניין דלאל ראסי נ' היועמ"ש3, נידון ערעורה של נזירה קתולית שכיהנה כמשגיחה בבית יתומות בנצרת, והורשעה בתקיפת תלמידות וגרימת חבלה בעקבות עונשי גוף: סטירות, בעיטות, משיכה בשֵׂער, הכאה ועוד. היא טענה להגנתה שעשתה כן כדרך שהורים מענישים את ילדיהם. בפסק דינו, כתב בית המשפט: |
האב, במסרו את בנו לחינוך, ממלא את ידו של המחנך להדריך את הילד בדרך טובים בכל האמצעים העומדים לרשותו של פדגוג, ובכלל אלה גם שוט ורצועה. כמו כן ייתכן לומר כי האב מעביר למחנך את כוחו הוא לייסר ולהעניש את הילד עונשי גוף. אך השאלה תהיה אז: מה מקור כוחו וסמכותו המשפטיים של האב גופו? מניין שואב הוא את הזכות החוקית לפגוע בבנו?... אין לנו אלא להסתמך על מה שבא לו לציבור בקבלה, איש מפי איש, בן מפי אביו, דור מפי הדור שקדם לו, כלומר על מנהגו של עולם שתוקף דין לו4.
|
|
ואמנם גם בעת האחרונה עדיין יש שופטים המחזיקים בדעה מעין זו5, אף שכבר אינה מקובלת היום. בשנים האחרונות חלה תמורה גדולה בעניין זה, עם גבור המוּדעות לזכויות הילד וההכרה שנקיטת אמצעים אלימים כלפי הילד אינה מסייעת לחינוכו אלא פוגעת בו. הנשיא ברק6, כשדן בעניינה של מורה בבית הספר הצרפתי ביפו שהורשעה בתקיפת קטין על שמשכה באוזנו של תלמיד ותלשה חלק מתנוך אזנו, עומד על כך שאלימות פיזית זו אינה מתיישבת עם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו":
|
התנהגותה של המשיבה חמורה היא. היא פגעה קשות בגופו ובנפשו של תלמיד קטין שהיה נתון לאחריותה החינוכית. אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אזניים - אין מקומן בבית הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית.
|
|
גישה מחמירה זו קיבלה ביטוי גם בפסקי דין שכתבה השופטת ס' רוטלוי7, שבהם עמדה גם על מקורות המשפט העברי העוסקים בהכאת ילדים לשם חינוכם, וציינה שהדעות המתירות את הדבר, ואף מחייבות אותו, "נכתבו בתקופה קדומה, שבה שררו נורמות התנהגותיות שונות לחלוטין מאלו הנוהגות היום", וממילא "איננו רשאים להסתמך על דעות אלו, ובפרט לאור סעיף המטרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
את המסמר האחרון בארונה של הלכת ראסי, שהתירה שימוש בענישה גופנית לצורכי חינוך, קבע בית המשפט העליון כשדן בעניינה של אם שנהגה להכות את ילדיה ולהתעלל בהם. בדחותה את ערעור האם, שהורשעה בהתעללות בקטין, עברה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגם בעברת תקיפה, כותבת השופטת בייניש: |
לעומת הגישה המקנה להורה הגנה מפני אחריות פלילית אם העניש את ילדו בעונש גופני "סביר", קיימת גישה השוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו. גישה זו שמה את הדגש על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. לפי אותה גישה, ענישה גופנית כשיטת חינוך לא רק שאינה משיגה את מטרותיה, אלא היא גורמת לנזקים פיזיים ונפשיים לילד, שעלולים להטביע חותמם עליו גם בבגרותו8.
|
|
ברם, בית המשפט העליון הביא לחמו ממדינות שונות בעולם - אנגליה וארצות הברית, קנדה ושבדיה, פינלנד ונורבגיה, דנמרק ואוסטריה - אך לא מצא לנכון לפנות למקורות המשפט העברי בסוגיה זו9. להלן ננסה להשלים מעט מן החסר.
הרקע ההיסטורי התבוננות במקורות שאינם יהודים מלמדת שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מקובלת כמעט על הכול בימי הביניים, כפי שהיטיבה לתארה ההיסטוריונית שולמית שחר10: "בהסתמך על הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו', צידדו הכל בהלקאה 'מבוקרת', פרט ליוצאים מן הכלל. בנוסחים שונים חוזר הרעיון, שהנמנע מהלקאה שעה שיש צורך בה כמוהו כמי שנמנע כביכול מעשות רע אולם למעשה מביא לרע גדול הרבה יותר; כמוהו כרופא או כירורג הנמנעים מלנתח את החולה כדי שלא להכאיב לו למען לא יתלונן, ובכך גורמים למותו". עמדת המשפט העברי וכבר מצינו בספר משלי הוראות מעין-נורמטיביות המצדדות באלימות נגד ילדים כאמצעי לענישה חינוכית, כגון: "חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר" (משלי יג, כד); "אל תמנע מנער מוסר, כי תַכֶּנּוּ בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כג, יג-יד). גם בתקופת המשנה והתלמוד יש הדים ועדים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית, אם כי כאן ניכרים ניצנים ראשונים של דעות חכמים המבקשים לעדנה במקצת ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי: "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא [=כשאתה מכה את התלמיד - אל תכהו אלא בשרוך הנעל]" (בבא בתרא כא ע"א), ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א): "בערקתא דמסאנא: ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק". דוגמה נוספת למציאות זו, העשויה להטעות את המעיין במבט ראשון באה במקום אחר בתלמוד: "שפחתו של בית רבי ראתה אדם שהיה מכה את בנו הגדול. אמרה: יהא אותו אדם בחרם, שעבר על האיסור האמור בתורה: 'ולפני עִור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד)" (תרגום מועד קטן יז ע"א). בניגוד למה שעשוי להשתמע, הסתייגות שפחתו של רבי עד כדי הטלת עונש חמור של חרם לא נבעה מעצם ההכאה אלא מן האפשרות שיגיב הבן המוכה ויכה את אביו, וייגזר עליו עונש חמור ביותר. הד לענישה גופנית שסופה מוות יש במקום אחר: "מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור... מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור..." (שמחות ב, ד-ו). בניגוד למצופה, גם בעקבות מקרים אלה, לא שללו חכמים את הענישה הגופנית, ורק ביקשו לסייגה, כעולה מהמשך הדברים שם: "מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". תקופת הגאונים וימי הביניים עדות מזעזעת לתופעה בחברה היהודית באגן הים התיכון, ככל הנראה במאה הי"א, עולה מפנייה של אפוטרופוס (?) לקבלת "ייעוץ חינוכי", שנתגלתה בגניזה: |
צפרך טב ובריך [=בוקרך טוב וברוך]. הריני מודיע את אדוני שאינני מצליח בחינוך הנער הזה, אבו מנצור, ואולי תוכל לעזור לי בזה. כשאני מכה אותו, אני מרבה להכותו. ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורה, מוציאה אותו מתחת ידי, ופוטרת אותו בארבע חמש מכות. לולא היה חולה, הייתי הורג אותו במכות, אם כי הוא ראוי לוותרנות מסוימת מחמת מלבושו הדל, ומפני שהוא אצלנו רק זמן קצר. אין הוא מקבל שום הסברים ואין בו שקט כלל. מן הרגע שהוא נכנס, אינו חדל מלהכות ולקלל, הוא ואחותו, ובייחוד כשאני אינני בבית.
[תשובה:] שמא תאיים עליו בקצת מכות ותדבר על לבו שיהיה יותר נבון ויותר מנומס ויותר שקט? ואולם כל דבר שאתה סבור שאמך ואביך יתרגזו עליו, אל תעשה. הריני מנשק ידיך ומברכך ודורש בשלומך. ושלום.11 |
|
הגישה הרואה בענישה גופנית דרך חינוכית הולמת קיבלה ביטוי ב"משנה תורה" להרמב"ם: "מכניסים את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך, לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה" (הלכות תלמוד תורה ב, ב). גם בשולחן ערוך, יש הד עקיף לשכיחות התופעה: "צריך להיזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי... ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנא, סעיף יח). והעיר בעל טורי זהב: "אפילו ברצועה".
העת החדשה ביטוי חריף ומר לקלות הבלתי נסבלת של הליכה בתלם הענישה הגופנית כאמצעי חינוכי ניתן בדברי הרב אליהו אליעזר דסלר, מראשי תנועת המוסר בדור האחרון, מורם ורבם של אלפי בני ישיבות חרדיות. במאמר שכתב בתשובה לאחד מתלמידיו בשנת תש"ט13 "בענין הכאת הבנים", הוא מבקר את שיטת "החוקרים החדישים", האוסרים את השימוש בהכאה כאמצעי חינוכי: "הם [=החוקרים] סוברים כי צריך לפתח בילד את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח, אלא הכנעה... והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הקדושים כי [אפילו] אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת... אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו הגויים, ואשר שורשם בתורת ה' ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים, ולחנך היטלריסטים חצופים, וחוצפא יסגי". התנגדות לענישה גופנית ראש וראשון למגנים את השימוש בעונשים גופניים כדרך חינוכית הוא רבי שמשון (בן) רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שכתב: "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה" (על יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה). גם הרב יעקב יחיאל וינברג, מגדולי ההלכה במאה הכ', גינה את העונש הגופני אף לבן שסטה מדרך הישר: "אכן מטעמים פדגוגיים יש להניא מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כבוד תורתו את האיסור להכות בנו גדול, וצדק... באומרו שלאו דווקא מכה ביד, אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה" (שו"ת שרידי אש, חלק ג, סימן צה). דברים נכוחים בעניין זה כתב גם הראי"ה קוק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הכ' בהתייחסו לדברי התלמוד: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות... וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה'" (ברכות ז, ע"א)15. על דברים אלה כתב הראי"ה קוק16: |
"יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות" - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות [כך במקור] הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם. "וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות" - הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי [=שאינו מתוכנן, בשעת הרוגז והכעס על מעשהו הפתאומי של הילד], כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית [=בדברים ולא בעונשי גוף], כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב [=של] אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה [=היא] להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.
|
|
אחרית דבר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? דומני שבבואנו ליישם נורמות אלה במדינת ישראל, שׂומה עלינו לאמץ את הגישה האחרונה, ובכך ליצור את הסינתיזה הראוייה בין ערכיה היהודיים של מדינת ישראל ובין ערכיה הדמוקרטיים עד שיהיו לאחדים בידינו. כלל גדול בעולמו של המשפט העברי הוא, שהשופט והדיין צריכים להסתכל לא רק בספרי חוק ומשפט, אלא גם להישיר מבט מבעד לחלון ולראות את המציאות המתהווה לנגד עיניהם. רק משיכירו וידעו את כל אלה, יוכלו להוציא מתחת ידם דין אמת לאמתו. היטיב לבטא את הדבר ר' יהושע ולק כ"ץ, מחכמי פולין בראשית המאה הי"ז ומפרשניו המובהקים של הטור והשולחן ערוך17, האומר: "שכוונתם [=של חכמים] במה שאמרו [=שחייב הדיין לשפוט] 'דין אמת לאמתו', רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמתו, ולאפוקי [=ולהוציא, למנוע] שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת, אינו לאמתו". "הזמן והעניין" - השימוש המרובה באלימות כלפי ילדים ותוצאותיו ההרסניות - מחייבים לדעתנו גינוי גורף בקול רם ונישא שיישמע ברמה לשימוש באמצעי אלימות נגד ילדים. יתר על כן. המוסר הטבעי, הסולד מפגיעה בכבוד הילד ובגופו, כפי שהוא נתפש בימינו - ואף בעניין זה 'דין אמת לאמתו' הוא "הכל לפי המקום, והזמן והעניין" - מהווה גם הוא יסוד מוסד בעולמה של מורשת ישראל, ואינו יכול להידחק מפני "יראת שמים" מדומה, כדברי הרב קוק: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזו שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש, חלק ג, ראש דבר, עמ' כז, סעיף יא). "יראת שמים" שתוצאתה לילד "פצע וחבורה ומכה טריה", הן פיזית הן נפשית, לעתים עד כדי מוות, היא יראה פסולה בתכלית. בעניין דנן, שבו מוטלים "שלום הילד", כבודו וחירותו על כפות המאזניים, אין להירתע מלהיכנס בבקעת המחלוקת ולהכריע דווקא כ"תנא בתרא": הרש"ר הירש, הר' יעקב יחיאל וינברג והראי"ה קוק. |
הערות:* ד"ר אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי במכללת "שערי משפט" ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. 1. דברים אלה הם עיבוד מקוצר של חוות דעת שנכתבה בשנת 1998 וצורפה כנספח לדו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, של משרד המשפטים, שבראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי. הדברים שלהלן מבטאים את עמדת כותבם, שזכה להימנות עם חברי הוועדה, אך אין לראות בהם עמדה רשמית של הוועדה. 2. למרות תיקון סעיף זה, עדיין נותרה בסעיף 27(6) לפקודה שעניינה כליאת שווא, הוראה דומה המתירה להורה או מורה שלילת חירותו של קטין למשך זמן קצר, "למען ייטיב דרכו". גם סעיף 24(1) לפקודה, שתוקן בשנת 2000, מעגן חלק מן ההגנה שהייתה להורה או למורה בשל הכאה שתכליתה הגנה סבירה על הילד. 3. ע"פ 7/53 דלאל ראסי נ' היועמ"ש, פ"ד ז(2) 790. 4. על עמדה זו, חזר בית המשפט גם בע"א 319/54 ד' ג' נ' ה' ג', פ"ד יא(1) 273. 5. ביטוי לה ניתן בפסק דינו של השופט א' סטרשנוב, במקרה שנידון בבית המשפט המחוזי, ת"פ (ת"א) 570/91 מדינת ישראל נ' אסולין, פס"מ תשנ"ב (1)431. וראה גם ספרו, ילדים ונוער בראי המשפט, תל-אביב תש"ס. 6. ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"ד מח(5) 191. 7. ראה: ת"פ (ת"א) 511/95 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם); ת"פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). 8. ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, בעמ' 180. לתמורה שחלה במשפט הישראלי בסוגיה זו, ראה י"ש קפלן, "המגמה החדשה בעניין ענישה גופנית של ילדים לצורך חינוך", קרית המשפט ג (תשס"ג), עמ' 447. 9. למעט דיון שולי בפרשנותו הלשונית של המונח "התעללות" בתנ"ך. ראה הערת שופט המיעוט, י' אנגלרד, שם, עמ' 197. 10. ילדות בימי הביניים, תל-אביב תש"ן, עמ' 273-276. 11. פורסם בידי ש"ד גויטיין, סדרי חינוך, ירושלים תשכ"ב, עמ' סה. 12. שו"ת עשה לך רב, חלק ה, עמ' קצז, סימן כח. בדרך דומה נוקט גם הרב א' שרמן, "אלימות הורים ומורים", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 168. 13. נדפס בספרו מכתב מאליהו, חלק ג, מהדורה י"א, ירושלים תש"ם, עמ' 360. 14. ראה לעניין זה: הרב י' לוי, "יהדות והכאת ילדים", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 157. 15. ומקבילתו בילקוט שמעוני משלי רמז תתקנו; הושע, רמז תקיז. 16. בפירושו לאגדות התלמוד, "עין איה", ירושלים תשמ"ז, עמ' 31. 17. דרישה על טור חושן משפט, סימן א. הדברים מצוטטים הרבה בפסיקה. ראה לדוגמא, בג"צ 702/81 מינצר נ' הועד המרכזי, פ"ד לו(2) 1; ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87. |